ב
הורים
מרדכי־יואל בן מלך־דוד הלוי הורביץ, סבה של אראלה מצד אביה, נולד בשנת 1860 בכפר קריפֶּה, לא הרחק מרובְנוֹ שבפלך ווהלין אוקראינה. המשפחה התפרנסה מִסָחר בתבואה, ובחלקת אדמה קטנה על יד הבית החזיקו פרות וגידלו ירקות לצרכי היום יום. לא הרחק משם, בעיירה הקטנה שְׁפָּנוב, נולד בשנת 1859 אליהו בן משה וחיה פלוסקר, סבה של אראלה מצד אמה, שמשפחתו – האמידה בהרבה ממשפחת הורביץ – החזיקה סוכנות למכונות חקלאיות. אליהו זכה למלמדים פרטיים בביתו, ומשבגר החל לעבוד בעסק המשפחתי, והיה מרחיק בנסיעותיו עד גרמניה לצורך ייבוא המכונות החקלאיות.
לאחר נישואיו לפרל – שבאה מן העיר הגדולה לוּצק, שם גם חיו – נולדו לאליהו ולפרל שני בנים ושתי בנות: שמואל, מוסיק, בוזיה וחיה. מרדכי־יואל הורביץ נישא לגיטל, אחותו של אליהו, ונולדו להם ארבעה בנים ושש בנות: אייזיק, צבי, לוי, נתנאל, יוכבד, פרל, רבקה, דפוסיה, מלכה וחיה. לוי, אביה של אראלה, הבן השלישי למשפחת הורביץ, יתחתן כעבור שנים מספר עם חיה, בת דודו אליהו, אחי אמה, כפי שעוד יסופר בהמשך.
בשנת 1895 עברה משפחת הורביץ לזדולבונוב, כפר שתפח והיה לעיר בסוף המאה התשע־עשרה, לאחר שהושלמה הנחת מסילות הברזל בקו קייב־בריסק ורובנו־לבוב. צמחו בה בתי מלאכה לתיקון קטרים וקרונות שהעסיקו מאות פועלים, ושליהודים לא ניתנה בהם דריסת רגל. במסגרת תנופת הפיתוח באזור הקימו שני יהודים טחנת קמח גדולה ששלחה את תוצרתה ברכבות לכל רחבי רוסיה. משפחת הורביץ התמקמה ליד הטחנה, ומרדכי־יואל עבד בה כמחסנאי, והיה אחראי למילוי הקמח בשקים, להוצאתו לשוק המקומי ולהעמסת הסחורה ששוגרה ברכבות. מרדכי־יואל, יהודי פשוט ואדוק, החשיב מאוד את הלימוד והעניק אותו לילדיו במידת יכולתו הדלה. כיוון שלא היה כסף לשלוח את הילדים לבתי ספר, לימדו האחים הגדולים את הקטנים בעידודו ובברכתו של האב.
עוד לפני מלחמת העולם הראשונה החלו לנשב בעיירה בהיחבא – מתחת לעיניו החשדניות של הצאר – רוחות הציונות. כמה צעירים יהודים מבני העיירה היו חברים באגודת הסטודנטים הציונית "פרחי ציון", שנוסדה בראשית המאה העשרים. אחד מהם הקים ספרייה עברית בעיירה, שהייתה נודדת מבית לבית כדי שמשטרת הצאר לא תגלה אותה. בחשאי גייסו חברים לתנועה הציונית, וערכו מגביות ל"קרן קיימת לישראל". מי שהכניס את הציונות הביתה היה אייזיק, האח הבכור. הוא הביא ספרים עבריים ודיבר בפני אחיו ואחיותיו על ארץ־ישראל. כשרצה האב לשלוח את לוי הצעיר והמוכשר לישיבה בווילנה, היה לאייזיק רעיון אחר – לשלוח אותו לגימנסיה "הרצליה" בארץ־ישראל. באה מלחמת העולם הראשונה ושיבשה את כל התכניות.
בסוף שנת 1915 החלו הגרמנים להתקרב לזדולבונוב, והכוחות הרוסיים – שחששו שטחנת הקמח תיפול בידי האויב – שרפו את הטחנה. נשבר מטה לחמה של משפחת הורביץ, שהתקיימה מן היד אל הפה לאורך כל תקופת המלחמה. אייזיק גויס לצבא הרוסי, נשלח לחזית האוסטרית ונהרג בהסתערות על מבצר פשמישל שבגליציה. "הצלב האדום" שלח הודעה רשמית להורים: "בנכם אייזיק נפצע קשה בהסתערות על המבצר. אם לא מת מפצעיו, נפל בשבי האוסטרים". מרדכי־יואל, יהודי גבוה וחזק, קרא את ההודעה ובבת אחת נכפפה קומתו, וכך נותר שחוח ושבור קומה כל חייו. גיטל, האם, סירבה לקבל את הבשורה ועד יומה האחרון האמינה שאולי, באיזה שהוא מקום בעולם, בנה עודנו חי.
כאן המקום לעצור לרגע את רצף הסיפור ולציין כי המשך גלגוליהם של עשרת ילדי משפחת הורביץ משרטט בבואה נאמנה של קורות העם היהודי בדורות האחרונים: יוכבד, הבת הבכורה, נסעה לאמריקה, שם חי גם נתנאל, שעלה תחילה לארץ־ישראל, ואחר כך ירד לארצות הברית; אייזיק, הבן הבכור, נהרג, כמסופר, כחייל רוסי במלחמת העולם הראשונה; דפוסיה, בעלה ושלושת ילדיהם חיו על אדמת אוקראינה בעיירה ברזנה לא הרחק מרובנו ונספו בשואה; כך גם פרל ובעלה יצחק, שגרו בלוצק; יתר ילדי המשפחה עזבו את העיירה, מי מוקדם ומי מאוחר יותר, עלו לארץ־ישראל וקשרו בה את גורלם.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, החל הצבא הגרמני־אוסטרי להתקדם לכיוון לוּצק. כיוון שרוב לקוחותיו של אליהו פלוסקר, אבי אמה של אראלה, היו מחוות חקלאיות באזור רובנו, החליט לעקור לשם עם משפחתו. בערב שבת שכר עגלה, העמיס עליה קצת חפצים, לקח עמו את בתו הבכורה חיה ואת שני בניו, ויצא לרובנו מתוך כוונה לשוב ביום ראשון כדי לקחת את פרל ובוזיה, שנשארו בלוּצק. עד שעברה השבת נכבשה לוצק בידי האוסטרים, וקו החזית הפריד בין שני חלקי המשפחה למשך כל שנות המלחמה הארוכות. אליהו חבר לאיכר גוי, הקים בשותפות עמו טחנת קמח ברובנו, ואיכשהו צלחה המשפחה המפוצלת את המלחמה. רק במאי 1919 הועברה רובנו לידי הפולנים, ובני המשפחה התאחדו סוף סוף. הבנות למדו בבית ספר רוסי, והבנים נשלחו לבית הספר תרבות, שבו למדו בשפה העברית ובאוריינטציה ציונית ברורה.
באותה שנה פרצה באזור מגפת טיפוס הבהרות, שהפילה חללים רבים, וביניהם גם את אליהו פלוסקר. עם מותו השתלט השותף הגוי על העסק, והמשפחה נותרה ללא פרנסה. למרות התנאים הקשים השתתפו צעירי המשפחה בהתעוררות הציונית ששקקה ברובנו אחר המלחמה: הבנות הצטרפו לשומר הצעיר ומוסיק לתנועת החלוץ. גם תולדותיה של משפחת פלוסקר הן סיפור יהודי אופייני: חיה, מוסיק ובוזיה עלו ארצה, ושמואל, האח השלישי, נשאר עם פרל אמו ברובנו. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, לא הצליחו להיחלץ מן המלכודת ושניהם נספו.
ערב מלחמת העולם הראשונה מנתה האוכלוסייה היהודית בזדולבונוב כמה מאות נפש. בשנת 1918 נפתח בית ספר עברי שהצטרף עד מהרה לרשת תרבות, ובמפקד שנערך בשנת 1921 נמנו בזדולבונוב יותר מאלף ומאתיים יהודים. נפתחו בה אגודות של סוחרים ובעלי מלאכה יהודים, ובכסף שנתקבל מן ה"ג'וינט" אחר המלחמה הוקם בנק עממי שנתן הלוואות קטנות לתקופות קצרות ובריבית נמוכה. הפעילות הציונית תפשה תאוצה אף היא, וכבר במאי 1921 עלתה לארץ קבוצה ראשונה של עשרה צעירים במסגרת צעירי ציון, והגיעה ליפו בעיצומם של המאורעות האלימים בעיר.
האחים צבי ולוי הורביץ עלו ארצה בקבוצה השנייה, שמנתה אף היא עשרה אנשים: תשעה בחורים ובחורה אחת. הם יצאו מזדולבונוב והגיעו לארץ־ישראל באוגוסט 1922. הבריטים כבר החלו אז להפעיל מדיניות קליטה סלקטיבית, ואפשרו את כניסתם של בעלי מקצוע בלבד. הקבוצה נערכה לכך מראש: עוד בעיירה הקימו מסגרייה, רכשו כלי עבודה והשתלמו בעבודות מסגרות – וכך הצליחו להיכנס לארץ ללא בעיות מיוחדות.
בארץ חיכתה להם מציאות קשה. העבודות ההמוניות שיזמו הבריטים – סלילת הכבישים ברחבי הארץ – הלכו והתמעטו, והאבטלה גאתה. לוי כתב הביתה: "האדמה של הערבים, הניהול של האנגלים, הכסף של המצרים – אבל בכל זאת הכול שלנו..."
חבורת העולים חיה באוהלים שוועד הצירים קנה מעודפי הצבא הבריטי, והציבם באזור רחוב אלנבי של היום. פתקאות שחולקו בין המובטלים אפשרו סעודה דלה במטבח הפועלים של חנה מייזל, שעיקרה לחם וריבה. המסגרים מזדולבונוב סירבו לאכול לחם חסד, הוציאו את כלי העבודה מארגזיהם והחלו לתקן את מיטות הברזל השבורות שהיו מפוזרות במחנה. תמורת עבודתם זכו לארוחות במטבח הפועלים, אך גם עבודה זו נגמרה. באותם ימים הושלמה רכישתה של אדמת שכונת בורוכוב, ונדרשה עבודה של סימון החלקות בשכונה. אנשי הקבוצה קפצו על המציאה. כשהסתיימה עבודה זו, שמעו כי בעמק יזרעאל נדרשים פועלים לייבוש ביצות, והם הצטרפו לקבוצה שארגנה מועצת פועלי יפו, שהו שם כמה ימים וחזרו לתל־אביב. היה זה התפריט המוכר של תקופת העלייה השלישית: נדודים, אבטלה, רעש, קדחת, הורה, חברות של "בני עיר", להט, ויכוחים, שיכרון נופים ומסירות נפש.
בשנת 1922 התארגנה קבוצת יהודים מיפו במטרה להקים יישוב חדש במרחב פתוח מחוץ לשטח העירוני הצפוף והדחוק של יפו. הם מצאו קרקעות על הדרך בין תל־אביב וכפר־סבא, וקראו למקום עיר שלום – היא רמת השרון של ימינו. בדצמבר 1923 עלתה קבוצת חלוץ על הקרקע לאחר מסע מפרך מתל־אביב שנמשך שלושה ימים. הם זכו לשם קבוצת הטבק על שם הגידול החקלאי שמיטב מומחי התקופה סימנוהו כמתאים ביותר לגידול על אדמות עיר שלום.
חמישה חברים היו בקבוצת הטבק, וביניהם שלושה חברים מעולי זדולבונוב: האחים צבי ולוי הורביץ ודוד משורר (שההיסטוריה, בדרכה המפותלת, תפגיש כעבור עשרים וחמש שנים בין בנו ליפא לבין בתו של לוי, אראלה, בהכשרה אחת בפלמ"ח). תלאות רבות ידעה הקבוצה: נחיל ארבה שהשמיד את גידולי הטבק, מחסור קבוע במים לשתייה ולהשקיה ובעיות ביטחון אין סוף. לאחר תקופה עזבו צבי ולוי את המקום. צבי יזכה לחזור לעיר שלום בזכות המומחיות שרכש כחופר בארות. כיוון שלמתיישבים המעטים במקום לא היה כסף, הציעו לו תמורת עבודתו תשלום בקרקע, וכך זכה בשנת 1928 בנחלה משלו בעיר שלום, שהפכה באותה שנה לרמת השרון. לימים תצטרף לצבי גם אחותו חיה, והמושבה תהפוך מרכז זוטא למשפחת הורביץ המורחבת.
לוי המשיך בנדודיו בארץ. בשנת 1924 עבד בתל־אביב בבניין, וסיקל סלעים בתוואי ההולך ונבנה של רחוב אלנבי. בשנת 1925 עבר לטבריה ועבד חצי שנה בספרייה המרכזית של ההסתדרות. אז עבר לחיפה והחל לעבוד אף שם בספרייה, ובמהלך שנת 1926 חילק את יומו בין עבודה בספרייה ועבודה בהסתדרות הנוער העובד.
באותן שנים החמיר מאוד מצבם של היהודים בפולין, והם חיפשו כל דרך לעזוב. ברובנו, שנמסרה לפולנים במסגרת הסכם ריגה בשנת 1921, חיפשו בני משפחת פלוסקר דרך לעלות לארץ־ישראל. הבריטים הקשו את ההגירה לארץ, ורק לאחר מאמץ גדול של ההנהלה הציונית אישרו מכסה מוגבלת של סרטיפיקטים להעלאת יהודים שאינם בעלי הון. עדיפות גדולה הוענקה לאלה שנדרשו בידי נתיני המנדט הארץ־ישראליים לצורך עבודה או למטרת נישואים. חיה, האחות הבכורה לבית פלוסקר, אמרה לסתירה, חברתה הטובה: "הנה האחים הורביץ עלו ארצה. את תיקחי את צבי ואני את לוי". ואכן, כעבור זמן מה קיבלה חיה הזמנה מבן דודה לוי לבוא ארצה, וסתירה עלתה בנישואים פיקטיביים כמה חודשים אחריה (והצליחה להשתחרר מן "החתן", רק כאשר איימו עליו האחים לוי וצבי שילבישו עליו שק ויזרקו אותו לים). שתיהן הגיעו ארצה במהלך שנת 1924.
עם בואה לארץ קיבל לוי את פניה של חיה, אך מכאן ועד חיים משותפים הדרך עדיין הייתה ארוכה. חיה הלכה לעבוד במוסד החינוכי "מאיר שפיה" שליד זיכרון יעקב, שם הוקמה באותה העת מסגרת חינוכית לילדים יתומי מלחמת העולם הראשונה. היא לא הוכשרה מעולם כמורה, אך היו לה ידיים טובות, והיא לימדה את הילדים רִקמה ושאר מלאכות יד. לוי היה מגיע לבקרה בסופי השבוע והקשר הלך והתהדק. כרבים מבני דורו החלוצים, הִרבה לוי לעשן וחיה סבלה מכך מאוד. באחד הביקורים קיבל החלטה אמיצה להפסיק לעשן. הוא נפרד מחיה נחוש, וזרק את קופסת הסיגריות בשער המוסד. עד שהגיע לתל־אביב, נשכחו ממנו שבועותיו והוא נחפז לקיוסק הראשון שמצא ורכש לו חפיסה חדשה. העישון הכבד ילווה אותו שנים רבות, עד שאירוע בריאותי קל יתרגש עליו בגיל שישים ויגמול אותו מהעישון לתמיד.
רק בשנת 1927 נישאו לוי וחיה, וקבעו את ביתם בחיפה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.