פורעת חוק

בשנת 1894 להולדת אדוננו נהפכתי לפורעת חוק. כמו הרבה דברים, זה לא קרה בבת אחת.

תחילה היה עלי להינשא. ביום ריקוד החתונה שלי הרגשתי בת מזל. הייתי בת שבע-עשרה, אמנם לא הראשונה שמתחתנת מבין בנות כיתתי אבל אחת מהן, ובעלי היה נער יפה תואר ממשפחה טובה - היו לו שלושה אחים, כמו לי, ואמא שלו היתה אחת משבעה אחים ואחיות. האם אהבתי אותו? חברותי ואני נהגנו לומר שאנחנו אוהבות את הבחורים שלנו - אני זוכרת שדיברתי שעות על כתפיו הרחבות, על הריקוד המסורבל אך המקסים שלו, על הדרך הביישנית שבה היה מבטא את שמי.

החודשים הראשונים לנישואי היו מתוקים. בעלי ואני היינו רעבים זה לזה כל הזמן. בכיתה ט', כשהבנות והבנים הופרדו כדי להכין אותנו לחיי הנישואים, הסבירה לנו גברת ספנסר שתהיה זאת חובתנו לשכב עם בעלינו בקביעות כדי שנוכל ללדת ילדים עבור ישו התינוק. כבר ידענו על החלק של הילדים. קראנו את "השיעורים של ישו המשיח התינוק" מאת ברטון מדי שנה מאז כיתה ג', לכן כבר שמענו על כך שאלוהים שלח את מגפת השפעת הגדולה כדי לנקות את העולם מרוע, בדיוק כפי ששלח את המבול מאות רבות של שנים קודם לכן. ידענו שישו התינוק הופיע בפני מרי מטקסרקנה לאחר שהמחלה הרגה תשעה מכל עשרה גברים, נשים וילדים מבוסטון ועד לקליפורניה וכרת איתה ברית: אם האנשים שנותרו יהיו פוריים ויאכלסו את העולם בצלמו של אלוהים, הוא יחסוך מהם מחלות נוספות ויאהב אותם ואת צאצאיהם לנצח נצחים.

אבל בכיתה ט' למדנו איך לשכב עם הבעלים שלנו, איך עלינו להתרחץ קודם ולשים בושם מאחורי האוזניים, איך עלינו לנשום לאט כדי להרפות את השרירים ולנסות להביט לבעלינו בעיניים. איך נדמם.

"אל תדאגו," אמרה אז גברת ספנסר וחייכה אלינו. "זה כואב רק בהתחלה. אחרי זמן מה אתן תתחילו לאהוב את זה. אין דבר משמח יותר מאשר שני אנשים שמתחברים יחד כדי ליצור תינוק."

בעלי לא ידע בהתחלה מה לעשות, אבל הוא קיבל עליו את האחריות ברצינות ופיצה על חוסר הניסיון שלו בהתלהבות יתרה. גרנו עם הוריו בזמן שהוא חסך כסף לקניית בית; בבקרים אמו היתה מספרת בדיחות קטנות על כך שבקרוב מאוד אתחיל לאכול עבור שניים.

במהלך היום עדיין השתתפתי בלידות עם אמא שלי. הייתי הבת הבכורה, והיחידה שבאמת רצתה ללמוד על לידות עכוז ועל בחילות בוקר ועל זיהום אחרי לידה, כדי שאוכל להחליף את אמא כשתזדקן. כשהייתי מגיעה למטופלות עם טבעת הנישואים החדשה שלי, האמהות לעתיד קרצו לי והקניטו אותי.

"טוב שאת לומדת על כל זה עכשיו," אמרה אלמה באנטינג בת הארבעים, שהיתה בהיריון עם ילדה השישי וסבלה מטחורים. "ככה לא תהיי מופתעת כשיגיע תורך."

אני רק צחקתי. לא הייתי כמו חברתי אוּלה, שכבר בחרה שמונה שמות לתינוקות, ארבעה שמות של בנים וארבעה של בנות. כשהייתי בת עשר ואחותי בּי היתה בת חודשיים, אמא שלי נכנסה למיטה ונשארה שם שנה. לכן אפשר לומר שכבר הייתי אמא - החלפתי חיתולים, האכלתי את בּי מבקבוק כשאמא לא יכלה להיניק, הרגעתי אותה בלילות כשבעצמי הייתי צעירה כל כך ועדיין פחדתי מהחושך. לא בער לי לעשות את זה שוב. ידעתי מהעבודה עם אמא שלפעמים זה יכול לקחת חודשים, אפילו לבחורה צעירה כמוני, ושמחתי שאני יכולה לשכב עם בעלי הטרי ועדיין להתגנב לפעמים כדי לשתות יין ג'ונברי מאחורי האסם של משפחת פטרסן עם אולה וסוזי ומרי אליס ולא לדאוג לאף אחד חוץ מלעצמי.

אבל אז עברה חצי שנה מיום החתונה שלנו, ואמא של בעלי התחילה להתמהמה במטבח בזמן שפיניתי את הכלים של ארוחת הבוקר.

"את יודעת," אמרה, "אחרי שאתם עושים את זה, את לא יכולה פשוט לקום ולהמשיך ביום שלך. את צריכה לשכב בלי לזוז במשך רבע שעה לפחות כדי לתת לדברים זמן לעבוד."

היא נהגה לדבר איתי כאילו אנחנו ילדות באותו גיל שמרכלות אחרי הלימודים, אבל זאת לא היתה רכילות ולא היינו חברות. שמרתי על נימה קלילה ושמחה.

"אמא אומרת שזה לא משנה כל כך," אמרתי. "היא אומרת שהדבר הכי חשוב הוא הזמן בחודש. לכן אני תמיד מסמנת את זה בלוח השנה שלי."

"אמא שלך היא אישה חכמה מאוד," אמרה. היא מעולם לא אהבה את אמא שלי. "אבל לפעמים כל דבר קטן עוזר."

היא לקחה את כוסות התה מידי.

"אני אסיים פה," אמרה. "את לכי להתכונן לעבודה."

לא הקשבתי לעצה של חמותי - מעולם לא אהבתי לשכב בעצלתיים במיטה. אבל התחלתי למדוד לעצמי חום מדי יום כדי שאדע בדיוק מתי מגיע הזמן בחודש שבו אני פורייה. עדיין לא דאגתי - אמא אמרה שלקח לה שמונה חודשים להיכנס להיריון איתי, ואבא שלי כבר כמעט עזב אותה, אבל אחרי זה ג'ייני וג'סמין ובי כבר באו בקלות. בעלי צחק על אמו כשהיינו לבד - הוא אמר שהיא התערבה כל כך בנישואים של אחיו הבכור, עד שגיסתו אסרה עליה לבוא לביתם. היינו מאושרים עוד שישה חודשים ואז חלפה כבר שנה.

"עכשיו אפשר לעשות רק דבר אחד," אמרה אמא שלי. "תצטרכי לשכב עם מישהו אחר."

חצי מהפעמים, הסבירה, הגבר הוא העקר.

זה זעזע אותי. גברת ספנסר לימדה אותנו שהסיבה הנפוצה ביותר שבגללה אישה לא נכנסת להיריון היא מפני שהיא לא שוכבת עם הבעל שלה לעתים קרובות מספיק, והשנייה, מפני שהיא שוכחת להתפלל. אם אישה מילאה את חובתה לבעלה ולישו התינוק ועדיין לא הרתה, סביר להניח שמכשפה הטילה עליה קללה - בדרך כלל המכשפה היתה אישה עקרה בעצמה, שרצתה להדביק עוד נשים במחלה שלה.

ידעתי מאמא שאין דבר כזה קללות ושלפעמים הגוף פשוט משתבש מעצמו, אבל מעולם לא שמעתי קודם לכן שגבר יכול להיות עקר. כשמייזי קרטר ובעלה לא הצליחו להרות, מייזי היתה זאת שנזרקה מהבית ונאלצה לגור ליד הנהר עם בעלי המלאכה והשיכורים. כשלוסי מקגארי לא הרתה, משפחתה קיבלה אותה בחזרה לביתה, אך כאשר שתיים משכנותיה הפילו את עוברן באותו קיץ, כולם היו משוכנעים שלוסי היא הסיבה לכך. הייתי בת אחת-עשרה כשהיא נתלתה בעוון כישוף. זה היה עוד לפני שהתחלתי לצאת עם אמא לסיבוב אצל המטופלות; מעולם לא ראיתי בן אדם מת. זה הפחיד אותי עד מוות. לא האלימות שבדבר, אלא המהירות, איך רגע אחד לוסי עמדה על הבמה וברגע הבא התנודדה ברפיון מהחבל מתחת לבמה. ניסיתי לדמיין את זה לעצמי: איך יהיה לראות ולחשוב ולהרגיש ואז בבת אחת לצלול לחשיכה - יותר מחשיכה, לצלול אל ריק. בשל האימה הזאת נדדה שנתי באותו לילה וגם בלילות רבים לאחר מכן. אבל כשהייתי מול הגרדום הרעתי יחד עם כולם; רק אמא לא הריעה.

"אני לא רוצה לשכב עם מישהו אחר," אמרתי. "אנחנו לא יכולים פשוט לנסות עוד קצת?"

אמא הנידה בראשה.

"אנשים כבר מתחילים לרכל," אמרה. "המטופלות שלי שואלות אותי אם את כבר בהיריון."

היא אמרה שהיא תמצא מישהו בשבילי. היו גברים שעשו את זה תמורת כסף, גברים שהאון שלהם היה מוכח ושידעו לשמור סוד. כשתגיע התקופה הנכונה בחודש, אני אפגש עם אחד מהם במהלך היום במשך כמה ימים רצופים.

"אל תראי בזה חוסר נאמנות לבעלך," אמרה אמא. "תחשבי על זה כעל דרך לשמור על החיים שלך."

הגבר הפתיע אותי. נפגשנו בבית של אמא והוא התחזה לאיש תיקונים (הוא באמת תיקן את התנור של אמא). הוא אמר שאני יכולה לקרוא לו סם, והבנתי שזה לא שמו האמיתי. הוא היה בגיל של אמא ומכוער, עם שפם פרוע בצבע של פרוות עכבר, כרס גדולה ורגליים רזות. אבל הוא התייחס אלי יפה, והרגשתי נינוחה לידו.

"אם את רוצה שאני אפסיק, תגידי לי," אמר והסיר את גרביו.

לא רציתי שהוא יפסיק. רציתי שיעשה את מה שהוא צריך לעשות במהירות כדי שאוכל לחזור לבעלי עם תינוק בבטן ולעולם לא לפחד שוב.

אחרי הפגישה הרביעית שלנו, כאשר חיכיתי לראות אם מה שעשינו הצליח, שאלתי את אמא מה באמת גורם לנשים להיות עקרות. אמא ידעה דברים רבים שגברת ספנסר ושאר האנשים בעיר שלנו לא ידעו. היא ידעה, למשל, שהשפעת הגדולה, שהרגה את כל שמונת הסבים והסבתות הגדולים שלה, לא היתה, כמו שכולם אמרו, גזר דין שהטילו עלינו ישו התינוק ואמא מרי. המורה של אמא, שרה הוקינס, שהיתה מיילדת מומחית, לימדה אותה שהשפעת הגדולה הגיעה לאמריקה על ספינות יחד עם תבלינים וסוכר, ואז התפשטה מבעל לאישה ומאמא לילד ומסוחר לסוחר באמצעות נשיקות ולחיצות ידיים, כוסות בירה ששתו מהן חברים וזרים גם יחד, ושיעולים ועיטושים של גברים ונשים שלא ידעו עד כמה הם חולים והמשיכו להגיש אוכל ולמכור בדים ולסחור בפרוות בונים יום אחד יותר מדי. שרה הוקינס אמרה שהשפעת היתה פשוט מחלת חום, בדיוק כמו מחלות אחרות, ואנשים העניקו לה משמעות אך ורק מפני שאחרת הם לא היו מסוגלים להתמודד עם האבל והיגון הנוראים שהרגישו והיו מתמוטטים מצער. אמא אמרה ששרה הוקינס היא האדם החכם ביותר שהכירה.

אבל כששאלתי את אמא על עקרוּת, היא רק הנידה בראשה.

"איש אינו יודע," אמרה.

"למה לא?" שאלתי. עד אז היתה לאמא תשובה על כל שאלה שלי.

"אנחנו אפילו לא יודעים בדיוק איך התינוק נוצר ברחם האם," אמרה. "איך נוכל לדעת למה לפעמים הרחם נשאר ריק?"

השפלתי מבט אל ידי והיא הרגישה שאני מאוכזבת.

"אבל דבר אחד אני יודעת," אמרה. "זה לא כישוף."

"איך את יודעת?" שאלתי.

"בכל פעם שאנשים לא מבינים משהו, הם ממהרים לצעוק שזה כישוף," אמרה. "את זוכרת שנשות העיר אמרו שמכשפה הטילה קללה על ראש העיר ואן דוין? וכשהוא מת, הרופא מצא שהריאות שלו היו מלאות גידולים. הקללה היחידה שלו היתה המקטרת שלו."

"אז למה את לא אומרת את זה לאנשים?" שאלתי. "כולם מקשיבים לך."

אמא הנידה בראשה.

"פעם הייתי אומרת את זה למטופלות שלי," אמרה. "כל אישה חוששת שאולי הוטלה עליה קללה אם היא לא נכנסת להיריון חודשיים אחרי החתונה שלה. 'זה סתם סיפור טיפשי,' הייתי אומרת להן. אבל הן לא האמינו לי, ויותר מזה, חלק מהן התחילו לחשוד שאולי אני קיללתי אותן."

אמא יילדה את כל התינוקות בעיירה העצמאית פיירצ'יילד, וגם ריפאה את רוב המחלות. היא קיבעה עצמות יותר מאשר ד"ר קרלייל ושמעה וידויים יותר מאשר האב סיימון. המוניטין שיצא לה היה כה אמין ואיתן, עד שגם אחרי שנפלה למשכב לאחר שילדה את אחותי בּי, המטופלות ממש חיכו בתור ליד דלתנו ביום שהחלימה. איש לא חשד באמא.

"אני לא מבינה," אמרתי. "למה הן לא האמינו לך?"

"כשמישהו מאמין במשהו," אמרה אמא, "אי-אפשר פשוט לקחת את זה ממנו. צריך לתת לו משהו שיחליף אותו. ומכיוון שאני לא יודעת מה גורם לנשים להיות עקרות, אין לי מה לתת."

לא נכנסתי להיריון באותו חודש, וגם לא בחודש שאחריו. בבית בעלי, חמותי התבוננה בי כל הזמן, כאילו היא עשויה לתפוס אותי באמצע מעשה כישוף. פעם אחת היא נכנסה לחדר השינה שלנו בזמן שהתרחצתי והחלה לנהל איתי שיחת חולין, כך שנאלצתי לענות בנימוס בעודי שוטפת את בתי השחי ואת איברי הפרטיים. התביישתי אז בגופי כמו שלא התביישתי בו מעולם - בשדי הקטנים, בבטני השטוחה שהכילה רחם ריק. היא החלה להכריח אותי להתפלל לישו התינוק בבקרים; כרענו ברך יחד וביקשנו ממנו לשלוח למשפחה שלנו ילד. חמותי לא היתה אישה אדוקה במיוחד. מעל האח בביתה ניצבה סצנת הלידה של ישו, ועל המדף היה מונח עותק של ברטון, כמו אצל כל תושבי פיירצ'יילד, אבל היא הלכה לכנסייה רק בחגים או כאשר השתוקקה להיראות אדוקה בעיני אחרים. העובדה שהתפללנו עכשיו - במילים מגומגמות שתיארתי לעצמי שהיא זוכרת למחצה מאיזו מקראה נוצרית שקראה בילדותה - הראתה לי עד כמה היא נואשת.

בלילות בעלי היה נוגע בי רק במהלך השבוע הפורה שלי; הוא עקב אחר המחזור שלי בעצמו עכשיו, כמו לא סמך עלי שאעשה זאת בעצמי. כשנגעתי בו בסוף החודש הוא אמר לי שאמא שלו אמרה שעדיף לחסוך את הכוח שלנו לפּעמים שחשובות באמת, ואני לא הופתעתי שהוא דיבר עם אמא שלו על דברים כאלה, אבל בכל זאת נגעלתי מזה.

באופן משונה, דווקא המפגשים שלי עם סם נהפכו למקום מפלט. בבית של אמא אף אחד לא צפה בנו. אחרי המעשה הוא לא הציק לי כמו בעלי, שהתעקש שעלי לשכב בלי לזוז או להרים את רגלי; הוא לבש את בגדיו ונפרד לשלום והשאיר אותי לבד, ואני נשארתי לשכב במיטת ילדותי והעמדתי פנים שמעולם לא התחתנתי.

סם ואני לא דיברנו הרבה, אבל בחודש השלישי לפגישותינו הוא שאל אם אני רוצה שייגע בי בזמן שאנחנו עושים את זה.

"אולי זה יעזור לך להירגע," אמר. "יש אנשים שאומרים שאם תהיי רגועה, זה יגדיל את הסיכויים שלך להרות."

עד אז כבר סמכתי על סם. הוא מעולם לא ניסה לעשות שום דבר שלא רציתי, תמיד התנהג כאילו הוא פשוט חבר שעוזר לי במשהו - כמו למשל להוריד כלי ממדף גבוה שלא הצלחתי להגיע אליו. לכן אמרתי שכן, הוא יכול לגעת בי, וזו היתה תחילת הסוף.

בכל הנוגע לחיי הנישואים, היו לנו, הבנות, עוד מקורות מידע מלבד גברת ספנסר. אחד מהם היה הנערות הנשואות המבוגרות יותר, והיתה רשת הרכילות והעצות שהן רקמו כדי להגן עלינו. מהן למדנו שמסוכן לשכב עם מישהו יותר מדי פעמים לפני שהתחתנתם - כי אם לא נכנסת להיריון אחרי כמה חודשים של שעשועי מיטה, הוא לעולם לא יתחתן איתך. גרוע מכך, הוא עלול להפיץ את השמועה שאת עקרה. ידענו גם שאם התחתנת עם מישהו שהתגלה כאדם אכזרי, הדבר הטוב ביותר הוא ללדת ילדים מהר ככל האפשר. אישה עם שלושה ילדים יכלה להתגרש מבעלה וכנראה למצוא גבר אחר שיתחתן איתה - היא מעולם לא אמרה את זה, אבל ידעתי שזאת הסיבה שאמא חיכתה עד אחרי שילדה את ג'ייני ואת ג'סמין כדי שתוכל לעזוב את אבא שלנו ולהביא אותנו לפיירצ'יילד, זמן קצר אחרי שהמיילדת הקודמת עזבה את העיר. אישה עם ארבעה ילדים יכלה לעשות ככל העולה על רוחה - להתחתן או לא - ואני ידעתי שזאת אחת הסיבות שאיש לא דיבר סרה באמא כשבחרה לא לקחת לה בעל אחר אחרי שאבא של בי עזב.

היה גם ספר שהסתובב בין הבנות והנשים הצעירות של פיירצ'יילד, שנקרא בשם התמציתי "נישואים פוריים". הספר היה מפורט יותר משיעוריה של גברת ספנסר, ואם מישהי היתה נתפסת קוראת בו היתה נגרמת אולי שערורייה קלה, אבל הקריאה בו לא היתה אסורה לחלוטין. כשאמא של סוזי מצאה את הספר בזמן שניקתה את הבית, היא לא נזפה בסוזי אלא פשוט החזירה אותו למקומו מתחת למיטתה באופן שהבהיר שהיא קראה חלק ממנו.

"נישואים פוריים" הכיל ציורים של גברים ונשים עירומים יחד, מחובקים בחוזקה. המחברת, מישהי בשם וילהלמינה נוטסון, דנה גם במשהו שנקרא "שיא", שאותו תיארה, באופן מתסכל, כ"רגע של הנאה שאי-אפשר לתאר". היכולת לחוש את התחושה הזאת, אמרה גברת נוטסון, היא סימן שהאישה בריאה בגופה ובנפשה ובשלה לאמהוּת. וגברת נוטסון היתה חד-משמעית לגבי נקודה אחת: השיא יכול להתרחש רק כאשר "האיבר" של הגבר נמצא עמוק בתוך גופה של האישה.

אני מעולם לא חוויתי שיא עם בעלי, ובחודשים האחרונים התחלתי להאמין שחוסר יכולתי לחוש אותו הוא סימן נוסף לליקוי שקיים בגופי. אבל כשסם נגע בחלק העליון של הנרתיק שלי באצבעותיו, בקצביות ובסבלנות, למשך זמן שהיה אולי שתי דקות ואולי שעתיים, חוויתי תחושה כה קיצונית, עד שחשבתי שהיא חייבת להיות או שיא או משהו מסוכן מאוד, ואולי אפילו קטלני. זה היה דומה במקצת למה שהרגשתי כמה פעמים כשהתעוררתי מחלום מיוזע מלא ידיים ופיות ונגעתי בעצמי במיטתי מתחת לשמיכה. אבל מה שהרגשתי עם סם היה עז בהרבה, וכשהוא הלך באותו יום עדיין רטטתי קלות והייתי בטוחה לחלוטין שהפעם נכנסתי להיריון בוודאות.

עדיין חשבתי על זה כשנפגשתי עם אוּלה וסוזי באסם כעבור שבוע. מרי אליס היתה בחודש הרביעי להריונה עם התינוק הראשון שלה ולכן לא נפגשה איתנו עוד; אולה התחתנה חודשיים קודם לכן, וסוזי כבר התארסה והיתה אמורה להינשא בנובמבר במהלך חגיגות הקציר. בהתחלה התלוצצנו וריכלנו על חברותינו לכיתה לשעבר ועל המחזרים שלהן כפי שעשינו תמיד, אך עד מהרה הסקרנות התגברה עלי ולא הצלחתי לשתוק עוד.

כשהגיע תורי עם הבקבוק לגמתי לגימה ארוכה.

"הגעתן פעם לשיא?" שאלתי את חברותי.

סוזי כיווצה את גבותיה לרגע בהרהור.

"אני חושבת שכן," אמרה, "קטן."

אולה צחקה. הרווח שבין שיניה הקדמיות שיווה לה מראה שובבי, והיא תמיד נראתה כמו מישהי ששום דבר לא יזעזע אותה.

"עם נד זה ככה," אמרה וחיקתה פטיש שדופק על מסמר. "לרוב אני מרגישה רק שכואב לי. אבל אמא שלי אומרת לא לדאוג, שלא צריך להגיע לשיא כדי להיכנס להיריון."

היא לגמה מהבקבוק.

"למה," שאלה, "את הגעת?"

"אני חושבת שכן," אמרתי. הייתי צריכה לעצור שם, אבל תחושת ביטחון עודדה אותי להמשיך. המחזור שלי איחר ביום, והייתי משוכנעת שמה שסם ואני עשינו בוודאי הצליח סוף-סוף.

"ואתן יודעות מה," אמרתי, "אני חושבת שגבר יכול להביא אותך לשיא בעזרת האצבעות שלו."

אולה נראתה ספקנית.

"בעזרת האצבעות," אמרה.

"כן," התעקשתי. "הוא נוגע בך בין הרגליים, מעל הפתח. ואז זה בדיוק כמו שגברת נוטסון אומרת - קצת קשה לתאר את זה, אבל זה חזק מאוד. כמעט כמו להתעלף."

"בעלך עשה את זה?" שאלה אולה. "והוא רק נגע בך?"

"נכון," אמרתי וקיוויתי שאני נשמעת משכנעת. אולה הנידה בראשה.

"זה בלתי-אפשרי," אמרה. "כולם יודעים שאישה יכולה להגיע לשיא רק ממקום עמוק בפנים. זה מה שגברת נוטסון אומרת."

"טוב," אמרתי בנימה מזויפת של גאווה, "אז אולי בעלי יודע יותר טוב מגברת נוטסון."

היא נראתה ספקנית.

"אז מאיפה הוא למד את זה?" שאלה.

התחלתי להבין שעשיתי טעות.

"מה זאת אומרת?" שאלתי כדי להרוויח זמן.

"זאת אומרת שאני בספק רב אם מר פוגל לימד את הבנים איך להביא לשיא ככה, אם אף אחת מאיתנו לא שמעה על זה אף פעם. והוא בטח לא למד את זה מ'נישואים פוריים'. אז איך הוא ידע איך לעשות את זה?"

"מספר אחר," אמרתי, "שיש רק לבנים."

"באמת?" שאלה אולה. "איזה ספר?"

"קוראים לו 'נישואים פוריים לגברים'," אמרתי וקיללתי את טיפשותי כבר ברגע שאמרתי את זה. "הוא די נדיר. אחד מבני הדודים של בעלי בא לביקור והביא לו עותק."

אולה לגמה לגימה נוספת בלי להסיר ממני את מבטה.

"טוב," אמרה, "אני אצטרך למצוא את הספר הזה. לא יזיק לנד לקבל עותק."

לעולם לא אדע מי חיבר אחת ועוד אחת, האם היתה זאת אולה או סוזי או שתיהן שהבינו שסביר הרבה יותר שחוויתי את החוויה שתיארתי עם גבר זר ולא עם אחד הבנים בעיירה שלנו, שהיו צעירים וחסרי ניסיון וגדלו כולם על ברכי אותה חוכמה עממית שגם אנחנו גדלנו עליה. כל מה שאני יודעת הוא שכשחזרתי ערב אחד לבית המשפחה של בעלי אחרי הסיבובים עם אמא, בעלי לא היה בבית ואמו ואביו ישבו ליד שולחן המטבח.

"את יודעת," אמרה חמותי, "אני דווקא הייתי לצדך."

"מה קורה פה?" שאלתי.

המזוודה הישנה של אמא, זאת שהשתמשתי בה כדי להביא את בגדי ואת ספרי הרפואה שלי לבית בעלי, ניצבה ליד התנור.

"מלקולם חשב שתהיי שידוך גרוע. הוא אמר שאמא שלך לא יציבה. הוא אמר שלולא החסדים של השכנות שלך, אחותך הקטנה היתה מתה."

חמי נראה פגוע באופן מעורפל כלשהו. הוא מעולם לא אמר לי יותר משלוש מילים. היה לי קשה לדמיין אותו אומר את כל זה לאשתו.

"זה לא נכון," אמרתי. "אני טיפלתי בעצמי בבי כשאמא היתה חולה. מעולם לא נשקפה לה כל סכנה."

"זה מה שאני אמרתי," חמותי המשיכה. "ואמרתי לו שאמא שלך עדיין מיילדת כל תינוק ברדיוס של עשרים קילומטרים מכאן. זה חייב להעיד על משהו, ככה אמרתי."

היא חיכתה, כמו מצפה שאודה לה. לא אמרתי דבר.

"את מקשיבה לי?" שאלה. "אני מנסה להגיד לך למה כאב לי כל כך לגלות שבגדת בנו. לגלות שבחרת להיות עם גבר אחר כשהבן שלי אוהב אותך כל כך. הוא היה מוכן לחכות עוד שנה אם זה הזמן שנדרש."

דמיינתי לעצמי את השיחות שהם קיימו בוודאי על כישלוני להרות, אותן שיחות שבהן היא אמרה לו לשמור את עצמו רק לימים הפוריים שלי. לא האמנתי ולו לרגע שהוא או היא היו מוכנים לחכות עוד שנה.

"לא רציתי לשכב איתו," אמרתי. "רציתי רק לתת לך נכד."

חמותי גלגלה עיניים.

"נו, וזה הצליח? את בהיריון עכשיו?"

הנדתי בראשי לשלילה. התחלתי לדמם באותו בוקר, בזמן שערבבתי פרח חלמית ודונג דבורים לטיפול בפריחה של תינוק.

"ברור שלא," אמרה.

האם היתה מאוכזבת? מה היה קורה לו הייתי אומרת שכן? האם היינו מגדלים את הילד, בעלי ואני, יחד? האם הייתי עושה זאת שוב? לפעמים אני עדיין מייחלת לחיות את החיים האלה, על כל המשמעויות הנלוות לכך.

חמותי הנהנה לעבר בעלה והוא הרים את המזוודה שלי והושיט לי אותה.

"תשאירי את טבעת הנישואים שלך על השולחן," אמרה.

•••

באותו ערב אכלתי ארוחת ערב עם אמי ואחיותי כאילו הכול כרגיל. ג'ייני וג'סמין התרגשו לראות אותי וסיפרו לי על כל מה שקורה בכיתה ז': איך ארתור האו אמר שאבא שלו נסע להרים כדי להצטרף לכנופיית הסדק בקיר, אבל כולם ידעו שהוא סתם עבר לגור עם אישה אחרת שגרה במרחק שתי עיירות מהם, איך אגנס פטרלי כבר התחילה לקבל את המחזור החודשי שלה, אבל אף אחד לא רוצה לחזר אחריה כי היא בת יחידה, איך לילה פלפס ניסתה לזייף את המחזור שלה עם דם של תרנגולת כדי שאמא שלה תרשה לנילס ג'והנסון לבוא לחזר אחריה, אבל אמא שלה תפסה אותה שופכת את הדם על סדיני המיטה והכריחה אותה לעשות את כל הכביסה בבית במשך חודש. כמעט כאב לי להיזכר בעצמי כשהייתי בגילן, לא מזמן כל כך, אישה-ילדה - כשהגוף שלי התחיל להשתנות, והראש שלי, כמו שלהן, היה עדיין מלא מעשי קונדס ורכילויות. כשהחשיכה של עולם המבוגרים רק התחילה לחלחל פנימה.

במשך כל הזמן שאחיותינו דיברו, בי הגניבה אלי מבטים. הרגשתי שהיא כבר יודעת שמשהו לא בסדר. בי היתה בת שמונה באביב. אמא אמרה שהיא ואני כמו שני צדדים של אותו מטבע. כשאני הייתי בגילה הייתי פטפטנית ותמיד שאלתי שאלות. בי היתה שקטה - היא קלטה את מה שהיא צריכה לדעת על ידי צפייה והקשבה.

ג'סמין ואני שטפנו את הכלים של ארוחת הערב כששריף בראנץ' בא לבקר. הוא היה מיודד עם אמא והיה בא לעתים קרובות רק כדי לשוחח ומביא עמו ממתקי שעורה או סוכריות "דמעות תינוק" עבור אחיותי. הוא גם היה מספר לנו סיפורים, מעשיות מוגזמות על ג'סי ג'יימס או על הילד, המנהיג של כנופיית הסדק בקיר המסתורית. הילד הוא בגובה של שני מטרים, אמר השריף, ויש לו כוח של שלושה גברים רגילים. עינו כה חדה עד שהוא יכול לירות באדם ולהרוג אותו ממרחק של יותר מקילומטר, ולבו כה קר עד שהוא יכול לגנוב את טבעת הנישואים מאלמנה או את כפית הכסף מפיו של תינוק. בשונה מגנבי הבקר הפשוטים, שעשו את עבודתם בכובעים מוכתמים מזיעה ובסרבלי ג'ינס מטונפים, הילד היה ידוע ביוהרה שלו - הוא חבש כובע רחב שוליים עם כיווץ מקדימה בסגנון קולורדו, ופניו היו מכוסות תמיד בצעיף משי משובח.

השריף עצמו מעולם לא התייצב פנים אל פנים מול הילד. אך הוא הבטיח לנו שכאשר ייפגשו סוף-סוף, יסתיימו הימים שבהם הרשע הזה רומס ברגל גסה את החוקים של ארצות דקוטה.

אבא של סוזי וכמה מהגברים האחרים בעיר סיפרו סיפורים על פורעי חוק כדי להפחיד את ילדיהם. אבל שריף בראנץ' מעולם לא התכוון להפחיד אותנו; הוא תמיד הבטיח שכל עוד הוא מייצג את החוק בפיירצ'יילד, אף פורע חוק וגם אף אחד אחר לא יפגעו בשערה משערות ראשינו.

"כל עוד תקשיבו לאמא שלכן," היה מוסיף בקריצה. "כי אם אני אשמע שעשיתן לה צרות אפילו לרגע, אני אגרור אתכן לבית המשפט ואעמיד אתכן לדין."

תמיד אהבתי את שריף בראנץ' ואת ביקוריו. הוא רכב על סוסה טובת מזג בשם מוֹדי, וכשהגיע לבקר היה מרשה לנו ללטף את רעמתה ולהאכיל אותה בגושי סוכר או בגזרים מהגינה. אבל הפעם נזכרתי בלוסי מקגארי ופחדתי. ידעתי שהדאגה שלי מוצדקת כשהשריף סירב לקפה ולעוגת התבלינים של אמא.

"אני לא יכול להישאר הרבה זמן," אמר. "אולי שלושתנו המבוגרים נוכל לדבר?"

אמא אמרה לג'ייני וג'סמין לקחת את בי למעלה, ורק אז הסכים שריף בראנץ' לשבת ליד השולחן. הוא הסיר את הכובע הלבן שחבש תמיד כשהיה בתפקיד, בהה בשוליו והעמיד פנים שהוא מסיר ממנו קצת לכלוך, אף שלא היה שם שום לכלוך. למרות עבודתו, שריף בראנץ' היה אדם ביישן.

"שמעתי שהיו בעיות בנישואים שלך," אמר לבסוף.

אמא לא חיכתה לתשובתי.

"זאת קלודין," אמרה. "היא אף פעם לא אהבה את איידה. היא עשתה לה את המוות בבית. מתח לא עוזר להיכנס להיריון, שריף. אתה יודע את זה."

לשריף בראנץ' היתה רק ילדה אחת. ואלמלא אמא, לא היו לו ילדים בכלל ואולי גם לא אישה. השריף היה מיודד עם ד"ר קרלייל וביקש ממנו ליילד את אשתו כשכרעה ללדת את ילדם הראשון. אבל לד"ר קרלייל היה ניסיון מועט בלידות, וכשהלידה של לייזה בראנץ' נעצרה, וראשה של התינוקת היה תקוע באמצע תעלת הלידה, הוא נתקף פאניקה והחל לצעוד בבית אנה ואנה ולמלמל לעצמו בעוד לייזה מייללת מכאבים. לבסוף הוא קרא לאמא, שהצליחה לסובב את ראשה של התינוקת מלפנים לאחור כדי שלייזה תוכל לדחוף ולהוציא אותה לאוויר העולם. סופיה נולדה כחולה וכמעט לא נשמה, אבל אמא החייתה אותה; אם היתה נשארת עוד חצי שעה תקועה בתוך לייזה, אמרה אמא, כבר לא היה לה למי לעזור.

מאז הלידה לא הצליחה לייזה להרות שוב. אמא ביקרה אותה פעמים רבות, נתנה לה שיקויים ועשתה לה עיסויים, אך שום דבר לא עזר - לבסוף היא אמרה לבני הזוג בראנץ' שאולי הם לא נועדו להביא עוד ילדים לעולם. שריף בראנץ' התרחק מאשתו לאחר מכן, אך אהב את בתו כאילו היתה חמישה ילדים.

"קלודין אישה לא פשוטה," אמר השריף. "אבל התחלתי לשמוע תלונות. גרטה תורסדוטיר אומרת שראתה את איידה הולכת בשדות בלילה כשהיא מחזיקה ארנבת מתה. אגתה דופוי אומרת שהיא ובנותיה חלו כולן במחלות נשיות בחודש האחרון."

אמא הנידה בראשה. היא נראתה רגועה לחלוטין.

"שריף," אמרה, "אתה מכיר את איידה מאז שהיתה ילדה. איך אתה מסוגל לחשוד בה במה שהנשים האלה רומזות? אתה יודע שאגי והבנות שלה תמיד חולות במשהו, שהוא בדרך כלל פרי דמיונן."

השריף הנהן. גבותיו היו מכווצות. הוא לא הפסיק לסובב את טבעת הנישואים שלו סביב אצבעו.

"אמת ויציב," אמר. "איידה, תמיד היית ילדה טובה. אם תישארי עם אמא שלך ולא תסתבכי בצרות, לא תשמעי ממני שוב."

הוא פנה בחזרה לאמא.

"היא לא יכולה כמובן להשתתף יותר בלידות," אמר. "היא תצטרך למצוא משהו אחר לעשות."

בי ירדה במדרגות בדיוק כשאמא נפרדה ממנו.

"זה מגוחך," אמרה אמא, "אבל בסדר. היא תעזור לי בבית עם עשבי המרפא והתמיסות."

השריף נעמד ולקח את הכובע בידיו.

"אני מצטער," אמר. "לא רציתי לעשות את הביקור הזה."

"אז למה עשית אותו?" שאלה אמא. היא שמרה על קול מדוד אבל ראיתי כמה היא כועסת.

"אוולין, את יודעת מה אני תמיד אומר שהוא החלק הכי חשוב בעבודה שלי."

"להגן על ילדים," אמרה אמא. "אבל הבת שלי לא פגעה באף אחד. היא עוד ילדה בעצמה, בקושי בוגרת."

השריף הנהן. "ואני מקווה שהיא לעולם גם לא תפגע באף אחד. אבל אם יש אפילו סיכוי קטן שהיא תפגע בתינוק, או שתמנע מתינוק להיוולד - לא הייתי יכול לחיות עם עצמי אם משהו היה קורה."

קולו נסדק.

"את מבינה, נכון, אוולין? דווקא את?"

"נעשה כבקשתך, שריף," אמרה אמא, קמה על רגליה והתקדמה לעבר הדלת. "זה כל מה שאני יכולה להבטיח."

במשך שבועות חייתי במעין מעצר בית. בבקרים התעוררתי, הכנתי ארוחת בוקר לאחיותי, ואז ישבתי וקראתי בחדר השינה שלי בזמן שאמא יצאה לביקורי חולים. לפעמים בשעות אחר הצהריים הייתי אופה מאפינס תירס כדי שריח טוב ימלא את הבית כשמשפחתי תחזור אליו. אלה היו חיים נעימים למדי, במיוחד אחרי החיים בבית בעלי, ואולי הייתי חיה כך עוד תקופה ארוכה, אלא שבתחילת חודש מרס התפרצה בעיר מחלת האדמדמת. בשבוע אחד איבדו שלוש נשים הרות את עובריהן. אחת מהן היתה ליסבת, אחייניתו של ראש העיר; השנייה היתה גברת קובל, שלימדה את הכיתות הנמוכות בבית הספר; והשלישית היתה רבקה, אשתו החדשה של אלברט קמפ, שעבדה בבנק והתאלמנה בשנה שעברה.

הלימודים בוטלו; אחיותי נשארו בבית. ג'ייני וג'סמין קלעו זו לזו צמות וסיפרו סיפורים מופרכים יותר ויותר על מה שיעשו ברגע שירשו להן לצאת החוצה. בי ישבה ליד החלון וצפתה ברחוב הריק. אמא עדיין יצאה לביקורי בית, אבל כשחזרה בלילה היתה מוטרדת ונהגה להסתובב בבית ולמלא משימות קטנות כמו מנסה להסיח את דעתה.

"הכולבו נסגר," אמרה, "וגם הבנק. הכנסייה ריקה - האב סיימון מבקר פעם ביום כדי להדליק נרות עבור התינוקות. אפילו המסבאה נטושה."

היא לא אמרה את זה, אבל אני ידעתי ממה היא מפחדת: אם ימותו יותר מדי תינוקות בבת אחת, אנשים יתחילו לחפש את המכשפה. לא הייתי האישה העקרה היחידה בעיר. מייזי קרטר עדיין היתה בחיים, ואפילו עדיין היתה צעירה; לו היתה פורייה עדיין היתה יולדת תינוקות. אך איש לא ראה אותה, היא נכנסה לעיר רק לעתים נדירות ולא הפריעה לאיש. אני הייתי זאת שהגירוש שלה מבית בעלה היה שערורייה טרייה, שהעקרוּת שלה עדיין היתה בגדר חדשות חמות.

אולם כעבור שבוע החל מצבם של החולים להשתפר. איש מהם לא מת; התברר שאדמדמת, שהיתה קטלנית כל כך לתינוקות ברחם אמם, היתה מחלה מתונה לאלה שכבר יצאו אל אוויר העולם. המסבאה חזרה לעבוד, אנשי הקהילה חזרו לכנסייה. הכולבו והבנק נפתחו מחדש לעסקים. ואז יום אחד חזרה אמא הביתה בפנים אפורות: אולה הפילה את תינוקה.

"בכלל לא ידעתי שהיא בהיריון," אמרתי.

אמא התעלמה מדברי. "הם סילקו אותי משם," אמרה והנידה בראשה. "הם קראו לד"ר קרלייל לטפל בה. אם היא תדמם למוות - זה מגיע לאמא הטיפשה שלה."

"למה הם גירשו אותך משם?" שאלתי.

אמא הביטה בי בעייפות ובצער וראיתי את התשובה בעיניה עוד לפני ששמעתי את המילים.

"אולה אומרת שאת קיללת אותה. היא אומרת שהיא הפילה את התינוק שלה בגללך."

"לא ראיתי את אולה כבר חודשים," אמרתי.

"זה לא משנה," אמרה אמא. "עכשיו המשפחה שלה תרצה להאשים אותך בכישוף. ועם כל המקרים האחרים שקרו, השריף לא יוכל להגן עלייך."

ידעתי שאין טעם להתווכח. כבר הבנתי שזמני תם ושהמעט שנשאר לי יילקח ממני. אבל בכל זאת התווכחתי.

"אמרת שזאת היתה האדמדמת. את תמיד אומרת שאדמדמת מסוכנת לנשים בהיריון. את אומרת את זה לכולם. למה שהם יחשבו שמדובר בכישוף?"

"הם רוצים לדעת מה גרם לאדמדמת," אמרה אמא. "אולי אם היה מדובר רק באישה אחת או בשתיים, ואפילו בשלוש. חשבתי במשך יום-יומיים שאולי נהיה בסדר. אבל אובדן נוסף של תינוק בדיוק עכשיו כשאנשים התחילו לחזור לנשום - הם ירצו שמישהו ישלם על זה, איידה. והם ירצו שזאת תהיה את."

ישבנו על המיטה שאבא של בי קנה לאמא לפני שעזב בחודש השלישי למחלתה. היא היתה כפולה בגודלה ממיטתה הישנה, עם ראש מיטה כבד עשוי מעץ אדר הסוכר שהובא כל הדרך מוורמונט. בי וג'ייני וג'סמין אהבו להצטופף יחד במיטה של אמא, אבל לי היא תמיד הזכירה את הלילות בתקופת המחלה שלה, כשישבתי איתה אחרי שבי נרדמה, מבועתת להיות איתה בחשיכה כשנהפכה לאדם כמעט זר עבורי, אבל מבועתת גם להסיר ממנה את עיני, שמא היא עלולה פשוט לוותר, פשוט להפסיק לנשום כמו שהפסיקה להתלבש ולבשל ולצאת מהמיטה. בכל לילה הייתי נרדמת בכיסא ליד המיטה של אמא, ובכל בוקר התעוררתי והיא היתה בדיוק אותו הדבר, עד שבוקר אחד התעוררתי ומצבה השתפר.

"אז מה אני צריכה לעשות?" שאלתי את אמא.

היא החליקה קווצת שיער מאחורי אוזני.

"אני מכירה מקום," אמרה. "הוא לא ימצא חן בעינייך, אבל תהיי בטוחה שם."

באותו לילה כשהשכבתי את בי לישון, אמרתי לה שאני נוסעת לזמן מה. היא רק הנהנה, ועיניה הגדולות קלטו הכול.

"את תצטרכי לעזור לאמא," אמרתי. "בעוד כמה שנים תצטרכי להתחיל ללמוד ממנה את העסק."

"ג'ייני וג'ס יותר גדולות ממני," אמרה בי.

"ג'ס מתעלפת כשהיא רואה דם," אמרתי. "וג'ייני לא מצליחה להתרכז מספיק זמן כדי לתקן גרב, שלא לדבר על לתפור פצע. זאת חייבת להיות את."

בי הנהנה. היו לה גבות כהות כמו של אבא שלה, שהיה חצי פולני וחצי בן שבט אוג'יבווה ונאה - לא כמו אבא שלי, שעדיין זכרתי את פרצופו החד, הרזה והחיוור, ולא זכרתי כמעט שום דבר אחר ממנו. אבא של בי ניסה לעזור איתה בהתחלה, הוא באמת ניסה, אבל רק אני הצלחתי להרגיע אותה. והוא עדיין שלח כסף פעם בכמה חודשים ומכתבים לבי, וזה היה יותר ממה שאבא שלי עשה אי-פעם.

"אל תדאגי," אמרתי. "את תהיי טובה בזה. רוב העבודה היא פשוט להקשיב לאנשים, ואת זה את כבר יודעת לעשות."

רציתי לתת לה יתרון כדי שעם הזמן, כשתתחיל ללמוד ברצינות, היא תזכור אותי. לימדתי אותה את השיר שאמא לימדה אותי כדי לשנן את שבעת עשבי המרפא החשובים ביותר ואת השימושים שלהם. הראיתי לה איך למדוד דופק והסברתי לה מה המשמעות אם הוא מהיר או אטי. הייתי באמצע ההסבר על הסימפטומים המוקדמים של שש מחלות החום של הילדוּת, כשראיתי שעיניה נודדות וגבותיה מכווצות בחוזקה.

"מה קרה?" שאלתי אותה.

"את לא מפחדת?" שאלה.

"מפחדת ממה, בי שלי?"

היא השפילה את עיניה.

"אני יודעת שאנשים מתים לפעמים," אמרה. "אמא לא דיברה על זה, אבל אני יודעת שסאלי טמפל מתה."

סאלי טמפל התגוררה בפאתי העיר עם בעלה, שהיה לוכד עכברושים. היא היתה צעירה מאוד - רק בת חמש-עשרה לדברי כמה אנשים - והתינוק שלה הגיע מהר כל כך שהוא קרע אותה לגמרי מבפנים. אמא הצליחה בסופו של דבר לעצור את הדימום, אבל סאלי איבדה יותר מדי דם, והיא מתה במיטת הילדות שלה כשבנה הטרי צורח בחדר הסמוך. הייתי שם כשהיא מתה, ובמשך שבועות חלמתי עליה, על פניה המחודדות הקטנות שהצבע אזל מהן, על הבלבול ואז הכעס ואז הבהלה בעיניה. ואחר כך אמא הסבירה לי איך היא ממשיכה הלאה, בידיעה שזה יכול לקרות בכל רגע.

"אמא אומרת שבכל לידה, המוות נמצא בחדר. את יכולה לנסות להתעלם ממנו, או שאת יכולה להכיר בקיומו ולברך אותו לשלום כמו אורח, ואז כבר לא תפחדי ממנו כל כך."

בי הביטה בי בספקנות.

"איך מברכים אותו לשלום? 'שלום, מוות'?"

"היא מדמיינת את המטופלת האחרונה שהיא איבדה," אמרתי. "את המוות הטרי ביותר במוחה. היא מדמיינת את האישה ההיא עומדת איתה בחדר. היא בוחנת את האישה מלמעלה עד למטה. היא לא אומרת דבר, אבל לפעמים היא מהנהנת קלות. ואז היא מוכנה לקראת הלידה."

"זה עובד?" שאלה בי.

ראיתי את אמא נכנסת ללידה עם פחד בלבה, אם התינוק הגיע מוקדם מדי או שהיה במנח עכוז או שהאם היתה חולה בסוכרת או עם לחץ דם גבוה. פניה של אמא היו בטוחות כתמיד, אך עדיין כולם בחדר הרגישו שמשהו לא בסדר; הידיים של הדודות היו מתחילות לרעוד כשמחו את מצחה של היולדת. ואז עיניה של אמא היו מתמקדות בנקודה כלשהי באוויר והיא היתה מהנהנת, וכל האנשים בחדר היו מאחדים כוחות סביבה, והלידה היתה עוברת טוב ככל האפשר, כי היא היתה האחראית.

"זה עובד," אמרתי.

התכופפתי כדי לחבק את בי, בשבילי יותר מאשר בשבילה. היא הדיפה ריח של סבון ושל עץ ארז, אותו ריח שהדיפה מאז שהיתה תינוקת.

"כשאני אהיה גדולה," אמרה לתוך כתפי, "אני אבוא למצוא אותך."

נסוגותי לאחור כדי שאוכל להביט בפניה.

"בי," אמרתי, "אני אחזור עוד לפני שתגדלי."

"בסדר," אמרה, וניכר בה שהיא לא מאמינה. "אבל אם לא, אני אקח סוס ומפה ואני אבוא לעזור לך, איפה שלא תהיי."