פליקס לנצח

אנחנו פותחים את דלת הזכוכית של בניין המגורים ויוצאים אל האור הצהוב העליז והבוהק מדי. חם ברמות, חום מהסוג שנדבק לעור, לשיער, לעיניים.

"אלוהים, למה הסכמנו לזה שוב?" עזרא שואל בקול צרוד. "כל כך מוקדם. יכולתי להמשיך לישון."

"כאילו, אחת־עשרה זה לא מוקדם מבחינה טכנית. כמו שאתה יודע, זה כמעט אמצע היום."

עזרא מדליק בלאנט של ויד שהוא שולף משומקום ומציע לי, ואנחנו יונקים ממנו תוך כדי הליכה. מוזיקת רגאטון רועמת מגיעה אלינו מפיקניק בפארק. וגם ריח העשן והבשר החרוך, בליווי קולות צחוק וצעקות של ילדים. אנחנו חוצים את הכביש, נעצרים לרגע כשרוכב אופניים חותך אותנו במהירות עם סטריאו נייד שמנגן ראפ של ביגי, יורדים במדרגות הטחובות החלקלקות אל תחנת בדפורד־נוסטרנד G ומחליקים את הכרטיסים שלנו לתוך המחסום. הוא מסתובב בדיוק כשרכבת מגיעה ברעש.

דלתות הרכבת נסגרות מאחורינו. זאת אחת הרכבות הישנות יותר, שטלאים של מסטיק שחור דבוקים לרצפתה והודעות כתובות על חלונותיה במרקר לא מחיק. J+R=4EVA.

האינסטינקט הראשון שלי הוא לגלגל עיניים. עזרא מכסה את פניו כשהוא מפהק ונשען על זרועי. חגגתי יום הולדת בשבוע שעבר, ועשינו לנו הרגל להישאר ערים עד שלוש בלילה ולשכב במיטה כל היום. אני בן שבע־עשרה עכשיו ואני יכול לאשר שאין הרבה הבדל בין שש־עשרה לשבע־עשרה. גיל שבע־עשרה הוא סתם גיל ביניים כזה, ששוכחים בקלות, כמו יום שלישי — תקוע בין שש־עשרה המתוק לשמונה־עשרה החוקי.

אדם זקן מתנמנם מולנו. אישה עומדת עם עגלת תינוק מלאה במצרכי מזון. היפסטר עם זקן אדום ענקי מחזיק את האופניים שלו. המזגן פועל בשיא העוצמה. עזרא רואה שאני מחבק את עצמי כנגד האוויר הקפוא וכורך סביבי את זרועו. הוא החבר הכי טוב שלי — רק חבר, מאז שהתחלתי ללמוד לפני שלוש שנים בסנט קתרינ'ס. אנחנו לא יחד במובן הזה, לא בשום מובן או אופן, אבל כולם תמיד מקבלים רושם מוטעה. הזקן מתעורר לפתע כאילו הוא מריח הומואים ולא מוריד מאיתנו את העיניים, גם כשאני תוקע בו מבט. ההיפסטר מחייך אלינו באהדה. שני הומואים מתחבקים בלב ברוקלין זה לא משהו מהפכני, אבל פתאום זה מרגיש ככה.

אולי בגלל הוויד, או שאולי כי אני קצת יותר קרוב לגיל שאהיה בוגר, אני מרגיש פתאום חסר אחריות. אני לוחש לעֶז, "רוצה לעשות לאיש הזה הצגה?"

אני מניד את ראשי לעבר הזקן, שמסרב בתוקף להסיט את מבטו. עזרא מגחך ומלטף את זרועי, ואני נצמד אליו, מניח את ראשי על כתפו — ועז עובר מאפס למאה כשהוא טומן את פרצופו בצווארי, שזה — טוב, לא התנסיתי בהרבה פעילות בעבר (כלומר, אפילו לא התנשקתי), ותחושת הפה שלו שם מטריפה אותי. אני פולט אנחה צווחנית מביכה, ועזרא צוחק באותה נקודה מזוינת.

אני מרים מבט ורואה את הקהל שלנו נועץ בנו עיניים פעורות, מזועזע לגמרי. אני מנופף לאיש בסרקסטיות, אבל הוא מקבל את זה כהזמנה לדבר. "אתם יודעים," הוא אומר במבטא זר קל, "יש לי נכד הומו."

עזרא ואני מחליפים מבטים עם גבות מורמות.

"אממ. טוב," אני אומר.

האיש מהנהן. "כן, כן — לא ידעתי, ואז יום אחד הוא הושיב אותי ואת אשתי, בטסי, לפני שהיא הלכה לעולמה, והוא בכה וסיפר לנו: אני הומו. הוא ידע כבר שנים, אבל לא אמר כלום כי הוא פחד ממה שנחשוב. אני לא מאשים אותו שהוא פחד. הסיפורים ששומעים. ואבא שלו... זה שובר את הלב. הייתם חושבים שהורה תמיד יאהב את הילד שלו, לא משנה מה." הוא עוצר את המונולוג שלו ומסתכל סביבו כשהרכבת מאטה. "טוב. זאת התחנה שלי."

הוא קם והדלתות נפתחות. "הנכד שלי ימצא חן בעיניכם, לדעתי. אתם נראים כמו הומואים ממש נחמדים." ואחר כך האיש נבלע בתחנה והאישה עם עגלת התינוק יוצאת אחריו.

עזרא ואני מסתכלים אחד על השני ופורצים בצחוק. הוא מניד את ראשו. "ניו יורק, גבר," הוא אומר. "ברצינות. רק בניו יורק."

אנחנו יורדים בלורימר/מטרופוליטן ועולים במדרגות כדי להגיע לרכבת L. זה אחד ביוני — היום הראשון של חודש הגאווה בעיר — ועל הקירות תלויים שלטים בצבעי הקשת שכתוב עליהם "די לדעות הקדומות". התחנה מלאה בהיפסטרים ורודי עור שגרים בוויליאמסבורג, ולוקח לרכבת יובלות להגיע.

"שיט. אנחנו נאחר," עזרא אומר.

"כן. טוב."

"דקלן יתעצבן."

לא מזיז לי, למען האמת. דקלן הוא חרא. "אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בקשר לזה, נכון?"

כשהרכבת מגיעה, כולם נלחמים לעלות עליה, ואנחנו דחוסים יחד, אני צמוד לעזרא, וריח של בירה וזיעה עומד באוויר. הרכבת התחתית מקרקשת ונרעדת, כמעט מפילה אותנו — עד שלבסוף אנחנו מגיעים ליוניון סקוור.

זאת שעת צהריים עמוסה באופן אופייני כאן. מספר האנשים המופרז — זה מה שאני הכי שונא בדרום מנהטן. לפחות בברוקלין אפשר ללכת ברחוב בלי להיתקע בעשרים כתפיים וְתיקים. לפחות בברוקלין לא צריך לחשוש שאתה בלתי־נראה בגלל העור החום שלך. לפעמים אני מנסה למצוא אדם לבן ללכת מאחוריו רק כדי שכשכולם יפנו לו את הדרך, הם לא ייתקעו בי.

עזרא ואני מפלסים דרך בהמון, וכשאנחנו עוברים בשוק האיכרים, ריח הדגים מלווה אותנו. אנחנו לבושים בערך כמו תמיד: למרות שקיץ עכשיו, עזרא לובש טישרט שחורה, עם השרוולים מגולגלים עד לכתפיים כדי לחשוף את קעקוע "יהודית והולופרנס" של קלימט. הוא לובש מכנסי ג'ינס שחורים צמודים שגזורים קצת גבוה מדי מעל לקרסוליו, נעלי קונברס לבנות מוכתמות וגרביים ארוכים עם דיוקנאות של אנדי וורהול. יש לו עגיל זהב באף, שערו השחור הסמיך והמתולתל אסוף בפקעת, והצדעיים מגולחים.

כשאני עם עזרא, כמעט תמיד המבטים מדלגים במהירות ממני אליו. יש לי שיער מתולתל, אני לובש גופייה אפורה גדולה שחושפת את הצלקות על החזה שלי, שהן כהות יותר מיתר עורי החום־מוזהב, ומכנסי ג'ינס קצרים, ויש לי גם קעקועים קטנים אקראיים שעשיתי בעשרים דולר באסטור פלייס — אבא שלי התחרפן בפעם הראשונה, אבל עכשיו הוא כבר התרגל אליהם. אני גם נועל נעלי ספורט בלויות שכתבתי וציירתי עליהן בטוש. עזרא חושב שהרסתי אותן. יש לו קטע עם שמירה על טוהר כוונתו של המעצב.

אנחנו הולכים בתוך ערב רב של אנשים שמשתהים ליד הדוכנים בשוק האיכרים, שמוכרים בהם ריבות ולחם טרי ופרחים ססגוניים. גברים בחליפות נדחפים קדימה, כלבים קשורים ברצועות וילדים על תלת־אופן מאיימים להפיל אותנו. אנחנו יוצאים משוק האיכרים וצועדים בשביל שחוצה את המדשאה הירוקה, שם זוגות אחדים שוכבים על שמיכות. כמה ילדים משוויצים בסקטבורדים שלהם. נערות בשמלות קיץ ובמשקפי שמש נחות על ספסלים עם ספרים שהן לא באמת קוראות.

"למה החלטנו לעשות שוב תוכנית קיץ?" עזרא שואל.

"בשביל המועמדות לקולג'."

"כבר אמרתי לך. אני לא הולך לקולג'."

"אה. אז אין לי מושג למה אתה עושה את זה."

הוא מגחך אלי. שנינו יודעים שהוא כנראה יבזבז את כספי קרן הנאמנות שלו בסיום הלימודים. ההורים שלו עשירים ברמות. הם כל כך עשירים שהם קנו לעזרא דירה רק כדי שהוא יוכל לגור בקיץ בבדפורד־סטיבנס בזמן תוכנית האמנויות (ובימים אלה דירות כמו של עזרא עולות משהו כמו מיליון דולר). משפחת פאטל היא האליטה הטיפוסית של מנהטן: שמפניה בלי סוף, ערבי תרומות, נשפי גאלה, ואפס זמן לבן שלהם, שגדל עם שלוש מטפלות שונות. זה דפוק, אבל אני מוכרח להודות שאני מקנא. כל החיים של עזרא מוגשים לו על מגש של זהב, בעוד שאני צריך להילחם ולהיאבק על מה שאני רוצה.

תמיד חלמתי ללמוד באוניברסיטת בראון, אבל התעודה שלי לא טובה מספיק, ציוני המבחנים שלי מתחת לממוצע הקבלה, ושיעור הקבלה לבראון הוא תשעה אחוזים. לא שלא ניסיתי. קרעתי את התחת לפני מבחנים, ואני כותב כל מילה שהמורים אומרים בשיעורים כדי שהמחשבות שלי לא יתחילו לנדוד. כמו שאבא שלי אומר, המוח שלי פשוט מחווט אחרת.

העובדה שכמעט בטוח שלא אתקבל לבראון גורמת לי לפעמים להרגיש שאין טעם אפילו לנסות. אבל אנשים התקבלו למרות ציונים מחורבנים, ונכון שהציונים שלי דפוקים, אבל האמנות שלי טובה. אני מוכשר. אני יודע את זה. תיק העבודות נחשב אפילו יותר אצל תלמידים שרוצים להתמקד באמנות, ומאחר שתוכנית הקיץ של סנט קתרינ'ס מעניקה עוד נקודות, ייתכן שאעלה את הציונים שלי מ־70 ל־80. אולי יהיה לי סיכוי להתקבל.

ליאה, מריסול ודקלן כבר נמצאים על מדרגות יוניון סקוור בצילומי אופנה. סנט קתרינ'ס מתנהל על פי לוח זמנים שונה מרוב בתי הספר בניו יורק, ותוכנית הקיץ התחילה רשמית לפני כמה ימים. הם אוהבים להפגיז את תוכנית הקיץ בפרויקטים כדי שנכיר תלמידים מכיתות אחרות. עזרא ואני נרשמנו לצילומי אופנה והשתמשנו בכמה עיצובים שלו. ליאה, שיש לה שיער אדום סבוך ועור חיוור וחמוקיים, לובשת גופייה ומכנסיים קצרים חושפניים ומחזיקה את המצלמה שלה, מוכנה לצלם. וכמובן מריסול היא הדוגמנית. היא בגובה של עזרא, יש לה עור בצבע זית ושיער חום סמיך וגבות כמו של קארה דלווין. כשאני רואה אותה, אני מתרגש מאוד. השיער שלה הוא כמו קן ענקי, ונוצות ירוקות — המותאמות לשפתון — מודבקות על הריסים שלה. היא לובשת את השמלה הרביעית בסדרה שתכננו: דיוקן נוצץ של ריהאנה.

דקלן קין מנהל הכול בתור הבמאי, מה שעולה לי על העצבים. אין לו ניסיון כבמאי, אבל איכשהו הוא תמיד מצליח לפלס את דרכו לכל דבר. לא עוזר שדקלן מתנהג כאילו המשימה היחידה שלו בחיים היא להתייחס אלי ואל עזרא כמו לזבל. הוא מלכלך עלינו בכל הזדמנות. הוא שונא אותנו והוא יצא למסע צלב נגדנו כדי שכולם ישנאו אותנו.

דקלן עסוק בשיחה עם מריסול כשהוא מבחין בנו מתקרבים. עיניו רושפות. הוא חושק את הלסת.

"איזה כיף לראות אתכם," הוא קורא בקול חזק מספיק כדי שכמה מהיושבים על המדרגות יסובבו את ראשיהם. "עזרא, תודה רבה שבאת."

עזרא ממלמל לצדי, "אמרתי לך שהוא יתעצבן."

דקלן מוחה כפיים לאט. "זה כבוד גדול — לא, באמת, כבוד גדול — שאתה בא לתצוגת האופנה המזוינת שלך."

עזרא מניף אגרוף באוויר, כאילו בהתלהבות ובשמחה, אבל אחר כך מרים לאט את האצבע האמצעית שלו. דקלן מצמצם עיניים לעומתו כשאנחנו מתקרבים.

"אתם מסטולים?" הוא שואל בכעס, ועזרא מפנה ממנו את פניו. "אתם עושים צחוק? אנחנו מחכים כאן יותר משעה, ואתם מסטולים?"

אני מנסה להתערב. "אלוהים, תירגע."

הוא לא טורח להסתכל עלי. "לך להזדיין, פליקס, באמת."

אין טעם לנסות להסביר שהרכבת שלנו איחרה.

"אתה צודק," עזרא אומר. הוא מהנהן אל ליאה ואל מריסול, שצופות בנו מהמדרגות. "סליחה. לא שמנו לב לשעה."

דקלן מגלגל עיניים וממלמל, "זין בעין" — כאילו בחיים לא איחר. פעם, לפני שהוא החליט שהוא טוב מדי בשבילי ובשביל עזרא, שלושתנו נכנסנו לכיתה יחד באיחור של חצי שעה, מסטולים לגמרי — ועכשיו הוא פתאום יותר קדוש מישו? אלוהים, אני לא סובל אותו.

"אנחנו בכל מקרה כבר באמצע," דקלן אומר ומעביר יד בתלתליו, כאילו לא מעניין אותו אם אנחנו שם או לא. הוא ממוצא מעורב — אמא שלו שחורה ופורטוריקנית, ואביו לבן, אירי — אז יש לו עור חום, בהיר יותר משלי, תלתלים חומים פתוחים עם נגיעות של אדום, שצונחים סביב אוזניו, ועיניים חומות כהות. הוא קצת יותר מוצק, עם כתפיים רחבות, ונראה כמו ספורטאי בבגדי אולד נייבי: טישרט ורודה, מכנסי ג'ינס משופשפים רחבים, כפכפי אצבע.

הוא מפנה לנו את גבו. "בואו נמהר ונגמור עם זה. אני לא רוצה להיות כאן כל היום. פליקס, לך להחזיק את הרפלקטור."

אני לא זז. אני לא יכול לאלץ את עצמי לעשות מה שדקלן קין אומר לי לעשות. לא כשהוא פונה אלי בטון מזלזל כזה.

עזרא לוחש, "בחייך, פליקס. בוא נגמור עם זה וזהו."

אני מגלגל עיניים, עולה במדרגות וחוטף את הרפלקטור מערימת הציוד. דקלן עדיין לא טורח להעיף בי מבט אחד.

"בסדר," הוא אומר, "נחזור לעבודה. מריסול, אני לא חושב שאת צריכה לחייך הפעם — הניגוד של הדיוקן של ריהאנה עם הבעה רצינית..."

אני מאבד עניין. בערך 99.9 אחוזים מהזמן דקלן מדבר כדי לשמוע את הקול של עצמו. הצילומים נמשכים, ליאה מקיפה את מריסול עם המצלמה שלה, והיא מסתובבת ומתפתלת ובוהה בשמים (וזה טוב, כי קל יותר להימנע מקשר עין איתה), עד שמגיע הרגע לתלבושת הבאה. אני צריך להחזיק סדין סביב מריסול ולבהות ברצפה, כשעזרא עוזר לה להחליף לשמלה אחרת שהוא תפר, שמלה מכוסה ברצועות מאנגה מ"מתקפת הטיטאנים". כשהיא מוכנה, דקלן נובח פקודות.

"ליאה, תציבי את עצמך קצת יותר ימינה. פליקס, תחזיק את הרפלקטור יציב."

מריסול מסוככת על פניה. "ואתם יכולים להזיז את האור מהעיניים שלי, בבקשה?"

פעם מרי ואני יצאנו. למשך שבועיים בערך, אז זה לא כזה סיפור, אבל בכל זאת — אני מרגיש מתוח בסביבתה, למרות שעברו כמה חודשים מאז. מריסול מתנהגת כאילו לא קרה בינינו שום דבר, זורה לי מלח על הפצעים. גם הדרך שבה היא נפרדה ממני לא עוזרת.

דקלן נוקש באצבעותיו מול הפרצוף שלי. ממש ככה, נשבע, נוקש באצבעות מזוינות מול הפרצוף שלי. "אמרתי להחזיק את הרפלקטור יציב. אלוהים, תתרכז."

אני מחזיק את הרפלקטור גבוה. "חתיכת חרא," אני ממלמל.

"סליחה, מה אמרת?"

כנראה דיברתי בקול קצת יותר רם ממה שחשבתי, כי כשאני מסתכל למעלה, כולם מביטים בי. ליאה נושכת את השפה שלה. מריסול מרימה גבה. עזרא מניד את ראשו בצד השני של הסט ואומר ללא קול, לא, לא, בבקשה, פליקס, לא. גם זה עולה לי על העצבים. למה לדקלן מותר להתייחס אלינו כמו לזבל, ואנחנו אמורים לספוג את זה בלי להגיב? אני מתעלם מעזרא ומסתכל על דקלן. "אמרתי: חתיכת. חרא."

דקלן מטה את ראשו הצדה ומשלב זרועות בחיוך קטן. "מה חרא?"

אני מושך בכתפי. "זה." אני מנופף ברפלקטור לעומתו. "אתה."

החיוך שלו נהפך לצחוק של אי־אמון. "אני חרא?"

"אין לך מושג בבימוי של צילומי אופנה," אני אומר לו. "אתה כאן רק כי אתה עשיר ואבא שלך תורם מלא כסף לבית ספר. אי־אפשר להגיד שהרווחת את זה בעצמך."

אני רואה שהעיניים של עזרא מופנות אל המדרכה ואני מרגיש אשם.

דקלן לא שם לב. הוא מחייך אלי, כאילו הוא יודע שזה מעצבן אותי יותר. "אתה מעוצבן רק כי אתה לא הבמאי," הוא אומר. "ואתה לא יכול להוסיף את זה כקרדיט לבראון. נער רפלקטור זה לא ממש מרשים, מה?"

אני שונא את זה שהוא צודק. אני מעוצבן כי אני לא יכול לכתוב בטופס הקבלה שלי שהייתי הבמאי, ודקלן כן יכול לכתוב את זה, בליווי התעודה המושלמת שלו והציונים הכמעט מושלמים שלו במבחן והייחוס המשפחתי... אני יודע שגם הוא נרשם לבראון. אני יודע שזאת הבחירה הראשונה שלו, כי כשעוד היינו מבלים יחד, שנינו תכננו ללמוד בבראון ולקבל תואר שני מבית הספר לעיצוב רוד איילנד. עזרא תמיד אמר שהוא יעבור איתנו לרוד איילנד ונהיה שלושתנו יחד, כמו תמיד. התוכנית הזאת לא ממש החזיקה מעמד.

נוסף על זה, לאוניברסיטת בראון יש מסורת להעניק מלגה מלאה לאחד מתלמידי סנט קתרינ'ס. אני לא יכול להרשות לעצמי את שכר הלימוד. אבא שלי לא יוכל לממן את זה. אני אצטרך לקחת המון הלוואות וקרוב לוודאי אשקע בחובות עד סוף ימי רק כדי ללמוד רישום — ואני לא יכול לחשוב על מישהו שצריך, או שמגיעה לו, מלגה פחות מאשר לדקלן קין המזוין. רק המחשבה שהוא יקבל מלגה מעוררת בי רצון לתקוע עפרונות בעיניים שלו.

דקלן מגחך. "מה? אין לך מה להגיד?"

"תניח לזה," עזרא אומר לי.

אבל אני לא יכול להניח לזה. אנשים כמו דקלן רגילים שעל פיהם יישק דבר. הוא מתנהג כאילו הוא הרבה יותר טוב וחשוב מכולם. זה מה שהוא עושה לי, לעזרא. עז מתנהג כאילו לא אכפת לו, אבל אני מתעצבן מחדש בכל פעם שאני רואה את דקלן ונזכר איך הוא התייחס אלינו, איך הוא בגד בנו.

"אתה יודע מה?" אני אומר לו. "לך להזדיין. אתה מתנהג כאילו אתה יותר טוב מכולם, אבל אתה סתם מתחזה מזוין."

עזרא מניד את ראשו כאילו הוא כועס עלי, כאילו הוא חושב שאני מגזים בתגובה שלי למרות שהוא יודע שדקלן חרא. ליאה ומריסול עומדות בצד נבוכות ומסתכלות על דקלן בציפייה לראות מה הוא יאמר או יעשה עכשיו.

דקלן חושק לסתות. "אני מתחזה? באמת?"

עזרא מצביע על דקלן. "לא. שלא תעז."

דקלן מגלגל עיניים. "אלוהים. לא התכוונתי לזה בכלל."

אבל הרמיזה כבר שם, הרמיזה נאמרה. היא מכבידה על האווירה. דקלן נאנח בכבדות ולא טורח להסתכל עלי. ניהלתי אינספור קרבות עם דקלן קין, ואני יודע שבקרב הזה ניצחתי. למרות שהמילים האחרונות שלו עדיין מתהפכות לי בבטן. ניצחתי, ובנסיבות אחרות הייתי שמח להישאר וליהנות מהתהילה, אבל מריסול וליאה לא מסתכלות עלי ולעזרא יש מבט מודאג מאוד, ואני יודע שהוא ילחש, "אתה בסדר?" כל חמש דקות אם אשאר.

אני מניח את הרפלקטור. "תשכח מזה."

אני כבר באמצע המדרגות כשדקלן אומר שהוא לא מופתע. אני תמיד עושה את החרא הזה. מעצבן אותו ומסתלק.