פסנתרנית במבחן

1

אחוזת ברץ' הייתה הדבר האיתן האחרון שנותר. הדבר היחיד שנותר בחייה, שתמיד היה שם. כל היתר, אימה, המורה שלה לפסנתר, המעריצים שלה... נעלמו. הבית היה כל שהיה לה.

לפחות עד שהבנק לקח אותו.

נואל נאנחה והביטה מבעד לחלון, קיבתה התכווצה כשהלימוזינה השחורה המבריקה נסעה דרך שערי הברזל המעובד הפתוחים וסביב השביל המתעגל, ונעצרה מול דלת האחוזה.

היא התרחקה מהחלון וקיוותה שהאורח שלה לא הבחין בווילונות המרעידים. כמה עצוב היה שהיא הגיעה לידי כך, ממתינה שביתה יילקח ממנה, מחכה שהשמאי יבוא להעריך את הנכס. לא היה לה כל מושג לאן היא תלך.

ההמחאה שקיבלה בשבוע שעבר הגיעה עם הערה כתובה בכתב יד שמודיעה לה שקרוב לוודאי שזו תהיה המחאת התמלוגים האחרונה בעתיד הנראה לעין. החברה כבר לא מכרה את האלבומים הישנים שלה, וכמה מהאלבומים הדיגיטליים שלה הורדו מאתרי האינטרנט הגדולים. איש לא היה מעוניין במוזיקה שלה.

לא שהתגמולים היו מדהימים בשנה האחרונה. למען האמת, בקושי משהו שמספיק כדי לקנות מפעם לפעם קפה בחלב. עכשיו אפילו זה לא יהיה לה.

לפתע היא רצתה במשקה החם והמקציף, עד כדי כך שנדמה היה לה שהיא עלולה לפרוץ בבכי.

זה היה עצוב. נואל המסכנה. היא הייתה עורכת ערב התרמה לו רק חשבה שמישהו יבוא. אולי הבנק היה בא, לו היה משהו שאפשר לקחת כתשלום. היא צחקה לתוך הכניסה הגדולה והריקה, ואז יישרה את חצאיתה והתייצבה במקומה מול הדלת, לא לגמרי בטוחה מדוע היא טורחת לשחק את המארחת, אלא שזה היה אוטומטי. אימה הייתה מצפה לזאת ממנה. תובעת זאת.

אימה לא הייתה פה, כמובן.

נואל שאפה אוויר בנשימה חדה והושיטה יד לידית הדלת. אצבעותיה התהדקו סביבה, ממתינות לנקישה, וברגע שהיא קרעה את השקט היא פתחה במשיכה את הדלת. ליבה דילג על פעימה וסובב בורג מטה בקיבתה כשהביטה בגבר שעמד למולה.

גבוה ורחב, בחליפה שבהחלט לא הייתה רגילה כשל פקידי בנק, אלא חליפה איכותית, שהוזמנה ונתפרה כדי להחמיא לגופו הגברי המדהים.

שפתיו התעקלו בחיוך, לא חם, אך כזה שהיא חשה עד בהונותיה. עיניו היו כהות, עמוקות כשוקולד, אך נטולות כל מתיקות. קיבתה התכווצה, תשוקה עזה וחדה הציפה אותה.

לקפה. עדיין לקפה.

"מיסיס ברץ'?" היה לו גם קול נעים, עשיר ושופע, בדיוק כמו החליפה. מדוע הוא לא יכול היה להיות דוחה? מאנפף או גבוה או משהו. אבל לא, הוא היה נמוך וצרוד, חלקלק במבטא אוסטרלי הורס שהוסיף טעם מיוחד לדבריו.

"כן. אתה..." היא שינתה את תכניתה באמצע המשפט, החליטה ללכת על משהו נמרץ יותר, "אתה מהבנק."

הוא חלף על פניה אל תוך הבית, עיניו סורקות את החדר, ואותה, בחוסר עניין. "לא בדיוק."

"אם כך, מדוע אתה פה?"

"באתי במקום השמאי. אני מעוניין להציע לך הצעה תמורת הנכס."

"הוא בתהליך עיקול."

"אני יודע, ואני מתכוון לרכוש אותו לפני שהוא יגיע למכירה פומבית. אני צריך להעיף מבט ולהודיע לבנק כמה אני מתכוון לשלם תמורתו."

"באמת? מדוע לא חשבתי על זה? הייתי נותנת להם... טוב, אני חושבת שאולי יש לי חמישה דולר בתיק שלי שם." היא החוותה בידה לארנק האדום שהיה תלוי על מתלה ליד הדלת. "אתה חושב שהם ילכו על זה?"

"לא נראה לי." תשובתו הייתה קצרה, כועסת. מדוע הוא כעס? היא לא הייתה זו שהתפרצה לביתו מוקדם בבוקר יום שבת. היא זו שהייתה צריכה לכעוס. זו הייתה זכותה.

"חבל מאוד," היא אמרה, מתאמצת לשמור על קול קליל, מבטל, אדיש.

"ממה שראיתי במסמכי ההלוואה שלך, את עבריינית כבר חודשים."

עבריינית. היא שנאה את המונח. כאילו היא הייתה פושעת או משהו, כי לא היה לה כסף. כאילו היא לא הייתה משלמת את המשכנתא לו חשבון הבנק שלה היה מציג ולו פעם סכום שעולה על שתי ספרות.

"אני מודעת לסיבה בגללה אתה פה, או לפחות, אני מודעת למה שעשיתי כדי שהבנק ייקח חזרה את ביתי." המילים נתקעו בגרונה. "איני זקוקה לתמונת המצב ממך."

"יפה. כי לא באתי לכאן בשביל זה."

"לא. באת כדי לברר אם אתה מעוניין לעבור לגור בביתי עוד לפני שהבנק יזרוק אותי לרחוב," היא פלטה. לפני שנה היא לעולם לא הייתה מדברת כך אל מישהו. היא הייתה אדיבה, חייכנית, מושלמת בכל מובן. אך חזות זו החלה להישחק בשנה האחרונה. עכשיו היא חשה רק כועסת. מוכה. כאילו היא גססה לאיטה בתוכה שעה שהחיים הלכו וקיצצו במדרך הרגל האחרון שלה.

היא חונכה לעולם לא להפגין לחץ או עייפות, לעולם לא. לעולם לא להעניק לעיתוני הרכילות סיבה לרכל עליה. אך השנה האחרונה הייתה כגיהינום עלי אדמות. מטר חבטות שנראה היה שלעולם אינו מסתיים. בכל פעם שהיא ניסתה להתרומם ולהתנער, הגיעה מכה אחרת. וזו נראתה מכת הנוק-אאוט. כי מה היא תעשה ללא פיסת הביטחון האחרונה הזאת? ללא החוליה האחרונה לכל מה שהיא הייתה בעבר?

לכל מה שהיא לעולם לא תשוב להיות.

"בזה את טועה, נואל," הוא אמר, עיניו הכהות ננעלות על שלה. היא חשה כאילו הוא יכול לראות אותה... לא שהוא רק מביט בה, אלא שהוא באמת מביט לתוכה, אל מתחת לחזות המלוטשת לתוך המהומה המבולבלת שמעבר לה.

היא רצתה להסתתר. לא רק ממנו, אלא מהכול.

האם זה לא מה שאת עושה כבר יותר משנה?

כן. מרכינה ראש, מנסה לשרוד. מנסה שלא למשוך את תשומת לבה של התקשורת. מובסת מכדי לנסות לאתר את אימה. משום שכפי שציין עורך הדין, שהיא לא יכלה להרשות לעצמה, הכסף היה רשום כולו על שם אימה, לכן המאבק יהיה ארוך ויקר. הוא יכלה את ההון שהיא ניסתה לזכות בו בחזרה. ואם היא לא תצליח בכך... היא תעמוד בפני חוב שהיא לעולם לא תצליח להיחלץ ממנו. הכול נראה נואש באופן בלתי אפשרי.

"אם כן, הסבר לי, מר...?"

"גריי." הוא הושיט את ידו והיא קיבלה אותה, האצבעות הגבריות החזקות נכרכות סביב ידה הדקה החיוורת, עוטפות אותה, גורמות לה תחושה חמימה, חמימה מדי. "איתן גריי."

איתן חש הבזק של תשוקה, של צורך טהור וגולמי, חולף בו כשידו נגעה בעורה הרך של נואל. הוא הריץ במוחו את שרשרת הקללות החביבות עליו ביותר. זמן רב מדי חלף מאז שהוא שכב עם אישה, אם לחיצת יד יכלה לרגש אותו.

במיוחד לחיצת יד מהאישה המסוימת הזאת.

אולי זה גנטי?

הוא החניק קול של סלידה למחשבה זו. הוא לעולם לא ישתמש בכך כתירוץ. הוא שלט במעשיו. אם הוא חטא, היה זה משום שהוא בחר בכך, והוא לפחות היה מספיק גבר כדי להודות בכך. בניגוד לאביו. מבחינה זו דמיאן גריי לא היה דמות מופת.

כן, היא הייתה יפה, אך בעיקר שברירית למראה בגזרתה העדינה ועורה הצח. כאילו היא לא שהתה מספיק בחוץ. הכול בה היה חיוור. שיער בלונד-לבן, עיניים גדולות כחולות כביצת אדום-החזהביצת אדום-החזהביצת אדום-החזה

הליפסטיק האדום הכהה שלה נועד קרוב לוודאי להעניק לה יותר צבע, אך הוא רק הבליט כמה כל היתר בה היה עייף. חיוורת ומותשת, צללים מתחת לעיניים כחולות קורנות.

גם כך, היא הייתה מרתקת. יופייה היה כמעט לא מהעולם הזה.

היא הזכירה לו כל כך את אימו. אותה משיכה קרה, מיושבת, שגרמה לגבר לערוג לראות מה מסתתר מתחת לאותה שליטה. אישה שהובילה גברים ברצועה, גרמה להם להתחנן רק לשהות במחיצתה.

היה בה כל זאת, ובנוסף מראה של פגיעות שלא היה באימו. הוא רק הוסיף לקסמה. הוא גרם לגבר לרצות לעשות משהו יותר מסתם לכבוש. הוא גרם לו לרצות לגונן.

"נעים מאוד להכיר אותך," היא מלמלה, מושכת את ידה.

הוקל לו כשהמגע נפסק. "איני חושב שאת באמת מתכוונת לכך."

היא חייכה, הבעה שלא השתקפה בעיניה. "לא. אתה צודק, אבל אני מנומסת מכדי לומר משהו אחר."

"אם כך, נימוסייך משמחים אותי," הוא אמר ביובש.

"כיצד טעיתי במניעיך, מר גריי?"

"איני מתכוון לעבור לגור בביתך."

היא עיקלה גבה. "לא?"

"לא. אני מתכוון להרחיב את הבית ולהפוך אותו לבית מלון."

"מה?"

היא הייתה קטנה, נמוכה אולי ב-30 ס"מ מגובהו שהיה 1.92. אך בנוכחותה לא היה כל דבר קטן. גם במצבה החיוור והירוד היא האצילה כוח שתבע מכל העיניים להתמקד בה. קו דמיון נוסף לאימה. לפחות ממה שזכר מאותה אישה. הוא היה צעיר בפעמים שראה אותה, ממתינה ליד שערי בית ילדותו, אביו מתחמק כנער מתבגר כדי להיות איתה. משאיר מאחור את אשתו ובנו כדי שיוכל להתמכר לתשוקתו האסורה.

איתן הידק את ידיו לאגרופים ואילץ את מוחו לחזור להווה. הוא התגבר על העבר. התגבר שוב ושוב. עכשיו היה הזמן לפעול, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו הסחות דעת. לא כשהמפתח לתכניתו עומד מולו.

"איך אתה יכול לעשות זאת?" היא שאלה, בלי להמתין לתשובתו. "הבית הזה בן מאתיים שנה. הוא... הוא פלא ארכיטקטוני ו... זה הבית שלי." קולה נסדק במילה האחרונה.

הוא ידע שזה הבית היחיד שרשום על שמה. הוא לא היה בטוח מה קרה לפנטהאוס בלב מנהטן, או לבית בפריס. כשהתברר שהאחוזה הגדולה עומדת כנכס לעיקול הוא פעל מיידית. זה היה ניצול הזדמנות מצידו, יותר מאשר תרגיל מתוכנן היטב. אך ברגע שהוא נכנס לבית, הוא ידע שעשה את הצעד הנכון.

מוזר כמה השפיעו היא ואימה על חייו, שעה שנראה היה שאין לה כל מושג מי הוא. הוא לא ראה בעיניה אפילו רמז לזיהוי, גם לא למראה או למשמע שמו.

היא הייתה ודאי מסונוורת מדי מעוצמת הזוהר שלה עצמה מכדי להביט סביב ולראות מישהו אחר מלבדה.

"איני מתכנן להרוס אותו, נואל, רק להרחיב אותו. אולי להוסיף בריכה."

היא התכווצה כשהוא אמר זאת. הפריע לה שהוא מדבר על שינויים בבית. היא הייתה קשורה אליו, זה היה ברור מאוד, וזה יתברר כמועיל מאוד מבחינתו.

"נפלא. טוב, אני לא כל כך רוצה להיות מעורבת בשרטוט התכנית לזה, אז אולי אני אלך ואניח לך לחטט זמן מה?"

"אני לא חושב שאני צריך עוד זמן לחיטוט. החלטתי כבר. זו השקעה טובה, ולדעתי לא נראה שאפסיד פה כסף."

ההבעה בעיניה השתנתה שוב. כעס, טהור ואמיתי, נוסף לחרדה. היה בה כל כך הרבה רגש. הוא לא הצליח לחוש בשום רגש בתגובה לכך. יותר מדי שנים של דחיקה, של חניקת החיים ברגשותיו בכל פעם שהיה אפשר לעשות זאת, כדי שיוכל להמשיך הלאה.

"אז אתה יכול פשוט לקנות אותו? סתם כך? אפילו בלי לעצור רגע ולחשוב איך זה ישפיע על... על התקציב החודשי שלך או משהו כזה?"

הוא צחק. זה היה רק צליל. הוא לא באמת הביע דבר מהדברים שצחוק מביע. "זו לא הדאגה העיקרית שלי, לא."

הוא יכול היה לראות את המאבק שהתחולל בה, את הרגשות שהרעידו את גופה גם כשהיא שמרה על הבעת פנים יציבה, החלטית. היא לא הייתה בדיוק מה שהוא ציפה שתהיה. מפונקת, כן. נטיות ברורות של פרימדונה, כן. אך היא הייתה גם חזקה. הוא היה בטוח שמתחת לחזות השברירית והרגישה היה עמוד שדרה מפלדה. זה רק גרם לה להיות מעניינת יותר.

"מדוע הבית כל כך חשוב?" הוא קיווה שהוא היה חשוב. הכול היה תלוי בכך.

משום שהכול תלוי בה, בהשגת הסכמתה להצעתו. הנקמה אומנם מתוקה, אך היא תוסיף לה את התבלין המריר שהוא כמה לו, שהוא נזקק לו כדי לבוא על סיפוקו.

"מדוע? מדוע, לדעתך?" היא שאלה, קולה נשבר שוב. "זה הבית היחיד שיש לי. כשהבנק ייקח אותו, אני לא אקבל כסף מהמכירה. לא יהיה לי דבר. פחות מזה. אין לי לאן ללכת."

"רוב הנשים הפנויות לא גרות לבד באחוזה שיכולה בקלות לאכלס עשר משפחות אחרות," הוא אמר.

נואל התאמצה להישאר רגועה, כדי לא להישבר, לא להפגין כל חולשה. היא חונכה להיראות רגועה מבחוץ בכל מחיר. אם אימה הכאיבה לה לפני הופעה, אמרה לה שהיא כבר לא יפה, שמכירות הכרטיסים צנחו באשמתה, היא עדיין נאלצה לעלות לבמה. והיא נעלה בתוכה כל רגש, והניחה לו לדלוף דרך קצות אצבעותיה. בצלילי הפסנתר.

נראה שרגשותיה לא יכולים היו לדלוף בדרך זו יותר. עכשיו כשניגנה, זה היה יבש, מאולץ. לא היה דבר מאחורי הנגינה. דבר מלבד מיומנות טכנית ריקה.

היא נשמה עמוקות. "לא מדובר בצמצום הוצאות, למרות שזה היה עוזר לחשבון החשמל." חשבון שהיא עשתה ככל יכולתה להקטין. בלי אורות במשך היום, בלי חימום, מקור החום היחיד היה האח בחדר השינה שלה, כדי שהיא לא תקפא בלילה. "אין לי דבר," היא אמרה, כשהבושה פושטת בה.

הוא עיקל גבה אחת, בהבעה רגועה, חוסם כל אכפתיות או עניין אמיתי. "איך זה ייתכן?"

הדבר האחרון שהיא רצתה היה לספר לו את סיפורה סוחט הדמעות. היא גילתה חוסן רב במהלך השנה האחרונה. היו ימים בהם היא נאבקה לקום בבוקר, אבל היא עשתה זאת. בקשת עזרה עכשיו תפגום בתחושת העצמאות והגאווה. אך היא עמדה להיזרק לרחוב, והיא כבר לא הייתה בטוחה שגאוותה תעמוד בכך.

"הכול נעלם. אינך יודע מה קורה לילד-כוכב כשההורים שלו מנהלים הכול? הסיפור הזה חוזר על עצמו בערוצי הבידור לעיתים קרובות מאוד."

היא כבר לא הייתה ילדה, לכן היא איבדה כל כך הרבה מקסמה בעיני הקהל. אולמי הקונצרטים היו חצי ריקים בעוד שבעבר היא מילאה אותם. ילדה בת תשע שמנגנת יצירות מקוריות בפסנתר כנף גדול היה מופע ראווה. זה היה מדהים. כשאישה עושה זאת, אפקט ה"וואו" נעלם.

אולמות ריקים הובילו ליתר לחץ. יתר תרגול. יתר אימון. משהו השתבש וזו הייתה אשמתה. ואז הכול נפסק. המוזיקה הפסיקה להתנגן בראשה. היא הביטה בנוף יפיפה, באנשים על מדרכה, ולא שמעה דבר. בעבר היה הכול מועצם בפס הקול שבמוחה. נעימות שהופיעו ללא הרף, כל הזמן.

עכשיו הכול היה שקט. מת.

"הם לקחו הכול," הוא אמר.

"אימי לקחה." הבגידה הייתה עדיין כפצע פתוח בקרבה, משהו שנראה היה שהיא אינה יכולה ליישב או לרפא.

מילים אלה יצרו בו תגובה קלה, הלם אמיתי בעיניו הכהות. "והיא יצאה מזה בלי עונש?"

"הכול רשום על שמה," היא אמרה. "את רוב כספי הרווחתי לפני גיל שמונה עשרה, ואפילו אחר כך מעולם לא טרחתי לשנות דבר. כלומר, מדוע שאעשה זאת? היא תמיד ניהלה את ענייני הכספים שלי ובטחתי בה. אין לי חוזה שאומר שמשהו מהכסף אמור להיות שלי, או שאני הרווחתי אותו. וכך נשארתי בלי כלום." היא עצרה לרגע והביטה מעלה בתקרה. "ובכן, הבית הזה רשום על שמי, אז יופי לי."

האדם היחיד שידע על אימה היה עורך הדין שאיתו דיברה. היא לא יכלה לסבול את הרעיון לספר לעוד מישהו את העובדה שאימה, עצמה ובשרה, היא שעשתה לה זאת. המורה שלה לפסנתר עזב, חברים, אנשים איתם הופיעה לעיתים, היו עדיין עסוקים ביצירת מוזיקה. והיא הייתה לבדה.

בבית גדול וריק עם חשבונות שלעולם לא יהיה לה סיכוי לשלם. היא הצליחה לצוף עד לאחרונה, עבדה על תכנית, על פתרון כלשהו... אך כעת היא שקעה. והיא ידעה שהיא תטבע לפני שתגיע עזרה כלשהי.

איתן ידע שהוא אינו אמור להיות המום מכך שאימה של נואל בגדה בה כך. לכלבה כמוה לא היה אכפת במי היא פוגעת. היא בהחלט לא התעניינה בכאב אותו גרמה לאימו. לחלוטין לא.

אך ככל שהוא שנא את אימה של נואל על מעשיה, היה זה אביו דמיאן שצריך לשלם על חטאי העבר שלו. ונואל הייתה בעמדה המושלמת להפוך זאת למציאות.

הוא התעלם מנקיפת המצפון הקלה שהוא החל לחוש בחזהו, שהתפשטה בזרועותיו, גורמת לאצבעותיו תחושת קהות. לא היה לו זמן למצפון. נואל תקבל את מה שהיא זקוקה לו, והוא יקבל בדיוק את מה שרצה.

כולם ירוויחו מכך.

מלבד אביו.

"האם את עומדת לצאת בקרוב לסיור הופעות?"

נואל יצאה לסיורים מאז הייתה ילדה. הוא מעולם לא ראה אותה, אך הוא ראה לעיתים קרובות את שמה בחדשות. היא הופיעה בקרנגי-הול, היא הופיעה בפני מלכת אנגליה. היא הייתה ידועה בכל בית במשך אחת עשרה שנה לפחות. ומתברר שכל הסיורים האלה הותירו אותה חסרת כל.

"איני יוצאת יותר להופעות," היא אמרה במתח. "החברה שלי זנחה אותי כי לא הצלחתי לסגור הופעות. היחצנית שלי זנחה אותי, הסוכנת שלי." היא השמיעה צליל נקישה בלשונה. "אז כן, גמרתי עם המוזיקה."

היא הביטה מטה, ריסיה מרפרפים על עצמות לחייה הגבוהות שנראו מודגשות מעט יותר משהן אמורות להיות. היה לה מראה של דיאטת מרק כרוב, כאילו היא אינה אוכלת מספיק. הוא לא תיאר לעצמו שהיא תדחה את הצעתו, לא כשהוא ידע שהיא זקוקה לה כה נואשות.

והוא התפתה, התפתה לעשות זאת כעת.

אך זה היה מוקדם מדי.

הוא היה מומחה בסגירת עסקות, ומחר הוא יניע את העסקה החשובה ביותר בחייו. הוא לא יניח לקוצר הרוח לקלקל אותה.

"בואי מחר למשרדי," הוא אמר. "אשלח מכונית לאסוף אותך בערך בשעה שתים עשרה."

"מדוע? כדי שנוכל לדון באיזה מקום בגינת הוורדים שלי תחפור את הבריכה שלך?"

"לא בדיוק."

לא הייתה לו כל כוונה להפוך את ביתה למלון. לא הייתה לו כוונה לרכוש אותו בכלל. נכון, מלון במקום הזה יכניס כסף רב, אך הכסף הזה יהיה כאין וכאפס לעומת הסיפוק שהוא יזכה בו כשיישם את הנקמה באביו.

נואל וביתה היו המפתח לנקמה זו.