הקדמה
כשאנחנו חושבים על פנדמיה, מגפה בין־לאומית, אנחנו נוטים לחשוב על מחלות זיהומיות קטלניות שמתפשטות במהירות בין מדינות וגורמות לסבל אנושי בלתי נתפס (כמו המוות השחור, השפעת הספרדית, מחלת האיידס או משבר הקורונה). המערב סובל כעת מפנדמיה הרסנית, מחלה קיבוצית שהורסת את היכולת של אנשים לחשוב בהיגיון. בניגוד למגפות אחרות שפתוגנים ביולוגיים אשמים בפריצתן, במגפה הנוכחית אשמים אוסף רעיונות רעים שנולדו באקדמיה ומפרקים את מבני ההיגיון, החירות והכבוד האישי שלנו. הספר הזה מזהה את הפתוגנים הרעיוניים הללו, דן בהתפשטותם מהאוניברסיטאות לכל תחומי החיים, כולל הפוליטיקה, העסקים והתרבות הפופולרית, ומציע דרכים לחסן את עצמנו מהשפעותיהם ההרסניות.
בפרק הראשון אני מציג סיכום קצר של הגורמים שהובילו לכך שהפכתי ללוחם נלהב נגד הרעיונות ההרסניים הללו, כולל חוויותיי בשתי מלחמות גדולות, מלחמת האזרחים בלבנון (בילדותי) והמלחמה נגד ההיגיון (בתור מרצה במהלך 25 השנים האחרונות), וכן חתירתי לחירות ולאמת.
בפרק השני אני חוקר את המתח בין חשיבה לתחושה, ואת המתח בין החתירה לאמת ובין מזעור הפגיעה ברגשות. אני טוען שאסור ליצור מתח שווא בין יכולתנו לחשוב בהיגיון ובין הרגשות שלנו. אנחנו חיות שחושבות וגם מרגישות. הבעיה מתעוררת כאשר אנחנו מיישמים את המערכת השגויה במצב נתון (למשל כשאנו נותנים לרגשותינו להנחות אותנו במצב שדורש היגיון, או להפך). אני מספק כמה דוגמאות עכשוויות כדי להדגיש את הנקודה הזו, כולל התגובות הרגשיות ההיסטריות לבחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית ולמינויו של ברט קָוָואנוֹ לבית המשפט העליון של ארצות הברית.
בפרק השלישי אני טוען שחופש הביטוי, השיטה המדעית, המגוון האינטלקטואלי ואתוס המריטוקרטיה המושרש בכבוד לפרט — ולא דבקות באידאולוגיה של גיוון, הכללה ושוויון (DIE) — הם רכיבים לא פתוחים לדיון של חברה נאורה באמת. חברה הוגנת מבטיחה שלחבריה יהיה שוויון הזדמנויות, ולא שוויון תוצאות כפי שמכתיבים צווי DIE.
הפרק הרביעי מתייחס לכמה פתוגנים מנוגדי מדע, מנוגדי היגיון ומפיצי רעיונות בלתי ליברליים, כולל פוסט־מודרניזם, פמיניזם רדיקלי ואקטיביזם טרנסג'נדרי. שני האחרונים נטועים בגרסה היסטרית ביותר של ביופוביה (פחד מביולוגיה). הפתוגנים הרעיוניים האלה משמידים את הבנת המציאות שלנו ואת השכל הישר כשהם דוגלים בעמדות כמו: אומנות בלתי נראית היא צורת אומנות, כל ההבדלים בין המינים נובעים מהבניה חברתית, ולחלק מהנשים יש איבר מין גברי.
הפרק החמישי בוחן כיצד הלך הרוח של לוחמי הצדק החברתי הוליד את האקדמיה שמתעדפת מזעור רגשות פגועים על פני רדיפה אחר האמת (המשך של הנושא שנידון בפרק השני), את אולימפיאדת הדיכוי (שילוב מִיצָּבִים, intersectionality), את תסמונת מינכהאוזן הקיבוצית ואת ההומאוסטזיס של הקורבנוּת (אני קורבן, משמע אני קיים), ואת ההלקאה העצמית האדוקה על מזבח הפרוגרסיביות. לפי התפיסה הזאת, שעיוותיה הם פרי זעם וטינה, העולם הוא דו־ערכי: או שאתה קורבן אצילי (גם אם אתה צריך להמציא את הקורבנוּת שלך) או שאתה גזען דוחה (גם אם מעולם לא היית כזה). בחר צד.
בפרק השישי אני מתאר את תסמונת היען הטפילית (תי"ט), הפרעת חשיבה חולנית הגוזלת מאנשים את יכולתם לזהות אמיתות ברורות כשמש. הכחשת מדע היא ביטוי אחד של תי"ט, אבל יש רבים אחרים כמותה. הסובלים מתי"ט משתמשים במגוון אסטרטגיות כדי להגן על עצמם מהמציאות, כולל שימוש בשש דרגות של סיבתיות מזויפת, שבה אינספור פגיעות מוצמדות באופן שגוי לאשם הנבחר (למשל "שינויי אקלים גורמים לטרור"). אני בוחן כיצד הסובלים מתי"ט נוקטים עמדות סתמיות ולעיתים אובדניות בנוגע לנושאים בעלי חשיבות לתרבות האנושית, כולל סיבות היסוד לטרור העולמי, סגולותיהם של גבולות פתוחים, ההתאמה לכאורה בין חוקי השריעה לחוקה האמריקנית, והגזענות לכאורה של שימוש בתיוג חברתי לצורך אכיפת החוק.
אין די בתיעוד הפרעת החשיבה החולנית בלי להציע לאנשים דרך לחסן את עצמם נגד פתוגנים רעיוניים כאלו. בפרק השביעי, בעודי מזהיר את הקוראים מצורות שונות של עומק מזויף המתחזה לאמת, אני בוחן כיצד לחפש אמת באמצעות הקמה קפדנית וזהירה של רשתות נומולוגיות של ראיות מצטברות.
לבסוף, בפרק האחרון, אני מציג סיבות שגורמות לאנשים לשבת על הגדר במלחמת הרעיונות, ומציע דרך פעולה שתאפשר להפוך את המגמה. אל תזלזלו בעוצמת הקול שלכם. שינויים ססמיים מתחילים ברעשים קטנים. השתלבו במאבק על ההיגיון ועל חופש המחשבה והדיבור. קולכם חשוב. השתמשו בו.
מעת לעת יש שקוראים תיגר על מאמציי העקשניים להילחם בפתוגנים הרעיוניים המופצים בידי לוחמי הצדק החברתי. בדרך כלל הביקורות הללו לובשות צורה אחת משתיים. הראשונה היא: "פרופ' סעד, האם אינך מגזים בחומרת הבעיה? אחרי הכול, לוחמי הצדק החברתי הם מיעוט ברוב הקמפוסים". והשנייה: "ד"ר סעד, למה אתה לא מתמודד עם בעיות חשובות יותר? די לעסוק באובססיביות בכמה קשקשנים חריגים. עדיף לך לבלות את זמנך במקום אחר. דון במדע. למד אותנו על תחומי המומחיות המדעית שלך".
הרשו לי להתמודד עם כל עמדה בתורה, בתקווה שתגובותיי יעודדו את הצופים בשקט מהצד להצטרף לקרב הרעיונות. ב־11 בספטמבר 2001, 19 גברים חמושים בלהט דתי ובקנאות אידאולוגית הרגו כמעט 3,000 בני אדם ושינו לצמיתות את קו הרקיע של ניו־יורק, ואת תחושת הביטחון הקיבוצית שלנו. ההרס שגרמו כמה מחבלים חדורי מוטיבציה יכול לעלות בהרבה על מספרם. באופן דומה, לוחמי הצדק החברתי ודומיהם הם טרוריסטים אינטלקטואליים, והם יכולים להמיט הרס על התבונה ועל חיי החברה שלנו, ולהגביל את נכונותם של אנשים לדבר ולחשוב בחופשיות, בלי שאי פעם יהיו רוב.
ב־6 באפריל 2019 פרסמתי את ההודעה הבאה בחשבונותיי ברשתות החברתיות:
יש אנשים שהם באמת חסרי מושג, ולעולם יהיו כאלה. הם מפרסמים תגובות שתוקפות אותי על שביקרתי את הלך הרוח של לוחמי הצדק החברתי במקום להתמודד כביכול עם עניינים "חשובים". כן, כי מערכת של פתוגנים רעיוניים שמשתלטת לחלוטין על מוחם ונשמותיהם של מיליוני אנשים באקדמיה, בממשלה, בחברות עסקיות, בתקשורת ובחברה הכללית, באופן שדומה לדוֹגמה דתית של אמונה טפלה, היא "לא חשובה". "לא חשובה" העובדה שמלמדים ילדים בבתי ספר יסודיים שטויות אנטי־מדעיות ואנטי־הגיוניות. העובדה שממשלות ואוניברסיטאות מעודדות מדיניות המנוגדת לכבוד הפרט ולאתוס המריטוקרטיה היא "לא חשובה". לכך אענה: שום דבר אינו חשוב יותר ממאבק למען חופש הביטוי, חופש המצפון והמחויבות למדע, לתבונה ולהיגיון כנגד דוגמה מעין־דתית. מי שאינם מסוגלים לראות את התמונה הרחבה שותפים להנצחת רוח הזמן המטורפת הנוכחית. לפעמים אני משתמש בסאטירה, בסרקזם ובהומור כדי להילחם נגד אויבי ההיגיון, אך זה לא אמור למנוע מכם להבין עד כמה הקרב הזה רציני.
הספר הזה עוסק כולו במאבק הזה.
ביקורת נלווית שמותחים עליי לעיתים קרובות היא מעין ואטאבאוטיזם על סטרואידים. אנשים מצפים שאזעם על הימין ואבחן אותו בביקורתיות זהה לזו שאני בוחן בה את השמאל. אני חי באקדמיה. זו מערכת אקולוגית שחשיבה שמאלנית שולטת בה זה עשורים רבים, ובוודאי במשך כל הקריירה שלי. הפתוגנים הרעיוניים שאני דן בהם בספר הזה נובעים במידה רבה, אם לא לגמרי, מאנשי אקדמיה שמאלנים. פוסט־מודרניזם, פמיניזם רדיקלי, יחסיות תרבותית, פוליטיקת זהויות ושאר השטויות האקדמיות לא פותחו ופורסמו בידי קנאים ימנים. ברירה זוויגית (sexual selection) היא מנגנון אבולוציוני שמסביר כיצד בעלי חיים מפתחים תכונות מוגזמות מאוד (כמו זנב הטווס). אני מניח שרבים ממחוללי הרעיונות המוסברים בספר הזה הם התגלמות הברירה הזוויגית של אי שפיות, בהובלתם של פרופסורים שמאלנים. יש לחץ אידאולוגי גובר להמציא סוגים בוטים יותר ויותר של סטייה מן ההיגיון, כאות לטוהר המתקדם של האדם. בתור חוקר מדעי ההתנהגות בראי האבולוציה, אני מותח ביקורת על פוליטיקאים רפובליקנים שבוחרים "לדחות" את תורת האבולוציה כמו שאני מותח ביקורת על דמוקרטים שדוחים חלק מהשלכותיה. ההתמקדות שלי בשמאל רק משקפת את העובדה ששכבת האינטליגנציה שלו היא המעצבת את התרבות האקדמית ואת ההשפעות אשר, במורד הזרם, זולגות לשאר החברה. איני צריך למתוח ביקורת על שני הצדדים הפוליטיים באותה חדות כדי לספק את הרצון המוטעה להיראות חסר פניות. זה יהיה כמו לשאול אונקולוג גינקולוגי המתמחה בסרטן צוואר הרחם מדוע הוא מתעקש להתמקד בקפדנות דווקא בנשים. "בחייך, דוקטור, אל תהיה סקסיסט. אנא היה חסר פניות וטפל גם בגברים עם סרטן צוואר הרחם" (למעשה זה ייתכן כעת, מכיוון שלגברים טרנסים יש צוואר רחם). המטרה שלי היא להגן על האמת, והיום הרעיונות הפתוגניים של השמאל הם שמובילים אותנו לתהום של אפלת אינסוף נטולת היגיון.
התגלמות נוספת של ואטאבאוטיזם מופיעה כשאנשים מאשימים אותי שאיני מתמקד בנושאים המועדפים עליהם. "אבל מה לגבי ישראל, פרופ' סעד? למה אתה לא מבקר את המדיניות שלה? מה לגבי עמדתו של טראמפ על שינוי האקלים, פרופ' סעד? האם אתה מכחיש את שינוי האקלים? אם אכפת לך כל כך ממצבה של מערכת החינוך שלנו, למה שלא תתקוף את מזכירת החינוך של טראמפ, בטסי דֵבוֹס?". זה הגיוני כמו לשאול מדוע רופאת עור משקיעה את זמנה בריפוי מלנומה. "מה לגבי לוקמיה בילדות, דוקטור? למה ההתמחות הקלינית שלך צבועה כל כך? את אף פעם לא עורכת ניתוחים לתיקון קרע בגיד אכילס, דוקטור. מה הסיבה להתמקדות האובססיבית שלך במצבים רפואיים שקשורים לעור?". אני נלחם נגד סוג מסוים של נגיפים מנטליים. זה לא אומר שעליי להתייחס לכל הנושאים תחת השמש בקנאות שווה. זה מזכיר לי את המתנגדים לתורת האבולוציה שמצהירים שברוח ההגינות יש ללמד בתיכון את האבולוציה ואת סיפור הבריאה יש מאין בתור תאוריות מתחרות. עקביות אינטלקטואלית לא מחייבת שאבקר את כל הרעיונות המטופשים. אני עוסק בטפילים של המוח האנושי, ומבקש לחסן אנשים נגד רעיונות הרסניים שמחריבים את יכולת החשיבה ההגיונית שלנו.
לאחר קריאת הספר הזה, אני מקווה שהקוראים ירכשו תחושת אופטימיות מחודשת. אולי נפלנו לתהום של טירוף אינסופי, אבל עוד לא מאוחר לאחוז בחבל ההיגיון ולהניף את עצמנו בחזרה אל אורם החם של ההיגיון, המדע והשכל הישר. תודה לכם על שיצאתם למסע הזה. האמת תנצח.
א המחבר משנה את ראשי התיבות המקובלים למונח, DEI, ל־DIE, מלשון מוות (כל הערות השוליים הן של המתרגם).
ב GadSaad, Twitter, April 6, 2019.
ג מאנגלית: Whataboutism, מלשון "What about", "מה לגבי...": ניסיון לדחות את טענת היריב בוויכוח באמצעות האשמת הצד שלו באותה טענה, מעין "גם אתה עשית מה שאתה טוען שאסור לי לעשות".
ד R. A. Fisher, The Genetical Theory of Natural Selection (Oxford: Clarendon Press, 1930).
קוראים כותבים
There are no reviews yet.