פרקי מכונות

את השלט רואים מהכביש. הוא בחזית הבניין מצד שמאל לירידה. עשוי מפח ועומד על שתי רגליים מפרופיל מתכת מרובע. מהצד הזה של הבניין רואים גם את "שירלי צעצועים", מימינה חנות טקסטיל ומשמאלה סניף דואר. בהמשך יש חצר פנימית ועוד שורה של חנויות: קונדיטוריה, חנות מכולת וחנות רהיטים.

על השלט כתוב באותיות שחורות וגדולות "התבנית" ובאותיות קטנות יותר "אברהם רייק עבודות מתכת". מתחת לכיתוב יש חץ בצבע ירוק בהיר שחלקים ממנו מחוקים. החץ מראה שצריך ללכת בירידה ואחר כך לפנות ימינה.

באמצע הירידה יש פתח חסר דלת למסדרון. בצדו הימני שני שלטים קטנים זה מעל זה. על שלט אחד כתוב "סיט" ועל השני "התבנית". המסדרון חשוך וצר, הוא חוצה את כל בניין עשרים ותשע ברחוב אהוד קינמון. אורכו כשלושים מטרים. אם מסתכלים לתוכו רואים את הקצה הרחוק.

הרעש מהרחוב משתתק בתוך המסדרון, ולכן אפשר לשמוע את קולות הצעדים, רגליים שדורכות על שבבים של בטון ועל אבנים קטנות, דורכות במהוסס בלי קצב תכליתי.

משני הפתחים של המסדרון נכנס אור שמספיק כדי להאיר אותו כמעט עד למרכזו. באמצע נותר קטע חשוך. בקטע החשוך שתי דלתות ברזל בצבע אפור. על הדלת השמאלית שלט, וכתוב בו, "סיט חיתוכי עץ בסיטונאות".

בפינה הימנית העליונה של השלט יש לוגו שנראה כמו דגם של טַנְגָרָם ויוצר את המילה "סיט" בעיגול. על הדלת השנייה כתוב בכתב יד עקום בטוש אדום "התבנית", ומתחת: "במקרה חירום להתקשר 050-884974". ליד המספר בטוש כחול ודק כתוב אברהם. בצד הדלת יש פעמון, וגם על הקיר מעליו כתובה המילה "התבנית" באותו הטוש ובאותו כתב עקום.

בהמשך המסדרון, קרוב לקצה הרחוק, יש דלת נוספת מברזל ועליה סמל של בנק הפועלים. מתחתיו כתוב "ארכיון". סמוך לדלת יש חלון שפתוח לחלל גדול, ואפשר לראות שורות־שורות של מדפים ועליהם הרבה ארגזי קרטון חומים פתוחים שמתוכם מבצבצים ניירות.

יש ריח של אבק ושתן באוויר. עכברים וחולדות נעים בחשכת המסדרון, מפלסים דרך בין האבנים, מצייצים. אפשר לשמוע אותם כשעוצרים ומחכים שהדי הצעדים והנשימה והאבנים ישתתקו.

בשני קצוות המסדרון יש שביל אספלט שיורד בשיפוע חד אל כביש פנימי שמקיף את הבניין. אם ממשיכים לרדת עם האספלט מאחד הקצוות וצועדים על הכביש הפנימי, רואים את שני המקומות, "סיט" ו"התבנית", כמו חללים גדולים שפעורים בתוך הבניין. בתוך המסדרון פסקו הצעדים. הנשימה נעצרה. השעה כבר ארבע. הכול שקט.­

את השלט היא ראתה מהכביש ובהתה בו כשעברה שם ברגל או באוטובוס שעצר להוריד נוסעים בתחנה ליד. רק להוריד, כי עד קצה הקו יש שתי תחנות בלבד.

השלט עומד בחזית הבניין, משמאל לירידה. זהו בניין תעשייתי גדול. היא היתה בתוך הבניין הזה יותר מפעם אחת. הפעם הראשונה היתה עם ארז כשהיו בתיכון. מסדרונות חשוכים. היא זוכרת שעת ערב. היא וארז היו חברים, אולי ידידים זאת המילה הנכונה. הם למדו לבחינה בהיסטוריה. הנושא היה המהפכה הצרפתית עם המורה שָׁבִּי פראנקו, שהיה הצעיר מבין המורים שלימדו בבית הספר. היא וארז נפגשו אחר הצהריים ביום שלפני הבחינה. רוב הזמן הם דיברו וצחקו ולא הצליחו ללמוד. אחרי שבועיים שבי פראנקו החזיר את המבחנים.

המבט הכהה של שבי פראנקו שט על הכיתה ולא עצר עליה כשהגה את שמה עם טעות. מישהו תיקן אותו. הוא חייך והמשיך לחפש מבט, מבלי לחזור על השם המתוקן. התלתלים של שבי פראנקו היו רכים. הם זזו על המצח שלו יחד עם תנועות הראש וכיסו מדי פעם מעט מהעיניים.

לבָּחוּר מהים שהכירה ביום האחרון של החופש הגדול של כיתה ט'היו תלתלים קטנים וצפופים. הוא הסתכל עליה כששיחקה מטקות עם אתל ואחר כך ניגש וביקש לשחק גם כן. היה חם, וכשהזיעו מאוד נכנסו שלושתם לים שהיה סוער כמו תמיד בעונה הזאת ואפשר היה לתת לגלים להתנפץ על הגב או על הבטן ולצלול מתחתם או סתם לתפוס אותם ולהתגלגל עד לחוף בתוך הקצף שלהם ולהרגיש את המליחות של המים באף ולהוציא מים עם קצת רוק מהפה.

גל גדול סחב אותם עד לחוף. הם נשארו לשכב במים הרדודים ודיברו, הוא אמר לה שהיא זזה במים כמו דג. היא היתה מופתעת כששׂם במילים את המבט שלו על הגוף שלה. הוא נגע בצד הגוף שלה, במותן, כמו בטעות. כפות הרגליים שלו היו גדולות והאצבעות ארוכות. עצמות דקות כמו חוטים חזקים חיברו אותן לרגל. העיניים שלו היו כהות ומבריקות. הוא ביקש את מספר הטלפון שלה והתקשר אחר הצהריים. אחותה ענתה וקראה לה. הוא רצה לפגוש אותה בערב.

הם קבעו בכיכר אתרים. היא נסעה בקו עשרים וחמש וראתה בדרך את השמש של פרג' בחלון הראווה. העור שלה בער מהשמש ששרפה בצהריים. היא לבשה חולצה לבנה מבד קשה שהמגע שלו הכאיב. בקלות מצאה את המקום בכיכר שהיו בו כורסאות בצבע אדום והשמש בחלונות השקופים הלהיטה. הם בקושי דיברו. הוא היה גדול ממנה, בן שבע־עשרה. ניסה לפתוח בשיחה ודיבר על המוזיקה שהוא אוהב, אותה המוזיקה שהחבר של אחותה הקליט עבורה. לחבר של אחותה היו תקליטים של להקות רוק כבד, ועל קירות החדר שלו ועל החולצות שלו הוא העתיק את תמונות העטיפות. היא ידעה את כל המילים בעל פה. הקשיבה למוזיקה במשך שעות, שוב ושוב עד שהסרט נקרע והודבק.

היא לא זוכרת איך הם התקרבו בגוף ובפָּנים, אבל היא זוכרת היטב את השפתיים שלהם מחליקות זו על זו ואת הרטיבות ואת הלשון שמגששת ונרתעת חודרת ופורצת את הבדידות ויוצאת מהססת וחוזרת ברכּוּת ורוך מתגלה בגוף שמפרכס אחרי הבטן שמפרפרת מבפנים. היא קמה וברחה. ביום המחרת הוא התקשר ואמר שהוא לא מבין מה קרה. היא ביקשה שהוא לא יתקשר שוב, אבל הוא המשיך להתקשר כל יום שוב ושוב, וכשהיא שמעה את הקול שלו מעבר לקו ניתקה את השיחה. אחרי כמה זמן הוא הפסיק.

הזמן מרחיק את הזיכרון ונשארת הרגשה של הרגעים של השחרור והצחוק כשהיא וארז ישבו על השטיח בחדר שלו עד שפתאום דיבר על עוגת גבינה שהוא קונה לפעמים בקונדיטוריה שבבניין התעשייתי מעבר לכביש, אפשר לרדת לקנות ממש עכשיו וצריך למהר כי עוד רגע הקונדיטוריה נסגרת. לא היה לה כסף. תחושת השחרור התכווצה לאלם שחשבה שעליה להסתיר. איך תאמר לו שאין לה כסף. היא לא חשבה על אפשרות כזאת. הוא ניגש לחדר, חזר ואמר, יש לי מספיק בשביל שנינו. זה היה מוזר בעיניה שהיה לו כסף. לה אף פעם לא היה. הם מיהרו לרדת, קפצו מדרגות, החליקו על המעקה, שעטו. דלת נפתחה בגרם המדרגות האחרון ו"הסוויט דרימז" התפרץ והמשיך להתגלגל אחריהם עד שנטרק. הם חצו את הכביש הרחב אל הבניין שנראה מוזנח ואפרורי בדיוק כמו שהוא נראה עכשיו, ועלו לקומה השנייה. התאורה היתה חלשה, רק נורה אחת דלקה באמצע המעבר הארוך. החלונות היו שבורים, ורוח שחדרה מהם טילטלה את אלומת האור. הם קנו את העוגה בקונדיטוריה שכבר לא קיימת, ואולי זאת אותה אחת שהעתיקה את מקומה לחזית הבניין. היה תור ושֶקֶט וארז. אולי עכשיו צריך להזכיר את הטעם של העוגה או את זיכרון הטעם מלוח מתוק קר וזר.