צופן נתניהו

1. הנביא

באמצע פברואר 2018 התהדקה סביב בנימין נתניהו טבעת החקירות, כאשר הפרשה המכונה "תיק 4000" הניבה גל מתוקשר של מעצרים. בין העצורים היו מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ, מהאנשים הקרובים ביותר לראש הממשלה באותה עת. שניהם הפכו לעדי מדינה. תחושות הנרדפות והמצור המוכרות כל כך אפפו את בית ראש הממשלה ברחוב בלפור ביתר עוצמה.

וכאילו לא די בכך, העצור השלישי, היועץ האסטרטגי אלי קמיר, סיפק מידע שקשר לכאורה בין נתניהו ובין ניסיון למנות את השופטת הילה גרסטל כיועצת המשפטית לממשלה, בתמורה לסגירת תיקי שרה נתניהו. פרשת שוחד חדשה התפוצצה ברעש גדול.

"תכף יאשימו אותנו גם ברצח ארלוזורוב", שיגר נתניהו תגובה זריזה לתקשורת.

גם אם נשלף בדוחק הזמן, במשפט השחוק הזה היה הרבה יותר מהתרסה. במשפחת נתניהו הרצח הפוליטי על חוף הים בתל אביב ב־1933 לא מייצג תעלומה שמעולם לא נפתרה, אלא טראומה שאותותיה עוברים מדור לדור. בני המשפחה מאמינים שסבו של ראש הממשלה, הרב נתן מיליקובסקי, נפטר מהצער הרב שהסבה לו "עלילת הדם" נגד הרוויזיוניסטים שהואשמו ברצח. הוא מת משיברון לב, הם טוענים. "רצח ארלוזורוב" נחקק במשפחה כשם קוד לרדיפה בידי השמאל ההגמוני ולשנאתו העיוורת כלפי הימין.

זו המורשת שעיצבה את מצב התודעה הבסיסי של בנימין נתניהו: תחושה של רדיפה תמידית ודריכות עקבית לקראת עוד עלילת דם שבוא תבוא. אך לא רק נסיבות מותו של הסב נחקקו עמוקות. גם מהלך חייו. במשפחת נתניהו אוהבים להצביע על נתן מיליקובסקי כעל דמות צנועה אך מיתולוגית, מייסדה של שושלת: אדם שראה את הנולד, שקיבל על עצמו שליחות בשירות העם היהודי, ששילם מחיר אישי כבד. כשמוסיפים לכל אלה גם כישרון רטורי נדיר, הקשר בין הסב לנכד מהדהד בעוצמה.

מספסלי הישיבה לחיק הציונות

נתן מיליקובסקי נולד ב־1879 בקרבו שבבלארוס. בכפר הקטן, המוקף עמקים, גבעות ואגמים, התגוררו כמה מאות יהודים לצד נוצרים קתולים, שהתפרנסו מחקלאות וממסחר זעיר. כשמיליקובסקי היה בן שנתיים נרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני, אך גל הפרעות שהכה ביהודים ברחבי האימפריה הרוסית לא עירער את שלוות ילדותו הכפרית. הוא הרבה לבלות בחברת האיכרים שעבדו באחוזה החקלאית של אביו וחלם להיות עובד אדמה כמותם.

כשהיה בן עשר נגדעה ילדותו באבחה. הוריו ארזו מעט מבגדיו במזוודה ישנה ושלחו אותו לישיבת וולוז'ין, המפורסמת והגדולה שבישיבות הליטאיות. אביו ייעד לו עתיד כפוסק הלכה גדול, אך שמונה השנים שיבלה בישיבה יעצבו את השקפת עולמו של הבן כך שחייו יפנו לכיוון אחר לגמרי.

תלמידי וולוז'ין נודעו כעילית הרוחנית של יהדות אירופה. בין הידועים בהם היו שמואל מוהליבר, ממבשרי הציונות, וחיים נחמן ביאליק. בשירו המפורסם "המתמיד" תיאר ביאליק את חיי התלמיד בישיבה אשר "גם קרן אור אחת לא ראה מלפניו, מלבד קורי שממית וטיח קיר תפל". מדי יום ביומו, מבוקר עד לילה, הצטופף מיליקובסקי בין מאות נערים וגברים צעירים באולם גדול. הם היו מבודדים מהחיים שרחשו בחוץ, בעוד שאון תפילתם נשמע ברחובות הסמוכים.

על געגועיו לחיי הכפר פיצתה תחושת השייכות שפיתח למקום. לצד המחויבות ללימוד תורה, הישיבה נטעה בתלמידיה גם את מסורת חיזוק היישוב בארץ ישראל. גווניה המרובים של התנועה הלאומית היהודית החדשה חדרו את שערי המוסד, ובהפסקות הקצרות בין שעות הלימוד הארוכות והמייגעות מצא את עצמו נתן מיליקובסקי בלב סצנה ציונית תוססת. הוא נחשף לקבוצות שקראו בסתר את מאמריו של אחד העם ולמידע מעודכן על התנועה הציונית, שנלחש בהתפעלות מפה לאוזן.

כשמלאו לו 18, הוסמך לרבנות, אך במקום להתקדם במסלול התורני הגבוה, הפך לעסקן ציוני. בספר שכתב אחד מבניו, סעדיה מיליקובסקי, מתואר נתן כילד פלא "שביקש להמשיך להתהלך בעולם ההלכה, אך נקרא לדגל על ידי התנועה הציונית".1 זו היתה כנראה דרכה של המשפחה לבנות את מעמדו כאייקון וכדמות מפתח בשורה הראשונה של המנהיגות הציונית. מן הסתם, העובדה שנכדו הגיע לעמדה פוליטית בכירה בצמרת ההנהגה של ישראל, הועילה להנצחתו. נתניהו מרבה להזכיר את סבו בנאומיו בארץ ובעולם כאיש חזון שתרם למימוש הרעיון הציוני.

הדמות המשפיעה ביותר על מיליקובסקי הצעיר היתה תיאודור הרצל. אף שהתנגד נחרצות ל"תוכנית אוגנדה", הוא סבר שמייסד התנועה הציונית העולמית ומנהיגה הראשון היה מדינאי דגול, ודימה אותו ל"קרן שהאירה את חשכת הלילה".2 אחר כך היה למעריץ נלהב של זאב ז'בוטינסקי ולמקורבו של מייסד התנועה הרוויזיוניסטית. לא בכדי התעצבה תפיסת עולמו הציונית על פי תורותיהם של הרצל וז'בוטינסקי — שניהם זיהו את הסכנה שארבה לפתחם של יהודי אירופה. לכן ראה בהם גלגול מודרני של נביאי התנ"ך, שהעריץ כבר מילדותו. "נדמה היה לי לפעמים כי אני רואה בדמיוני את הנביא המוסר את נפשו על עמו וסובל ומתענה כל ימיו בעד הרעיונות הקדושים והנאצלים", סיפר בהקדמה לספר שקיבץ כמה מההרצאות והנאומים שנשא בפולין בתחילת המאה ה־20.3

הרטוריקה יוצאת הדופן של מיליקובסקי התגלתה עוד לפני שמלאו לו 18, כשנשא בישיבה את נאומיו הראשונים. המילים והמשפטים פרצו מפיו בשכנוע פנימי עמוק, תמיד בהטעמה הנכונה ובשילוב מדויק עם שפת גוף בוטחת. הוא נחשף אז ליכולתו למגנט אנשים והתאהב בריגוש שנלווה למעמד הזה. נתן מיליקובסקי היה פרפורמר מבטן ומלידה.

בגיל 20 החל לצאת למסעות תעמולה בשליחות ההסתדרות הציונית. כל מסע ארך חודשים ארוכים. תנאי מזג האוויר היו קשים לעיתים, והבדידות היתה גדולה. פעם אחת כמעט קיפח את חייו כאשר חבורת פורעים הלמה בראשו במוטות ברזל עד שהתעלף שותת דם. הודות לחוסנו הגופני התאושש במהרה וחזר לפעילות.

בתוך שנים מעטות התפרסם בקהילות היהודיות כנואם מחונן. במרבית נאומיו שילב בין שפת חול לקודש, לצד מוטיבים של האדרת הקשר המטפיזי בין היהודי הגלותי לאדמת ארץ ישראל, וכמובן תיאורי סכנות ההווה על ציר הזמן של ההיסטוריה היהודית. הוא היה לא רק להטוטן של מילים, אלא גם גבר נאה, מוצק וזקוף קומה. השילוב הזה משך את העין ויצר סביבו עניין רב. העיתונים היהודיים של אותה תקופה כינו אותו "הנואם בחסד האל".

"לשונו לבה רותחת, מלאה טמפרמנט לוהט, ובמעופו הגדול הוא מרומם את קהל השומעים עד לאקסטזה העליונה", כתב העיתונאי ד"ר ב' גיטלין ב־1926 בכתבת דיוקן על מיליקובסקי. "...לא היה אולם גדול למדי בווארשה, בלודז' או בלובלין ובערים פולניות אחרות שיכול היה להכיל את כל הקהל שבא לשמוע את הנואם המפורסם. היו שוברים אפוא את הדלתות, נכנסים דרך החלונות, עומדים במסירות נפש ממש נגד השומרים, ובלבד שיזכו לשמוע מילה מפיו. עד שפעמים הוכרח הרב מיליקובסקי לחדול מלהופיע באספות".4

עשרות שנים אחר כך יתבלט נכדו של מיליקובסקי כנואם בחסד. אך לא רק את היכולת לחבר את המילים הנכונות לכדי טקסט מהדהד ירש בנימין נתניהו מסבו, אלא גם את קול הבריטון העמוק, את תווי הפנים החזקים ואת מבנה הגוף המוצק. בתמונות של מיליקובסקי משנות השלושים של חייו, גם מבעד לזקנו המטופח, קשה להחמיץ את הדמיון בינו ובין נכדו.

להוכיח את הגרמנים

הצלחתו כנואם רוממה את מעמדו של מיליקובסקי בתנועה הציונית, ובגיל 27 נבחר כציר מן המניין לקונגרס הציוני השביעי שהתקיים בהאג ובו נקברה סופית תוכנית אוגנדה. הוא שב והשתתף כציר בשלושה קונגרסים נוספים והרחיב אגב כך את מעגל קשריו בעולם היהודי. "אני שומר בידי תצלום שלו כציר באחד הקונגרסים הציוניים הראשונים", ציין בנימין נתניהו בספרו מקום תחת השמש.5 הוא התכוון לתמונה מהקונגרס השמיני ב־1907 שבה נראה מיליקובסקי הצעיר לצידם של זאב ז'בוטינסקי, ד"ר חיים ויצמן, נחום סוקולוב וחיים נחמן ביאליק.

מיליקובסקי התמכר לחיי הנדודים, לתחושת השליחות שמילאה אותו, והיה לכך מחיר. בניגוד לרוב חברי ילדותו ובני מחזורו בישיבה, שהיו כבר אבות לילדים, בסוף שנות העשרים של חייו עדיין היה רווק. במטרה להתמסד החליט להטיל עוגן בפולין ומצא לעצמו משרה כמורה ללימודים עבריים בגימנסיה בוורשה. גם אז לא זנח את הופעותיו בבתי כנסת כנואם. אל אחת מהן הגיעו בנציון לוריא, ממנהיגי חובבי ציון בליטא, ושרה, בתו היפה בת ה־25, ציונית נלהבת בעצמה. לוריא, שהכיר את פעילותו של מיליקובסקי ונכח בכמה מנאומיו, היה השדכן. נתן ושרה נישאו כמה חודשים לאחר מכן בביתו המפואר.

ילדיהם נולדו בזה אחר זה, שמונה בנים ובת — רובם נקראו על שם נביאי ישראל. הבכור, בנציון, נולד בוורשה ב־1910, ונקרא על שם סבו. שנה לאחר מכן נולד סעדיה, שנקרא על שם ר' סעדיה גאון, מראשי יהדות בבל. הבאים בתור היו אלישע, מתתיהו, עמוס, זכריה ומרים. מאוחר יותר בארץ ישראל נולדו עזרא וחובב.

ספק רב אם שרה הבינה שבנישואיה לרב הפופולרי גזרה על עצמה חיי קושי יומיומיים. בעלה הטרי התקשה להסתגל לשגרה משפחתית. הוא לא חדל להתגעגע לריגושים שזימנו לו מסעות העבר, עד שלא עמד בפיתוי ושב לנדוד — ולהטיף. בשנים הבאות ייהפכו מסעותיו לרחוקים וארוכים יותר. הוא יצא מגבולות אירופה וגילה את עוצמתן של הקהילות היהודיות בארצות הברית, ולא פחות מכך את כישרונו לגייס כספי תרומות, בדומה לנכדו שיעשה זאת עשרות שנים אחר כך בתפקידיו השונים.

זאת אחת הסיבות שבגללן ילדותם של ילדי מיליקובסקי היתה שונה מהמקובל במשפחות היהודיות, הפטריארכליות, במזרח אירופה באותה תקופה. עקב היעדרויותיו הממושכות של האב, את הבית ניהלה האם. ביתם גם היה מהבודדים שבו שלטה העברית באופן מוחלט. "אמי דיברה עם אבי רק עברית", סיפר בנציון. "זו היתה שפת הדיבור שלהם בבית. מעט אנשים אז דיברו עברית. מילדותי לא ידעתי שפה אחרת. פולנית שנאתי. הורגלתי לשמוע עליהם [הפולנים] דברים רעים. הם היו אנטישמים".6

ילדי מיליקובסקי גדלו בידיעה ברורה שאביהם מוסר את נפשו בשמה של שליחות חשובה. הוא נכח בחייהם רק לפרקים, וגם כשחזר הביתה מארצות רחוקות לא התפנה אליהם, אלא היה טרוד בכתיבת מאמרים או בהופעות בבתי הכנסת באזור. לא פעם התרגז והכה אותם.7 את מעט הרוך בבית סיפקה האם. גם כשהיה בן 100 זכר בנציון נתניהו כיצד קראה לו סיפורים בעברית מצוחצחת: "אני הייתי נשען על החזה שלה ומחבק אותה ביד הימנית, והיא היתה קוראת את הסיפורים. כעבור איזה עשרה רגעים הייתי מתחיל לבכות מצער על מה שקורה בסיפור, ואמי היתה מפסיקה לאיזה זמן ונותנת לי להירגע ואני הייתי מבקש שתמשיך".8

זיכרונותיו מאביו, לעומת זאת, נעדרו כל ביטוי רגשי וכמעט תמיד פיארו את מסירותו ואת תרומתו לעם היהודי. למשל אירוע מימיה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה, שהותיר בבנציון רושם עז. משפחת מיליקובסקי התגוררה אז בלודז', שנכבשה על ידי הגרמנים. יום אחד השקיף הפעוט עם אביו מחלון דירתם בקומה החמישית על הרחובות הריקים והדוממים. לפתע פרצו חיילים גרמנים אל החצר הפנימית של הבניין, ניפצו חלונות, זרעו הרס ובזזו מכל הבא ליד. מיליקובסקי החליט שלא לשבת מנגד, שם נפשו בכפו וירד אל החצר. בנו לא יכול היה לשמוע אלא רק לראות את תנועות הידיים החדות של אביו, שמהן הבין שהוא "מטיף מוסר" לקצין הגרמני. מיד לאחר חילופי הדברים חזה בחיילים הגרמנים עוזבים את החצר.

נתן מיליקובסקי שב אל חיק משפחתו בריא ושלם וסיפר בגאווה על הדברים שאמר לקצין בגרמנית: "אנחנו היהודים חיכינו בקוצר רוח לבואכם. ראינו את גרמניה כסמל התרבות. כמדינה שמי שחוסה בצילה יכול ליהנות מביטחון ומצדק. ועכשיו זו אכזבה לכולנו... חיכינו בקוצר רוח לבואכם שתכניסו את המוסר לארץ הפרועה הזאת".9

בנציון היה אז בן ארבע. קשה להאמין שזיכרונו יכול היה לשאת תמונה מורכבת ומפורטת כל כך. נראה שסיפור ששמע מאביו או מאמו התערבב עם זיכרון מוקדם כלשהו עד שלא היה יכול להבדיל ביניהם. מכל מקום, תיאור התקרית הזאת בצבעים כה חיים יותר מ־90 שנה אחר כך לא היה מקרי. נראה כי נועד להאדיר את המורשת המשפחתית.

זיכרון ילדות משמעותי אחר, מגיל מבוגר קצת יותר, הדגים את הפופולריות של אביו. בנציון תיאר כיצד הלך עם אמו לשמוע הרצאה של האב, ובדרך לשם, הרחוב היה צר מלהכיל את ההמון שנהר לשמוע את הרב מיליקובסקי המפורסם. "הדוחק היה גדול. אבי חשש לחיינו והביט עלינו ואמר: אתם צריכים לחזור... אל תסתכנו, תחזרו ואני אלך לבדי. הנאומים שלו משכו קהל גדול. האולמות היו מלאים והיה קשה לשמוע. הוא היה אישיות ציבורית".10

המטיף היהודי שכבש את אמריקה

המלחמה שטילטלה את אירופה חידדה את תחושת הדחיפות אצל סבו של בנימין נתניהו. "הרב מיליקובסקי לא השתחרר מן הזעזוע שספג במלחמת העולם הראשונה", כתב הבן סעדיה. "המוראות והמראות הקשים הותירו בו פצע נפשי עמוק ותוארו בנאומיו הציוניים במשך השנים. הוא קונן על הרס העם ובניו בפאתוס שהזכיר את קינת ירמיהו על חורבן ירושלים".11

ב־1920, שנתיים לאחר תום המלחמה, החליט מיליקובסקי לעלות לארץ ישראל. הודות לקשריו, לא התקשה להשיג אשרה מהשגריר האנגלי בוורשה ועזב את פולין עם שרה וילדיהם. בנציון היה אז בן עשר, בדיוק הגיל שבו נשלח אביו לישיבה ועזב את בית ילדותו.

המסע ארך שבועות ארוכים. אירופה של אחרי המלחמה היתה מוכת רעב ועוני. בכל קרן רחוב פגשו בני מיליקובסקי בתורים ארוכים לחלוקת מזון ובחסרי בית המחפשים מחסה. למראה ההרס הרב התמלאו התרוממות רוח: כל זה עומד להיות נחלת העבר, הם היו בדרכם לארץ חדשה.

את ורשה עזבו ברכבת לווינה, משם המשיכו לעיר הנמל טריאסטה בצפון־מזרח איטליה, שם חלה עמוס התינוק בדלקת ריאות קשה ונשקפה סכנה לחייו. כשהחלים, לאחר חודש מורט עצבים, עלתה המשפחה המותשת על אונייה. "אבי קנה לי כובע קש", סיפר בנציון. "הייתי שמח מאוד. היה יום אביב. הלכנו ברגל מרחק הגון עד לאונייה. בפעם הראשונה ראיתי ים וצעקתי: מה זה? באונייה היינו בתא קטן שלא הספיק לכולנו. היה צריך להשיג אוכל. היתה כמות אוכל קטנה. הייתי בן עשר והרגשתי מבוגר שהשתחרר מהכול".12 הם הגיעו לנמל אלכסנדריה, ומשם המשיכו ליפו.

בארץ ישראל נדדה המשפחה מתל אביב, שהיתה אז שכונה, לצפת, ולבסוף השתקעה בירושלים, בבית מרווח בשכונת בית הכרם שנקנה בכספי ירושה שקיבלה שרה. בבית היו שישה חדרים ובוסתן מטופח. נתן מיליקובסקי התפרנס בעיקר מהוראה. לרגע נדמה שירד מהמסלול המהיר.

החיים המשפחתיים הרגועים באו לקצם בתחילת שנות העשרים, כשמיליקובסקי קיבל הצעה מהקרן הקיימת לישראל להתמנות למנהל המגבית של הארגון באנגליה. הוא לא היסס, ארז מזוודה ועזב שוב את הבית. שנים מעטות אחר כך חזר לארץ ישראל, אך יצא אותה שוב בשירות הציונות, הפעם לארצות הברית שכה העריץ. שרה הצטרפה אליו עם ילד אחד, ולא הצעיר שבהם, וכל השאר נותרו בארץ. הגדולים נשלחו לפנימייה של בית הספר הריאלי בחיפה, והקטנים עברו לגור עם הסבים המבוגרים, שעלו אף הם לארץ. הבית והמשפחה התפרקו.

בארצות הברית הפך מיליקובסקי למכונה של נאומים. עשרות אלפי יהודים שמעו אותו כשנסע מעיר לעיר והטיף. נאומיו קיבלו אז רובד נוסף, של דיווחים ותיאורים ישירים מהנעשה בארץ ישראל. עיתוני הקהילה היהודית כינו אותו, בין השאר, "גדול הנואמים האידיאיים בדורנו"13 ודיווחו שאחרי נאומיו היו סכומי התרומות נוסקים. באותה תקופה התקרב מאוד לז'בוטינסקי, אך לא הצטרף רשמית לתנועה הרוויזיוניסטית.

שרה חזרה לארץ אחרי שנה והתמסרה מחדש לטיפול בילדים. היא המשיכה לתמוך בבעלה ובשליחותו מרחוק. מדי פעם חזר לארץ ישראל לביקורים של כמה חודשים, ובין לבין הם שמרו על קשר מכתבים, שבהם הפצירה בו לדאוג לבריאותו. שנות הנדודים הרבות נתנו במיליקובסקי את אותותיהן. הוא החל לסבול מתסמינים של לחץ דם גבוה ובעיות לב.

ב־1929 שב מיליקובסקי ממסעותיו, עייף וחולה. אף שכבר היה בן 50 החליט להגשים חלום ישן ולהיות עובד אדמה. הוא קנה 50 דונם בהרצליה, בנה בית של שתי קומות, נטע פרדס והקים רפת ולול. הניסיון לא עלה יפה. תקופת הרצליה נמשכה ארבע שנים — עד שאזלו חסכונות המשפחה. ב־1933 חזרו לירושלים.

מי לא רצח את ארלוזורוב

ב־16 ביוני באותה שנה, בערב שבת, נורה חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בעת שטייל עם אשתו סימה על חוף הים בתל אביב. הוא נפטר כעבור שלוש שעות.

ארלוזורוב בן ה־34 נחשב לכוכב עולה ב"מפלגת פועלי ארץ ישראל" (מפא"י). מעצם תפקידו בסוכנות היה למעשה שר החוץ של היישוב העברי וניהל את המגעים עם הממשל הנאצי בנוגע ל"הסכם ההעברה", שנועד לאפשר את יציאתם מרצון של יהודים מגרמניה לארץ ישראל, עם רכושם. סביב ההסכם המתגבש פרץ קרב פוליטי־אידיאולוגי קשה ביישוב. בעיני הרוויזיוניסטים, "הסכם ההעברה" היה מעשה בלתי נסלח, והאצבע המאשימה כוונה ישירות אל ארלוזורוב, שכונה "הדיפלומט האדום ממפא"י, שמוכר את כבוד העם העברי, זכויותיו, ביטחונו ומעמדו בכל העולם הגדול, בעד בצע כסף להיטלר ולנאצים".14 יומיים לפני שנרצח שב ארלוזורוב מביקור בגרמניה, וההסתה הפרועה נגדו עלתה מדרגה: עיתון התנועה הרוויזיוניסטית, "חזית העם", האשים אותו בבגידה.

זמן קצר לאחר הרצח נעצרו שורה של פעילים רוויזיוניסטים, ובהם החשודים המרכזיים אברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט ואב"א אחימאיר. כתם שחור הוטל על המתנגדים לפעילות ארלוזורוב ובעיקר על הקבוצות הרוויזיוניסטיות, שהואשמו בהסתה שהובילה לרצח הפוליטי. היישוב ניצב על ספה של מלחמת אחים.

"הרגו את ארלוזורוב", קרעה שאגתו של הרב מיליקובסקי את חלל הבית שהיה אפוף בדממת השבת.

"מי?" שאל בנציון, שהיה אז בן 23. הוא חשב שלא שמע היטב.

"ארלוזורוב. אומרים שיהודים הרגו אותו", באה התשובה, שגם לאחריה התקשה בנציון לעכל את המידע המרעיש, והמשיך להקשות: "למה יהודי?"

מאותו הרגע אירוע רדף אירוע. בנציון התלבש, ומיהר לצאת לרחוב, בניסיון ללקט מידע נוסף. הידיעה התפשטה במהירות: יהודים הם שרצחו את ארלוזורוב. בנציון חיפש ומצא את חברו ד"ר יהושע ייבין, שותפו של אחימאיר לארגון הרוויזיוניסטי הלוחמני ברית הבריונים.

"מה מתהווה פה?" שאל אותו, "יש איזה בלבול, מפזרים שמועות שקר".

ייבין ענה לו שאלה אכן שמועות שקר.

"אז מה זה פה?" בנציון הנסער לא הרפה.

"זוהי עלילת דם", חרץ ייבין.

בנציון חזר לבית הוריו עם החדשות ומצא את אביו מסתובב כארי בסוגר. בימים הבאים, לאחר שנודע לו על המעצרים, הרגיש הרב מיליקובסקי שמתנהל מסע רדיפה נגד חפים מפשע ושהוא אינו יכול לעמוד מנגד. כמו אז בלודז', כשהתעמת עם החיילים הגרמנים, קם ועשה מעשה. "אני הולך, אחזור בעוד כמה שעות", הודיע לבנו הבכור.

מיליקובסקי שם פניו אל הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

לפי בנציון, בפגישה הארוכה הצליח אביו לשכנע את הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל "שהטענות שקריות, שהכול המצאות של שקר, שהרי הגברת ארלוזורוב החליטה שרצחו אותו יהודים, אבל על יסוד מה החליטה?! הרי הלילה היה חשוך. היא אמרה שאחד הרוצחים האיר בפנס, וראו אותו וזה היה סטבסקי, בחור שמן שהתארח בבית של אחימאיר. בהתחלה אמרה שהיו ערבים ואחר כך שינתה את דעתה... אישיותו של אבא היתה משכנעת, כובשת... אופן הדיבור שלו... המשפטים שהיה משמיע, הסיסמאות. הרב קוק לא היה מוכן להשמיע מילה בלעדיו".15

מיליקובסקי לא הסתפק בגיוס הרב קוק ויצא למסע הסברה משלו נגד עלילת הדם ולמען טיהור שמם של סטבסקי, רוזנבלט ואחימאיר. אף שלא הכירם, ביקר אותם בבית הסוהר הבריטי במגרש הרוסים בירושלים. בספרו המשפט תיאר אחימאיר את המפגש עם מיליקובסקי: "והנה, בין ההמון הרב שבא לביקור, התבלט אדם כבן 50, זקנו עשוי ודומה כי עיניו עומדות לצאת מחוריהן, פיו פעור ולשונו כאילו דבקה לחכו... מצחו מקומט מאוד, כתפיו עולות ויורדות, ידיו רועדות ורגליו כושלות".16

פעילותו הנמרצת הפכה את מיליקובסקי ליעד למתקפות קשות מצד תנועת הפועלים ועיתוניה. זאב ז'בוטינסקי, שעקב ממקום מושבו בלונדון אחר המתרחש, חיזק את ידיו. "מה אכתוב לך? היום ראיתי קטע 'מדָבָר' — מאשימים אותך בתור המסית הראשי למחאת הרבנים. אם צדקו בהאשמה — ושמעתי כי דווקא צדקו — אתה בעצמך לא תוכל להעריך כראוי את כל ערך הפעולה הזאת והתועלת המכריעה".17

בסופו של דבר, במהלך 1934 זיכה בית המשפט את אחימאיר ורוזנבלט, וסטבסקי, שהורשע ונידון לעונש מוות, שוחרר לאחר שערעורו התקבל ונקבע שאי־אפשר להרשיע אותו אך ורק על סמך עדותה של האלמנה. הסיפור תם אך לא נשלם. "עד היום שאול ארלוזורוב, בנו של חיים, לא מוכן לשבת במחיצתי ובמחיצת אחי יעקב כי הוא אומר שאנחנו הבנים של מי שגרם לרצח אביו", מספר יוסי אחימאיר.18

בפברואר 1935 אושפז נתן מיליקובסקי בבית החולים "ביקור חולים" בשל בעיות לחץ דם ולב. כעבור ימים ספורים נפטר. הוא היה בן 56.

מיליקובסקי נקבר בהר הזיתים. "בהספדים הרבים", כתב בנו סעדיה, "דיברו כולם על הקשר בין מותו בגיל צעיר לבין שברון הלב כתוצאה מעלילת רצח ארלוזורוב".19 אב"א אחימאיר היה שותף לאמונה הזאת. "כוכב שביט הוא הופיע לעת השתוללה העלילה, וזמן קצר לאחר סיומה מת כתוצאה משבץ לב", כתב. "קורבן ממש של עלילת הדם היה, כי הקריב עצמו על מזבח המלחמה בה. ליבו החלש, שכה הוסער בתקופת העלילה, עמד מפעימותיו".20

שנים אחר כך סיפר בנציון בריאיון ליוסי אחימאיר, בנו של אב"א: "אבי נפטר צעיר מאוד... המחלה שלו היתה קשורה עם המשפט. קיבל התקפת לב".21

***

ב־1997, במהלך כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, נשאל אביו אם הוא שבע רצון ממנה, אם מבחינתו היא ממשלה רוויזיוניסטית אמיתית.

"במידה מסוימת כן", ענה בנציון נתניהו. "יש כאן חידוש של הרוויזיוניזם, מעין ניאו רוויזיוניזם. אני חושב שזוהי גם אחת הסיבות לשנאה הגדולה כלפי ביבי, שהיא גלגול של השנאה כלפי הרוויזיוניזם עוד מתקופת רצח ארלוזורוב".22