ציר סקרנות, צומת ודאות

לפני כמה שנים קיבלו הורי שיחת טלפון מפתיעה. על הקו, מעברו האחר של האוקיינוס, בוושינגטון, היה פרופסור מריו ליביו, מדען, אסטרו־פיזיקאי בעל שם עולמי, שחי שנים רבות בארצות הברית. הוא הציג את עצמו, ולאחר הקדמה מעורפלת התחיל לפרוק באוזניהם את פרטיו של מפגש טראומטי שהתרחש בבית החולים ברפידים שבסיני ב־19 באוקטובר 1973. זאת היתה הפעם הראשונה שדיבר איתנו. לא ידענו כלל על קיומו, ולפתע, יותר משלושים וחמש שנים אחרי המלחמה, החליט להתקשר. הסיפור שסיפר היה קשה, ועד עצם היום הזה אמי לא יכולה לומר בוודאות אם השיחה איתו אכן התקיימה או שהיא רק בדתה הכול מלבה. אחרי כשנתיים סיפר לי מריו שבלילה ההוא הוא חלם על אורי, ו"כשהתעוררתי בבוקר חשבתי שיש לי מידע על שעות החיים האחרונות של האדם הזה, ושאף פעם לא הבאתי את המידע הזה למשפחה. חשבתי, אולי אין לי זכות להחליט על זה, ואמרתי שאם לא אעשה את זה עכשיו, כבר לא אעשה את זה לעולם. הבן שלי מצא את הטלפון, כי ידעתי שאני צריך לחפש את פונדק שהיה פעם עיתונאי ב'דבר'. זה היה קל מאוד. בתוך שעה היו לי השם והטלפון, כי אבא שלך די ידוע, וצילצלתי. קודם דיברתי עם אמא שלך, והיא ביקשה שאתקשר מאוחר יותר, כשגם אביך יהיה, וככה עשיתי. אני לא יודע אם טוב או רע שהתקשרתי, אבל לי זה עשה טוב. הרגשתי שאני חייב להעביר את המידע הזה למישהו קרוב יותר."

***

בית הכנסת הגדול של אמסטרדם נראה כתפאורה הולמת לחג. ערב יום הכיפורים 1973. בבניין המפואר לא היו יהודים רבים, אבל הדרת המקום, שעליו מתרפקים גולי ספרד, והאווירה הכמו־כנסייתית, סיפקו כנראה מאוויים כמוסים אחרים שחיפו על המראה השומם מעט של האולם. המבנה נראה עצום בגודלו, היהודים ההולנדים נראו זעירים, ואנחנו, שלושה ישראלים בני 18, כמה שבועות לפני הגיוס לצה"ל, הרגשנו עליונים, חסינים ובלתי פגיעים — נתינים של מיני־אימפריה מזרח־תיכונית.

הבטן היתה מלאה באוכל אינדונזי — הרבה אורז ארוך, קוקוס מגורד, בוטנים גרוסים, בשרים, שפודים, דגים, פלפלים חריפים ירוקים וגם אדומים, ובליל תבלינים לא מזוהים. למסעדה קראו "באלי". חודש שלם על חמישה דולר ביום, בין המבורגר לפיצה, חלמנו על הארוחה ב"באלי". כשתגיעו לאמסטרדם לכו לאכול ב"באלי", המליצו לנו המבינים ערב הטיול, ואבא שלי, שצייד אותי בכרטיס פלסטיק של "אמריקן אקספרס" למקרה חירום, אפילו הציע שאשתמש בו שם באופן חריג. הכרזנו על ארוחה מפסקת והקדשנו כמה שעות לחיסול כל דבר שהונח על הצלחות שלנו.

הלילה התארך מעבר למתוכנן. הליכה מציצנית ברחוב החלונות האדומים, כמה בירות הולנדיות, והרבה מילים של מתבגרים על השירות הצבאי שמחכה לנו, אגב טיול אטי לגדות תעלות המים השקטות של העיר. העתיד נראה ברור ולא מאיים. למחרת התעוררנו מאוחר. שבת, יום הכיפורים, וכלום לא בער. בצהריים היו הכיכר ושוק הפשפשים הומי אדם. דוכן ועוד דוכן, ריח טיגון כבד באוויר והרבה רעש. קנינו כובעי לבד שחורים רחבי שוליים, עמדנו על המקח, ובעודף קנינו נקניקייה אדומה בחרדל חום בתוספת צ'יפס צהוב ברוטב אפור. התוכנית היתה לבלות את שעות אחר הצהריים, כמו הולנדים רבים, על אופניים שחורים. לטייל ברחבי העיר, לעלות ולרדת בגשרי האמסטל, אולי לראות ואן גוך אחד, את החדר של אנה פרנק, אמנות עכשווית בסטדליק, לבדוק מה עושות הזונות באמצע היום כשהחלונות כבר לא אדומים. חשבנו שגם ברחובות הריקים של תל אביב דוהרים באותה שעה רק על אופניים. זאת היתה בערך השעה שבה היינו מתקבצים בכל שנה בגשר הירקון, צופים באמיץ התורן שהולך זקוף על קשת הברזל התכולה, קורא קריאות בוז אל חבריו החרדים, מטרים רבים מתחת.

אנשים בכיכר ניסו לומר לנו משהו, זיהו כנראה שאנחנו ישראלים, אבל אנחנו חמקנו באלגנטיות. אחרי אירועי אולימפיאדת מינכן, שנה קודם לכן, למדנו שעדיף לא להתבלט. במקומות שבהם פעל מכשיר רדיו ראינו אנשים מתקבצים ומקשיבים בתשומת לב. כבר חודש לא שמענו חדשות, ולא מצאנו לנכון להתעדכן דווקא היום בהתרחשויות בצ'ילה הרחוקה, שהעסיקו את העולם באותה עת: שלושה שבועות לפני כן הודח מהשלטון ונהרג נשיא צ'ילה הסוציאליסט, סלוודור איינדה, בהפיכה אלימה של חונטה צבאית בראשות הגנרל הנודע לשמצה פינושה. שבוע קודם לכן כמעט נעצרנו בידי המשטרה באיטליה, כשמצאנו את עצמנו בטעות בלב הפגנה אלימה של רדיקלים שמאלנים שמחו על ההפיכה בסנטיאגו. מה לנו, שלושה תל אביבים, ולמהפכות, מה לנו ולמאבקי מעמדות ושחרור לאומי. הרתעה והתראה, זה צמד המילים שעליו גדלנו, וחונכנו להאמין שצה"ל שלנו הוא התשובה הנצחית לכל איום.

אחת הרוכלות, אישה כבדה בעלת שפם בולט וחזה ענקי, לא הרפתה. היא אחזה בידי ושטפה אותנו במלל ארוך וסוער בהולנדית. פיה הדיף הבל אדי בירה, וחזהּ האדיר עלה וירד בהתרגשות כשהתאמצה להסביר לנו משהו. לפתע תחבה את ידה אל המחשוף העמוק של חולצתה ושלפה מגן דוד מוזהב תלוי על שרשרת. היא החזיקה בתליון ביד אחת, הצביעה על הטרנזיסטור ביד השנייה וצעקה באוזני, ".WAR, WAR"

***

בשעה ארבע לפנות בוקר, באותו יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, צילצל הטלפון האדום ליד מיטתו של שר הביטחון משה דיין. הדיווח שנמסר לו היה שהמקור המודיעיני הבכיר של המוסד — שלימים נחשף בשמו, אשרף מרואן, יועץ הנשיא סאדאת — הודיע למפעיליו שבו ביום, לפנות ערב, יפתחו מצרים וסוריה במלחמה. בשעה שש כבר נפגש השר עם הרמטכ"ל דוד אלעזר, ובשמונה עם ראש הממשלה גולדה מאיר. בשעה אחת־עשרה נערך בחמ"ל התת־קרקעי, "הבור" שבקריה, דיון קד"ם (קבוצת דיון מבצעית) בהשתתפות שר הביטחון והרמטכ"ל, אלופי המטכ"ל והקצינים הנוגעים לעניין.

הנחת היסוד היתה שצה"ל ערוך לבלימה בשתי החזיתות, והתחזית המוסכמת בדיון לגבי הפעולות הצפויות בחזית סיני היתה שהמתקפה המצרית תיפתח בהפגזה ארטילרית ובהפצצות מהאוויר, ולאחריהן פעולות גישור וצליחה בסירות במקומות שונים לאורך התעלה, העברת כוחות קומנדו במסוקים כדי לתפוס ראש־גשר, ופשיטות על מקומות אסטרטגיים כמו אבו רודס (אזור בארות הנפט בסיני) ושארם א־שייח'. ממקורות מודיעיניים, שהעבירו מידע זמן רב טרם המלחמה, היתה לצה"ל תמונה מלאה ומפורטת של תוכנית המלחמה המצרית על כל שלביה.

אבל עד אותו יום, המסרים של בכירי המדינה, של ראשי מערכות הביטחון והמודיעין ושל מומחים שונים, היו חד־משמעיים: אין סכנת מלחמה באופק הנראה לעין; הערבים לא יעזו, ועוצמת צה"ל תרתיע אותם מלנקוט מהלך התקפי. יומיים קודם לכן דיבר הרמטכ"ל בכנס הצנחנים המסורתי השנתי, התייחס לריכוזי הכוחות החריגים של צבאות מצרים וסוריה ואמר ש"האויב חייב לדעת שיש לנו זרוע ארוכה בדמותם של הצנחנים, וכאשר זו תגיע לעומק ולעורף, היא תהיה לאגרוף שיכה אותם". זאת היתה השפה שבה השתמשו אז הבכירים בישראל, וכך גם הרשה לעצמו הרמטכ"ל לומר בתחילת המלחמה ש"אנחנו נשבור להם את העצמות". אחרים במערכת הצבאית־ביטחונית הבטיחו "לנפנף", "לגרוף", "לטאטא" ו"לנקות" כשהתייחסו לאפשרות של מתקפה מצרית.

ביום שקדם לפרוץ המלחמה עסקה הכותרת הראשית של עיתון "הארץ" בשיחות שקיים שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר עם עמיתו הישראלי אבא אבן ועם שרי החוץ של מצרים, של ירדן, של סעודיה ושל לבנון, במטרה לקדם מהלך מדיני שיוציא מקיפאונם את המגעים לפתרון הסכסוך במזרח התיכון. אפילו קיסינג'ר לא הביא בחשבון שהדרך החוצה מהדשדוש המדיני תעבור במלחמה כוללת שתפרוץ למחרת. לאחרונה התפרסמו מסמכים המצביעים על כך שבמשך כמה חודשים היה קיסינג'ר מעורב ביוזמת שלום חשאית של נשיא מצרים אנואר סאדאת, אשר בבסיסה היתה הצעה מצרית מהפכנית ומרחיקת לכת. בפברואר 1973 שיגר סאדאת את שליחו הסודי, חאפז איסמעיל, לפגישה עם קיסינג'ר, ובידיו תוכנית שלפיה בתוך שלושה חודשים יגובש עם האמריקאים הסכם עקרונות לשלום בין מצרים לישראל על בסיס הנוסחה של שטחים תמורת שלום והכרה בריבונות מצרית על כל שטחי מדבר סיני, בעוד ישראל מצדה תוכל להשאיר כוחות צבא בחלק מהאזור. ההסכם היה אמור להיחתם עד ספטמבר, ובמהלכו היה צה"ל אמור לבצע נסיגה חלקית מאזור תעלת סואץ. השלב האחרון היה אמור לכלול נסיגה מלאה ויישום של שאר עקרונות ההסכם. ההצעה הועברה בערוצים חשאיים שעקפו את משרד החוץ הישראלי והגיעו ישירות אל ראש הממשלה גולדה מאיר, והיא שיתפה בה רק את שר הביטחון משה דיין ואת איש סודה השר ישראל גלילי. התגובה של גולדה היתה חדה ופשטנית: לא נלך על זה.

ישראל היתה אז באופוריה של כוח וכוחנות, והצעתו של סאדאת נזרקה אל פח הזבל של המדינאות הישראלית כמעט בלי בחינה רצינית של היתרונות המדיניים הצפונים בה. אלוף פיקוד הדרום הפורש, אריאל שרון, שהתחיל אז את דרכו הפוליטית, אמר בריאיון לעיתון "מעריב", "אני לא מאמין שיש איזשהו יעד צבאי או אזרחי בקשת שבין בגדד לחרטום, עם כל השטח של לוב, שצה"ל אינו יכול לכבוש אותו." דבריו ביטאו את תחושת העוצמה חסרת הגבולות של ישראל, ואת מאזן הכוחות הכוזב שעמד לנגד עיניה של המדינאות הישראלית. ישראל היתה נתונה אז בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת השמינית, בחירות שנקבעו ל־30 באוקטובר, והאיום הצבאי לא היה כלל על סדר היום הפוליטי או הציבורי. במרכז תעמולת הבחירות של "המערך", מפלגת השלטון, עמד "מסמך גלילי", שנכתב בספטמבר והתאפיין בעמדותיו הנִציות. בין היתר הוצע בו לספח חלקים מסיני, להתחיל לבנות בפתחת רפיח עד אל־עריש ולהקים נמל ישראלי בצפון סיני. מודעת בחירות של "המערך" מאותם ימים נשאה את הכותרת "קו בר־לב" ותיארה את המציאות המדומיינת שבה התנהלה הנהגת המדינה: "על שפת הסואץ שורר שקט. גם במדבר סיני, ברצועת עזה, בגדה המערבית, ביהודה ובשומרון ובגולן. הקווים בטוחים. הגשרים פתוחים. ירושלים מאוחדת. קמות התנחלויות ומעמדנו המדיני איתן. זו תוצאה של מדיניות שקולה, נועזת ומרחיקת ראות." אחד האחראים לאווירת האופוריה ולכישלון הנורא שאחריה, שר הביטחון משה דיין, הפיץ את המסר שלפיו בעשור הקרוב אין סיכוי למלחמה, ו"טוב שארם א־שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א־שייח'". כעבור ארבע שנים, אחרי מלחמה שגבתה 2,300 הרוגים ועוד אלפי פצועים, הוביל דיין את הסכם השלום עם מצרים, אשר התבסס על נוסחה הפוכה שראשיתה בהסכמה על נסיגה מלאה מסיני, כולל שארם א־שייח', תמורת שלום. בנאומי הבחירות שלו הוא הדגיש שוב ושוב שהיעד החשוב בשנים הקרובות הוא בנייה נוספת בגדה המערבית והרחבת ירושלים לכיוון בית לחם ומעבר לה, לכיוון ענתות ואבו דיס. ארבעה ימים לפני המלחמה אמר שר הביטחון לאלופי המטכ"ל כי מה שיושג עם מדינות העימות הוא "מין דעיכה בצד הקרבי", והוסיף כי "הערבים מדברים ומדברים אבל לא יורים הרבה". באותו דיון דיווח ראש אגף המודיעין על תרגיל שהחל באותו יום במצרים, ואמר שעל אף הידיעות, שהגיעו ממקורות טובים, ולפיהן אין מדובר בתרגיל אלא במלחמה, הוא דוחה הערכה זו ומתרשם ש"אין כוונה להפוך זאת למלחמה".

בהסתמך על תדרוך של קצין בכיר תיארה העיתונות בישראל את התכונה הצבאית שקדמה ליום הכיפורים כהפגנת כוננות, ולא ככוונה לחידוש האש. ההערכה הרשמית של אמ"ן היתה שהתרגיל המצרי יסתיים בלא כלום. שבוע קודם לכן נפגשה ראש הממשלה עם המלך חוסיין במתקן סודי של המוסד סמוך לתל אביב. מלך ירדן מסר לה מידע שקיבל ממקור רגיש ואמין בסוריה, ולפיו כל היחידות שהיו אמורות להתאמן באותה עת ערוכות בעמדות התקפה במסווה של תרגיל. למרות דיווחים מודיעיניים רבים נוספים ולמרות הצטברות מדאיגה של סימנים מעידים בכל סוכנויות המודיעין השונות של ישראל, שלפיהן הצטייר רושם ברור — מלחמה כוללת עומדת לפרוץ ביום הכיפורים — ראש אמ"ן, אלוף אלי זעירא, והזרוע המחקרית שלו המשיכו להרדים את המערכת. על פי דוח ועדת אגרנט, שבדקה גם את התקופה שקדמה לפרוץ המלחמה, בישיבה שנערכה ב־3 באוקטובר אצל ראש הממשלה אמר ראש אמ"ן שהאפשרות שתפרוץ מלחמה נראית בלתי סבירה.

יהירות חסרת גבולות השתלטה על צמרת אמ"ן והשתלבה בזלזול העמוק שחשו צה"ל והחברה הישראלית כלפי הערבים, תחושה שגברה עוד יותר לאחר הניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים. גם המערכת האקדמית והמומחים המקצועיים העצימו את התפיסה המוטעית ויצרו אווירה אינטלקטואלית ופסבדו־מקצועית שקבעה כי אין בכוחם של הערבים לצאת למלחמה וכי הכוח הסדיר וחיל האוויר הישראלי יבלמו בכל מקרה כל מתקפה. עמדת אמ"ן אומצה ביתר קלות גם על רקע העובדה שכמה חודשים קודם לכן, במאי, כשהתקבלו ידיעות על מלחמה צפויה, ההערכה החד־משמעית ששללה ידיעות אלה התבררה כ"צודקת". אבל ראש אמ"ן ומחלקת המחקר טעו פעמיים, ובדיעבד התברר שהמצרים והסורים התכוונו ככל הנראה לפתוח במלחמה כבר במאי, אלא שהחליטו לדחות אותה לאוקטובר. בדוח ועדת אגרנט, בהתייחסות לראש אמ"ן, אלוף אלי זעירא, נאמר ש"הוא אימץ לעצמו את הקונספציה, שבנוקשותה המיתה את הפתיחות הדרושה והנכונות להתמודד תמיד מחדש עם המידע שזרם אל אמ"ן והוא אף תרם לחיזוקה". אחד מבכירי מערך האיסוף של אמ"ן, קצין בדרגת תת־אלוף, קרא לכך "נעילה מוחית" וקבע כי שערי התבונה והאחריות אצל בכירי המעריכים באמ"ן היו נעולים. יום לפני המלחמה הוא דיבר עם ראש חטיבת המחקר ואמר לו, "עזוב את עניין התרגיל [המצרי], אין כזה." בדיעבד הוא כינה את ראשי חטיבת המחקר באמ"ן "חולי רוח" ו"דילטנטים מודיעיניים".

באותו יום חמישי הצטברו עוד ידיעות מהשטח, ובהן פינוי מבוהל של משפחות היועצים הסובייטים ששהו בסוריה ובמצרים באמצעות רכבת אווירית של שישה־עשר מטוסים, כולל מטוסי אנטונוב בעלי קיבולת של 400 נוסעים. תצלומי האוויר של חיל האוויר הראו שהיערכות החירום של הצבא המצרי היא חסרת תקדים: בתוך עשרה ימים גדל מספרם של קני הארטילריה בקו החזית מ־800 ל־1,000, חמש דיוויזיות חיל רגלים תפסו מערכי חירום והיו בתקן מלא, מאחורי הרַמְפּוֹת המיועדות לירי טנקים חנו הטנקים עצמם, ולאורך התעלה נראו ריכוזים של ציוד צליחה וגשרים.

הידיעות החדשות שינו מעט את גישת צה"ל, וביום שישי בבוקר התכנסו הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש אמ"ן אצל ראש הממשלה. הרמטכ"ל הכריז על כוננות גבוהה בצבא הסדיר ועל ביטול חופשות בעיקר בחיל השריון ובחיל האוויר. אבל יום לפני המלחמה עדיין היתה ההערכה חדה וברורה: אין מדובר במלחמה. בשעה אחת־עשרה וחצי כינסה ראש הממשלה את השרים שנמצאו בתל אביב. הרמטכ"ל דיווח כי למרות ההערכות אין סבירות למלחמה, אם כי אי אפשר לומר שהצד השני אינו מתכוון לעשות זאת, ולכן ננקטו כל אמצעי הכוננות למעט גיוס מילואים. הוא הוסיף שבמקרה של כוונה למלחמה יהיו לצה"ל אינדיקציות וידיעות מקדימות.

תחושת הביטחון העצמי המופרז של צמרת צה"ל ושל מערכת הביטחון הובילה למסקנה המוטעית שכוחות הסדיר הישראלי בגזרת רמת הגולן ותעלת סואץ, לצד מעט ארטילריה וחיל האוויר — שבסופו של דבר התקשה לפעול בחזית בגלל מערך טילי הקרקע־אוויר של האויב — יבלמו כל התקפה משולבת של מצרים וסוריה בכל מִתאר אפשרי. מפרוטוקולים של דיונים שנערכו אצל ראש הממשלה גולדה מאיר מיד לאחר פרוץ המלחמה, ואשר נחשפו לאחרונה, עולה בין היתר תמונת ההתפכחות הקשה של מובילי הקונספציה היהירה. ביום ראשון, 7 באוקטובר, בשעה שלוש בערך, כעשרים וארבע שעות אחרי שפרצה המלחמה, אמר דיין לגולדה, "לא הערכתי די את כוח האויב, את המשקל הלוחמני שלו, והגזמתי בהערכת הכוחות שלנו וביכולתם לעמוד. הערבים לוחמים הרבה יותר טובים מאשר קודם. יש בידיהם נשק רב; הם פוגעים בטנקים שלנו בנשק אישי." אחר כך הוסיף, "לי היתה הרגשה שנדפוק אותם במעבר. היתה לנו הערכה המבוססת על המלחמה הקודמת, והיא לא היתה נכונה. לנו ולאחרים היתה הערכה לא נכונה על אשר יקרה בשעת ניסיון הצליחה." בדיון שנערך בבוקר 9 באוקטובר אמר דיין לראש הממשלה: "הרבה אמיתות שלנו נתבדו:

1. ההנחה שנוציא [את] סוריה מהמלחמה בחצי יום מהאוויר;

2. הערכות המודיעין. ייכנסו למלחמה או לא. איך יילחמו וכו';

3. ההנחה שאם יקימו גשרים, אנו עם השריון נכה בהם. אנו יודעים איפה הם עושים את הגשרים ואין אנו עושים להם כלום."

גם אלוף פיקוד הדרום, שמואל גורודיש, נאלץ להודות בעדותו בוועדת אגרנט: "לא העליתי בחלום שאנחנו לא נצליח לעצור אותם על קו המים או שניים־שלושה קילומטרים אחרי קו המים [עם הכוחות הקיימים]. מה קרה למעשה? לא רק שלא עצרנו אותם על קו המים, ניסינו עם אוגדה שלמה לעשות התקפת־נגד ולא הצלחנו." בעוד שדיין היה הדמות המרכזית שיצרה את התמונה המעוותת של עוצמה צבאית ישראלית ששום צבא ערבי לא יעז להעמיד אותה בניסיון, ואפילו האמין בכך, אלוף גורודיש היה הדמות שגילמה את התופעה ביומיום. אפשר להאשים אותו בשיתוף פעולה עם מציאות מתהווה, אבל האמת היא שהיה תוצר של נסיבות בחברה הישראלית, שעברה ממצב של חשש קיומי של חברה שעדיין חיה את אימי השואה, אל מצב צבירה חדש של תפיסתה את עצמה כמעצמה צבאית ששום משימה אינה גדולה מכפי כוחה.

דרכו של גורדיש, ילד הפלא של צה"ל — הקצין שהוביל את חטיבה 7 "חשוף בצריח" בקרבות רפיח והג'יראדי במלחמת ששת הימים, בחור הישיבה שנעשה לגנרל ידוע בעולם — אל ראש הפירמידה, נראתה סלולה ובטוחה. הסימנים המתריעים כבר היו אמנם גלויים לעין, אבל מי רצה לקרוא אותם? הוא פעל על פי כללי פולחן האישיות של הגנרלים, נהג במכונית מפוארת שעל פי השמועה נלקחה שלל ברצועת עזה ונצבעה בצבעי צה"ל, ובדומה לאלופים נוספים התחיל לפקוד מסיבות במועדוני לילה, להתחכך באושיות חברתיות בדמות עיתונאים ואמנים, להיראות במקומות בילוי שונים בתל אביב, לעשן סיגרים ולהסתופף בחברתה של אצולת הממון הישראלית באותה עת. כמו אריאל שרון, הוא עסק בארגון חצר ביזנטינית של אנשי שלומו, שהוסיפו וניפחו את המיתוס של "אלוף־משנה שמוליק". אמרו עליו שהוא תותחן הטנקים הטוב ביותר בצה"ל, שמאז בר־כוכבא לא קם לעם ישראל מצביא כמוהו, שהוא מכה חיילים סוררים אבל מקיים בעצמו כל מה שדרש מהם, וכי אומץ הלב והביטחון העצמי שבורך בהם מספיקים לחטיבה שלמה. הוא המפקד שאמר בקשר לאחד מקציניו את המשפט המיתולוגי, "סוף שלך לפני סוף שלי סוף שלך, סוף!" אפילו דיין, החסכן במחמאות, כתב בזיכרונותיו על ביקורו בחטיבה של גורודיש ערב מלחמת ששת הימים, "ממש תענוג." הכול היה חלק מתהליך שהתחיל לכרסם בחברה הישראלית בעקבות המלחמה והתאפיין בשחצנות, ביוהרה, בכוחניות, בזלזול מופגן בערבים, בעיוורון מדיני, בחירשות מודיעינית וצבאית, בשאננות ובניסיונות לפרוט את הניצחון למטבע קשה — כל מה שהביא לחטא ההיבְּריס שהוגש לפירעון ביום הכיפורים 1973.

בניסיון להבין את חידת גורודיש הלכתי אצל אחד הקרובים שבמקורביו, מי שהיה ראש הלשכה שלו, שמוליק זהר. ביקשתי שיסביר לי מה היו התכונות שהובילו את גורודיש לכישלון הגדול ולהידרדרות האישית שלאחריו. זהר, שהיה צמוד לגורודיש במשך כל מלחמת יום הכיפורים וליווה את הגנרל המוכה גם בחודשים שלאחר המלחמה, היה סבור שכדי להבין את האיש יש להכיר את הצד המוצנע באופיו, ובעיקר סממנים של חוסר ביטחון עצמי, לעתים על גבול רגשי הנחיתות, שאפיינו את האגדה בחיי היומיום. גורודיש ניחן בתכונות שעשו אותו לקצין מעולה: הוא היה ישר, אמיץ, אמין, קר רוח, מקצועי מאין כמוהו, מהיר מחשבה ותמיד בקי בחומר, והקפיד לעמוד באמות המידה הגבוהות שהציב לאחרים. אבל הפער, לדברי זהר, בין הדמות שחשף גורודיש כלפי פקודיו ומפקדיו לבין הערכתו העצמית היה רחב מדי. בינו לבין עצמו הוא היה רגיש מאוד ולעתים אף הגיע לכדי בכי. כדי להסוות זאת הוא נהג גינוני שררה, מנע כל ביקורת ובנה סביבו שריון עבה של מפגני ביטחון עצמי, עיסוק אובססיבי במשמעת, הקפדה חולנית על פרטים, קטנוניות, עיקשות ונטייה להשפיל את פקודיו, בכירים כזוטרים. כשהיה מפקד חטיבה, מפקדי הגדודים חששו לדבר איתו ישירות והכול עבר דרך ראש הלשכה. אפילו צורת ההליכה והעמידה שלו עוצבו באופן שיכסה על היותו נמוך קומה. המסקנה של זהר היתה שגורודיש היה מפקד אבל לא מנהיג, מקצוען אבל נטול חזון, וככל הנוגע למלחמה, תפקיד אלוף פיקוד הדרום היה מעבר ליכולותיו האמיתיות. זהר הסכים עם הקביעה שלפיה הבעיה העיקרית של גורודיש בימים הראשונים למלחמה היתה שלא קרא נכון את המפה ולקה בחוסר ראייה כוללת של המתרחש בחזית. האלוף לא באמת ידע מה קורה בזירה שעליה הופקד, והאמת היתה רק האמת על פי גורודיש. הזעקות הנואשות שנשמעו ברשת הקשר מהמעוזים שנפלו בזה אחר זה פשוט לא השתלבו בתמונה שצייר לעצמו, שלפיה לא היו קרבות היום הראשון אלא תקלה קטנה שתתוקן בתוך יממה, ואז קדימה, בחזרה אל היום השביעי של מלחמת ששת הימים. עודף האופטימיות הזה, לדברי זהר, היה חלק ממסך הפלדה שגורודיש הקיף בו את עצמו.

פעם, כחלק מתחקיר עיתונאי נרחב שערך אבא שלי לגיליון מיוחד של "דבר השבוע" לציון שנה למלחמת ששת הימים, ישב גורודיש על הספה בביתנו וסיפר באריכות את סיפורה של חטיבה 7 בקרבות המלחמה ההיא, מסיפורי הגבורה שנחקקו בזיכרון הקיבוצי של דור שלם. ישבתי מרותק. כשסיים את דבריו הביט גורודיש באורי, שהיה אז כבן 16, ואמר לו בנימה שלא הותירה מקום לוויכוח, "אז אתה הולך לשריון." באותו ערב לא התייחסנו לזה ברצינות, אבל כעבור שנתיים, כשהתגייס — לשריון, כמובן — הבנו שמבטו של אלוף־משנה שמוליק עשה את שלו גם הפעם, מבט שהיה לשם דבר בעקבות המשפט המפורסם מהנאום שנשא במסדר הניצחון שלאחר מלחמת ששת הימים: "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו." אבל כשפגשנו אותו באקראי במסעדה ביפו, כחודש אחרי מלחמת יום הכיפורים, גורודיש הוא שהשפיל את עיניו ועשה כל מאמץ לחמוק מפנינו. היה קל יותר להישיר מבט אל המוות שהתלווה לניצחון המתוק ב־1967 מאשר אל השכול שהתלווה למחדל המר ב־1973.

גם במטכ"ל עדיין לא עיכלו את המצב המידרדר. חנוך ברטוב, שכתב את הביוגרפיה של דדו, מספר כי כשהלך הרמטכ"ל לביתו בערב יום הכיפורים, הוא התלבט "אם לא הגזמנו בהכרזת כוננות ג' ערב יום הכיפורים. לא חשבנו שתהיה מלחמה". תחושתו של הרמטכ"ל היתה מבוססת, בין היתר, על הלקט המודיעיני האחרון שהפיצה חטיבת המחקר באמ"ן עשרים וארבע שעות לפני פרוץ המלחמה, ובו נאמר באשר לחזית המצרית כי על אף כל "הסימנים המעידים על יוזמה התקפית, הרי לפי מיטב הערכתנו לא חל שום שינוי בהערכת המצרים את יחסי הכוחות בינם לבין כוחות צה"ל. אי לכך הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש את הלחימה היא נמוכה". לזה קראו בדיעבד "הקונספציה".

בצהרי יום הכיפורים, בשעה שתים־עשרה, התקיימה ישיבת חירום של הממשלה בלשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב מתוך כוונה לאשר את הסיכומים שהתקבלו בישיבה בין שר הביטחון לראש הממשלה — גיוס מילואים והימנעות מיציאה למתקפת מנע. אבל גם אז, כאשר כל הפעמונים כבר צילצלו בקול גדול, כמעט אף אחד לא האמין שמדובר במלחמה, ואילו אלה שקיוו למלחמה בסתר לבם האמינו שמדובר בהזדמנות נוספת "לשבור לערבים את השיניים" ו"ללמד אותם לקח". גם בממשלה לא רצו להאמין שמצרים וסוריה יֵצאו למלחמה, וההנחה המקובלת היתה שהמצרים לא יתקפו בגלל יחסי הכוחות הצבאיים, ושסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים.

בשעה שתיים בדיוק נפרצה דממת שידורי הרדיו של יום הכיפורים והושמעה הודעת דובר צה"ל: "עקב ריכוז כוחות צבאיים מצריים וסוריים... הוכרז בצה"ל מצב כוננות וננקטו אמצעי ההגנה הדרושים, כולל גיוס כוחות מילואים." בשעה שתיים וחמש דקות, בעוד ישיבת הממשלה נמשכת, פתחו צבאות מצרים וסוריה במלחמה. ברחבי הארץ הופעלו צופרים, וסירנות עולות ויורדות נשמעו בכל מקום, אבל ישיבת הממשלה נמשכה כאילו לא אירע דבר, וראש הממשלה עדיין דיברה על אפשרות למלחמה בשעה מאוחרת יותר באותו היום ועל פגישת ממשלה נוספת אחר הצהריים. בשלב מסוים התייחסה גולדה לצפירות ושאלה, "מה זה?" הקצרנית ענתה שהמלחמה כנראה התחילה, אמרה גולדה ביידיש, "רק זה חסר לי." באותו הרגע נכנס המזכיר הצבאי ועידכן אותה שמטוסי האויב פתחו בהתקפה.

גם במטכ"ל שררה הפתעה רבה. קצין מודיעין בדרגת אלוף־משנה, שהוזעק למשרדו כמה שעות קודם לכן, פנה אל אחד מפקודיו בשאלה, "מה פתאום עושים ניסוי צופרים ביום הכיפורים?" במקומות אחרים, כולל בסיסי צה"ל, היו משוכנעים שאירעה תקלה וכי הסירנות הופעלו בטעות. ההפתעה היתה מוחלטת והתגברה והלכה ככל שהגיעו הדיווחים הראשונים מהחזית, שהובילו למסקנה ברורה: המצרים והסורים מנצחים את צה"ל.

על פי התוכנית, שהיתה זה זמן רב בידי צה"ל הודות לעבודה איסופית מוצלחת של מודיעין לפני המלחמה, נפתחה המתקפה בהרעשה ארטילרית ובתקיפה אווירית, ושתים־עשרה דקות אחר כך התחיל הצבא המצרי לצלוח את התעלה בסירות וברכבים אמפיביים. אלוף פיקוד הדרום, גורודיש, שוחח באותה שעה בטלפון עם מפקד אוגדת סיני, אלוף אלברט מנדלר, ותיאם איתו את המהלכים הצפויים בשעות אחר הצהריים. על פי עדותו הוא אמר למנדלר, "אלברט, אני חושב שצריך להזיז את החטיבות, האם הן זזו?" התשובה הדהימה אותו: "כן, בטח שצריך, כי [עכשיו] מפציצים את רפידים..."  

האמת צריכה להיאמר — ההכרה באפשרות שבאותו יום תפרוץ מלחמה לא חילחלה למערכות השונות. הקונספציה של "סבירות נמוכה" שלטה בכל שכבות הפיקוד הצבאי ובכל מוקדי קבלת ההחלטות. בפיקוד הדרום, למשל, תורגלה בעבר תוכנית מגננה, "שובך יונים", שנועדה לספק מענה לתרחיש דומה. הכוחות היו אמורים לתגבר את המעוזים, לתפוס את המעוזים הריקים, לפרוס יותר מעשר סוללות ארטילריה קרוב לתעלה, לקדם את כל הטנקים של אוגדת סיני הסדירה ולחזק את הקו בחטיבת צנחנים. אבל מה שנעשה היה, במקרה הטוב, מודל מצומצם עד מאוד של התוכנית, וגם הוא התבסס על ההנחה שהמלחמה תפרוץ בשש בערב. בפועל, הטנקים לא נשלחו למעוזים, והטנקים שהיו אמורים להתקדם לא יצאו לדרך אלא לאחר שפרצה המלחמה. במילים פשוטות, קו המעוזים על התעלה היה פרוץ לחלוטין. בפרוטוקולים של ועדת אגרנט אומר אלוף פיקוד הדרום שלא הזיז את חטיבות השריון כדי לא להקדים ולחשוף לעיני המצרים את ריכוזי הטנקים של צה"ל ואת תנועותיהם, שמא ישפיעו על התוכניות המצריות. לכן החליט שיתפוס את הקו רק שעה לפני שעת השין, שהיתה מבחינתו השעה שש בערב. גם הוא הבין מה קורה רק כשהאש ניתכה על כוחותיו. לשאלת חברי הוועדה במה שגה, לדעתו, הוא השיב, "אני האמנתי שבשש תתחיל מלחמה. האמנתי פעמיים: האמנתי ביום שישי שבשבת לא תהיה מלחמה; האמנתי בשבת שתהיה ותתחיל בשש בערב." הוא הוסיף גם ש"המערכת לא היתה מוכנה מבחינה קרקעית".

נוהל הקרב בסיני החל כבר בבוקר ברענון פקודות ההגנה והמתקפה. שעת השין נקבעה כאמור לשש בערב. עניין השעה מעניין בזכות עצמו. סוכן המוסד אשרף מרואן דיבר על אור אחרון ולא נקב בשעה מדויקת, והתרגום הישראלי היה שש בערב, אם כי באותם ימים החלו הדמדומים עוד לפני חמש וחצי. אחר כך התברר שהמצרים אמנם רצו לפתוח באש בשעה זו, מאחר שבמתקפה ממערב למזרח היתה השמש מסנוורת את כוחות צה"ל בתעלה. האינטרס הסורי היה הפוך, לפתוח במלחמה עם הזריחה כדי לרכוש יתרון דומה על צה"ל במתקפה ממזרח למערב ברמת הגולן. הפשרה היתה שאף אחד מהצבאות לא יזכה ליתרון, וכי המלחמה תיפתח בשעה שתיים בצהריים.

אחרי קבוצת הפקודות האוגדתית כינס מפקד חטיבה 401, דן שומרון, את מפקדי הגדודים לתדרוך אחרון. אורי פונדק, קצין המבצעים של גדוד 46, התלווה למג"ד לקבוצת הפקודות, שכן היה מופקד על תיאום הפקודות והעברתן לדרג המפקדים בפלוגות. כמה חודשים קודם לכן הוא קוּדם לתפקיד הזה אחרי שהיה מפקד מחלקת טנקים בגדוד. אלה שסיימו עמו את קורס הקצינים לא התפלאו על שהיה הראשון ביניהם שקוּדם.

***

תולדות משפחת פונדק, ככל שידיעתנו משגת, תחילתן בעיירה אוקראינית קטנה ושמה רומני, כמאתיים קילומטרים ממזרח לקייב. יום לפני הפוגרום הגדול ביהודים ב־1905 הגיע אחד מראשי הקוזקים אל ביתו של ברל דב פונדיק, אבי־סבו של אורי, הורה לו לצאת החוצה ואמר לו, "אסוף מיד את משפחתך ובוא איתי." ברל עשה כדבריו, והקוזק הוביל את המשפחה הקטנה, אבא, אמא ושני בנים — אחד מהם היה מנדל, סבו של אורי — אל השכונה הנוצרית בעיירה. הם עצרו ליד אחד הבתים, וההוראה היתה, "עלו לעליית הגג והסתתרו, ואל תעזו לצאת עד שאחזור ואתן לכם אישור ללכת." מאוחר יותר באותו היום התחילו פעמוני הכנסיות לצלצל ולהקהיל את הפורעים. כשהכול נגמר, חזר הקוזק ושלח את בני המשפחה בחזרה לביתם, שם גילו את תוצאות הפוגרום הנורא — הריסות, אש, והרוגים ופצועים. עוד קודם לכן שאל אותו ברל, "למה בחרת להציל דווקא אותי, אדוני הקצין?" ותשובתו של הקוזק היתה, "כי אתה מייצר כובעי פרווה מצוינים לקוזקים שלי." ברל הבין היטב את מצבו וידע שעליו למצוא דרך אחרת להגן על חייו ועל חיי משפחתו בטרם יתאהבו הקוזקים בכובען אחר. זמן לא רב אחר כך ארזה המשפחה את מיטלטליה. חלפו כשנתיים עד שהגיעו לקופנהגן. כמו יהודים רבים באותה עת הם ניסו לעשות את דרכם לארצות הברית, אבל הכסף כמעט נגמר בנמל ליבק שבצפון גרמניה, והנמל הקרוב ביותר היה בדנמרק, שם היה להם קרוב משפחה.

יהודֵי רומני היו כשליש מתושבי העיירה, חיו בנפרד מהנוצרים והיו מעורים רק בקושי בחיים הרוסיים. הם לא דיברו רוסית או אוקראינית והתעניינו אך ורק בחיים בתוך הקהילה. רובם היו עניים, ומכיוון שנאסר עליהם להחזיק אדמה, נעשו בדרך כלל לסוחרים וליצרני תעשייה זעירה. ברל לא היה אדם משכיל. הוא היה בן למשפחה חסידית, ידע לקרוא עברית כשפת קודש, גם אם לא הבין הרבה ממה שקרא, ודיבר יידיש. הם גרו סביב חצר משותפת להם ולכמה משפחות יהודיות אחרות. הסדנה הקטנה שבה ייצר את כובעי הפרווה שכנה בקומת הקרקע, והמשפחה התגוררה בקומה הראשונה.

האוקראינים, ובעיקר הכפריים, לא אהבו, בלשון המעטה, את היהודים, ומדי פעם בפעם ערכו בהם פרעות, כנראה מתוך שילוב של אנטישמיות ושנאת האחר, ואולי גם מסורת ארוכת שנים של התעמרות ביהודים — הרי כבר אמר מי שאמר כי אנטישמיות היא מחלה נוצרית שממנה מתים יהודים. פרעות קשות התחוללו כבר באמצע המאה השבע־עשרה, ועל פי הערכות אחדות נרצחו בהן כמאה אלף יהודים. במאתיים השנים שלאחר מכן נמשכו הפּרעות. בשנותיה הראשונות של המאה העשרים נקשרו הפּרעות לתהליכים הנוגעים למהפכה הרוסית הראשונה, הכושלת, ב־1905. הלחצים על המשטר ווסתו באמצעות הסתה, והיהודים הואשמו בתכנון המהפכה. ב־64 ערים וב־626 כפרים, בעיקר באוקראינה, פרצו פוגרומים. בגל הפּרעות ב־1905 נרצחו כ־800 יהודים, בתים הועלו באש וחנויות נבזזו. יהודים רבים חיפשו דרך מילוט; מיליונים יצאו לארצות הברית ואלפים היגרו לארץ ישראל, במה שזכה לכינוי "העלייה השנייה", שחבריה הקימו את הקומונות, את הקולקטיבים ולבסוף את הקיבוצים. קבוצת עולים מהעיירה, שלימים נקראה "הקומונה הרומנאית", היתה ממקימי דגניה, "אֵם הקבוצות והקיבוצים", וכשפעם נשאל ברל מדוע לא עלה עם הקבוצה לארץ ישראל הוא ענה, "שאני אצטרף לשרה המשוגעת?"

ברל הסתדר עד מהרה בקופנהגן. את כובעי הפרווה הוא המיר בקסקטים. הוא גזר את הבד, רחל, אֵם־סבי, תפרה, וסבא מנדל, שהיה אז בן 12, נשלח לנמל למכור את התוצרת. לימים נעשה מנדל לסוכן נוסע של מוצרי הלבשה, ואחרי שנים, כשהיה לבעל מפעל לטקסטיל ולאיש אמיד, היה נזכר בסיפור ילדותו כמוכר כובעים בנמל. על אף מעמדו החברתי הוא תמיד היה סוציאל־דמוקרט וחדשן מבחינה חברתית — הוא היה אחד הראשונים בדנמרק, ואולי אפילו בעולם כולו, שפתח גן ילדים בתחומי המפעל שלו לילדי הנשים הרבות שעבדו אצלו כתופרות. אורי ואני ביקרנו במפעל בילדותנו, ועד היום, בכל פעם שאני נכנס לחנות בגדים והסחורה החדשה מדיפה את ריח הבד המעובד, אני נזכר בסבא מנדל ובמפעל שתמיד היה מבחינתי מין דנמרק בזעיר אנפין — מעוצב בפשטות סקנדינבית, מטופח, מגוּנן, מואר ושקט.

כשהגיע מנדל לגיל הנכון חיפשו לו שידוך. אחד החברים בקהילה היהודית הקטנה בקופנהגן, שמנתה לא יותר מכמה אלפי יהודים, נזכר במשפחת טאוב מלייפציג שבגרמניה, ששהתה בדנמרק בשנות מלחמת העולם הראשונה. זאת היתה משפחה יהודית מסורתית ממעמד הביניים, ולה ארבעה בנים ושתי בנות — הצעירה היתה יפה, והמבוגרת חכמה. כדברי אבי, "סבא שלך נסע ללייפציג כדי להתחתן עם הדודה היפה שלי אבל חזר עם האמא החכמה שלי." החתונה נערכה בשנת 1926 בנוכחות כל משפחתו של מנדל, כולל ששת אחיו ואחותו. בין הבנים היו שני זוגות תאומים, וקשה לשכוח את הסיפור המשפחתי על התאומים הצעירים יעקב ואלי: כשהיה יעקב בן 42 הוא פתח את דלת המעלית בביתו שבקופנהגן ונכנס פנימה, אבל המעלית לא היתה שם. הוא צנח מגובה כמה קומות ונהרג במקום. כעבור כחצי שנה נפטר אחיו התאום ממחלה קשה.

מוצאם של הטאובים לא היה בלייפציג. אווה נולדה בעיר הפולנית הקטנה מזריץ', ששלושה רבעים מתושביה היו יהודים. זאת היתה עיירה קטנה פשוטה למדי, בנויה ברובה צריפי עץ קטנים של חדר או שניים ובתים חד־קומתיים או דו־קומתיים, כיכר שוק הומה, רחובות ללא תאורה, שנסעו בהם רק בעגלות רתומות לסוסים, ושתרנגולות וחזירים הסתובבו בהם בחופשיות. בעיירה לא היו מים זורמים, ופעמיים ביום היה מגיע סבל שנשא חביות עץ וסיפק מים לבתים. היהודים במזריץ' חיו בניתוק מוחלט מהאוכלוסייה הנוצרית המקומית, שממנה חששו תדיר.

לפני יותר מעשרים שנה ישבתי בלונדון עם ג'ימי, אחיה הבכור של אווה, שנולד ב־1899. שעות רבות, יום ועוד יום, שמעתי מפיו את קורות חייו הסוערים. הוא סיפר לי על הקשר המיוחד שלו עם סבו, אבי־אביו, יצחק אהרן, יליד ברסט־ליטובסק, עיר המחוז הסמוכה למזריץ' בדרום־מערב בלארוס, שגם בה היתה האוכלוסייה יהודית ברובה, ואחד מבניה המפורסמים היה ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין. הסב, יהודי מסורתי, היה איש מרשים, גובהו כשני מטרים, בעל זקן דליל, הליכה זקופה של חייל, אופי נעים ועיניים חייכניות. הוא גר בבית חד־קומתי עם חצר רחבה ובה סדנת עבודה שעיבדו בה עורות ופרוות ליצוא.

ברוח המסורת נשלח ג'ימי ל"חדר". "הייתי בן שלוש וחצי, והרבי הצעיר שלימד אותנו היה אולי בן 26. איש קטן מידות, מר ומאוכזב. הוא התגורר באחד הצריפים הקטנים, בחדר אחד שבו חי עם אשתו, שני ילדים ועוד תינוק בן כמה חודשים, ובחדר הזה הוא לימד אותנו, שישה ילדים. בינינו לבין שאר בני הבית היה וילון, ומעברו האחר המיטה. בכל שבוע שילמנו לו חמש קופיקות, סכום קטנטן שלא ברור לי איך הוא חי ממנו. אני זוכר שבימי שישי אמי היתה שולחת אותי אל הרבי עם חלה לשבת ושלוש או ארבע חתיכות של גפילטע פיש. אף פעם לא אשכח את זה. לרבי המסכן הזה היתה כנראה שחפת או משהו דומה, כי הוא היה רזה וקטן, תמיד נראה חולני עם עיניים גדולות, שחורות ועצובות. לימים הזכיר לי דמות מהציורים של שגאל."

לרבים מיהודי המקום היו קרובים בארצות הברית, והעיר אף כונתה "אמריקה הקטנה". אביה של אווה, ברנרד, שכונה בער, ובעברית דב, אז עדיין בשמו טרטלטאוב, יצא לחפש את מזלו בארצות הברית, ואחרי כשנתיים, ב־1898, חזר למזריץ' והתחתן עם סופיה, ואז חזר לעבוד בארצות הברית, בעסקי שיער, או ליתר דיוק, בייצור מברשות משְׂער חיות. מעסיקיו האמריקאים התרשמו ממנו מאוד, ועד מהרה הוא מוּנה לקניין והתחיל לחלק את זמנו בין ניו יורק למזריץ'. החיים האירו פנים למשפחה. לזוג נולדו שלושה ילדים, ודווקא כשהכול נראה טוב הם נאלצו לברוח. ב־1905, באותה שנה שבה ברחו מנדל ומשפחתו מזעם הפורעים ברומני, עזבו הטאובים את מזריץ'. ארבעים שנה אחר כך, במלחמת העולם השנייה, נכבשה מזריץ' בידי הגרמנים, וביולי 1943 הם חיסלו את הגטו היהודי שבה על 17,000 תושביו והכריזו על העיר כ"נקייה מיהודים" באופן רשמי. פחות מאחוז אחד מיהודי מזריץ' נותרו בחיים לאחר הכיבוש הנאצי.

הטאובים עזבו את עירם מסיבה דומה מאוד לזו שבגללה עזבה משפחת פונדיק את רומני. יום אחד, כשג'ימי בן השש וסבו יצאו יד ביד לטיול, נשמעו צעקות בשכונות היהודים. הסב, שגר בעיר יותר מארבעים שנה, אמר לו, "זה נשמע כמו פוגרום, צריך למצוא מקום מסתור." הם נכנסו לאסם בדרך, וג'ימי זוכר שלא הבין על מה המהומה. כעבור כמה שעות עזבו הקוזקים את שכונות היהודים והותירו מאחוריהם כמה הרוגים ובתים שרופים. כשחזרו הביתה וראו את שהתרחש, הסב גמר אומר להוציא את משפחתו מהמקום. למחרת, במקרה, הגיע מכתב מבנו ובו סיפר כי נשלח מטעם החברה האמריקאית שבה עבד אל העיר לייפציג שבגרמניה, מרכז מסחר בינלאומי ידוע. זמן קצר אחר כך הצטרפו אליו שאר בני המשפחה. אווה היתה ילדה בלונדינית בת שנתיים ולא הבינה מאומה, אבל ג'ימי זוכר היטב איך ביום שנסעו יצאה חצי עיירה ללוות אותם ולהיפרד מהם בתחנת הרכבת. ג'ימי ראה אז רכבת בפעם הראשונה בחייו, והמראה הפחיד אותו. "בערך בשש, כשהחשכה החלה לרדת, ראינו ממרחק את הרכבת מתקרבת כמו מפלצת ענק, יורקת אש ועשן. זה היה מראה מפחיד. אנחנו, שלושת הילדים הקטנים, נדבקנו לשמלתה של אמא והתחלנו לבכות." הרכבת, שהגיעה פעם ביום, יצאה ממזריץ' למוסקבה ומשם לברלין. המסע המתיש ארך שני לילות, ובדרך עוד נאלצו להחליף רכבות, שכן לכל מדינה היו אז פסי רכבת ברוחב שונה. קשה לי לדמיין את סופיה מעבירה בית ומשפחה, משגיחה על שלושה זאטוטים בני שנתיים, ארבע ושש ברכבת עמוסה לעייפה, עם מזון מועט שהוכן מראש טרם היציאה. בתחנת הגבול בין רוסיה לגרמניה פגש אותם אביהם, שכבר התיישב בלייפציג, שכר דירה והכין את המקום להגעתה של המשפחה.

ההלם הגדול הראשון שחווה ג'ימי קשור למפגש עם העיר הגדולה. המעבר מהכפר הנידח והפרימיטיבי מעט אל העיר הבינלאומית נחקק בזיכרונו. הסֵדר, בגדיהם של האנשים, המכוניות והחנויות הרבות, הכול היה בגדר חידוש בשבילו. הוא הגיע ל"גן עדן" והוא עדיין זוכר את חנויות הצעצועים שהוא ואחיו לא משו מעם חלונות הראווה שלהן. "בשבוע הראשון בילינו יום שלם בהסתכלות על חנות צעצועים אחת, על רכבת צעצוע שנסעה על פסים, על בובות מכל הסוגים שפוקחות וסוגרות עיניים, ולא יכולנו להאמין למראה עינינו. זה היה כמו חלום. לא אכלנו ולא שתינו, רק הבטנו בחלונות, ואז איבדתי את אחי הקטן ותעיתי בדרך הביתה." שוטר מצא אותו עומד לבדו ובוכה בקול גדול, אבל הבעיה היתה שלא דיבר גרמנית, והשוטר, כמובן, לא הבין אף מילה ביידיש או ברוסית. לבסוף יצא האב לחפש את בניו, הגיע לתחנת המשטרה, ושם מצא את שני ילדיו הקטנים.

עד מהרה רשמו ההורים את ג'ימי לבית ספר כללי, לא יהודי. לילד שהכיר עד אז רק את מסלול החינוך ב"חדר", היה המעבר בגדר הלם חינוכי ותרבותי. אבל זה היה כאין וכאפס לעומת מה שהתרחש כמה שבועות אחרי תחילת הלימודים. "כריסמס הגיע ולא היה לי מושג מה מצפה לי. יום אחד, לאחר כארבעה שבועות בלבד בבית הספר, הגעתי לכיתה, הדלת נפתחה, וכל הילדים נדחפו בזריזות פנימה. כשנכנסתי גיליתי שהחדר מוחשך, ללא תאורה, הווילונות הורדו, ובחזית החדר ניצבה במה קטנה ועליה עץ, דמויות ותאורה. עד שלא התקרבתי לא הבנתי מה אני רואה, וכשהבנתי, חשבתי שאני בשמים. לא האמנתי למראה עיני, זה נראה פשוט נהדר. על הבמה ניצב עץ אשוח גדול עם נרות, בלונים צבעוניים, פיסות זכוכית וצעצועים קטנים, ולידו דמות אישה יושבת, לבושה בשמלה אפורה ובזרועותיה תינוק מתוק, עירום לגמרי, ולצדה המלאכית היפה ביותר שראיתי מעודי, עם שיער בלונדיני ארוך עד ירכיה, חיוך מתוק וכנפיים גדולות שזזו לכאן ולכאן ושיכנעו אותי שהיא מלאכית אמיתית. הבטתי ולא האמנתי שאני בעולם. ואז, כשכולם השתתקו, בקעה לפתע נגינת מפוחית מאחורי המסך ונשמעו שירים שתפסו אותי בלב. עד אז מעולם לא שמעתי שירה. הדבר הקרוב ביותר לשירה היה החזן בבית הכנסת הקטן במזריץ', ששיריו לא ממש עוררו השראה, ואילו עתה היו אלה שירי חג המולד, זה אחר זה. אף פעם בחיי לא שמעתי מוזיקה שכזאת. התחלתי לבכות בלי לדעת למה, ולא חדלתי להסתכל בכל היופי הזה, במה שנראה לי כמו קסם, וחשבתי לעצמי, היי, אני יהודי, למה לנו אין דבר כזה. זה היה נהדר, זה היה נפלא, וכשהכול הסתיים הרגשתי שאני הולך על עננים, פשוט ריחפתי באוויר. אף פעם לא שכחתי את התחושה של אותו יום, אף פעם. הלכתי הביתה והייתי מפוחד עד מוות. לא יכולתי כמובן לספר דבר לאמא שלי, שלהבדיל מאבי, שהיה מסורתי, היתה דתייה מאוד. אמא, שחינכה אותי ליטול ידיים ולברך לפני כל דבר, היתה מעיפה אותי מהבית. הגעתי למסקנה שאני חייב ללמוד כל מה שאפשר על אודות ה'גויים' ולרכוש את השפה הגרמנית מהר ככל האפשר."

החיים בלייפציג היו טובים, והילדים חונכו בסביבה תרבותית גרמנית והרבו בקריאה. היחסים בין סופיה לבער היו מבוססים על היררכיה ברורה: מוצא פיו היה דבר אלוהים חיים, והיא לא העזה להמרות אותו. ג'ימי מספר ש"אבי היה כמו הקיסר של סין, ולא היה ניתן להתווכח איתו". סופיה היתה אישה חכמה וידעה לנהל בתבונה את יחסיה עם בעלה. אווה כבר גדלה ולמדה בבית הספר, אבל נותרה "ילדה של אמא", וכך גם ספגה מנה נכבדה של דתיוּת. בכל פעם שאורי ואני היינו לנים אצלה בילדותנו, נאלצנו לומר לילה לילה קריאת "שמע ישראל" לפני השינה ואת ברכת המזון בתום כל ארוחה. בינתיים נולדו עוד שלושה ילדים, ואווה, שהיתה ילדה אהובה ונודעה בטוב לבה ובנימוסיה, עזרה לאמה בטיפול בקטנים, האכילה אותם, טיילה איתם והשכיבה אותם לישון. ג'ימי מכנה אותה "ילדה מבויתת", להבדיל ממנו, שאמנם היה התלמיד המוצלח והמוכשר ביותר בתיכון היהודי, אבל פרא אדם ולעתים חסר רסן. פעם אחת, כשמורה סטר לו, הוא השיב לו סטירה, מחזה שטרם נראה כמותו, כנראה, בכל גרמניה.

מלחמת העולם הראשונה, שהחלה ב־1914, תפסה את משפחת טאוב במצב בעייתי. הם היו רוסים שחיו בגרמניה וקיימו קשרי עבודה עם ארצות הברית. רוסיה וגרמניה היו במלחמה, ובער בעל האזרחות הרוסית נקרא להתייצב מדי יום בתחנת המשטרה כנתין מדינת אויב. הוא פנה לעזרת המנהלים בחברה האמריקאית שבה עבד, ואלה בדקו ומצאו שמניין שנותיו בארצות הברית מספיק לְזכות אותו ואת בני משפחתו בדרכון אמריקאי יקר המציאות. זמן קצר אחר כך, מצוידים בדרכונים הנכונים, מצאו בני המשפחה מקלט בדנמרק, שהיתה אז מדינה ניטרלית, ואשר ממנה היה ניתן להמשיך בנוחות לנהל עסקים בין רוסיה לארצות הברית. אווה למדה שם בבית ספר גרמני־דני שמנהלו היה כומר מקומי. כמה שנים אחרי המלחמה חזרה המשפחה ללייפציג, ושנים ארוכות לאחר מכן, כשהנאצים עלו לשלטון בגרמניה, נאלצה להגר שוב, הפעם לארצות הברית. בער וסופיה, סבו וסבתו של הרברט, אבא שלנו, חיו עד סוף ימיהם בארצות הברית, וכשביקר הרברט בפעם הראשונה בארצות הברית, ב־1959, סבו בער, שהיה בינתיים לברני, כבר לא היה בחיים. כשהגיע לבית סבתו, יידישע מאמע טיפוסית, המשפט הראשון שאמרה לו היה, "בוא, האוכל על השולחן." סופיה נפטרה בפורטו ריקו בגיל 100.

המהגרים היהודים הגיעו לקופנהגן כדוברי יידיש, אבל עד מהרה אימצו את השפה הדנית והתערו בחברה. אבא שלנו נולד בקופנהגן ב־1927, והוריו כבר היו דנים גמורים, אם כי שומרי מסורת ומקפידים על כשרות ופעילים מאוד בחיי הקהילה היהודית. הם קראו לו הרברט, שם שאמנם נשמע טוב בדנית, אבל בעצם ניתן על שמו של הרברט סמואל, מדינאי בריטי ממוצא יהודי והנציב הראשון של המנדט הבריטי בארץ ישראל. כמו כל ילד יהודי, הוא קיבל גם שם עברי, נחום.

אמא שלנו, סוזי, נולדה ב־1929. משפחתה היגרה לדנמרק ממש באותה תקופה שבה הגיעו לשם הפונדיקים. ב־1905, באותה שנה שבה ברח צד אחד של משפחת פונדיק מפני הפוגרום ברומני, וצדה האחר מפני הפוגרום במזריץ', קיבל הֶרץ גינזבורג, אביה של סוזי, צו גיוס לצבא הצאר הרוסי, שש שנות שירות בסיביר הרחוקה במלחמתה הכושלת של רוסיה נגד יפן. היו יהודים שבחרו לירות לעצמם כדור ברגל כדי להימנע מגיוס, והיו אחרים שבחרו לברוח. המשפחה חייתה אז בבלארוס, בכפר קטן ששמו דריסה, בין הערים הגדולות ויטבסק — שם היתה קהילה יהודית גדולה שמנתה יותר ממחצית מתושבי העיר, שהיו בה אז כשבעים אלף איש — ודווינסק, שעל גבול לטביה, שגם בה חייתה קהילה יהודית גדולה. במקום כדור עופרת זול אך מכאיב, נרתמה המשפחה וגייסה סכום כסף שיאפשר להֶרץ הצעיר, שכבר היה חייט מצליח לבגדי נשים, לברוח דרך נמל ריגה לפריז, שם קיווה למצוא את עתידו. הוא הצליח לברוח מרוסיה, עלה על אונייה בריגה, אבל בדרכו לפריז, כשעגנה האונייה בדנמרק, שיכנע אותו יהודי ששמו פרידמן לרדת ולקבוע את מושבו בקופנהגן, כי "טוב כאן ליהודים". הרץ התיישב בעיר ונעשה לחייט צמרת של בגדי נשים. בשנים הראשונות עוד שמר על קשרים עם הוריו ואחיו שנותרו בבלארוס, אבל עם עליית הקומוניסטים לשלטון ברוסיה, ב־1917, הודיעה לו משפחתו שקשר המכתבים ביניהם מוכרח להיפסק מאחר שכל יהודי בעל קשרים במערב נחשד מיד בריגול.

עם הזמן עזבה משפחת גינזבורג את בלארוס ועברה שוב ושוב בין ערים שונות בברית המועצות. בשנות השישים הגיע אחד מבני המשפחה לקופנהגן במסגרת רשמית סובייטית, וכשחזר ופגש את אחיו של הרץ, סיפר לו שבדרך משדה התעופה, באחד הפרברים, ראה חנות בגדים שהשם גינזבורג מתנוסס על השלט שבחזיתה. זאת אכן היתה החנות של הרץ. המשפחה בברית המועצות כתבה מכתב לקהילה היהודית בקופנהגן וצירפה תמונה מהימים שקדמו לעקירתו של הרץ לקופנהגן כמעט שישים שנה לפני כן. הרץ כבר לא היה בחיים, והמכתב הגיע לידי אחד מאחיה של סוזי. הוא השיב במכתב ובו תמונה דומה שהיתה בידי המשפחה וצולמה גם היא בטרם עזב האב את רוסיה. הקשר חוּדש, ובעלייה האחרונה מברית המועצות הגיע לישראל בן־דודהּ של סוזי.

משפחת אמה של סוזי, סוניה יעקובוביץ', הגיעה לקופנהגן בצורה מסודרת יותר, מריגה שבלטביה. אחד מאחיה נשלח לבדוק את העיר, חזר ודיווח כי טוב, והמשפחה כולה העתיקה את מושבה לדנמרק והתחילה להתבסס גם היא בתחום החייטות והאופנה.

***

אלוף אלברט מנדלר הכין את כוחותיו בסיני למלחמה בלי שיבין לגמרי במה בדיוק מדובר: פתיחה באש? חידוש הארטילריה וההתשה? מלחמה כוללת? — אם כי אפשרות זו האחרונה נראתה לו בלתי סבירה. גם אם גורודיש האמין שעומדת לפרוץ מלחמה, המסר שהעביר לאוגדונר, ודרכו לחטיבות, היה ממותן הרבה יותר — לא לזוז מהמחנות עד לשעה ארבע אחר הצהריים כדי לא לשבור שגרה. מנדלר השתכנע כנראה מהטיעון של גורודיש, ולמרות העובדה ששלושה או ארבעה ימים קודם לכן שמעו אותו מדבר על מלחמה במונחים ברורים, עכשיו הוא נגרר אחרי התפיסה שמדובר בתרגיל מצרי. המח"ט, דן שומרון, סיפר בעדותו בפני ועדת אגרנט כי לאחר קבוצת הפקודות שהתקיימה בבוקר אמר לו האוגדונר, "ייתכן שאין למצרים באמת כוונה להתחיל במלחמה, ואולי [שעת] השין הוא גם חלק מהתרגיל, ותנועה כזאת ביום דרך המְצרים, של חטיבה משוריינת [כפי שהציע שומרון], עלולה להדליק את הגזרה בלי שהמצרים מתכוונים ובלי שאנחנו רוצים."

שומרון חזר לחטיבה בתחושה שצריך לעשות הכול כדי להתכונן למלחמה ונתן הוראה, על דעתו בלבד, לאסוף כל חייל בעל רישיון נהיגה שאיננו טנקיסט, לקחת את הרכבים, להגיע לימ"חים (יחידות מחסני חירום), לפתוח אותם ולהעמיס תחמושת ודלק. על פי עדותו בוועדת אגרנט, כשנודע באוגדה שהוא פותח את הימ"חים נאמר לו ש"אין אישור לפתוח ימ"חים". הוא התקשר לסגן מפקד האוגדה והלה אמר לו, "אסור לך להוציא תחמושת ואסור לך להכין את הדרגים." שומרון השיב, "אני עושה את זה בניגוד להוראות," והתשובה שקיבל היתה, "טוב, אם תצליח — תצליח; אם לא, תשלם על זה שאתה עושה בניגוד להוראות." כארבע־עשרה שעות אחר כך, בעוד המלחמה בעיצומה והתחמושת אוזלת, שאל האוגדונר את שומרון איך הוא מסתדר, ונענה, "מזלי שלא חיכיתי ולא מילאתי הוראות, והדרגים [עם התחמושת] בדרך." לולא התושייה והחוצפה של שומרון, הטנקים של החטיבה היו נתקעים לפנות בוקר בלי דלק ובלי תחמושת.

קבוצת הפקודות האוגדתית השנייה באותו יום התקיימה בשעה שתים־עשרה בצהריים, וההוראה היתה לבצע "שובך יונים" קטן. עם זאת, הפקודה שהתקבלה מהפיקוד שעה וחצי אחר כך דיברה רק על כניסה לכוננות לקראת "שובך יונים" מלא. בפועל לא קרה דבר מן השניים — לא קטן ולא מלא. תגבור הקו בחטיבת חי"ר מאומנת, פריסה של שתי חטיבות שריון מלפנים ואחת מאחור, כפי שנקבע בתוכנית המקורית, ומיקום נכון של ארטילריה היו יכולים אולי לשנות את המציאות. לפיכך גם כשהגיעו הפקודות לקו החזית — ובייחוד למעוזים בתעלה — הן התקבלו שם באדישות מוחלטת כמעט. במעוז שליד קנטרה, זמן קצר לפני שהכול התחיל, המילואימניקים עוד שיחקו כדורגל, במעוז סמוך תלו כביסה, ובמעוזים אחרים שכבו החיילים הצמים לנוח בלי נעליים או שיחקו שש־בש. באופן כללי היתה רמת החיילוּת והאימונים של המילואימניקים במעוזים נמוכה למדי, וקשה לומר שהתאימו לפרופיל המצופה מחטיבת חי"ר שנועדה להיות הכוח העיקרי שימנע את המצרים מלכבוש את "קו בר־לב" המפורסם.

"קו בר־לב" היה מערך מבוצר שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ למן סוף 1968 לשם הגנה על חיילי צה"ל בגבול ישראל־מצרים. המוצבים שלאורכו נקראו מעוזים. כל מעוז אויש בעשרים עד ארבעים חיילים. בעקבות ויכוח פנים־צה"לי על שיטת ההגנה — קבועה או ניידת — ננטשו רובם, ומתוך 32 המעוזים נותרו ערב המלחמה רק 16 מעוזים פעילים. מוצבים אלה היו עמידים בפני הרעשה ארטילרית והתפרשו לאורך חזית של כ־160 קילומטרים. קו נוסף ובו 12 מוצבים שנקראו "תעוזים", ויועדו לכוחות שריון ותותחנים, היה מרוחק כעשרה קילומטרים מהתעלה, על כביש האורך המרכזי שכונה "ציר החת"ם". בפועל נבנתה ההגנה בחזית הדרום כאילו בחרו את הרעה מבין שתי השיטות, מעין מצב ביניים בין הגישה הניידת לגישה הנייחת, באופן שקו ההגנה המשולב בין החי"ר לשריון לא מילא את תפקידו. למעשה, ההיערכות בקו לא היתה שונה מפריסת ביטחון שוטף רגילה. על פי דוח ועדת אגרנט היו בקו בסך הכול 75 טנקים, שלא היו בעמדות ולא היו מוכנים למלחמה, ואילו על פי "שובך יונים" היו אמורים להימצא מול המצרים יותר מ־200 טנקים מוכנים בעמדות במטרה למנוע צליחה. מספר החיילים שנכחו ב־16 המעוזים המאוישים עמד על לא יותר מחמש מאות.

ממעוז "פורקן" שעל התעלה מול איסמעיליה יש בידנו תיעוד מדויק של הרגעים הראשונים (מתוך כתבה ב"ידיעות אחרונות", "זעקת המעוזים", 15 באוגוסט 2003). הקַשר אבי יפה הגיע למילואים עם מכשיר הקלטה פרטי כדי להקליט את החבר'ה וכדי להנעים את זמנם במוזיקה. בתושייה רבה הוא הקליט את הנעשה במעוז ואת רשתות הקשר, והרגע שבו פרצה המלחמה בוקע מההקלטה באופן דרמטי. בשעה שתיים וחמש דקות בדיוק נחרד הבונקר מהפצצה כבדה מאוד של ארטילריה ומטוסים מצריים. אבי יפה נשמע בהקלטה, "זהו, עלינו! העניין מתחיל. יש נון־מֵם כבד בשמים." ד"ר אביטל, רופא המוצב, אומר, "תעירו את כל החבר'ה בבונקרים," ואבי יפה, שעדיין לא מבין את גודל הטרגדיה, אומר בנימה הומוריסטית, "טוב, בוקר טוב, ילדים." אבל מאותו הרגע מוצפת רשת הקשר בדיווחים לאינספור על הצליחה המצרית ועל הפגיעות הקשות. ברקע נשמעות כל העת ההפצצות המצריות המחריבות את המוצב, תקרת הבונקר הקורסת והחול המתמוטט אל תוך החלל התת־קרקעי.

ההקלטה מביאה גם את קולו של הקשר במעוז "חיזיון" הסמוך, שצועק בקול ניחר, "נכנסים אלי דרך השער. אני מבקש ארטילריה דרך השער ולאבטח לי את השער. עבוֹר... אני מקבל כדורים מעל הראש. לא יכול להיות שיהיה עוד שעה. תשלחו מיד מיד תגבורת, עבוֹר, אחרת אנחנו ניפול, מוקפים מכל עבר גם דופקים אותנו מכיוון השער. עבוֹר." סגן מפקד "חיזיון" עולה בקשר ואומר, "אנחנו מוקפים. בפירוש המילה מוקפים עם עשרות טנקים ומאות חיילים שעולים עלינו לאט אבל בביטחון. אנחנו חייבים שיגיעו מטוסים כדי, אָלף, להרים את המורל, ובית, להעיף את כל הכוח הזה. הגשרים שלמים ורכב נע עליהם ללא הרף. עבוֹר..." בהקלטה אחרת נשמע אחד הלוחמים במעוזים קורא לעזרה ומתחנן לסיוע אווירי או לאש ארטילרית על המוצב, "הם הורגים אותנו, הם הורגים אותנו." אף אחד לא בא לעזרתו. הקשר צועק, "הם הורגים אותנו אחד אחד," ומתכוון כנראה לחלק מחבריו, שהוצאו להורג מחוץ לבונקר אחרי שנכנעו. המצרים חדרו לבונקר עם להביורים והלוחם צועק, "אני נשרף."

במעוז של יפה נשמעים קולות ירי ופיצוצים מעורבים בצעקות. מיד אחר כך חודרת פצצה אל תוך המעוז והמפקד אומר, "כל הבונקרים מתמוטטים! אנחנו פה חנוקים!" בכתבה ב"ידיעות אחרונות" הסביר אבי יפה, "אנשים לא מבינים מה זה אימה. מה זה לדעת שעוד מעט אתה תמות. שמעתי את 'חיזיון' נופל. שמענו בשידור ישיר את המצרים חודרים למוצבים אחרים וטובחים שם את החברים שלנו. היה ברור שתכף זה יקרה לנו. כתבתי צוואה וניסיתי לדמיין את עצמי מת. חשבתי איך אני איראה בתור גופה, איך אני איראה מת? היה ברור לי שזה רק עניין של עוד שעה או שעתיים". מעוז "פורקן" ננטש בלילה, לאחר כישלון מתקפת־הנגד של צה"ל ב־8 באוקטובר. בין כוחות השריון של צה"ל לבין המעוז חצצה דיוויזיה מצרית עם אלפי חיילים, ובתיאום עם חטיבה 14 יצאו החיילים דרך המערך המצרי לכיוון נקודת מפגש עם כוח צה"ל. החיילים צעדו כעשרה קילומטרים עד שנאספו למחרת בידי טנק. 33 חיילים יצאו מהתופת על טנק אחד, אבל לרוב החיילים האחרים בקו לא היה המזל הזה.

גם הטנקיסטים בקו התעלה לא היו מוכנים לקרב ממש. חגי אלמגור, שעשה עם אורי את כל המסלול מהטירונות עד הקצונה והוצב כמ"מ בגדוד 52 של חטיבה 14, היה באותו יום בתעוז מול הגזרה הדרומית של התעלה. הם היו בכוננות גבוהה אבל לא היה להם מושג מה קורה. "שום תרגולת שעליה התאמנו לא הופעלה. מה שהטריד אותי שנים לאחר מכן היה שמצד אחד אנשים צמו, ומצד שני מישהו ידע שמלחמה עומדת לפרוץ, ואם ידעו אז למה לא אמרו לנו לפחות לשתות מים? זאת השאלה היחידה שהטרידה אותי. למה הרב הראשי, אלוף בצה"ל, לא נתן אישור לצה"ל לשתות מים?" כאשר המיגים הראשונים הפציצו, הכוח של חגי עלה על הטנקים, מרחק של שמונה קילומטרים בערך, ויצא לכיוון התעלה. "אבל למה לא היינו שם כבר אז? היה 'שובך' והיו 'יונים', אבל לא נתנו ליונים לצאת מהשובך. כשהגענו לשם, כל העמדות כבר היו תפוסות על ידי המצרים. בדרך לקחתי את הקשר ואמרתי לחיילים שלי לשתות מים. לפני שיצאנו לא אמרו לנו כלום על מלחמה. אפילו כשיצאנו לא ידענו כלום, ומיד חטפנו גשם של ארטילריה כולל פצצות זרחן, שאתה אומר לעצמך אם לא נופל עלי עכשיו פגז ייפול עלי עוד שתי דקות. בתוך זה נסענו, כמו חגיגת פורים. אף אחד לא ידע לְמה אנחנו יוצאים. הבנו שמשהו קרה, לא ידעתי אם זה מקומי, אם זה כל הגזרה או כל המזרח התיכון. לא ידענו כלום, נסענו. ההוראה היתה לפעול על פי התרגולת, לצאת לעמדות שלנו מול מעוזי 'המזח' ו'הכפר' על שפת התעלה ולירות על יעדים מצריים מהצד השני של התעלה, אבל מה לעשות שהמצרים כבר היו שם, בצד שלנו של התעלה, ובתוך זמן קצר רוב הטנקים של הגדוד נפגעו." בשעות הראשונות של המלחמה נהרגו יותר מעשרים מלוחמי הגדוד.

לקראת הערב שלח מג"ד 52 את חגי אלמגור לבדוק מה עלה בגורלו של טנק אחר שנפגע ועלה באש, ואם ניתן להציל שם מישהו. "נסעתי וחטפתי שלושה טילים וירי נק"ל ונפלתי לתוך הטנק. נפגענו. הנהג היה צריך לתמרן. התותחן היה פצוע בראש ומוטל בחוץ בחול, הטען־קשר היה פצוע קשה בפנים. העלינו את התותחן על המדף והתחלנו לנסוע. הוא נפל בדרך והמשכנו בלעדיו. אני טיפסתי החוצה וישבתי על הצריח עם יד שבורה, כדור שריסק את החלק העליון של היד, דימום חזק, צלעות שבורות וקושי לנשום, והנהג הצליח לפנות אותנו בחזרה לתעוז. שם פגשנו את החובש. הוא שׂם אותנו ואת משגיח הכשרות על זחל"ם ולקח את האצבע שלו, דחף אותה לעורק שלי ליד הכתף ואמר לו, 'אתה לא עוזב את האצבע עד שאתה לא רואה רופא.' בדרך, בזחל"ם, באלונקה לידי, ראיתי את הרגע שהטען־קשר שלי מת. הגענו למיתלה, עשו לי טיפול ראשוני והעבירו אותי במסוק לרפידים, משם במטוס דקוטה לבן גוריון ובאמבולנס לתל השומר. בכניסה לחדר ניתוח איבדתי את ההכרה."

***

הימים שקדמו למלחמה בגדוד 46 של אורי החלו בשגרה. חודש קודם לכן התחלף הפיקוד. המג"ד גיא כוכבא עזב, ודוד שובל החליף אותו; ירון מרדיקס, שהגיע מבית הספר לשריון, החליף את נמרוד גאון כמ"פ א'; עירא עפרון, הקמב"ץ, התמנה למ"פ ב', ואורי מוּנה במקומו לקמב"ץ; ירון רם הגיע מהגזרה המרכזית והתמנה למ"פ ג', ואלי לבני החליף את דודו זך כמ"פ חרמ"ש. חטיבה 401 על שלושת גדודיה — גדוד 46, גדוד 195 וגדוד 79 — שהיתה במחנות העורף בצומת הג'ידי והמיתלה, היתה אמורה להתחלף עם חטיבה 14, שהיתה בקו התעוזים בצמוד לתעלה, במסגרת הסבב המפורסם חטיבה בקו/חטיבה בעורף. אורי הכיר היטב את הקו, מאחר ששירת שם כשהיה מ"מ. לקראת המעבר היתה הקמב"צייה של הגדוד — ובה שני סמלי המבצעים, הקמב"ץ ופקידת המבצעים עירית יעקובי — עסוקה עד מעל לראש.

ברגע שראיתי את עירית יעקובי, כשהגיעה לבקר בביתנו אחרי המלחמה, היה לי ברור שבינה לבין אורי היה "משהו". קרוב לוודאי שלא היה מדובר ביותר מאשר "משהו" — לעירית היה בן זוג, וגם לאורי היתה בת זוג קבועה, קרובה מאוד ואהובה, והכרתי אותו מספיק טוב כדי לדעת שהיה נאמן לה. גם החברים של אורי מספרים על תחושה של "אורי ואיריס לנצח", גם אם אורי נהנה להרגיש שבנות סביבו אוהבות אותו. אבל על פניה של עירית היתה הבעה שהסגירה משהו שמעבר ליחסים הרגילים בין פקידת מבצעים לקמב"ץ, משהו עמוק יותר מאשר געגוע של פקידה למפקד.

היא היתה ממעגן מיכאל ונראתה כמו פרסומת לקיבוץ. שיער חום בהיר, עור שזוף, חיוך מלא, עיניים בהירות ושמחות, סנדלים קלים וחולצה צבאית גזורת שרוולים. היא הגיעה לקיבוץ בגיל עשר, ילדת חוץ, וכמו כל ילדי החוץ התקשתה להתאקלם. כשהיתה בת 14 או 15, כשהבינו הבנים שבנות יכולות להיות יותר מאשר שק חבטות, היא התחילה לפרוח ורכשה לה מקום ומעמד. היה בה משהו פראי במובן הכי חיובי של המילה — מישהי אמרה עליה שהיא "נפש חופשייה", ומישהו אחר כינה אותה "ילדת טבע". גם בצבא היא עשתה פחות או יותר מה שבא לה, והסביבה הצבאית, למרבה ההפתעה, ועוד בשריון, קיבלה את השוֹנוּת שלה. סלחו לה על כל דבר כמעט, כולל נהיגה בלי רשות בנגמ"ש בסיני (היתה גם שמועה על נהיגה בטנק), אבל במקרה אחר, שהסתיים ברכב הפוך, כבר העמידו אותה למשפט.

החברים של אורי בגדוד מדגישים שבינו לבינה לא היה ולא כלום, אבל נותנים להבין שהיה משהו באוויר. המ"פ, ירון רם, בן מעגן מיכאל, הכיר אותה היטב — הוא היה המדריך שלה ואחותו היתה בת כיתתה. פעם הוא שאל אותי אם הכרתי את עירית יעקובי, "שנורא אהבה את אורי". "אתה צריך להבין," הוא הסביר, "אורי היה איש נעים, ובצבא לא כולם נעימים. יש קצינים טובים, אבל לא בהכרח נעימים, והוא היה בלונדיני ונעים." מעבר לנועם, שבאמת אפיין את אורי, היה בו משהו שרצית לאהוב, ואפילו על סמך היכרותי השטחית עם עירית אין לי ספק שהיו לה מעריצים רבים בחולות סיני, וגם שמצאה חן בעיני אורי. שרה, שהיתה אז פקידת המג"ד, אמרה, "עכשיו הם נפגשים למעלה."

באוקטובר 1975, בדיוק שנתיים אחרי המלחמה, נמצאה גופתה העירומה של עירית, שהיתה בת 22, במטע הבננות של הקיבוץ, ממזרח לכביש חדרה־חיפה. המקרה המזעזע נחרת בזיכרונם של תושבי האזור. נהג האוטובוס שהוריד אותה בערב בצומת הקיבוץ, על כביש מס' 4, היה האחרון שראה אותה בחיים. במטע הבננות מצאו את סל הנצרים שלה, פרום, ולאורך פסי הרכבת, בנתיב הבריחה של הרוצח ונתיב המוות והייסורים של עירית, היו פזורים פריטי לבוש קרועים. היא נאנסה, נגררה, ולבסוף נרצחה באכזריות. הרוצח לא נמצא עד היום.

בחוברת שפורסמה אחרי מותה מופיעים מכתבים וקטעים שכתבה. אחד מהם עוסק בסיני:

נורא ממהרת אבל מרגישה שאם לא אכתוב עכשיו לא אהיה מסוגלת לעולם לספר איזה יופי כאן. לא הייתי בבריאת העולם, גם לא סיפרו לי מעולם איך היה שם. אבל אני מוכנה לערוב שכך היה אז, כמו היום. סיני סוערת. זו שכל השנה מונחת עצלה בלבו של עולם, זו שתמיד ראיתיה שקטה ומאופקת. זו שמעולם לא ראיתיה יוצאת מכליה, עכשיו היא כמו סוחפת את כולם במחול שדים למקצב חלילהּ של הרוח. כמו סייחה צעירה שאינה מאוכפת. כמו סוסה פראית. בשמים אפורים־אפורים. באנשים נכנעים לרוח. נסים כל עוד רוחם בם, ובעוד אלפי דברים יפים שהעין כל כך חוגגת בראותה אותם, והלב מתרונן. אך כעבור זמן קצר, כמו נתעוררה מהיות היום, מגלה לפתע את אשר עוללה, ובשקט חוזרת לימיה כקודם. בתוך דקות ספורות נעלמים העננים האפורים והשמש כבר זורחת.

***

ערב המלחמה עסקו הפלוגות בגדוד 46 באימון אינטנסיבי לקראת הירידה לקו, אימון שהסתיים ביום שלישי בערב, ארבעה ימים לפני שהאש פרצה. הגדוד היה אמור לרדת לתעלה ביום ראשון, ובאותו יום ירד כל סגל הפיקוד של הגדוד אל הקו לשם חפיפה עם גדוד 52 של חטיבה 14. הם ראו לתדהמתם את הפתחים החדשים בסוללות העפר המצריות שהוכנו לקראת הצליחה. אחד המ"פים מספר שבצד המצרי הכול היה פתוח ונראה מוכן לפעולה. בסקירה שקיבלו נאמר להם ש"אלה הכנות לתרגיל". כולם התפלאו, אבל משום־מה ההסבר התקבל.

באותה הזדמנות, ואולי כמה ימים לפני כן, נפגשו המג"ד שובל ואורי עם מ"פ הסיור של חטיבה 14 ואחד מקציניו. הבחור שישב מול אורי היה קצין בפלוגת הסיור, גידי שביט (אז שטרנפלד). גידי זוכר היטב את הפגישה: "אני זוכר את נחום המ"פ בראש השולחן, אורי ושובל בצד אחד ואני בצד שני, ומדברים על מה יש בגזרה." כעבור כשבועיים היה גידי עֵד מקרי לפינוי המוסק של אורי הפצוע קשה. גידי, קיבוצניק מנען, גבוה, בהיר שיער ומרשים, בן גילו של אורי, לא ידע אז כמה עמוק עתיד להיות הקשר שלו אל ועם אורי. לימים כתב, "פגשתי אותו פעמיים בלי לדעת מי הוא, ורק מאוחר יותר הבנתי עד כמה הפך להיות משמעותי בחיי שלי, ובלי להיות מודע למשמעות רחבה יותר של מפגשים אקראיים אלה, נקשרה נפשי עם הנפשות הכי קרובות אליו." שלוש שנים אחרי המלחמה פגש גידי את איריס סוירי, שהיתה בת הזוג של אורי מאז בית הספר היסודי, וכמעט הייתי אומר עד ימים אלה. גידי ואיריס, שהתחתנו כעבור כמה שנים, נהפכו מהר מאוד לחלק כמעט בלתי נפרד ממשפחתנו — אחת הדרכים שבהן בחרו הורי לשמר את זִכרו של אורי.

גם גידי חווה שכוֹל במלחמה. ביום השני ללחימה הוא איבד את אחיו המאומץ, דני, שנהרג בקרבות בסיני. דני היה קצין בפלוגת חרמ"ש של גדוד 79, שהיה במקור חלק מחטיבה 401. הוא היה במוצבים, החליף נגמ"ש, איבד את הצוות, עלה על נגמ"ש אחר עם צוות אחר, המשיך למשימה נוספת, יצא מהמעוזים, חזר למעוזים ונהרג. הנגמ"ש חטף כנראה אר־פי־ג'י, ודני, שנפגע, עף החוצה או נתן הוראה לנטוש, אבל קשר הפנים שלו היה כנראה מנותק והנגמ"ש המשיך לנסוע. הצוות קלט או לא קלט שהמפקד איננו, אבל הנהג, בכל מקרה, נתן גז ודני נותר מאחור. אחר כך יצא מישהו לאתר ולחלץ אותו, אבל ללא הצלחה, וקצין אחר שהכיר אותו יצא לחפש אותו בלילה, אבל גם הוא לא מצא דבר. בבוקר למחרת חזר אותו קצין אל המקום ומצא את דני המת שוכב ופניו בחול. הוא נפצע ברגליו וככל הנראה מת מאיבוד דם.

הידיעה על מותו של דני הגיעה אל גידי לקראת סוף המלחמה, אחרי שרבים מחבריו, כולל המ"פ נחום, נפגעו בימים הראשונים. תוך כדי חציית התעלה קפץ פתאום מישהו על הנגמ"ש של גידי ושאל, "מי אתם?" הוא נענה בשאלה, "מי אתה?" "אני מגדוד 79." גידי שאל מיד, "ומה קורה עם דני?" "דני? הוא נהרג כבר מזמן." שאלתי את גידי מה עשה עם הידיעה הזאת שהתפוצצה לו ככה בפרצוף באמצע המלחמה. אחרי שתיקה ארוכה הוא אמר, "מאז אני מבין מה זה טראומה ומה זה פוסט־טראומה, כי הריח משם, הריח של התעלה, של אבק שרפה, של גופות, זה מה שנדבק לי. שנים לא הייתי מוכן להיכנס למצרים, אפילו לא לחופי סיני, ואמרתי שאני מפחד. עד שפעם אחת שיכנעו אותי ונסעתי להילטון טאבה. אמרתי שאני מוכרח להרגיש איך מצרים מריחה. אם זה הריח הזה שאני זוכר או לא, וקצת מזה היה."

גידי מספר שדני שנא את הצבא, ועם זאת היה חייל מעולה. הוא הגיע לקיבוץ מרמת גן, ילד חוץ בכיתה ז', בן 13. ההורים התגרשו וחיפשו מקום טוב בשבילו. לכל ילד חוץ היתה משפחה מאמצת, והוא היה המאומץ של משפחת שטרנפלד. כל השנים, ובעיקר בשנים האחרונות, הוא היה חלק מהמשפחה, ובינו לבין גידי היו יחסים טובים, ולקראת הסוף אפילו טובים מאוד. אבל גידי מודה שבשנים הראשונות ילדי הקיבוץ המקוריים נהגו באופן מחפיר בילדי החוץ. "היינו חארות, שאני לא מאמין. השתנו להם על המיטות, לא דווקא לדני, אבל לאחרים. היינו נוראים. חשנו 'אתה בחרתנו', אנחנו 'המורמים מעם', זה נורא. דני שרד את זה, וזה רק מראה כמה הוא היה חזק."

יום לפני חציית התעלה הושאל גידי לחפ"ק של כוח "אברהם", ונכנס איתם לאפריקה כקצין סיור, בלי חייליו ובלי הציוד שלו. בנגמ"ש הפיקוד הוא פגש את הסופר והעיתונאי יגאל לב, שאחרי המלחמה כתב את הספר שמש שחורה ובו תיאר את חוויותיו מהמלחמה. וכך הוא כתב על גידי: