קולות מן העבר

"הטיסה גמרה אותי", אמרתי לליאור כשניסה למשוך אותי מהספה הנוחה בלובי המלון. "בואו ננוח קצת. אפשר לטייל בעיר גם מחר בבוקר".

נחתנו ברומא אחרי שבוע של פגישות עסקים בארצות-הברית, וכל שרציתי היה מקלחת ושינה טובה, אך ליאור הביט בי בשלווה ולא עשה שום סימן שהוא מתכוון לוותר.

נאנחתי. "שלושה ימים ברומא זה מספיק זמן כדי לראות אתרי תיירות. בכמה כנסיות אתה רוצה לבקר?"

אייל, שישב על הספה הקרובה, מעך את הסיגריה שלו במאפרה, נעמד על רגליו והביט בי בהתרסה. "קום כבר! אני מתכנן לפגוש הרבה איטלקיות, הזמן קצר והמלאכה מרובה".

גלגלתי את עיניי, וכשהבנתי שאין סיכוי שאני הולך לנצֵח בוויכוח הזה התרוממתי מהכורסה בחוסר חשק. "מה היעד?" שאלתי.

ליאור הרים את מדריך הטיולים מהשולחן והתיישב על מסעד הספה שלידי. הוא שפשף את שׂערו הקצוץ בהיסח הדעת, תוך כדי דפדוף בין האתרים ההיסטוריים שבמדריך. "מאחר שחצי יום בזבזנו בטיסה, אנחנו צריכים אתר ממוקד. הקולוסיאום יכול להיות יעד טוב. מה אתם אומרים?"

לא שמעתי את תגובתו של אייל, צמרמורת חלפה בגופי ולבי החל להלום במרץ. לקח לי כמה שניות לפרש את ההרגשה כפרץ אדרנלין. העייפות נעלמה, והתרגשות מוזרה שטפה אותי כשמיהרתי לעבר דלת הכניסה של המלון. "נו", זירזתי אותם, "אתם מתכוונים לשרוף את כל היום בתכנונים? בואו ניסע ואחר-כך נחליט איך ממשיכים".

"אני מקבל סחרחורת מלעקוב אחר השינויים במצב-הרוח שלך", אמר ליאור. "חשבתי שאתה עייף".

"אני פטריוט", חייכתי. "אולי נמצא לאייל איטלקייה ונציל את נשות ישראל".

"אחי, אין סיכוי", ענה אייל והתקדם ביחד עם ליאור לכיוון היציאה. "אימא שלי מצפה לאישה פולנייה טובה, שתעשה לי את החיים קשים כמו שהיא עושה לאבא שלי".

צחקנו ויצאנו החוצה להזמין מונית.

במהלך הנסיעה דיברו ביניהם ליאור ואייל על אתרי הבילוי שאליהם הם מתכננים להגיע בערב. הם לא פנו אליי, ולכן פשוט ישבתי, תופפתי בכף-רגלי בחוסר שקט, והבטתי מהחלון. הנופים חלפו מולי בבליל של צבעים וצורות, ואפילו הארכיטקטורה המיוחדת של המבנים, שבכל זמן אחר הייתה מרתקת אותי, לא הצליחה למשוך את תשומת-לבי.

למזלי תוך זמן קצר נעצרה המונית ברחבה המובילה לקולוסיאום. שוב עבר בי זרם אדרנלין. מוזר, חשבתי לעצמי. אני לא מהאנשים שמתרגשים מאתרי תיירות וממקומות היסטוריים.

שילמתי לנהג וקפצתי מהמונית. ביצעתי את הפעולות בהיסח הדעת ולכן לא קלטתי את פרצופו המופתע. היה זה אייל שהסב את תשומת-לבי כשאמר: "אני יודע שאתה הבעלים של חצי מדינת ישראל, אבל נראה לי שגם בשבילך לתת שטר של 100 במקום 10 זה הרבה". עד שהמשפט שלו חדר להכרתי נהג המונית נעלם מהאופק.

אייל וליאור נעמדו לידי והבטנו בקיר האליפטי של הקולוסיאום.

"ואו", אמר ליאור והביט במבנה העצום בעיניים פעורות.

מחשבה זהה חלפה בראשי כשהבטתי בשרידי הקיר החיצוני שהתנשא לגובה של כחמישים מטר. קרעתי את מבטי מקיר האבן הענק וסיננתי קללה חרישית כשראיתי את התור המשתרך באטיות לכיוון הכניסה לאתר.

"בואו כבר", אמרתי והתקדמתי במהירות לעבר התור הארוך.

במהלך ההמתנה ליאור נשען על המעקה ועיין במדריך הטיולים, אייל נשען לצדו והביט בקבוצת תיירות שעמדה לפנינו ואילו אני העברתי משקל מרגל לרגל בחוסר סבלנות.

"מה הבעיה שלך?" שאל אייל.

"שום בעיה", עניתי וניסיתי לרסן את תנועותיי העצבניות.

הוא משך בכתפיו והחזיר את תשומת-לבו לתיירות שהגניבו לעברו מבטים וצחקקו ביניהן. לאחר שהחל להשתעמם, הציץ אייל מעבר לכתפו של ליאור אל מדריך הטיולים. "אתה קורא בספר הזה שעות, מה כל-כך מעניין?"

"אני קורא על ההיסטוריה של המקום", ענה לו ליאור מבלי להסיט את עיניו מהמדריך.

אייל חטף את הספר מידיו.

"היי", קרא ליאור, "מה אתה עושה? אני באמצע".

"אתה כבר צריך להכיר את כל ההיסטוריה של איטליה בעל פה", אמר אייל והחל לצחוק למראה ההבעה הזועפת שעטה ליאור על פניו.

ליאור החליט לוותר לו, הוציא את המצלמה מכיסו והחל לצלם את המקום.

התקדמנו לאט ונכנסנו למסדרון מוצל בין הקיר הפנימי של המבנה לקשתות האבן של הקיר החיצוני. למרות הצורך המוזר שמילא אותי להיות בתוך האתר, לא יכולתי שלא להתפעל מהגובה העצום של הקשתות ומהעובדה ששרדו יותר מאלפיים שנה. הייתי שקוע בבחינת האבן המפויחת שהקיפה אותי מכל הכיוונים וקפצתי בבהלה כשאייל השמיע קריאת הפתעה.

הבטתי אליו והוא נפנף לעברי במדריך הטיולים שבידו. "תקשיב לזה: כשלקיסרים היה משעמם מאנשים שהרגו זה את זה ומהוצאות להורג, הם היו מציפים את המקום ועורכים קרבות ספינות".

ההבעה על פניי כנראה לא תאמה את ציפיותיו של אייל.

"ידעת את זה?" הוא שאל באכזבה.

"אני חושב שקראתי את זה מתישהו", עניתי, אך לא זכרתי איפה, או מתי.

אייל, שאיבד את רצונו להמשיך לקרוא, הטיל את המדריך בין ידיו של ליאור וחזר להביט בסובבים אותו.

כשהגענו אל הקופה, ההתרגשות שאחזה בי הייתה בלתי נסבלת. קניתי כרטיסים לכולנו ומיהרתי לראות את המבנה מבפנים. מאחר שדעתי הייתה מוסחת, לא שמתי לב לדמות שהגיעה מימיני, וההתנגשות הייתה בלתי נמנעת. החפצים שהיו בידיה התפזרו על הרצפה ושנינו התכופפנו לאסוף אותם. הרמתי את המדריך האלקטרוני מהרצפה ואת פניי כדי להתנצל, ולרגע איבדתי כל מחשבה הגיונית כשהבטתי לתוך זוג עיניים ירוקות גדולות וחתוליות. היא הושיטה את ידה כדי לקבל את המכשיר.

"אני מצטער", מלמלתי במבוכה מבלי לחשוב אם היא מבינה את דבריי. הנחתי את המכשיר בכף-ידה, כשלפתע הרגשתי את האוויר נשאב ממני כאילו הוכיתי בחוזקה בבטני.

במוחי חלף הבזק. בחורה יפה לבושה בשמלת כותנה חומה עומדת לבדה במרכז בימת הקולוסיאום ומביטה בפחד דרך זוג עיניים ירוקות חתוליות. שאגות הצהלה של הקהל היו מחרישות אוזניים כשמשהו עמד להיכנס אל הזירה...

"רוי, רוי, אתה חירש? מה נסגר איתך, בן-אדם?" הקול של אייל כמו החזיר אותי למציאות.

שאפתי אוויר והתרוממתי לאט מבלי להסיר את עיניי מהבחורה שמולי. היא התרוממה באטיות דומה והביטה אליי במבט מוזר.

קבוצת בנות התקדמה לעברנו וקראה באנגלית, "הנה אַת, חיפשנו אותך בכל מקום, אנחנו ממש רעבות".

היא ניערה את ראשה והחלה ללכת בעקבות חברותיה, ולפני שנעלמה ביציאה הפנתה אליי מבט חטוף ומבוהל.

בהיתי אחריה בבלבול, וכשליאור הניח את ידו על כתפי הרגשתי כאילו אני מתעורר מחלום. האם יכול להיות מצב כזה? תהיתי בלבי. יכול להיות שאני כל-כך עייף עד שנרדמתי בעמידה?

"רוי, אתה בסדר?" שאל ליאור בקול מודאג, "אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים. מי זו?"

"אין לי מושג", עניתי, כשמבטי עדיין ממוקד בכיוון שאליו הלכה.

"אתה בטוח?" שאל, מביט בי במבט בוחן.

הנהנתי בראשי.

שתי בחורות צעירות שעברו לידנו הצילו אותי מדיון עמוק בנושא, כשתשומת-לבם של ליאור ואייל הופנתה אליהן.

הצורך לראות את הזירה עדיין בער בי. הסתכלתי על חבריי והבנתי שלהזיז אותם יהיה תהליך לא פשוט. "אני הולך להסתובב במקום. ניפגש בכניסה מאוחר יותר", אמרתי, ומבלי להמתין לתשובה צעדתי לכיוון החלק הפנימי של המבנה. הסתובבתי כמהופנט, מנסה לקלוט ברגע אחד כמה שיותר מהמראה של המקום, לשאוף את הכוח, שאפילו מאות השנים שעברו לא הצליחו למחוק.

הבטתי מסביב ולא יכולתי שלא להעריך את היופי של המבנה. הוא היה עצום. שלוש קומות של קשתות אבן הקיפו את מה שהיה פעם הזירה. מקומות הישיבה נהרסו עם השנים, אך פה ושם אפשר היה לראות שרידים של הטרסות שבהן ישב הקהל. המגורים שבהם שוכנו הגלדיאטורים וחיות הפרא היו כוכים צרים שנותרו מהם רק שרידים, ועשב ירוק כיסה את האדמה ואת החלק התחתון של הקירות. הזירה הייתה משוחזרת באופן חלקי, וכמוה גם קבוצת מושבים משיש. יכולתי לדמיין בקלות כיצד נראה המקום בשלמותו.

את האלימות שחווה המקום יכולתי להרגיש באוויר, כמו הדם הרב אשר נשפך שם ונספג באבנים. יכולתי לראות בעיני רוחי את מלחמות הגלדיאטורים, לשמוע את צעקות הקרב ואת צהלות העידוד של הקהל. דמיינתי את המקום מלא ותיארתי לעצמי שאפשר היה לייצר חשמל לשנה שלמה מהאנרגיה שעלתה ממנו בזמן מופע.

טיפסתי למפלס העליון כדי לקבל נקודת תצפית טובה יותר. התהלכתי בביטחון ובלי צורך להיעזר בהסבריו של המדריך הדיגיטלי.

המקום הרגיש מוכר כל-כך. תכנון ומיקום מגורי הגלדיאטורים, פריסת המושבים באמפי, הפאר של הקשתות המקיפות את המבנה. לא הייתי צריך הסבר כדי לדעת, שהמושבים הטובים היו הנמוכים והקרובים ביותר לזירה, ושהעניים ופשוטי-העם קיבלו את המקומות הרחוקים והגבוהים יותר. הרגשתי מלא חיוּת והתהלכתי במקום כמסומם, או שההגדרה הנכונה יותר תהיה כבתוך טראנס. רציתי לגעת, לראות ולנשום את המקום וכל חושיי התעוררו לחיים.

לא שמתי-לב למעשיי, ולכן הופתעתי כשהרגשתי יד האוחזת בכתפי בקשיחות. הסתובבתי ומבטי נתקל בזוג עיניים חומות וכועסות. לקח לי זמן להבין שהדמות מדברת אליי, ועוד כמה שניות לקלוט שאני לא מבין מילה, בגלל שצועקים עליי באיטלקית. ניערתי את ראשי בניסיון לפזר את מסך הערפל שכמו עטף את מוחי. הבטתי סביבי והופתעתי לגלות שאני עומד במרכז חלקה המשוחזר של הזירה. היד שאחזה בי הייתה שייכת למאבטח של המקום, ולמרות שהיכרותי עם השפה האיטלקית הסתכמה בארבע מילים, היה קשה שלא להבין את הנימה הנוזפת של דבריו. לא זכרתי איך הגעתי לאזור הסגור, הרגשתי מטושטש ומבולבל.

המאבטח הביט בי בבהלה, והבלבול שלי גבר כשהבנתי שאני עומד להכות את הבחור המסכן. הרפיתי את שריריי והפניתי אליו מבט מתנצל.

הוא החל להדוף אותי לכיוון היציאה, ממשיך לדבר בזעם ומצביע על השער החוסם את הכניסה לאזור המשופץ.

הרמתי את ראשי לכיוון שעליו הצביע והפטרתי קללה חרישית. במקום כבר התאסף קהל סקרנים. נאנחתי וניסיתי להסביר למאבטח שלצדי, שלא הייתה לי כל כוונה להפר את חוקי המקום ושלא שמתי לב למעשיי, אך ללא הועיל. הוא לא הבין מילה מדבריי, וידו המשיכה לאחוז בנחישות בכתפי ולהדוף אותי החוצה.

התחלתי לדמיין כיצד תהיה החוויה לבלות את הלילה בתא המעצר האיטלקי, כשקלטתי בין הקהל את הפרצופים הנדהמים של אייל וליאור. אייל גלגל את עיניו והתקרב לעבר המחסום. מאבטח נוסף צץ וחסם את דרכו, אך אייל דיבר אתו במהירות באיטלקית רהוטה.

צפיתי בתגובותיו של המאבטח שהנהן מדי פעם בראשו ולבסוף פרץ בצחוק. הוא קרא באיטלקית למאבטח שאחז בי, ולאחר חילופי דברים קצרים ביניהם צחק גם הוא, טפח על כתפי והוביל אותי ביתר ידידותיות החוצה.

כשאייל התקרב לעברנו שאלתי: "אני צריך עורך-דין?"

הוא הביט בי בהשתאות. "אחי, אתה צריך פסיכיאטר".

לא יכולתי להתווכח עם הטענה, ולכן הבטתי בו בשקט.

"הולכים לזרוק אותנו מהקולוסיאום?" שאל ליאור שנעמד לידי.

אייל נפנף בידיו ונשף בבוז. "למזלנו, לפחות המוח של אחד מאיתנו עדיין מתפקד, וזו הסיבה היחידה שלא לוקחים מכאן את האסטרונאוט הזה כבול באזיקים. למרות שאני עדיין לא בטוח שלא כדאי להוציא אותו בחלוק של משוגעים".

שלחתי בו מבט זועם, והוא וליאור פרצו בצחוק והתחילו לצעוד. "מה אמרת להם, אדוני רב התושייה?" שאלתי אותו בקול מלגלג.

אייל וידא שאני הולך בעקבותיהם והמשיך לפלס את דרכו בין קהל הסקרנים. "אמרתי להם שאתה סובל מבעיה של סהרוריות, ולאחר שנרדמת על הספסל, התחלת ללכת מתוך שינה ונעלמת לנו".

הגברתי את קצב הליכתי על מנת שנוכל ללכת זה לצד זה ונזכרתי כיצד מחשבה דומה חלפה במוחי מוקדם יותר.

אייל הביט בי שוב והמשיך. "אמרתי להם שאם הם חושבים שזה מביך, הם היו צריכים להיות איתנו על הטיסה".

"איזה תירוץ מטורף המצאת?" שאל ליאור בגיחוך.

הניצוץ בעיניו של אייל הבהיר לי שיש סיבה טובה לכך שהמאבטחים צחקו. "אמרתי להם ששמענו את הדיילת צועקת, וכשהגענו למטבח מצאנו אותך עומד ומחזיק את הציצים שלה".

נעצרתי, בהיתי באייל, ופרצתי בצחוק. הנחתי את ידי על כתפו. "אם יש סיכוי שמישהו מאיתנו יחזיק ציצי של בחורה בלי לבקש רשות זה אתה".

"מה, אתה חושב שאני כזה יצירתי?" ענה אייל בגיחוך. "זה מבוסס על סיפור אמיתי".

צחקנו שלושתנו ויצאנו מהמקום.

מגדילים את המרחק ביני ובין הטירוף שלי. ביני ובין הקולוסיאום.

בילינו אחר צהריים שקט בברכת המלון. אייל וליאור ניסו להבין מה גרם לי לעשות את המהומה בצהריים, אך ההסבר היחיד שלי היה עיוות תפיסתי בעקבות הג'ט לג של הטיסה, ולכן הם הניחו לנושא.

כשחזרנו לחדר פתח אייל את החלון והתיישב לידו לעשן. נשכבתי על המיטה, כשלפתע קריאת החדווה שלו הקפיצה אותי. "היי, אל תקפצו, החיים לא כאלה נוראים", הוא צעק באנגלית מבעד לחלון.

"מה אתה צועק? אתה רוצה שיזרקו אותנו מפה?" נזפתי בו.

הוא הפנה אלי חיוך קורן. "יש שתי בנות על הגג במלון מולנו, אני עושה מצווה ומציל אותן ממוות".

קמתי מהמיטה לראות על מה הוא מדבר, ולהפתעתי אכן עמדו על גג המלון ממול שתי בנות צעירות והשקיפו על העיר.

הוא הניף את הסיגריה שבידו לעברן והן הגיבו בנפנוף שלום נלהב.

מיד התפתחה שיחה קולנית מבעד לחלון, ורק לאחר שהשכן מהקומה למטה צעק עלינו שנשתוק כבר, אייל קבע עם הבנות לפגוש אותן למטה בעוד חצי שעה. הוא וליאור ניסו לשכנע אותי להצטרף אליהם, אך הפעם עמדתי על שלי. אמרתי להם שלדעתי מתחנו את גבול הסבלנות של המשטרה האיטלקית מספיק ליום אחד, ולא שילמתי כל-כך הרבה עבור מלון יוקרתי כדי לישון על דרגש בתא המעצר.

כשראו שאני לא מתכוון לוותר, התלבשו ויצאו, אך לא לפני שאייל הודיע לי מהדלת שאני זקן, ושבפעם הבאה הוא יטוס לחו"ל עם סבא שלי.

נשכבתי על המיטה בחושך ובהיתי בקרני הירח שחדרו מבעד לתריסים והטילו קווים ארוכים של אור וצל על התקרה. המתנתי לשינה שתאסוף אותי ותיתן למוחי את המנוחה שכה רציתי, אך ללא הועיל. כל גופי עקצץ בחוסר שקט, והשינה הייתה ממני והלאה.

ניגשתי לחדר האמבט להתלבש ולשטוף את פניי. הבטתי בהשתקפותי בראי, והדמות שהביטה אליי בחזרה הייתה שונה. למראית עין נראיתי אותו הדבר. עיניים אפורות, שיער שחור חלק, שלמרות מאמציי תמיד מחליק על עיניי , אף ישר ונשק יום הדין – גומות חן בשתי לחיי. אבל משהו בכל זאת היה שונה. זיפים של יום אחד כיסו את פניי, המבט בעיניי היה דרוך וכל שריריי – מכוּוצים. חייל שיוצא לקרב, חשבתי לעצמי והתזתי מים קרירים על פניי. החלפתי בזריזות לסריג גולף שחור, הזלפתי מהבושם שעמד על המדף ויצאתי מהחדר.

תחילה הסתובבתי בבית-המלון. אפילו ישבתי מעט על הבר ושתיתי בירה, אך כשהתיישבה לידי בחורה צעירה עם מבט מזמין, הנחתי שטר על הדלפק ויצאתי במהירות מהמלון.

שוטטתי ברחובות ללא מטרה. התהלכתי בין הסמטאות, נושם את אוויר הלילה הצלול ונותן לרוח הקרירה לצנן מעט את פניי ולהרגיע את אי-השקט שבתוכי. הלילה היה מקסים. אור ירח חלש, שמים מוצפים כוכבים ואוויר צונן ונעים. הסתובבתי כשעה בין החנויות הסגורות ובתי-הקפה, חולף על-פני מבנים שהעתיקו את נשימתי. לא היה לי מושג איפה אני נמצא, וזה כלל לא הפריע לי.

ככל שעבר הזמן, התמעטו האזורים המסחריים וגדלו בתי המגורים. ההליכה לא עזרה להרגיע את הסערה שבתוכי, ולכן החלטתי לעצור בבית-קפה קטן ומבודד, המוסתר על-ידי שיחי גפנים. השולחנות בחוץ היו כמעט ריקים. רוב האנשים העדיפו לשבת מוגנים בחמימות המקום, אך אני הייתי זקוק לאוויר הקר, ולכן התיישבתי בשולחן קטן ומבודד בחוץ.

מלצרית משועממת ניגשה לקבל ממני את הזמנתי ונעלמה בתוך בית-הקפה. הרגשתי ערני ומלא חיות כמו שלא הרגשתי בכל ימי חיי. נשענתי על הכיסא ועצמתי את עיניי. נשמתי נשימות עמוקות וניסיתי להירגע, ולאחר כמה דקות שמעתי קול צעדים מאחור. יופי, חשבתי, הקפה הגיע.

פקחתי את עיניי, ולהפתעתי, במקום המלצרית שלקחה את הזמנתי עמדה שם הבחורה בעלת עיני החתול מהקולוסיאום. היא הביטה בי בהפתעה, ולפי המבוכה שעלתה על פניה הבנתי שזיהתה אותי.

"הגורל נתן לי הזדמנות שנייה להתנצל. אני בדרך-כלל לא כזה מגושם", אמרתי, שוכח שוב לדבר באנגלית, וחייכתי חיוך רחב שחשף את גומות החן שבלחיי.

היא חייכה בחזרה, אך המבט שבעיניה נותר מתוח.

"שום נזק לא נגרם, ולמדריך הדיגיטלי שלום", היא אמרה בעברית מושלמת וללא רמז למבטא זר. היה לה קול נעים מלווה בצרידות קלה.

"ישראלית?" שאלתי בהפתעה.

"מסתבר", היא ענתה.

חייכתי שוב והתרוממתי כדי לפַנות לה מקום על השולחן.

היא התכופפה והניחה את המגש, ושנינו הושטנו את ידינו לקחת את כוס הקפה. כשנפגשו אצבעותינו השתוללה בגופי להבה של אש, וזה הכה בי פעם נוספת. היא עמדה יחפה על שטיח סבוך במרכזו של חדר המואר באורו החם של אח. כתונת סאטן בהירה ליטפה את גופה החיוור שבהק באור העמום. שׂערה הסתור גלש על כתפיה, ושפתיה היו נפוחות ואדומות.

מישהו נישק אותה, חלפה מחשבה במוחי, והאש שבתוכי התחזקה. הבטתי במלצרית שלי. פניה היו קרובות לפניי והיא הביטה בי כמהופנטת. לא יכולתי לשלוט בעצמי. הנחתי את כף-ידי על עורפה ומשכתי את פניה אליי.

הבזק נוסף. גופה הבהיר שרוע על השטיח. עיניה פקוחות למחצה וכהות מתשוקה.

מתמסרת, חשבתי, והאש התרכזה בשיפולי בטני.

הרמתי את סנטרה כדי להביט בעיניה. המבט שלה היה פראי וחושני. עצמתי את עיניי וקירבתי אליה את פניי, כשלפתע הרגשתי חום מתפשט על ירכי. קפצתי מהכיסא כאילו הכיש אותי נחש וקיללתי בקול רם. המגש עם הקפה הוטה הצדה, והקפה הלוהט נשפך על מכנסיי. היא הביטה בי מבולבלת, ואז בשולחן הקטן. כשהבינה מה קרה, הסמיקה, הרימה את המגש והסתובבה במהירות. זיכרון המגע שלה והמראה של עיניה עוד עטף אותי. ניסיתי לתפוס אותה, אך תגובותיי היו אטיות והיא נבלעה בתוך בית-הקפה.

ברגע שנעלמה שבו חושיי לתפקד והתחלתי להרגיש את להט הקפה בעוצמה רבה יותר. לעזאזל, זאת הולכת להיות כווייה רצינית, חשבתי, ולקחתי מפית נייר כדי לספוג את הקפה ממכנסיי. לאחר כמה דקות שמעתי צעדים מאחוריי והסתובבתי כדי להתנצל, אך במקומה חזרה המלצרית הראשונה ובידה חבילת מגבונים לחים. היא הביטה בי והושיטה לי מגבון לח מהחבילה. "מצטערת", היא אמרה באנגלית, "זאת מלצרית מחליפה".

"היכן היא?" שאלתי.

היא משכה בכתפיה והחלה לנקות את השולחן.

זינקתי ממקומי, כמעט הופך את השולחן על המלצרית המופתעת, ומיהרתי לתוך בית-הקפה. סקרתי במבטי את כל האזור, אך היא לא נראתה בשום מקום.

בחור בחליפה התקרב אליי במהירות וניחשתי שזהו מנהל המקום. הוא פתח בסדרה של התנצלויות ודיבר על מחליפות חסרות כישורים. לא ממש הקשבתי לו, ובזמן שדיבר על פיצוי הבטתי סביב והמשכתי לחפש אותה.

קטעתי את דבריו ושאלתי: "היכן היא?"

"היא רק מלצרית מחליפה", הוא ענה. "המלצרית הראשית שלי חלתה בשפעת ושלחה אותה במקומה".

לפני שיוכל להתנצל שוב, שאלתי אותו אם יש לו הפרטים שלה, אך חוץ משמה, קאתי, הוא לא ידע עליה שום דבר.

הודיתי לו בחיוך מאולץ ועזבתי את המקום במהירות, מקווה למצוא אותה. סרקתי את כל האזור: את תחנת המוניות והאוטובוסים ואת חניון המכוניות הקרוב. הסתובבתי בין הסמטאות, אך היא כבר נעלמה.

אכזבה שטפה אותי וריקנות השתלטה עליי וגירשה כל שריד להתרגשות ולערנות שפיעמו בי כמה דקות קודם. צעדתי בכבדות לכביש הראשי כדי לחפש מונית, וחזרתי למלון.

נכנסתי לחדר החשוך, מודה לאל על חסדיו הקטנים כשראיתי שהמיטות של אייל וליאור ריקות. הורדתי את בגדיי ונשכבתי במיטה. העייפות סחפה אותי לזרועות השינה, אך הייתה זו שינה חסרת מנוחה ומלווה חלומות על בחורה עם עיניים ירוקות ומבט פראי בכתונת סאטן.

קאתי – הדהד בי השם, חדש אך מוכר, משאיר אותי בנים-לא-נים.