קוראז’ הנודדת

נקודת האחיזה הקרובה ביותר המקשרת את הקורא העברי עם דמותה של קוראז' (או קוראש) היא המחזה אמא קוראז' וילדיה מאת ברטולט ברכט (1939). אולם את שמה ואת דמותה של הגיבורה שאל ברכט מרומן קדום בהרבה, שיצא לאור ב–1670 ונכתב בידי הסופר הגרמני הגדול יוהן יאקוב כריסטופל פון גְרימֶלסהַאוּזן (1621/2-1676). גרימלסהאוזן נולד בעיר גֶלנהאוזן (Gelnhausen) ולמד שם בבית הספר 'הלטיני' שליד הכנסייה (הפרוטסטנטית); ואמנם הוא גילה בקיאות מרובה בספרות הקלאסית היוונית והרומית. את מלחמת שלושים השנה (1618-1648) חווה על בשרו כבר בשנות ילדותו.ב–1639 הצטרף לגדוד בפיקודו של הרוזן שַאוּאֶנבורג. עם הכרזת 'שלום וסטפליה' וסיום המלחמה ב–1649 פרש מהשירות הצבאי, אך המשיך לעבוד בשירותה של משפחת שאואנבורג. באותה שנה גם נשא אישה שעמה הוליד עשרה ילדים. בתקופה זו גם עבר לכנסייה הקתולית (אולי לצורך אותם נישואים). מאוחר יותר רכש לו חלקת קרקע והקים עליה שני בתים ופונדק ('כוכב הכסף'), הקיים עד היום, שאותו ניהל בעצמו שנים אחדות. בין יתר תפקידיו שימש גם ראש הכפר רֶנשֶן (Renchen), כיום עיר קטנה במדינת באדן–וירטמברג באזור היער השחור, בקצה הדרום–מערבי של גרמניה). את כתביו החל להוציא לאור ב–1667 בגיל מבוגר יחסית, אך לא ידוע אם פעילותו כסופר החלה אז או עוד קודם לכן.

אמא קוראז' של ברכט, כמו קוראז' של גרימלסהאוזן, שתיהן רוכלות צבאיות במלחמת שלושים השנה, המתפרנסות מן המלחמה, ובאותה עת הן גם קורבנות שלה. אולם בכך מסתיים הדמיון. קוראז' המקורית היא בת בלי שם (אם כי בתחילת הסיפור מוזכר שם חיבה שבו כונתה בנעוריה), ללא ילדים, נלחמת רוב הזמן לצד כוחות הקיסרות הקתולית, והרוכלות היא רק אחד ממשלחי ידה המרובים: לוחמת, בוזזת ומלקטת שלל, רמאית, גנבת וזונה. לבסוף היא מצטרפת לחבורת צוענים ונעשית צוענייה. היא מאבדת בזה אחר זה שורה של בעלים (בגרסה של ברטולט ברכט נוספו לה ילדים), וגם היא עצמה קרובה לא פעם לסכנת מוות, עוברת שורה של אירועים אלימים, בהם גם אונס אכזרי, ואיכשהו שורדת כדי לספר את סיפורה.

מלחמת שלושים השנה (1618-1648) היתה מלחמת עולם בזעיר אנפין או מלחמה כלל אירופית, ששינתה את פניה של אירופה ללא היכר. המרחב שבו נערכה השתרע מהונגריה במזרח עד ספרד במערב (אולי אפילו עד דרום אמריקה, שם נערכו קרבות בין הצי הספרדי וההולנדי) ומאיטליה בדרום עד שוודיה ונורווגיה בצפון. העילה הראשונה להתלקחותה היתה דתית, התמרדותם של פרוטסטנטים במקומות שונים נגד כפייה דתית מצד הכוחות הקתוליים של הקיסרות הרומית הקדושה; אך בהמשכה התערבבו המניעים הדתיים במניעים פוליטיים שונים, והיריבות התגלעה בין קתולים לפרוטסטנטים, ולעתים גם בין קתולים לקתולים (ספרד ואוסטריה נגד צרפת), פרוטסטנטים נגד פרוטסטנטים (דנמרק נגד שוודיה) או פרוטסטנטים לותרנים נגד פרוטסטנטים קלוויניסטים. מעריכים כי כשליש מאוכלוסייתה של גרמניה אבדה במלחמה זו בהרג, ברעב ובמחלות. אך אחד ההיבטים ההרסניים ביותר שלה, פרט לנזקים הישירים של הלחימה, היה העיקרון 'תפרנס המלחמה את עצמה' [bellum seipsum alet]: הלוחמים היו 'שכירי חרב', אך בדרך כלל לא קיבלו שכר או מזון מאת שולחיהם, אלא נשלחו להתפרנס על חשבון האוכלוסייה המארחת או מביזת האזרחים. במובן זה, קוראז' עצמה משמשת דוגמה מושלמת לדרכי הכלכלה של הכוחות הלוחמים וכל אשר סביבם. מאפיין חשוב אחר במלחמה זו היה 'חילופי הנאמנויות': רבים מן הלוחמים עברו במשך המלחמה יותר מפעם אחת, כבודדים או כקבוצה, ממחנה יריב אחד אל הצד האחר. לא במקרה, קוראז' עצמה, הלוחמת רוב הזמן (אך לא תמיד) לצד הכוחות הקיסריים, מגלה כי מוצאה הוא ממשפחה פרוטסטנטית מבוהמיה, שהתמרדה נגד הקיסר; ויש לזכור כי גם המחבר עצמו, גרימלסהאוזן, המיר את דתו והפך מפרוטסטנטי לקתולי, כנראה תולדה של נסיבות שירותו במלחמה.

היצירה אמנם רצופה פרטים טכניים, היסטוריים וגאוגרפיים ופירוט קרבות על פי סדרם, כולל שמות המפקדים, ולא פעם כונתה בספרות 'רומן רֵאליסטי'; אך הגדרה זו רחוקה מלהיות מדויקת. סיפורה של קוראז' לא רק מופרך מיסודו, ומופרכוּת זו זועקת מכל שורותיו, אלא גם ברור מתחילה כי הגיבורה הומצאה כאמתלה שקופה כדי לערוך התדיינות ומריבה (וסיפור המשך) עם דמות פיקטיבית קודמת. קורות חייה של קוראז' מוצגות כהמשך לפרשייה מהרומן הקודם של גרימלסהאוזן, סימפליציוס סימפליציסימוס (1668), שסיפור חייו פותח סדרה שלמה של רומנים 'סימפליציאניים'. גיבורו של הרומן הראשון, סימפליציוס 'התם', מספר על הרפתקת אהבים עם עלמה שפגש במעיינות המרפא, ואינו מציין את שמה. לדבריו, היא התחזתה לבת אצילים (nobilis), אך היתה יותר mobilis (הפכפכת, קלת דעת) מאשר nobilis, ולכן עזב אותה לאנחות. בסיפור זה נאחזת קוראז' (שבינתיים, כמובן, מצאה פנאי לקרוא ברומן עב הכרס של סימפליציסימוס). תחילה הקוראים מתוודעים אליה כאותה אישה קלת דעת שנזנחה בידי סימפליציסימוס ולאות נקמה מחליטה להודיע קלונו ברבים, ועם זאת אינה נרתעת מלגלות גם את קלונה שלה ולספר על עברה השחור על כל פרטיו. לטענתה, אם סימפליציוס נפל ברשת של אחת שכמותה, הרי הוא עצמו הקרבן. אותה אמתלה, מאולצת במקצת, ליצירת סיפור המשך לסימפליציסימוס הופכת לרומן בפני עצמו ומציגה דמות מרתקת, ארכי–רמאית, כפי שהיא מכנה את עצמה בגאווה. דמות זו אינה מנסה לייפות את עצמה כלל, אלא להפך, היא מעוניינת שהעולם כולו ידע כיצד 'התם', שנראה בעיני עצמו ערמומי ומחוכם, היה באמת תמים (בהתנהלותו, לאו דווקא בכוונותיו) ונפל ברשתה.

אבל הנקמה של קוראז' בסימפליציסימוס היא רק חלק אחד מן הפיקנטריה שבסיפור. הרפתקאותיה מתחילות כאשר צבא הקיסר כובש את עירה ואומנתה מייעצת לה להתחפש לנער כדי לשמור על בתוליה. היא נעשית ל'נער' בשירותו של קצין פרשים וכמעט מצליחה להסתיר את מינה, אלא שבעת קטטה מנסה אחד הבחורים לתפוס את איבריה האינטימיים ואינו מצליח למצוא אותם. היא נתקפת חמת זעם וכמעט הורגת את הבחור. לאחר מעשה היא מסבירה, כי כעסה על כך שניסה לגעת ב'קוראש' (Courasche) - כינוי לאיבר המין הנשי בעגה הצבאית של התקופה. נראה שהיא עצמה התכוונה לנקוט לשון נקייה או מרומזת, ואף נראה שגם בתקופתה רבים אינם מבינים את המילה ומניחים שהכוונה ל'קוראז'' - אומץ לב; אבל חבריה ממחנות הצבא מבינים גם מבינים, ומאז הכינוי 'קוראש' אינו עוזב אותה. בכל זאת היא מעדיפה להשתמש בו בעקיפה מסוימת. כך מופיע הכינוי Courasche בהוצאה הראשונה של הספר פעמים בודדות בלבד, ובמקומו באה המילה הצרפתית Courage, לרוב בגופן Antiqua, השמור למילים לועזיות (לא גרמניות). אולם מה שהמחבר ניסה רק לרמוז, ואף הוסיף הסבר מעט נפתל, קיבל במהדורות המודרניות (אולי מתוך הרצון להנהיג כתיב אחיד) צורה מפורשת ובוטה, בלי הבחנה בין Courasche ל–Courage. כאן בחרנו לחזור לנוסח המקורי ולהשתמש בכתיב 'קוראז' בדיוק באותן פעמים שבהן הוא מופיע במקור.

לאחר שקוראז' מאבדת את בעליה (6-8, תלוי איך סופרים) ויורדת מדחי אל דחי, היא מתחברת לצועני ולשבט צוענים, ולשם כך אף משחירה את פניה בשומן אווזים מעורב בפיח. מעשה ההשחרה הפיזי מהווה סמל לדרך הווידוי של קוראז'. היא מנסה בכוונה תחילה להשחיר את פניה שלה כמורדת בכל מוסכמה מוסרית, חברתית ודתית: מתוודה ואינה מתחרטת. זה כוחו העיקרי והחתרני של הרומן, שהגיבורה שלו, כמו יתר הדמויות בו, אינה נראית כאישה בשר ודם (למרות ה'בשר–ו–דָמיוּת' המופגנת שלה), אלא יותר כדמות אלגורית 'אנטי–מוסרית', המהווה ראי הפוך למוסר המקובל. בה בעת נפרשת, כמעט בדרך אגב, תמונת הזוועה של המלחמה, אולם באופן כזה שהגיבורה - שהיא בעצם הקרבן העיקרי שלה - כמעט אינה מודעת לסיוט ומקבלת אותו כמובן מאליו, ולעתים אף ממש נלהבת מתמונות הקרב (ומעצמה כשותפה פעילה במלחמה, היוצאת ממנה נשכרת). רק פה ושם היא מטילה ספק, כהערת אגב בנימה פילוסופית: "שכּן דרכם של רוב הבריות שבמלחמה הם נעשים רעים יותר, במקום שייטיבו את דרכיהם" (פרק 9).

בסופו של דבר, בכך שהיא רואה עצמה כחוטאת בעיני האל ואינה מצפה ממנו למחילה, קוראז' מגלה אומץ לב מוסרי מיוחד במינו, ועניין זה לבדו אמור להעניק לה 'נקודות זכות' בהערכתם של קוראים חילונים היום, לא כל שכן בעלי עמדות פמיניסטיות. אולם ב'דבר המחבר' שבסוף הסיפור אנו נתקלים בהשקפה שונה מן הקצה אל הקצה. המסקנה האחת של המחבר היא, כי חובה על כל הגברים ההגונים להישמר מן הזונות, שעליהן הוא מרעיף כינויי גנאי נוראים.

מתוך כך, ראוי לברר אם אמנם זו דעתו הכנה והאמתית של המחבר, או שרק הוסיף אותה כמצוות אנשים מלומדה. בספרים רבים חזר גרימלסהאוזן על השקפות דת ומוסר המקובלות בזמנו, וסיים אותם בחזרה בתשובה של הגיבור (החוטא בדרך כלל). לכן קוראז', כאמור, אינה נראית כאישה רֵאליסטית, אלא יותר כדמות אלגורית או כניסיון ספרותי ליצור גיבור 'נגטיבי מוחלט', כעין תמונת תשליל לגיבור ה'חיובי' (דוגמת סימפליציסימוס עצמו), שלא במקרה נבחרה להיות ממין נקבה. הניסוי הספרותי מוּצָא אל הפועל בעקביות מרשימה: קוראז' אינה נתקפת אף לרגע בחרטה על חטאיה ועל דרכיה הנלוזות, אלא דווקא מתפארת בהם. את דברי הסיכום המוסריים לא משמיעה היא עצמה, אלא דווקא המחבר, המסתייג באופן מוחלט מן הגיבורה שיצר ותיאר (לעתים מתוך חיבה בלתי מוסתרת).

תפיסתה של קוראז' כגיבורה 'פמיניסטית', הקוראת תיגר על המוסר הגברי, היא תופעה מודרנית לחלוטין, שמצאה למעשה את ביטויה רק מאמצע המאה העשרים. אין היא מצטיירת או מנסה לצייר את עצמה, כדמות 'סימפתית' או חיובית, אלא דווקא להפך. אך בגילוי הלב המוחלט שלה יש סוג של יושרה, שבוודאי עשויה לעורר סימפתיה בקוראים בני זמננו.

בכך לא מסתיימות החידות הקשורות בקוראז' ובמחברה: בסופו של הרומן קן הציפורים המופלא חלק ב מציין המחבר את שורת היצירות שהוא מכנה 'כתבים סימפליציאניים', שהם, לדבריו, המשכים של יצירה אחת: ההרפתקן סימפליציוס סימפליציסימוס (חמישה ספרים, 1668); סיפור ההמשך (Continuatio, 1669); תולדות חייה של קוראש (1670); 'קפוץ-לשָם' המוזר (Der seltsame Springinsfeld, 1670); קן הציפורים המופלא חלק א (Das wunderbarliche Vogelnest I, 1672); ולבסוף קן הציפורים המופלא חלק ב(Des wunderbarliche Vogelnests zweyter Thiel, 1675). במבוא לספר האחרון כתב המחבר, כי מטרתו היתה לא אחרת מאשר להזכיר לבריות, כי "בכל מעשה ומחדל שלהם בכל עת עליהם לשוות לנגד עיניהם את הנוכחות האלוהית", וכי חובה עליהם לסור מחטא. הדברים נאמרים בנימה מורליסטית מחמירה בלוויית אזהרה, כי האדם עתיד להיענש על כל חטא וכן יבוא על שכרו על כל מעשה טוב. המחבר אף הזהיר את קוראיו לבל יטעו בסגנונו המשעשע, שכן הוא דן בדברים הרציניים ביותר:"בקושי יהיה אחד בין שבעה עשר קוראים שיבין מה המחבר רוצה ללמד אותו, שכן רובם יאמינו כי כתב את כתביו אך ורק לשם שעשוע".

נראה אפוא שקיים אצל גרימלסהאוזן פער ניכר בין הרוח הפיקַרֶסקית של הרומנים ה'סימפליציאניים' ובין דברי המבוא והסיכום (או הטפות המוסר) באותם רומנים עצמם. האם אפשר לפרש זאת בהיותו כבול בדעות המקובלות של זמנו או אולי להפך, בכך שיצירתו נועזת, חתרנית ומתקדמת אף למעלה ממה שהעז לומר לעצמו? אך ברור שהוא עקבי לחלוטין בעמדותיו. לציון מיוחד ראוי הרומן המוקדם שלו יוסף הצדיק (Der Keusche Joseph, 1667), שבו מוצגת פרשת יוסף כ"דוגמה ומופת להשגחה האלוהית". למרות התיאורים החושנייםשל פיתויי אשת פוטיפר, רומן זה חדור כולו בנימה של יראתשמים הרחוקה מסיפוריו הפיקרסקיים הפרועים בסדרה של 'סימפליציסימוס'.

קושי נוסף מתגלה בזיהויו של המחבר, שכן כל אחד מהכתבים הסימפליציאניים מופיע תחת שם אחר. אף שכולם זכו להצלחה מרובה מאז הופעתם (מאז 1668), נדרשו עוד כ–170 שנה עד שנחשפה זהותו של המחבר. כמעט בכל כתביו הוא דאג בשיטתיות להחליף את שמותיו הבדויים, אם כשעשוע ואם מסיבות אחרות, אולי בשל תוכנן החתרני והנועז של יצירותיו. לדוגמה, אם מחבר סימפליציסימוס מכנה את עצמו: German Schleifheim von Sulsfort, הרי בעמוד השער של קוראש צוין כי: "הפעם [הוא] מכנה עצמו בשם פִילַארכוּס גרוֹסוּס איש טְרוֹמֶנהַיים אשר בגְרַיפְסבֶּרג, וכו'"(Philarchus Grossus von Trommenheim, auf Greiffsberg, etc.). בספר אחר נתכנה המחבר בשם:Illiterato Ignorantio zugenannt Idiota ("בור ובער המכונה גם אידיוט"), ובאחרון שבסדרה הסימפליציאנית: Ac eee ff g hh ii ll mm nn oo rr sss t uu. הכינוי המוזר מרמז על דרך ההסתרה שנקט גרימלסהאוזן: רוב הכינויים הם אָנַגרָמה (שינוי סדר האותיות) בווריאנט זה או אחר על שמו האמתי:Hans Jacob Christoph (Christoffel) von Grimmelshausen. ונראה שאת יצירת האנגרמות הוא מתחיל בבניית מאגר של האותיות המרכיבות. במשך שנים הניחו כי הרומנים שלו מבוססים בעיקר על חוויות אוטוביוגרפיות ממלחמת שלושים השנה, אך כיום נוטים להתייחס לכך במידה של ספקנות. בספריו של גרימלסהאוזן, בעיקר סימפליציסימוס וקוראז', לא הפסיקו לקרוא מאז יצאו לאור לראשונה, והם משמשים חומר למחקר ספרותי והיסטורי ענף ביותר. 'אגודת גרימלסהאוזן' מקיימת מדי שנה בשנה כנסי מחקר, שפירותיהם רואים אור בשנתון עב כרס הקרוי Simpliciana.

בדרך הבנתנו את כתבי גרימלסהאוזן, ובעיקר את קוראז', חלה בדורות האחרונים תמורה ניכרת, לא מעט בעקבות טראומות ותובנות שהצטברו לאחר שתי מלחמות עולם וכן הודות לפרשנותו של ברכט. מרכז הכובד הוסט יותר ויותר משיפוט מוסריותה המינית של הגיבורה להוקעת המלחמה וזוועותיה.

תחריט השער (frontispiece) אמור לשקף את מצָבה של קוראז' בשעה שהגיעה לשפל (פרק 27). רכובה על גבי פרד, היא מצטרפת לחבורת צוענים ונעשית אשתו של ראש הקבוצה. מכאן והלאה, במקום להשתדל להיראות יפה ולבנה, היא משחירה את עצמה ל"צבעו של השטן". הציור ממחיש זאת בדרך אלגורית שאינה נזכרת בטקסט הראשי, אלא רק בשיר הנלווה לציור: קוראז' משליכה מעל גבו של הפרד את כל התמרוקים והאמצעים המאפשרים לה להשתייך לחברה המכובדת, ה'לבנה': מסרק, מראה, מגהץ, מלקחיים לסלסול השֵער וכדומה. לפניה צועד הגבר הצועני שלה וכביכול מזמין אותה להצטרף אליו בדרך המובילה מטה–מטה. ברקע נראות דמויות של צוענים נודדים. גם על הצוענים עצמם, שקוראז' מצטרפת אליהם ונעשית אחת מהם, אין לה הרבה מילים טובות להגיד: היא מתפלאת על כך "שמתירים לנו, הצוענים, לשהות בכל הארצות, שכן אין בנו כל רצון להביא תועלת לאלוהים או לאדם, אלא מתפרנסים אנו רק משקרים, מרמאות ומגנֵבה, לרעתם של יושבי הארץ".

פרטים אלה בתמונה זכו לפרשנות נרחבת בספרות הסימפליציאנית, וייחסו להם קשת רחבה של משמעויות סימבוליות, החל מן הפרד וכלה בתנועות הידיים של קוראז' ושל בן זוגה. אך מערכת סמלים מורכבת ומעניינת לא פחות נגלה בחלקו העליון של התחריט, שכולו בנוי ברוח המסורת האֶמְבְּלֶמַטית שרווחה עד המאה השמונה עשרה. מדובר במערכת מקובלת של סמלים גרפיים–איקוניים, שהיו די מוכרים לקהל המשכיל ונפוצו בעיקר באמצעות ספרי אמבלמות(emblem books). כל אחת מהאמבלמות בספרים אלה הוצגה, בדומה לתחריט של קוראז', בשלושה אלמנטים: הייצוג החזותי (pictura); זיהויו של הסמל, שנכתב בתוך התמונה או מעליה, כאן בצורת דגלון(inscriptio); וההסבר הניתן בכתב (subscriptio). בתוך התמונה מופיעה הכתובת: Die Ertzbetrügerin und Landstörtzerin Courage (הארכי–רמאית ומשרכת הדרך קוראז'). מתחתיה מרחפת ברקיע שורה של רמשים ושרצים, שאינם שייכים לתמונה הרֵאליסטית של קוראז' וחבורת הצוענים. נוהגים לזהותם כלהלן (משמאל לימין): בזיליסק; זוג קרני צבי; חיפושית; חרק או יתוש; פרפר; עגור; עטלף; דבורה; ארבֶּה; צרעה; ינשוף. אותם יצורים אמבלמטיים קשורים על פי המסורת בתכונות מגונות שונות. הבזיליסק הוא נחש אגדי שמבטו יכול להמית, קרני הצבי מרמזות על 'הצמחת קרניים' לגבר. גם יתר החרקים בתמונה ידועים בהקשרים שליליים: העגור הוא משל לרעבתנות וזללנות; העטלף - בעל ברית לחושך, לכשפים ולכוחות האופל; הדבורה והצרעה בעלות עוקץ ארסי; והינשוף הוא סמל למוות ולממלכת השאול.

יצורים אלה שבתמונה זועקים בגנותה של קוראז', במקביל לשורת הכינויים ושמות הגנאי המובאים ב'דבר המחבר': "כימֶרות, מדוּזות, סירנות, בֶּלידות, זאבות - מטונפות, מגונות, שורצות כינים, מצורעות, טמאות, סרוחות בנשמתן ובגופן" - וכיוצא בזה 'מילות שבח' שהעניק המחבר לזונות בכלל, אך התכוון בראש ובראשונה לקוראז' עצמה. בכך הוא ניסה, לפני הסיפור ולאחריו, להרתיע ולהזהיר מפניה - וזאת בשעה שבסיפור עצמו קשה (לפחות כיום) להימנע מהתחושה שהוא דווקא מדבר בשבחה.

דברי הסבר לתחריט הנחושת או: קוראז' פונה אל הקורא הנאמן

אֶת כָּל הַהֲבָלִים הִנֵּה אֲנִי שׁוֹמֶטֶת

וּמַשְׁלִיכָה, אוּלָם אֵינֶנִּי מִתְחָרֶטֶת,

הֲרֵי מִכְּבָר הָיוּ לְעֵזֶר כְּנֶגְדִּי,

אַ אֵין הֵם מַתְאִימִים כָּעֵת לְמַעֲמָדִי.

אֵין לִי עוֹד צֹרֶ בְּאִפּוּר, בְּתַלְתַּלִּים,

וְתַמְרוּקַי הֵן מַאֲכָל הֵם לְכִנִּים.

רַק כֶּסֶף אֲבַקֵּש, רַק בּוֹ אֶמְצָא תַּכְלִית,

וְאֶת סִימְפְּלִיצִיוּס אֶרְצֶה רַק לְהַקְנִיט.