קליפות של בצל

טורונטו, קנדה. יום שישי, 19.7.2002. מרכז קניות "איטון", יומיים לפני טיסתי חזרה ארצה. ישבתי במסעדה עם שי, בני הבכור, סטודנט לאמנות ואיש ביטחון, והמתנו לפגישת היכרות עם הדי, בת דודתי קִרבה שלישית. הסבתות היו אחיות. "הנה היא באה ואל תשכח לקום." הפטיר הבן לעומתי. בעודי מחפש אחריה הוא הוסיף, "אבא, לאן אתה מסתכל, תביט ישר, ממול, אתה רואה אישה רזה עם חליפה שחורה וכובע אופנתי לבן? זו היא."

הוא מכוון מבטו, מסמן לה בידו, והיא עונה לו. הם הכירו בשגרירות ביום העצמאות למדינת ישראל, small talk ויד המקרה הפגישו ביניהם. אני קם ולוחץ את ידה.

"תכירי, אבא שלי, אלדד." מציג אותי בני באנגלית הטובה שלו. הדי היא אישה מרשימה, הופעתה משדרת בריאות וחיוניות. אשת שיחה לבבית ביותר אשר למרבה הצער איני מצליח לפענח חלק ניכר מדבריה, זכר להיעדרויות נשנות וחוזרות שלי משיעורי אנגלית.

בין מנה ראשונה לשלישית הולכים ונגמרים נושאי השיחה המשותפים, ולפני הפרֵדה, משום מקום היכול להעיד על עצמו כשקול וענייני, אני פונה אליה, ובנונשלנטיות צברית רגילה אומר לה, "הדי, אני לא יודע אם את מודעת לכך שאת ואני, כוונתי, שאנחנו דור שביעי לחתם סופר."

משתרר שקט, גם המולת המסעדה כאילו מתכנסת לתוך עצמה בשתיקה רועמת, ודומה שכל העולם שבינינו מתנקז לנקודה אחת קטנה. תחת השולחן אני מרגיש בחבטה עזה שבני מעניק לי. מבט זועף מכיוונו אינו משאיר מקום לפרשנות נוספת.

"סליחה?!" היא רוכנת לעברי ומסננת מבין שפתותיה. "אתה מוכן לחזור בשנית על דבריך?"

אני מחפש לשווא נקודת מפלט, אולם מבטה לוכד את עיני ואינו מאפשר לי לסגת. "שאלתי אותך," אני מנסה ללא הצלחה לחזור לעצמי, "האם... האם את מודעת לכך שאנו, שנינו, אנחנו דור שביעי לחתם סופר?"

"אתה מתכוון לחתם סופר ההוא, הגדול בתורה?!" לרגע כושל קולה מהתרגשות.

"כן, בהחלט, אליו אני מתכוון."

אני מביט עליה ודומה שאישה מצודדת זו איבדה ברגע זה חלק ניכר ממרכיבי הופעתה. "אני לא מאמינה, איך אבא שלי," המילים בפיה מחשבות להישבר, יד רועדת מנגבת דמעות מפנים מאופרות. "הוא, הוא, מעולם לא הזכיר את הדבר הגדול, הענקי, העצום הזה שאתה מדבר עליו." היא אומרת, ובאנגלית משום מה זה נשמע טוב בהרבה. "אני לא מאמינה שדבר כזה חשוב הוא לא סיפר לי. לא, לא יכול להיות! מי בכלל יכול להאמין!" היא ממוללת באצבעותיה, טומנת ראשה בין כפות ידיה, וכך דקות ארוכות לוחשת הברות לא מפוענחות לתוכן.

אני בועט בברכו של בני שיעזור לי, שיחלץ אותי, אבל הוא בשתיקתו האילמת מרמז לי "אבא, דייסה זו שבישלת תאכל לבד."

"חתם סופר, דור שביעי." שוב היא ממלמלת ומנענעת ראשה, לא מאמינה מה נפל עליה באמצע היום. "ובעלי, רון,1 הוא והמשפחה המיוחסת שלו מתהדרים כל פעם באיזה רב שאף אחד לא שמע עליו."

ואז לפתע היא מתיישרת על מושבה ומניחה בהפגנתיות מרפקים על השולחן. "עובדות!" קולה נשמע רציני וכמעט מאיים לאור הנסיבות. "אתה מבין שבלי אילן יוחסין הכול לא שווה, נכון? וכי מי יאמין לי?" בת דודתי רוכנת לעברי, ובנימה שאינה מותירה לי מפלט אומרת, "אתה תדאג. אתה תשלח לי הכול! את כל הפרטים וכמה שאפשר מהר יותר. תזכור!... עובדות! לא בערך, darling. הכול צריך להיות רשום וברור." והיא ממתינה שאאשר, שהבנתי את המסר.

אנחנו קמים ולוחצים ידיים, והיא נעלמת לתוך דלת מסתובבת. "אלוהים, מה עשיתי!" אני פונה לבן שלי, "איזה אילן יוחסין ואיזה נעליים. בקושי סבא שלך הזכיר זאת מפעם לפעם, כשלעגנו לידיעותיו הקלושות בדת ובמסורת ישראל." השתיקה הנמשכת של שי מבהירה לי שכעת אני לבד במערכה, כאשר שנינו יודעים שכל הדור השישי כבר הלך בדרך כל חי ואין לנו את מי לשאול. שבועיים אחרי אני מטלפן בדאגה לאורי אחי, מספר לו את עיקרי הדברים ושואל, "אז מה עושים עכשיו? אני חייב להדי תשובה, קצה של חוט להיאחז בו. אינך מבין כי לא היית שם, אבל האופן שהאישה העשירה הזאת הניחה בהפגנתיות את מרפקיה על השולחן ונעצה בי מבט חודרני, זה לא עוזב אותי. אתה חייב לעזור לי."

אורי, בדרכו הרגילה, ניסה להרגיע. "אלדד חכה, ישנה עבודת שורשים של שירי, הבת שלי, ונדמה לי, כך אני זוכר, כי יש שם אִזכור למשהו." עוברים שלושה ימים, אחי מצלצל ועל פי נימת הקול הסקפטית אני מבין שאין בפיו בשורות. "תקשיב אלדד, גרטה, אחות של אבא, ישבה עם שירי על עבודת השורשים, וישנו מעין חץ מעוגל לא ברור המצביע על השם שרה."

"Sara who?" עברתי לדבר באנגלית בלי משים.

עשיתי אחד ועוד אחד וגם דיברתי עם בת דודתי נעמי, בתה של גרטה, אך השם שרה, למרבה הצער, לא הוביל לשום מקום שאפשר להתחיל ממנו. היא זכרה במעורפל, שכשהיתה בת שש־עשרה, לפני כחמישים שנה לערך, הגיעה אליהם בדואר הזמנה חגיגית לפתיחת ישיבת "חתם סופר" של חסידי בתי אונגרין שבירושלים. זאת אומרת שיש "רגליים" לסיפור השושלת.

"תקשיב," אומר אחי, "נחלק גבולות גזרה, אני אתמקד בעיר מַרַמוּרֶש סִיגֶט, שמשם הגיעה המשפחה, ואתה תנסה את מזלך דרך הישיבה." החיפושים שלו ושלי, בצירוף עשרות טלפונים העלו חרס. ימים, שבועות וחודשים עברו, ושרה ההיא נשארה לא מושגת, אבל ילדה בת שלוש־עשרה ציירה חץ מעוגל אליה. ילדה בת שלוש־עשרה? עם זה לא יוצאים לקרב, הקרב על שמי הטוב. בכל זאת איחדתי עם אחי כוחות והמשכנו בחיפושים אחרי בדל של מידע על שרה זו, במהלכם יצאנו להיפגש עם ארגון הגג של יוצאי מרמורש סיגט, קנינו מהם ספר מהודר על תולדות הקהילה, עברנו דף אחר דף ולא מצאנו בו שום אזכור לגדול בתורה. באחת השיחות נודע לנו על אספן ספרים, שמחזיק ברשותו עשרים אלף ספרים בשתי דירות בחולון, היודע הכול על העיירה ואנשיה. אנציקלופדיה מהלכת קראו לו. אחי התקשר אליו וכששאל אותו בהומור "עשרים אלף ספרים, זה המון, לא?" השיב לו זה, "כן, אבל התחלתי מאוחר, רק בגיל שמונה."

מובן שגם השיחה הזו לא קידמה אותנו. בייאושנו העלינו רעיון אבסורדי לנסוע למרמורש סיגט כדי להתחקות אחר קברי המשפחה, שם נוכל לעלות על עקבותיה של שרה. אולם אז נודע לנו כי באותם זמנים נשים נקברו ללא שם, רק בציון משפט: "כאן נקברה אשתו של..." ומבירור נוסף שעשינו התברר שבית הקברות הישן נחרש מסיבה כלשהי.

מיותר לספר שככל שהמשכנו לחקור ולאסוף פיסות אינפורמציה, מכאן ומשם, לא התקרבנו אל שרה האלמונית. חשנו ששרה זו הולכת ומתרחקת מאיתנו בלי שוב. גם יום שלם של נבירה במסמכים מצהיבים במוזיאון ליהדות הונגריה שבעיר צפת, לא קידם אותנו במאום. חודשים נוספים עברו ללא התקדמות רצינית. אחי ואני כמעט והתייאשנו ממציאת הפתרון לחידת "שרה האלמונית" ומקומנו, אם בכלל, בשושלת חתם סופר. באחד הימים עלה משום מקום שמו של מהנדס מים מכפר סבא, מתי אייזנברג. "דברו איתו," הציעה קרובת משפחה, "הוא שייך לשושלת חתם סופר, והוא גם המומחה הטוב ביותר לגֵנֵאלוגיה שיש כיום בארץ."

עברו כמה ימים ואחי יצר קשר עם מזכירתו של המהנדס. המזכירה שאלה בהומור השמור אצלה, "אתה בעניין מים או אילן יוחסין?" ועוד באותו יום נערכה שיחה ביניהם. להפתעתו הגדולה של אחי, כבר בתחילת השיחה עלה שמה של שרה ונפתרה "חידת החץ המעוגל" בעבודת השורשים של שירי בתו, שדילגה, כך בטעות, על דור שלם, הדור החמישי, הדור של סבתי גיזלה. בסיומה של השיחה נשלח מייל שנחת אחר כבוד אצל אחי, ובו פירוט השושלת המפוארת. והנה הענף שלנו: הינדל, בתם הבכירה של חתם סופר ואשתו השנייה שרה־סירל, התחתנה עם צבי־דוד ארנפלד, והם הולידו שמונה צאצאים: שמעון, אסתר, ריזל, שמואל, שרה, שאול, עקיבא וישעיהו. עקיבא התחתן עם גברת טרויץ ולהם נולדו חמישה צאצאים: שמעיה, שאול, משה, קיטל ושרה. שרה (שרה האלמותית) התחתנה עם נתן פוגל וביחד הולידו חמישה: אתל, הנזי, יצחק, גיזלה וסלומון. סבתי גיזלה התחתנה עם סבי, מוזס־סמואל רוזנהק, והם הולידו את אבי נתן ואת הנזי וגרטה, אחיותיו התאומות הבוגרות ממנו בשנתיים.

ב־23.9.2004, לאחר יותר משנתיים של חיפושים, נשלח סוף־סוף להדי המייל באנגלית בצירוף השושלת המפורטת, משם הופץ חיש קל לכל שאר המשפחה שבקנדה ובארצות הברית. שבוע לאחר מכן עברה בת דודתי הפעלתנית מטורונטו בכל הספריות שבעיר ורכשה את כל הספרים הקשורים לחתם סופר.

מאז האירוע במסעדה שבטורונטו ניסיתי לא אחת להתמודד עם השאלה אם הצורך להתחקות אחר השורשים שלי נבע מבקשתה המפורשת של הדי, או שהדבר בכלל נעוץ ברצון שקיים בכל אחד השואל מי אני, מה אני, מהיכן הגעתי?

וכך בעודי תוהה בעניין, ואין בידי לפסוק לכאן או לכאן, נשביתי במקרה מוזר שאירע לסבתי גיזלה בשנים הראשונות של המדינה. ליתר דיוק, באמצע חודש אוגוסט שנת 1952.

ככל שהמשכתי לחקור ולדרוש בו ובסיבותיו, החלו כמו מעצמן להופיע מולי דמויות ממעגלים נוספים, שאת סיפורן אספר כשותף רואה ואינו נראה המבין את שפתן. התשוקה שניעורה בי לפגישה עם ענפיו המסתעפים של אילן היוחסין שלנו הובילה אותי לספר את קורותיהם של נתן ושרה פוגל, סבם וסבתם של אבי נתן, ושתי אחיותיו התאומות הנזי וגרטה, החל מהופעתם ועד ימינו אנו.

1 נשיא הבונדס בצפון אמריקה, רון פריש.