קצוות שרופים

1

הטלפון בפינת האוכל צלצל באמצע הספונג׳ה של יום שני. זה היום היחידי שהמספרה סגורה ואני יכולה לנקות את הבית כמו שצריך.

מי מצלצל לטלפון של הבית? רק מי שרוצה כסף.

לא עניתי.

אחרי זה הוא התחיל לצלצל שוב.

בסוף עניתי, כי נמאס. אני יגיד להם שיפסיקו לצלצל ולהפריע לי, יש חוק נגד זה.

״הלו?״

״שלום, גברת אמסלם?״

אני כבר מזמן לא גיברת אמסלם, אבל פעם הייתי.

״כן?״

״מדברת דגנית ממשטרת ישראל.״

נפל לי הלב לתחתונים. מה משטרת ישראל עכשיו? מה זה? קרה משהו לילדים? לא, לא יכול להיות, היו מתקשרים מבית הספר. הם עשו משהו רע? יש לי ילדים טובים, הם לא עושים שטויות. אריאל בכיתה ח׳. בכיתה המדעית. תלמיד מצטיין. לא יכול להיות שתפסו אותו על משהו. כפיר עוד קטן. נכון, הוא שובב, אבל הוא רק בכיתה ו׳, מה הוא כבר יכול לעשות? אני מסתכלת מה השעה. אחת־עשרה וחצי. הילדים בבית ספר. מה קרה?

״כן?״

״זה... נושא קצת רגיש, את יכולה לבוא לכאן לשוחח איתי?״

אוי, אלוהים. הלב שלי נפל מהתחתונים לרצפה.

״מי מת?״

״אף אחד לא מת, גברת אמסלם, הכול בסדר. אני רק רוצה לדבר איתך.״

״אני לא באה בלי שתגידי לי מה קרה. המשטרה לא מתקשרת סתם ככה לאנשים ואומרת להם לבוא. תגידי לי מה קרה!״ אני מרימה את הטונים. לפעמים אין ברירה.

״גברת אמסלם, אני רק רוצה לדבר איתך על... על תלונה שהגשת אצלנו לפני...״ אני שומעת ניירות מרשרשים, ״לפני שש־עשרה שנים.״

הלב שלי, שכבר הגיע לרצפה, מתחיל לדמם עכשיו.

״את מתכוונת לתינוקת שלי?״

״כן, גברת אמסלם.״

״תגידי לי לאן לבוא ואני יבוא.״

ירדתי למטה, ככה, כמו שאני מהניקיונות, עם מכנסיים קצרים וגופייה וכפכפים. לא זכרתי איפה חניתי את הטויוטה ועשיתי סיבוב עד שמצאתי אותה בחניה הקבועה שלי, ואז ראיתי שאין לי מפתחות. עליתי הביתה לקחת אותם, ואז הבנתי שסגרתי את הדלת והמפתחות ננעלו בפנים. אינעל העולם. מה עושים, מה עושים, לעזאזל? דפקתי על הדלת של השכנה שלי, ויווי.

״ויווי, זאת אתי, תפתחי!״

ויווי ישר פתחה לי. ״מה קרה, נשמה?״

״אני צריכה לנסוע עכשיו... חייבת. משטרה. המפתחות ננעלו בפנים. אפשר לקחת את האוטו שלך?״

ויווי, כפרה עליה, לא שאלה שאלות, הלכה לבדוק במגירה של המפתחות שלהם.

״לא, נשמה, חזי לקח ת׳אוטו היום. לאן את צריכה להגיע?״

אני אומרת לה את הכתובת של התחנת משטרה. לא התחנה פה לידנו. התחנה הראשית, בתל אביב. עם כל הג׳ננה בראש שלי, את הכתובת הזאת אני זוכרת.

״וואי, איזה בלגן,״ ויווי טופחת על המצח שלה בייאוש. ״רגע, אולי משה יכול לקחת אותך?״

משה? איך לא חשבתי על משה?

״חכי, אני מתקשרת אליו." אני מוצאת את המספר שלו במועדפים של הטלפון, אין יום שאנחנו לא מדברים. איך לא חשבתי עליו בעצמי?

״משה? שומע? אני צריכה להגיע לתחנת משטרה בתל אביב. עכשיו. נעלתי את המפתחות שלי בבית. אתה יכול לבוא לקחת אותי?״ הוא מתחיל לשאול שאלות, אבל אני לא רוצה לענות, בטח לא ליד ויווי. ״תבוא ואני יספר לך. כמה זמן? סבבה.״

אני סוגרת את השיחה ואומרת לוויווי, ״הוא יהיה פה עוד חמש דקות.״

״אין, אין על משה,״ היא אומרת לי.

לא, אין על משה. הוא היה בעל טוב, ועכשיו הוא גרוש טוב.

״טוב, ויווי, אני יורדת למטה לחכות לו. תודה!״ אני נותנת לה חיבוק קטן לפני שאני יוצאת. היא כאילו לא עשתה כלום, אבל אני מרגישה יותר מאורגנת עכשיו.

״בהצלחה, נשמה,״ היא אומרת, בלי לדעת בכלל מה העניין.

אני יורדת במדרגות, לאט לאט, לא מהר מהר כמו שירדתי קודם, ישר אחרי הטלפון שקיבלתי מהמשטרה. אני מסתכלת למטה, רואה את הרגליים שלי בכפכפים, בלי לק, בלי כלום. איך אני יוצאת ככה מהבית? ועוד למשטרה? לשיחה על התינוקת שלי? השתגעתי?

כשמשה מגיע במונית שלו, אני שואלת אותו אם יש לו את המפתחות של הבית. בטח שיש לו, זה היה גם הבית שלו, והבנים שלו גרים פה. הוא נותן לי אותם. אני אומרת לו ״חכה רגע,״ וטסה שוב לקומה השנייה, פותחת את הדלת, זורקת עליי שמלת טריקו מהערמה של הכביסה הנקייה. נועלת את האדידס הלבנות שלי, הן כבר לא כל כך לבנות, אבל עדיפות מהציפורניים שלי בלי הלק, ורצה חזרה למטה, עם המפתחות שלי והמפתחות של משה. אני נותנת לו את המפתחות שלו דרך החלון, ועוקפת את המונית, להתיישב לידו.

״אבל אם יש לך את המפתחות עכשיו, בשביל מה את צריכה שאני יסיע אותך?״ הוא שואל. בצדק, האמת.

״תתחיל ליסוע ואני יסביר,״ אני אומרת לו, והוא לא מתווכח, מתחיל לנסוע.

רק אחרי שאנחנו יורדים לאיילון אני מצליחה לסדר את המחשבות שלי ככה שאפשר להגיד אותן. אני אומרת לו, ״התקשרו מהמשטרה, הם ביקשו לדבר איתי על נושא רגיש.״ אני מסתכלת עליו טוב, כי משה מומחה בלהחזיק פאסון. רק מי שמכיר אותו ממש ממש טוב, כמוני, יכול לראות איך השיניים שלו מתהדקות בתוך הפה הסגור שלו, איך האצבעות שלו מחזיקות פתאום את ההגה כל כך חזק, שהמפרקים שלהם נהיים לבנים.

אבל הוא לא אומר מילה, מחכה שאני ימשיך.

״הבנים בסדר, לא קרה להם כלום. לרגע חשבתי שאחד מהם עשה שטויות, אבל זה לא הם.״

המפרקים שלו מקבלים חזרה את הצבע שלהם. גם הוא, כמוני, כשמזכירים את המשטרה, תמיד חושב על מה שקרה לבן דוד שלו, מוקי. מוקי, שנקרא על שם אותו סבא כמו משה, נפל לסם כשהם היו בצבא, ומאז כל החיים שלו הם מבית מעצר אחד למוסד גמילה אחר.

״זה קשור לתינוקת שגנבו לנו.״

עכשיו לא רק המפרקים שלו מלבינים, כל הפנים שלו מקבלים צבע של סיד. אני רואה שקשה לו לנשום.

״אתה רוצה לעצור בצד?״ משה אף פעם לא עוצר בצד, ואני ממש יודעת שהוא יעשה ״לא״ עם הראש וימשיך לנסוע. אבל הוא מאותת, מסתכל בראי, כזה נהג טוב הוא, אפילו ברגעים קשים, ועוצר בשוליים של איילון. הוא יושב בכיסא שלו, עם החרוזים מהעץ שקניתי לו כשהוא קיבל את המונית החדשה, כדי שהדם שלו יזרום יותר טוב, יושב ונושם. אני לא בטוחה שהדם שלו זורם כל כך טוב עכשיו.

״אתה רוצה מים?״ אני לא יודעת למה אני מציעה לו מים. אין לי מים. הוא לא עונה.

״תנשום, משה, כפרה, תנשום. אני יודעת שזה מפתיע. גם אני הייתי בשוק בדקות הראשונות.״

הוא עושה בדיוק את זה: נושם. אני מקשיבה איך הנשימות שלו מאיטות, הוא נרגע.

״מה הם אמרו?״ הוא שואל, ואלה המילים הראשונות שהוא אומר לי מהרגע שהתחלנו לנסוע.

״הם לא רצו להגיד שום דבר. שאני יבוא ונדבר.״

״למה אליי הם לא התקשרו?״

״אני לא יודעת, משה, אני לא יודעת כלום. בוא ניסע, נראה מה יש להם להגיד. אולי זה בכלל לא חשוב, אולי הם רוצים להגיד שהם סוגרים את התיק או משהו, שהוא התיישן. שכבר אין סיכוי למצוא אותה. אבל אנחנו שנינו יודעים את זה, נכון?״

הוא נרגע לגמרי. זה מצב שהוא מכיר. אנחנו לא יודעים מה קרה שם וכנראה אף פעם לא נדע. משה נושם עוד נשימה עמוקה, מוציא את האוויר לאט לאט החוצה, מאותת שמאלה, בודק בראי, וחוזר לנסוע.

אנחנו לא מחליפים עוד אף מילה עד שאנחנו מגיעים לתחנת משטרה.

משה חונה את המונית באדום־צהוב, קרוב לתחנת משטרה. אנחנו יוצאים שנינו, בשקט. אני נכנסת לתחנה כמעט בריצה, משה נסחב שני צעדים מאחוריי.

בכניסה יש דלפק, מאחוריו שוטר שנראה כמו ילד שהתחפש. פתאום אני לא יודעת מה להגיד לו.

״אפשר לעזור לך, גברת?״ הוא שואל.

״אה... התקשרו אליי... אמרו לי לבוא...״

״מי התקשר אלייך?״

איך קראו לה? איך קראו לה? אני בכלל יודעת איך קראו לה? היא אמרה את השם שלה? אני חוזרת בראש על השיחה שלנו, שנצרבה לי במוח. דלית? דנית? דגנית?

״דגנית?״ אני חצי אומרת חצי שואלת.

״אה... דגנית...״ הוא מסתכל עליי טוב־טוב, ואז מרים את השפופרת של הטלפון האפור שעל השולחן שלו ומקליד כמה מספרים. ״דגנית? האנשים שלך פה,״ הוא אומר לתוך הטלפון, מקשיב רגע וסוגר אותו. ״קומה שנייה, חדר מאתיים ואחת־עשרה,״ הוא אומר בלי להרים שוב את הראש, ואני מסתכלת מסביב לראות איפה יש פה מעלית. משה אומר לי, ״בואי, הנה המדרגות.״ עכשיו הוא רץ ואני הולכת אחריו.

אנחנו עולים במדרגות ואני חושבת שמאז השיחת טלפון הזאת, כבר עליתי וירדתי מדרגות כמו שלא עליתי כל החודש האחרון. לפחות משהו טוב אחד יצא לי מזה, קצת כושר.

בקומה השנייה אנחנו מוצאים די מהר את הדלת הסגורה של חדר מאתים ואחת־עשרה, שכתוב עליה ״נוער״ ומתחת, באותיות קטנות יותר, ״דגנית שורק״. אני עומדת מול הדלת, ואני פוחדת לעבור בה.

לפני שש־עשרה שנים לקחו לי את התינוקת שלי, וזה הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים. אבל מאז למדתי לחיות עם הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים. נולדו לי עוד שני ילדים, פתחתי מספרה, התגרשתי. עכשיו הכול בסדר. אני חיה טוב. אני לא אותו בנאדם שהייתי אז. יש לי דירה, יש לי עסק, יש לי אוטו, יש לי משפחה, יש לי חברים, אין לי תינוקת. אני לא יודעת מה אני אמצא מאחורי הדלת הזאת ומה זה יעשה לי ולחיים שלי. אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת.

בזמן שכל המחשבות האלה עוברות לי בראש, משה פשוט נעמד לידי, דופק בדלת, ופותח אותה לפני שאני מספיקה להגיד לו ״רגע! בוא נעצור שנייה! נחשוב!״, אבל זהו, הדלת פתוחה, ומאחורי שולחן יושבת מי שהיא כנראה דגנית שורק, במדים של המשטרה, עם שיער חום אסוף בקוקו ומשקפיים במסגרת מתכת סגולה. אם היא היתה באה אליי למספרה הייתי משחררת לה את הקוקו, גוזרת לה קצוות ועושה לה קצת גוונים. עם הפנים החיוורים שלה זה היה עושה לה רק טוב.

משה אומר לה, ״שלום, אנחנו משפחת אמסלם,״ ואני מסתכלת עליו בפליאה. אנחנו כבר שנתיים וחצי לא משפחה, הוא עוד לא קלט את זה?

דגנית מחייכת אליו חיוך מקצועי כזה, ואומרת, ״תודה שבאתם. שבו בבקשה,״ כאילו אנחנו בתוכנית אירוח בטלוויזיה. אנחנו מתיישבים בשני הכיסאות שמול השולחן שלה. היא ממשיכה להיות פאולה או גלית מהטלוויזיה, ושואלת, ״אפשר להציע לכם לשתות משהו?״ ואני לא יכולה לענות לה. הגרון שלי יבש. אני עושה ״לא״ עם הראש, אבל משה, שמסתכל עליי ומבין בדיוק, אומר לה: ״אנחנו נשמח לשתי כוסות מים, אם לא קשה לך.״ היא קמה ממקומה, יוצאת מהחדר, וחוזרת אחרי רגע עם שתי כוסות חד־פעמיות שקופות מלאות כמעט עד הסוף במים קרים מהמתקן במסדרון. אני לוקחת את הכוס שלי ושותה בבת אחת את כל מה שיש בה. עכשיו פחות יבש לי.

דגנית מתיישבת מולנו. ״אני הזמנתי אתכם כי... קרה משהו שקשור אליכם.״ אנחנו לא אומרים כלום. ״לתלונה שהגשתם לפני שש־עשרה שנים,״ היא מרחיבה, כאילו זה לא ברור. ״הבעיה זה לא התלונה שהגשנו, הבעיה זה שגנבו לנו את התינוקת,״ משה אומר לה. היא מכווצת את השפתיים שלה ומזיזה את הראש מצד לצד. שקט בחדר. אף אחד לא אומר מילה. אני נזכרת באותו יום, איך התעוררתי ולא מצאתי את התינוקת בעריסה לידי. את הצעקות שהרמתי שם. את הבלגן שהיה. את החיפושים, הדמעות, השאלות. הכאב. אני מסתכלת על משה. הפנים שלו, כמו תמיד, לא מראים שום דבר ממה שהוא חושב או מרגיש. אבל אני חושבת שהוא נזכר במה שאני נזכרת.

אני מסתכלת על דגנית. אני לא יודעת במה היא נזכרת. היא היתה אז אולי תלמידה בבית ספר. אין לה מושג מה היה שם.

״אז מה קרה? למה קראת לנו לפה?״ אני שואלת אותה כי אני לא יכולה כבר עם השקט הזה.

״הגיעה לפה הבוקר בחורה... נערה. הסיפור שלה... דומה לסיפור שלכם. היא טוענת שהיא נחטפה כתינוקת מבית החולים, היא לא יודעת מאיזה בית חולים. שהחוטפת שלה היתה יולדת שהתינוק שלה מת זמן קצר לאחר הלידה. שהיא גנבה אותה מהשותפה שלה לחדר וטסה איתה לאיטליה, ושם היא חייתה עד עכשיו ולא ידעה שהיא לא הבת הביולוגית שלה. שביום הולדת שש־עשרה שלה, לפני כמה ימים, האמא שלה... החוטפת... סיפרה לה את הסיפור הזה. והיא מיד ברחה מהבית באיטליה ובאה הנה כדי לחפש את ההורים הביולוגיים שלה.״

דלי של מים קרים נשפך עליי. הר של קרחונים עומד לי על הראש. בחיים שלי לא הרגשתי ככה: צמרמורת וצפצופים באוזניים ובחילה והכול ביחד. אני שומעת ״בום״ ומסתובבת לראות מה קרה. משה על הרצפה. אני מתכופפת אליו ונוגעת בו. הוא פותח עיניים. ״אתה בסדר, כפרה?״

״נרדמתי וחלמתי שהתינוקת שלנו חוזרת אלינו.״

״לא, נשמה, התעלפת. הכול בסדר. קום ונשמע אם זה נכון.״

הוא מתחיל להתיישר, אבל דגנית אומרת, ״רגע, לאט לאט.״ היא לוקחת את כוס המים שלו מהשולחן ומגישה לו. ״קודם תשתה, מר אמסלם.״ משה מתיישב על הרצפה, לוקח את הכוס השקופה מדגנית. הידיים שלו רועדות וקצת מועכות את הכוס החד־פעמית. הוא שותה מהמים, חצי נשפך לו על החולצה. הוא מושיט לי את הכוס, עם הקצת מים שנשארו בה, ואני שמה אותה על השולחן של דגנית ומשאירה מתחתיה סימן עגול ורטוב. לא נורא, זה רק מים.

״אתה יכול לקום, משה?״

הוא עושה ״כן״ עם הראש.

אני נותנת לו יד, אבל הוא לא משתמש בה, הוא קם בעצמו. ככה הוא, משה.

שנינו מתיישבים שוב על הכיסאות מול דגנית, דגנית חוזרת למקום שלה.

שוב שקט בחדר. אבל בראש שלי מלא רעש. מחשבות, תמונות, זיכרונות, חלומות. הכול מתערבב ביחד.

״אז את חושבת שזאת הילדה שלנו?״ אני שואלת אותה, בשקט, כדי שמשה לא יתעלף שוב.

״הסיפור שהיא מספרת מאוד דומה, אבל אנחנו לא יודעים. אני הזמנתי אתכם לכאן כדי לקחת דגימת די־אן־אֵיי ולבדוק אם זו הבת שלכם.״

אני יודעת מה זה די־אן־אֵיי, אריאל הסביר לי. הוא לומד בכיתה המדעית.

״ובינתיים? איפה היא? אנחנו יכולים לפגוש אותה?״

״אנחנו מעדיפים לחכות קודם לתשובות של הבדיקה הגנטית,״ היא אומרת.

״אבל איפה היא? יש לה איפה לגור? מה לאכול? יש לה כסף? היא צריכה משהו?״ אני שואלת. לא יכול להיות שילדה בת שש־עשרה תסתובב לבד ברחובות בלי כסף לאוכל או מקום לישון בו.

״היא הגיעה עם כסף. היא טסה לפה לבד, לקחה מונית משדה התעופה, יש לה חדר במלון. הצענו לה להתארח בהוסטל שלנו לבני נוער בסיכון, אבל היא לא רצתה, העדיפה להישאר במלון.״

ילדה חכמה.

דגנית לוקחת אותנו לחדר אחר, בקצה השני של הקומה. אחות עם בגדים של בית חולים מבקשת מאיתנו לפתוח את הפה ועם מקלונים של אוזניים משפשפת לנו את הצד הפנימי של הלחי. זה לא כואב. אנחנו צריכים לחתום שאנחנו מסכימים שיבדקו את הדי־אן־אֵיי שלנו ויכניסו אותו למאגר של המשטרה. משה מתחיל להגיד, ״אבל למה מאגר, אנחנו רק רוצים לבדוק אם הוא מתאים לילדה,״ אבל אני משתיקה אותו. מה אכפת לי מאגר. שיבדקו כבר. אני נותנת לדגנית את המספר של הסלולרי שלי ושל משה, והיא מבטיחה להתקשר ברגע שתהיה לה תשובה. היא אומרת שזה ייקח כמה ימים.