קשרים והקשרים – גישת המערכות האינטרסובייקטיבית בטיפול...

לעונג הוא לי לקדם בברכה את המהדורה העברית של הספר קשרים והֶקשרים. ברצוני לנצל הזדמנות זו כדי להציג את עצמי ולדון בכמה מנקודות הציון במסעי האישי והאינטלקטואלי שהוליך אותי לכתיבת הספר הזה. אתייחס גם להבנות החדשות בתחום הנוירוביולוגיה של ההתקשרות ולהשפעתן על גישתי לטיפול זוגי.

שתי מילות הכותרת, קשרים והֶקשרים, מהדהדות בעֲבָרי. אמי היתה בת למשפחת מהגרים מרוסיה לארצות הברית ואבי היה קורבן האנטישמיות, שכן בעֶטיָה נאלץ להפסיק את לימודי המשפטים. שניהם נאבקו כדי לשרוד, ולא אחת כשלו בנסותם להיטמע בפרבר של לוס אנג'לס, שבו היו האנשים עסוקים בעיקר בקניות ובגלישת גלים. חוויותי בשנות ילדותי המוקדמות עמדו בסימן מורכבותם של הֶקשרי תרבות, מעמד ואירועים אישיים. הדבר הקבוע בעולם משתנה זה היה הקשר המשפחתי: אחאים, בני דודים, הורים והורי הורים. משפחתנו המורחבת היתה כעין מועדון של דודניות ודודנים, שעמד במרכז עולמנו החברתי וסיפק לנו תמיכה בזמנים קשים.

ראשית הכשרתי כמטפל משפחתי מערכתי שיקפה את ההתנסויות הללו ואת הערכים שביסודן. תיאוריית הטיפול המשפחתי עמדה על כך שנתייחס אל הפרט בהֶקשר של המערכת המשפחתית שלו, וגרסה שמטרת הטיפול היא לאַחות קשרים בתוך המשפחה. תיאוריית המערכות (בייטסון, 1979) – חלופה אפיסטמולוגית לפסיכולוגיה הפרוידיאנית, הגורסת שהקונפליקטים הם הקובעים את חוויותיו הנפשיות של הפרט – קידמה את הרעיון האומר שהמשפחה או הזוג גדולים מסך היחידים המרכיבים אותם. רעיון זה תאם את התנסויותי בקרב בני משפחתי.

כשלמדתי אצל סלוודור מינושין, קרל ווייטיקר וּוירג'יניה סאטיר התוודעתי לאפשרויות השינוי הטמונות בטיפול על בסיס מערכתי. עם זאת זיהיתי במשך הזמן, בחלקים מסוימים של הגישה המשפחתית, היבטים מכאניסטיים והתמקדות יתר בהתערבויותיו המבריקות של המטפל. בהיותי גם משורר התבצרה בי הערכה רבה לעומק החוויה האישית ולעולמות השונים שמסוגלת הסובייקטיביות האנושית ליצור. בחיפוש אחר מעמקים אלו השקעתי את עצמי במחקרים הפוסט־פרוידיאניים (של מלאני קליין, דונלד ויניקוט ואסכולת קשרי־האובייקט הבריטית), אבל שום דבר לא משך את לבי עד שגיליתי את היינץ קוהוט ופסיכולוגיית העצמי שלו, המתבססת על מודל דו־כיווני של שני אנשים, מטופל ואנליטיקאי, הבונים את הטיפול בכוחות משותפים.

בהתייחסו להעברה כאל ביטוי לצרכיו האמיתיים של המטופל, ולא כאל פנטזיה או אמצעי הגנה, חולל קוהוט שינוי מקיף בעולמה של הפסיכואנליזה ההתייחסותית כולה. בהדגישה את האמפתיה כצורך מהותי בקשרים בין בני אדם, וגם כדרך לחקירת החוויה האישית, היתה לי פסיכולוגיית העצמי הקוהוטיאנית לכוכב הצפון, שעל פיו ניווטתי את חיי המקצועיים. האמונה שביסוד גישתי לטיפול זוגי היא שבני זוג נשואים זקוקים להתכַּווננות אמפתית הדדית, ושבמסגרת הטיפול הם ייטו יותר להקשיב ויהיו מוכנים יותר להסתגל אם יחושו שהמטפל מבין ללבם.

כאשר הגעתי לפסיכולוגיית העצמי הפסיכואנליטית באמצע שנות ה־80, זמן קצר לאחר מותו של קוהוט, שקק התחום חיים תודות להגותם היצירתית של ממשיכי דרכו, בייחוד רוברט סטולורו (1987, 1992) ותלמידיו, מפַתחי התיאוריה האינטרסובייקטיבית. הרגשתי שהתיאוריה האינטרסובייקטיבית מגשרת בין שני עולמותי: הטיפול המשפחתי והפסיכואנליזה, אף על פי שבשיחה אישית איתי הכחיש סטולורו את חובו לטיפול המשפחתי ולמורשת האפיסמולוגית של תיאוריית המערכות הכללית. התחלתי ליישם את התיאוריה האינטרסובייקטיבית בטיפול משפחתי (שדוק, 1997) וזוגי (שדוק, 1998).

התיאוריה האינטרסובייקטיבית עברה שינוי אפיסטמולוגי יסודי. בחלקו של דבר בהשראת מחקריהן של אסתר ת'לן ולינדה סמית' (1994), התיאורטיקניות שעסקו בחקר התפתחותם של תינוקות וילדים, סיגלו להם סטולורו (1997) ותלמידיו את השם "תיאוריית המערכות האינטרסובייקטיבית". ת'לן וסמית' רתמו את תיאוריית המערכות הדינאמיות הלא־ליניארית לשירות היבטיה השונים של התפתחות האדם מינקותו, החל בלימוד ההליכה וכלה ביכולת הקוגניטיבית לייצג מושגים אבסטרקטים ייצוג סמלי. הן ראו את התפתחות האדם בכל רגע נתון כתוצר של משחק הגומלין בין הטבוע באדם מבטן ומלידה (nature) לבין מה שקשור בטיפוח (nurture) תכונותיו המוּלדות הללו במערכות דינאמיות לא־ליניאריות. מחקריהן קראו תיגר על ההיבטים הדטרמיניסטיים הקודמים של התפתחות האדם בנתיבים מוגדרים מראש.

הפרדיגמה החדשה של תיאוריית המערכות האינטרסובייקטיבית, הרואה את החוויה האנושית כנובעת מפעולת הגומלין בין השכל, הנפש, הקשרים והסביבה החברתית, היא מקיפה ומשחררת כאחד. מנקודת מבט זאת תיאוריית המערכות האינטרסובייקטיבית אינה תיאוריה של חוויה אישית, וגם לא תיאוריה ביולוגית או חברתית; הבחנות אלה מאבדות ממשמעותן. היא תיאוריה אופטימית במובהק: אי אפשר להחליט מראש או לקבוע את גבולות התפתחותו של האדם. המוות הוא הגבול היחיד.

הואיל ותיאוריית המערכות האינטרסובייקטיבית רואה את חיי הנפש של הפרט כשזורים לבלי הַפרֵד במערכות יחסים, אפשר לומר שאין בה סתירה בין מטרות הטיפול הפרטני לאלה של הטיפול הזוגי. הישגיו הטיפוליים של בן הזוג האחד עשויים לתרום לאלה של בן הזוג האחר, והתערבות המטפל, המסייעת ליחסים, עשויה להיות רבת ערך להתפתחותם האישית של שני בני הזוג כאחד. מבחינת הדינאמיקה של המערכות, אפילו יחסים שהגיעו למבוי סתום מסוגלים לעבור "שינוי פאזה" של המערכת הזוגית, להתארגן־מחדש מן היסוד ובאורח שאינו ניתן לניבוי ולהתקדם בדרך לריפוי. אפשרות מלהיבה זו היא המניעה אותי להמשיך בתהליך ולבחון מִגוון של גישות בטיפול הזוגי.

מחקרים נוירוביולוגיים חדשים בתחום התהוותן, התפתחותן והשפעתן של מערכות יחסים, שנערכו לאחר שיצא לאור ספרי קשרים והקשרים, הרחיבו את תיאוריית המערכות האינטרסובייקטיבית. מחקרים אלה הולידו גישות חדשות בטיפול פרטני (ראו, למשל, וולין [Wallin] 2007, בּיבּי ולכמן, 2002) ובטיפול זוגי (למשל, ג'ונסון ו־וויפן [Johnson and Whiffen] (2003). שני ספריו של אלן שור [Schore] (1994, 2002) הם סיכום שימושי של מחקרים אלה.

עם הבולטים שבממצאי המחקרים הללו נמנים:

● עקרון הנוירופלסטיות. מבנה המוח משתנה כל העת בעקבות החוויות שחוֹוה האדם. מוחנו הוא תולדה של מארג חוויות עשיר, במיוחד אלה המתרחשות במסגרת של קשרים אינטימיים, והן מחוללות בו תמורות כל העת.

● הקשרים האינטימיים שאנו קושרים, מינקות עד זִקנה ושיבה, הם כור ההיתוך להתפתחותו של האדם. כל התפתחות המתחוללת בנו לאורך חיינו מתקיימת בהֶקשר של מערכת יחסים אינטרסובייקטיבית.

● מרכזיות הרגש. מחקרי מערכות היחסים והנוירוביולוגיה מאשרים את ההנחה שהוויסות הרגשי בין התינוק לדמות המטפלת הוא הבסיס לחוויית העצמי שלנו וליחסינו עם הזולת.

● תקשורת לא־מילולית. מאחר שמבחינה התפתחותית קודמות מערכות היחסים שלנו להיווצרות השפה, מהווה התקשורת הלא־מילולית שפה אוניברסלית (lingua franca) במערכות היחסים הללו. הקשר בין בוגרים נשמר אף הוא בדרך דומה באמצעות דיאלוג לא־מילולי, לרוב גם לא־מודע.

● התמדתם של סגנונות ההיקשרות. מחקרם של מרי מיין [Main] ואריק הסה [Hesse] (2005) מדגים את המִתאם שבין סגנונות ההיקשרות בינקות לבין דפוסי ההיקשרות בין בוגרים. בשפת המערכות יוצרים דפוסי ההיקשרות של ילדים מצבי־הימשכות (attractor states) ליחסים בין בוגרים. עם זאת חשוב להימנע מן הפיתוי להמחיש דפוסי היקשרות (בטוח, נמנע, אמביוולנטי, לא־מאורגן) כאילו היו "דברים" או מִבנים.

בהשראת מחקר זה אני נותן את דעתי במיוחד, בעבודתי עם זוגות, על דיאלוגים של מבטים ותנועות גוף המתקיימים בין בני הזוג ללא אומר ודברים. למשל, מבט של גינוי מצד בת הזוג בנושא הוצאת כספים הביא את אחד ממטופלי להסתגר בתוך התקף של זעם ועצב, שעמד בסתירה מובהקת למשאלתו המוּדעת להתקרב אליה וליהנות יחד איתה. חקירת אותו מבט – שלא היה אלא הרמת גבה זעופה והתעקלות קלה של השפתיים – הביאה אותי להבנת הקשר בינו לבין הזיכרון החבוי של מורת הרוח שחש בן הזוג בשעתו בעיניה של אמו, שהיתה מכורה לקראק, כאשר היה זקוק לה. מבט אחד, לכאורה בלתי מזיק, מצד בת הזוג הביא לחזרתה של חוויה לא־מודעת שבטראומת ילדות. נוסף על כך הניע אותי המחקר בדבר התמדתם של סגנונות קשר בינקות גם בחיי האדם הבוגר להקדיש תשומת לב רבה עוד יותר לדרך שבה משפיע עברו של כל אחד מבני הזוג בתחום יצירת קשרים על מערכת היחסים ביניהם.

לאחרונה מתמקדות מגמות כגון "הגישה הפסיכוביולוגית" של סטן טטקין [Tatkin] (סולומון וטטקין, 2011) בטיפול ישיר בחוויות ההתחברות הסמויות, שנועד להשפיע על מערכות הקשרים של זוגות בוגרים. בשיטת הטיפול של ד"ר טטקין יושב כל אחד מבני הזוג – וגם המטפל – בכיסא גלגלים משלו, והמטפל מכוון את תנועותיהם המתגלגלות של השלושה (לרבות תנועותיו־הוא) באופן שיציין או תיחום גבולות או יצירת קִרבה. הכְוונה ישירה זו ברמה הנוירולוגית ליצירת חוויות קשר חדשות מבקשת לערער את מערכת היחסים הגדולה יותר ולאפשר לה, ולכל אחד מבני הזוג בנפרד, להתארגן מחדש ולעלות על מסלולי צמיחה והתפתחות חדשים. אף שזוהי גישה שונה לחלוטין מזו המתוארת בספר, המדגישה את בניית האמפתיה בין בני הזוג, היופי שבתיאוריית המערכות טמון, בין השאר, ביכולתה להכיל מִגוון של גישות. גישת המערכות האינטרסובייקטיבית, המתמקדת ברגישויות יותר מאשר בטכניקה, פתוחה תמיד לשינויים שמקורם בהתפתחויות תרבותיות ומדעיות חדשות.

תקוותי היא שעם הוצאתה לאור של המהדורה העברית תתרומנה חוויותיהם הייחודיות של המטפלים הישראלים להתפתחותה של גישה זו ותסייענה למטופלים לספק את צורכיהם האנושיים הבסיסיים: מציאת מקלט ונחמה במערכת היחסים שלהם.

Bateson, G. (1979). Mind and Nature: A Necessary Unity. New York: Hampton Press.

Beebe, B. & Lachmann, F. (2002). Infant Research and Adult Treatment. Hllside, NJ: The Analytic Press.

Johnson, J. and Whiffen, V. (Eds). (2003). Attachment Processes in Couple and Family Therapy. New York: Guilford.

Main, M., Hesse, E. & Kaplan, N. (2005). Predictability of Attachment Behavior and Representational Processes. In K.E. Grossman, K. Grossman & E. Waters (Eds), Attachment From Infancy to Adulthood: Lessons From Longitudinal Studies. (pp 245-304). New York: Guilford.

Schore, A. (1994). Affect Regulation and the Origin of the Self. Hillsdale NJ: Erlbaum.

– – (2003). Affect Regulation and the Repair of the Self. New York: Norton.

Wallin, D. (2007). Attachment in Psychotherapy. New York: Guilford.