רגע לפני האושר

אני קופאית כבר שנתיים, והיום לראשונה לקוח קרא לי בשמי ואמר לי שלום. כל כך נדיר לפגוש אנשים חביבים. בדרך כלל הם בקושי מסתכלים עלי, מתייחסים כאילו אני לא ראויה לנימוס, שלא לדבר על אלה שמתנפלים עלי בגלל שאני איטית מדי. ישנם אלה שנועצים בי מבט שנועד להבהיר לי שאני רק קופאית. ישנם אלה שחושבים שהלקוח הוא מלך ולכן מרשים לעצמם כל דבר, כולל הערות מעליבות וסקסיסטיות. וישנם אלה שממשיכים לדבר בנייד, כאילו אני רק מכונה, מחכים שהמחיר יופיע על הצג ועוזבים בלי להעיף בי מבט.

אבל למדתי להתגונן. יש לי חברות לעבודה שסופגות בשתיקה, אבל אני עונה. הייתי רוצה לראות אותם במקומי. הם לא היו מחזיקים מעמד יומיים עם כל הרעש, רוח הפרצים, עם הפריטים הכבדים שצריך להחליק עד לסורק בלי רחמנות על הגב, ועם הצפצוף הבלתי פוסק. ועם שאסון הדפוק שמתייחס אלינו כמו אל בקר.

יום אחד אני אגרום לו לשלם על זה. הוא עוד יצטער.

כשלולו יהיה גדול, כשכבר לא יצטרך אותי, אני לא אתן יותר שיתייחסו אלי ככה. ואז סוף־סוף אהיה חופשייה. אני אנצל את ההזדמנות כדי להתנקם בכל המניאקים שמתעללים בנשים, כי לדעתם הן השפחות שלהם ונועדו להיות מנוצלות. באיזו זכות הם חושבים ככה?

אבל לָאיש של היום היה משהו בעיניים, הוא נראה אדם כן וטוב. נכון שאני צריכה להיזהר, עבדו עלי יותר מפעם אחת, אבל הרגשתי שהוא שונה, לא יודעת למה.

נתחיל בזה שהוא זקן! הוא לא כמו התרנגולים הצעירים שבטוחים שבגלל הנעורים והפנים היפים שלהם זכותם לקפוץ על כל מה שזז.

חוץ מזה עם שקית התפוחים שהוא לא שקל נכון, הוא נראה אבוד כאילו הרגע נחת מכוכב אחר.

לפעמים באמת מתחשק לי לטוס לכוכב אחר. מקום נקי מזוועות האדם, שגורמות סבל לארבע חמישיות מהאנושות ומובילות את כולנו לאבדון...

לפעמים נדמה לנו שאנחנו פוגשים אנשים שהגיעו מהכוכב שלנו... חייזרים, שונים מהאחרים, חיים על אותו גל ובאותן אשליות.

בדיוק ככה הרגשתי היום...

זאת הרגשה טובה.