רד־זון רייוולז 2: בליינד סייד

1 ג'יאנה

היום שבו נפלתי קורבן להתמוטטות העצבים שעבר קליי ג'ונסון לאחר פרידה היה יום יפה במיוחד.

שמש קיצית האירה חזק וגבוה בשמיים וחיממה לי את העור בזמן שדילגתי ברחבי מגרש הפוטבול של אוניברסיטת נורת בוסטון עם האייפד שלי אחוז היטב ביד ומחקתי מהרשימה שלי שחקנים שהייתי צריכה לשלוף לראיונות בסוף היום הראשון של מחנה האימונים של הסתיו. הסתיו כבר התחיל להתגנב אלינו ברוח הקרירה, בניחוח הדק של תפוחים ומשטח דשא רענן, והבטיח עוד שנה מלהיבה לקבוצת אן־בי־יו רֵבֵּלז.

בתקופה המקבילה בשנה שעברה הייתי כולי גוש של חרדה — ועדיין רעדתי כמו עלה נידף בכל פעם שניסיתי לתת הוראות לאיזה שחקן פוטבול בגובה מטר תשעים. אבל עכשיו לפחות הייתה לי מידה בינונית של ביטחון שנשענה על ההתמחות שביצעתי ועל העובדה שהתקבלתי לעבודה כמתאמת זוטרה של יחסי הציבור של הקבוצה.

זאת הקבוצה שלי, זאת השנה שבה אתבלט וזה הזמן שלי להגיח מבין הצללים.

תלתלי הקרמל שלי קפצו כשהסתובבתי במגרש בקדחתנות, נגעתי לשחקנים שהיו נחוצים לי בכתף ואמרתי להם לאן ללכת. הסמקתי רק שלוש פעמים והצלחתי לדבר כמעט לא בלחש ולשמור על קשר עין עם כולם.

התקדמות.

הרווחתי ביושר את התפקיד שלי, בדיוק כמו שהשחקנים האלה יילחמו על התפקידים שלהם בקבוצה לאורך העונה.

קיוויתי שהביטחון העצמי יגיע עם הזמן.

כשראיתי זימון לקליי ג'ונסון ברשימה שלי, חייכתי. הוא היה אחד השחקנים שהכי קל להדריך אותם באומנות היחסים עם התקשורת. זה בא לו בקלות. הוא היה שטותניק וכריזמטי, ועם זאת התשובות שלו היו רהוטות ומלוטשות. הוא דיבר מול המצלמה כמו מקצוען בן שלושים ושתיים ולא כמו ספורטאי סטודנט בן תשע־עשרה, והוא היה נחמד אליי — מכבד, קשוב. האמת, הוא בדרך כלל היה חובט לשחקנים האחרים בזרוע כדי שישימו לב אליי, אם הבקשה החלושה שלי שיבואו אחריי לא הצליחה להשיג את תשומת ליבם.

נוסף לכך, הוא היה ממתק גברי בהגדרה, ולחלוטין אי אפשר היה לעמוד בפניו, בלי הבדלי מגדר או נטייה מינית.

קלטתי אותו בקלות בתוך ים השחקנים, לא רק בגלל הגובה שלו, אלא גם מפני שהוא כבר פשט את חולצת האימון והשרירים שלו נצצו בשמש של ניו אינגלנד. השתדלתי מאוד לא להזיל ריר בגלל הגבעות החלקות של שרירי הבטן שלו ולא לעקוב במבט אחרי אגלי הזיעה שנזלו על שרירי החזה התפוחים שלו וזלגו משם למטה, לכל אורכו. הכתפיים הרחבות שלו היו שזופות ושריריות ושרירי הזרוע לא מהעולם הזה, כאילו הוא איזה לוחם באומנויות לחימה משולבות ולא שחקן פוטבול מכללות בעמדת ההגנה.

לא הרשיתי לעצמי יותר מעשרים שניות להתפעל מהלסת המסותתת שלו, מהאף הישר, מהשיער הלח בצבע חום־קפה שהיד שלו עברה בו בהיסח הדעת. התנועה הזאת כיווצה ללא כוונה את שריר הזרוע שלו, ולמראה הזה עלתה לי לראש בבת אחת כריכת רומן המאפיה שקראתי באותו הזמן.

ממש יכולתי לדמיין את זה. קליי ג'ונסון חונק אדם בידיים חשופות, מרתק אותו לקרקע כששרירי הזרוע שלו תפוחים והעיניים החמורות שלו מבטיחות לעלוב ההוא מוות, אלא אם כן יספר לקליי את מה שהוא צריך לדעת.

מצמצתי פעם אחת ושוב הייתי במגרש, בדרכי לגשת אליו. מקצוענית.

"קליי," אמרתי, למרות שידעתי שהקול שלי חלש מדי, בפרט כששאר הבחורים סביבו בדיוק פרצו בצחוק בגלל משהו.

חייכתי, הסטתי תלתל מאחורי האוזן ודיברתי בקול רם יותר.

"קליי, אני צריכה אותך בשביל התקשורת."

העיניים הירוקות המושחזות שלו עברו אליי בבת אחת, והנשימה שלי פשוט נעתקה. העיניים שלו היו בדרך כלל חמות, עם קמטים בזוויות, משורטטות בקו זהוב ומתחתיהן נפרש תמיד חיוך רחב ומדבק, אבל היום הן היו... מתות.

קהות.

קפואות.

כמעט... מרושעות.

עוד לא הספקתי להגיב, וכבר הרגשתי שאני מתרוממת באוויר בחיבוק מאחוריי.

"ג'יאנה! מותק. את לא מתכוונת שאת מחפשת אותי?"

ליאו הרננדז סחרר אותי, וידעתי שאין טעם להיאבק בו. פשוט חיכיתי שהרגליים שלי ייגעו שוב באדמה ואז יישרתי את המשקפיים על האף.

"אתה תקבל את הרגע שלך באור הזרקורים, ליאו. לא לדאוג."

ליאו הרננדז היה שחקן התקפה בעמדת רץ־אחורי, והוא גם היה קוץ שלא יתואר בתחת שלי. הוא לא היה גרוע מול המצלמה — האמת, ממש ההפך. מה שלא הפסיק לייצר לי עבודה הייתה הפעילות שלו מחוץ למגרש. הבחור הזה פשוט לא יסרב לשום בלונדינית משגעת ולשום בילוי לילי מאוחר, גם לא תמורת חוזה בליגה הלאומית ומענק חתימה בסך חמישה מיליון דולר.

כשהסתובבתי בחזרה לקליי, בדיוק הספקתי לראות אותו חולף על פניי בדרכו לחדר ההלבשה.

מיהרתי להדביק אותו. "אה, האמת, כל כלי התקשורת נמצאים שם," אמרתי, והצבעתי לעבר שולי האצטדיון.

"לא אכפת לי."

המילים שלו עצרו אותי במקום מרוב שהיו קרות. לרגע רעדתי והסתכלתי על התנועה הגלית של שרירי הגב שלו, ואז נענעתי את הראש ושוב מיהרתי אחריו.

"זה לא ייקח הרבה זמן, רק ריאיון זריז של חמש דקות."

"לא."

צחקקתי. "תשמע, אני מבינה. היום הראשון של המחנה הוא קשה. חם שם בחוץ, והמאמן מסתכל עליך, אני —"

"לא, את לא מבינה," הוא אמר והסתובב בבת אחת, עד שממש התנגשתי ישר בחזה המיוזע שלו. הוא לא ניסה לתפוס אותי כשנהדפתי לאחור, אבל אני התייצבתי, סידרתי את המשקפיים שלי והסתכלתי לו בעיניים כשהמשיך לדבר. "את לא שחקנית. את לא חלק מהקבוצה. את שייכת לתקשורת. וכרגע אני לא רוצה לדבר — לא איתך, לא איתם, לא עם אף אחד, לעזאזל."

הוא הסתובב ונשטפתי עלבון, אבל זה החזיק מעמד רק לרגע. כי אז נשפתי ועם האוויר הוצאתי גם את הכאב.

זה חלק מהעבודה שלי, להתמודד עם תינוקות מגודלים ועם מצבי הרוח שלהם.

אני על זה.

הדבקתי את הצעדים שלו וכחכחתי בגרון. "טוב, אני מצטערת שיש לך יום לא משהו, אבל למרבה הצער, זה חלק מהתפקיד שלך כספורטאי באוניברסיטה. אתה יכול לקיים את הריאיון הקצר הזה, או שאתה יכול להסביר למאמן למה לא התאים לך לטרוח."

זה עצר אותו, ואני ראיתי איך הוא אגרף את שתי כפות הידיים בזמן שהסתובב אליי ואת הוורידים בצוואר שלו בולטים. הוא מתח את הצוואר הזה ועבר אותי בסערה בדרכו אל קו המצלמות.

חייכתי בתחושת ניצחון.

כלומר, עד שהלכתי בעקבותיו אל כתבת נחמדה להפליא של ערוץ אי־אס־פי־אן ונחרדתי לראות אותו יורה ברגל לעצמו, לקבוצה והכי חשוב?

לי.

"קליי, אחרי המשחק המותח בסוף העונה הקודמת, לכולנו יש ציפיות מאוד גבוהות מהקבוצה של אן־בי־יו. מה התחושה שלך ביחס לעונה הנוכחית?"

שרה בלקוול חייכה אל קליי חיוך מלא שיניים לבנות־לבנות וכיוונה את המיקרופון שבידה אל הפה היפהפה שלו — שהיה כרגע קו אחד, ישר ושטוח.

"אני מרגיש שהיינו יכולים להתמקד הרבה יותר בפוטבול אם לא היינו צריכים לבזבז את הזמן בדיבורים עם עיתונאים כמוך."

העיניים שלי נפערו בבת אחת והלב הפסיק לפעום כששרה הזדעפה, מצמצמה, הסתכלה עליי ושוב על המצלמה והורידה את המיקרופון.

"אנחנו יודעים שכולנו מתרגשים מהעונה הזאת, אני לגמרי מבינה את הרצון להיות ממוקד בה," היא אמרה בצחוק מאולץ, כולה מרוסנת ומנומסת למרות הבעת הפנים המאיימת של קליי. "החדשות החמות בעונה שעברה עסקו בריילי נובו, הבועטת של אן־בי־יו. בעונה הנוכחית היא חזרה והפעם היא גם יוצאת עם חבר שלך לקבוצה — זיק קולינס. ספר לנו, נראה לך שמבחינת הקבוצה זו תהיה הסחת דעת?"

קליי כבר דיבר עוד לפני שהיא הרימה את המיקרופון. "אני חושב שחיי הזוגיות שלנו לא אמורים לעניין אף אחד, אלא אם כן המישהו הזה כל כך עלוב ובודד ונואש עד שהוא צריך להביע דעה על מערכות יחסים של אחרים, בשביל שלא יצטרך להתעסק עם החרא של עצמו."

שרה ניסתה למשוך בחזרה במהירות את המיקרופון לפני שהוא הספיק לקלל, אבל ידעתי שאיחרה, והיא צחקקה ושוב ניסתה להתבדח בכוח ולחייך חיוך נבוך, וסיימה את הריאיון. ברגע שהמצלמה כבתה, היא נעצה מבט בקליי. "מאוד מקצועי."

אבל קליי רק השפיל אליי מבט. "עוד מישהו?"

התחילו לי טיקים בעין, אבל למרות זאת חייכתי ובבטן הפוכה לגמרי ניסיתי למצוא כל מיני תירוצים לשטיפה שידעתי שמחכה לי מהבוסית הרושפת שלי.

"יש לנו פה סטודנט מהעיתון של הקולג'," אמרתי וכיוונתי אותו לאורך הגדר אל מעבר לעיתונאים שראיינו שחקנים אחרים בקבוצה. "הוא נחמד. וגם חדש," עצרתי את קליי קצת לפני המקום שבו עמד הצעיר והנמכתי את הקול. "תשמע, אני לא יודעת מה קורה, אבל אם אתה לא מסוגל —"

קליי התנער ממני לפני שהספקתי לסיים. כברכת שלום לילד עם המיקרופון ולאחד קצת גדול ממנו שאחז במצלמה מאחוריו — הוא רק הנהן.

זה לא היה עד כדי כך נורא כמו הריאיון הראשון, אבל זה גם לא התקרב לקליי ג'ונסון שהכרתי בעונה הקודמת.

הוא בקושי ענה על השאלות, הגיב בהערות מתחכמות במקום דברים עם הקשר כלשהו, וכשהילד האומלל ניסה לעלעל ברשימות שלו ולהחליט מה עוד לשאול אותו, קליי אמר בקוצר רוח, "סיימנו פה?"

הוא הסתובב ועזב עוד לפני שהאומלל הספיק לענות לו.

אחרי שהתנצלתי שוב ושוב, ביקשתי מריילי ומזיק טובה — שיתראיינו הם אצל שני הכתבים על הקיץ שלהם יחד ועל ההבדל בין השנה הזאת והקודמת, כשעכשיו הם לא רק חברים באותה הקבוצה אלא גם זוג. הם היו החדשות החמות בפוטבול מכללות, וזה היה כך מאז שגולשים בטוויטר יצאו מדעתם אחרי שריילי וזיק התנשקו על המגרש במשחק הגמר של העונה הקודמת.

למזלי, הם היו במצב רוח טוב ושניהם היו רהוטים מאוד מול מצלמות.

חייכתי וזקרתי אליהם שני אגודלים כשהקשבתי מאחורי הצלם, ולא הפסקתי לקדוח במבט שלי חורים בגב של קליי כשהוא יצא בסערה לכיוון חדר ההלבשה, כמו ילד.

כשהסתיים הריאיון, ריילי הודתה יחד איתי לכתבים ומשכה אותי הצידה. בשיער הארוך שלה בצבע האגוז היו פסים זהובים שהתבהרו בגלל המשחק בשמש. היא אספה אותו לקוקו גבוה ומתוח, קיבלה נשיקה על הלחי מזיק, חיכתה שיתרחק מטווח שמיעה ורק אז דיברה.

"עצה קטנה," היא הנמיכה את הקול והסתכלה מסביב לוודא שאף אחד לא מקשיב. "אולי כדאי לך קצת לעזוב את ג'ונסון בשקט. הוא ומלִייָה בדיוק נפרדו."

כמעט נחנקתי. "מה?!"

לא היה שום טעם לנסות להסוות את ההלם על הפנים שלי. לא הכרתי את קליי היטב, אבל לא היה צורך שאכיר אותו היטב בשביל לדעת שהחברה שלו מהתיכון היא כל עולמו. בעונה הקודמת הוא כרכר סביבה בכל ביקור שלה בקמפוס, ואני בפירוש זוכרת שהתקשיתי לנתק אותו ממנה לטובת ריאיון אחרי הניצחון הביתי השני שלנו. הוא כל הזמן העלה סטטוסים עליה באינסטגרם והכיתוב תמיד הבהיר היטב מה הוא מרגיש.

הוא התכוון להתחתן איתה.

אבל עכשיו, כבר לא היה ביניהם שום דבר.

ריילי רק הנהנה וצופפה גבות. "אני יודעת. המסכן הזה דיבר עם זיק כל הסמסטר הקודם על זה שהוא חושב שהיא האחת." היא נאנחה ושתינו הסתכלנו על קליי נעלם במסדרון שהוביל אל חדר ההלבשה. "הוא על הפנים."

הכתפיים שלי שקעו. "ידעתי שקרה משהו. הוא תמיד היה כל כך שמח בעונה הקודמת, כל כך... מלא חיים."

"טוב, לא נראה לי שהוא יהיה שמח בזמן הקרוב." ריילי בלעה רוק ועדיין נעצה מבט בנקודה שבה קליי נעלם. "הם היו יחד מהתיכון."

נאנחתי. הלוואי שהייתי מסוגלת להזדהות איכשהו. אני מעולם לא יצאתי עם אף אחד, שלא לדבר על להתאהב במישהו, ולכן הדבר היחיד שבעבע כרגע בחזה שלי כלפי קליי היה מין אהדה מרוחקת.

וגם קצת תסכול, על כך שאני אצטרך להתמודד עם ההשלכות.

"אני אצטרך לקבוע איתו הדרכה," אמרתי. "הוא עדיין יצטרך לדבר עם התקשורת, והמאמן יכסח את הצורה גם לו וגם לי אם הוא יעשה עוד פעם משהו כזה."

ריילי הסתכלה עליי במבט מלא רחמים והושיטה יד ללחוץ לי את הכתף. לפני שהתרחקה, קראתי אחריה.

"יש לך עוד עצה?"

היא משכה בכתפיים וניסתה בלי הצלחה לחייך. "תקפידי להביא בירה."