ריפוי בכוחו של הטבע

החלטה בעד "קְשִׁיבוּת" איך הגעתי לנטורופתיה

אני בן למשפחת רופאים. גרוע מכך: למשפחה של רופאים נטורופתים. לדעת החולים, הכיוון שבחרתי הוא, ברוב המקרים, טוב, אבל בין הרופאים עדיין מסוכן להודות בזה. לעיתים קרובות נשמעות אמירות, שהרופאים הנטורופתים משתמשים ב״רפואה ביתית״ חסרת בסיס מדעי. רוב העמיתים שלי בכלל אינם יודעים כמה מחקרים שמתעדים את יעילותן של שיטות הטיפול הנטורופתיות כבר יש בנמצא, ושבארה״ב – שהיא מובילה ברפואה – מקדמים אותן ותומכים בהן באמצעים ממלכתיים רבים. לעיתים קרובות גם ״מתעלמים״ מכך שבגרמניה קיימות כבר פרופסוּרוֹת רבות לנטורופתיה, ושיסודותיה הם חלק מחייב בלימודי הרפואה.

מדחיקים גם את העובדה שמה שנקרא הרפואה הקונוונציונלית (המסורתית) הגיעה בנקודות רבות למבוי סתום אך לא ברפואת חירום, כשמדובר על חיים ומוות. בתחום זה היא מופלאה גם במחלקות לטיפול נמרץ ובחדרי הניתוח. למרות זאת רוב רובם של החולים פונים היום לרפואה הקונוונציונלית (המסורתית), כי מחלה כרונית אחת או יותר מגבילה מאוד את איכות חייהם. אולם במקרים אלה היא לא מציעה הרבה, כי היא מזניחה קשרים הוֹליסטיים, והתמחתה מאוד בתחומי מחקר (דיסציפלינות) מקצועיים קטנים יותר ויותר. סוכניה מטפלים אז – כל אחד מנקודת מבטו – בהיבטים בודדים בתרופות, שרובן מרגיעות תסמינים רק לטווח קצר, אך יוצרות בעיות חדשות לטווח ארוך – תופעות לוואי, אבחנת יתר, טיפול יתר או טיפול שגוי. לתמונה הגדולה, למכנה המשותף האפשרי שלעיתים קרובות מופיע בפרוספקטים מטעם בתי חולים ומרפאות בשם ״הוליזם״ אין, בסופו של דבר, במערכת הזאת שום סיכוי.

והינה, זה לא גרם לרפואה עד עתה להתמודד עם מִגבּלוּתָהּ שלה באופן ביקורתי או אולי לחשוב פעם אחת על השאלה איך יכלו שיטות טיפול נטורופתיות להחזיק מעמד במשך אלפי שנים, בעוד שהרפואה הממוקדת בתרופות – כי שום דבר אחר לא עומד במרכז ״הרפואה המודרנית״ – כבר אחרי מאה שנים ניצבת לפעמים די אובדת עצות. מטרתם של הטיפולים הנטורופתיים היא לחזק אצל החולה את כוחות הריפוי העצמיים. אם הטיפול מצליח, והחולים מרגישים יותר טוב, מציינים רבים מעמיתַיי בזלזול, שהתחולל פה אפקט פלצבו – והם מתכוונים לכך שההצלחה קשורה ל״דמיון״. וזאת רק כי משהו שהרפואה הטכנית עצמה לא פתרה להם הצליח לחולים. זה אופייני לרפואה שרואה רק את המחלות, אבל לא רואה מספיק את האיש הסובל מהן.

80% מכל החולים מחפשים שיטות ריפוי אלטרנטיביות ופתוחים לרפואה טבעית.

במסורתו של קְנַייפּ ״הכומר של המים״

מעולם לא התמקדה משפחתנו במחלות, אלא תמיד במשאבי החולים. זה התחיל אצל סבי, שכרופא משפחה הייתה לו מרפאה בבַּד ווֹריסְהוֹפֶן (נמצאת בחלק הבווארי של מדינת שְׁוואבֶּן), שם הפיץ סֶבַּסְטיאן קְנַייפּ (1897-1821) את ההִידְרוֹתֶרַפְּיָה (טיפול במים). כבר אז, במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, החלו אנשים לחוש שמשא החיים מכביד עליהם, שהם חולים כתוצאה מהתיעוש, מהתרחבות הערים ומהצפיפות בהן. ״כומר המים״ הראה להם מה הם יכולים לעשות בעצמם כדי לחזור ולמצוא את האיזון הפנימי, שימציא להם יותר בריאות. אֱמוּנוֹ בכוחות הריפוי העצמי – היום היו אומרים במשאבים הגופניים והנפשיים של המטופלים – הקסימה כל כך את סבי, שהוא החליט להיות רופא.

בנו, פֶּטֶר מיכַלזֵן, המשיך את המסורת. בתום לימודיו בווירצבּוּרְג, בווֹריסְהוֹפֶן ובזמן שבּילה במרפאות בית החולים רובֶּרט-בּוּש בשטוטגרט, שהיה מוּכּר בזמנו בזכות קידום הנטורופתיה וההומיאופתיה, היה אבי אחד הרופאים הראשונים בווירטמבֶּרג, שקיבל מההסתדרות הרפואית את התואר הרשמי הנוסף ״נטורופת״. חוץ מזה, הוא קיבל את הסמכות לערוך השתלמויות לרופאים אחרים בתחום זה. הוא היה, אני יכול לומר בגאווה, חלוץ. כ״חסיד מושבע של הנטורופתיה״, כפי שזה נקרא היום באתר של אגודת קְנַייפּ בַּד וַלְדזֵיי, הוא נתמנה ב-1955 ל״רופא מרחצאות״ (הידרותרפיסט) בעיר נופש קטנה לא רחוק מבּוֹדֶנזֵיי. שם נולדתי כעבור שש שנים.

את המעבר הראשון לרפואה הטבעית עשיתי בזכות האקלים הממריץ של הים הצפוני.

כילד חשבתי שזה נהדר שהייתה בביתנו אמבטיית רגליים לטיפולים בשיטת קְנַייפּ וכן צינור, ששימש להתזת זרמי מים קרים. לא כל כך נהדר חשתי, כאשר חליתי בגיל שבע בדלקת סִמפונות קשה למרות היותי ״מחוסן״. מאחר שהתרופות הטבעיות בבית לא הספיקו, שלח אותי אבי לבית החלמה בָּאי סילְט בים הצפוני, שם עשיתי יום-יום במשך חצי שנה אינהלציות מי מלח, גרגרתי מי מלח, אפילו הוכרחתי לשתות כוסית מי מלח. הכי נורא היה לחטֵא את האף במי ים – נורא. אבל דלקת הסימפונות נעלמה. זה היה ה״מעבר״ הראשון לרפואה טבעית (נטורופתיה) שחוויתי על בשרי.

לאבי היה הרגל קבוע: בכל יום שישי בשבוע ניזון רק מדייסת שיבולת שועל או מנבטי חיטה ולא משום דבר אחר. הוא ישב איתנו בצוהריים מסביב לשולחן והִרבָּה לספּר על החולים שלו, מי סבל ממה, ומה הוא עשה כדי לעזור להם. סיפוריו הרשימו אותי מאוד והטביעו בי את חותמם, בעיקר העובדה שמאחורי האבחנות עמדו סיפורים אישיים שונים. את הסיפורים האלה חקר אבי בשיחותיו עם החולים, והם שהשפיעו על אופן טיפוליו.

איזו רפואה היא הרפואה ה״נכונה״?

למרות הצלחות רבות – ובאיגוד הקְנַייפּ בבַּד וַלדזֵיי נזכרים גם היום באהדה בעבודתו – נאלץ אבי להיאבק מאבק לא קל. הרופאים האחרים עיקמו את אפם ונתנו לו להבין שהם מתייחסים ל״מה שהוא עשה שם״ כאל שטויות גרידא. בַּד וַלדזֵיי הייתה עיר קטנה בת 10,000 תושבים, ובימים ההם נהגו הרופאים להתארח זה אצל זה מזמן לזמן. ולפיכך הם התארחו גם אצלנו כל מספר חודשים, כולם ״רופאים קונוונציונליים בכל רמ״ח איבריהם ושס״ה גידיהם״. אני זוכר שאבי התקשה לפעמים לשמור על איפוק, כי הם לא התייחסו אליו ברצינות באמת. הוא הרגיש תמיד, שנדרש ממנו להוכיח שגם הוא רופא ״אמיתי״. אך אולי העמיתים החביבים רק קינאו קצת, כי ראו שאבי זכה ממטופליו להכרה מלאה. חולים רבים הגיעו אליו גם ממרחקים כדי לזכות בטיפול נטורופתי. ידיה של אימי היו מלאות, היא הייתה עסוקה מאוד בתמיכה בארגון.

עד היום לא השתנה הרבה באי-ההתאמה הזאת. הביקוש מצד החולים ומשאלתם להיות מטופלים בשיטות נטורופתיות עמדו זמן רב ביחס הפוך להכרה של העמיתים הרופאים. כאשר ניתן לי האישור האקדמי לשאת בתואר של מרצה פרטי (באוניברסיטת דיסבּוּרְג-אֶסֶן, 2006), שלח הדיקן הקודם של הפקולטה לרפואה מכתב על חוזה ההוראה שלי לכל חברי הפקולטה הנוכחים: ״אני משתאה ללמוד מהפרוטוקול, שמועצת הפקולטה הסכימה על פתיחת נוהל הגשת עבודות הגמר של ד״ר אַנדרֵיאַס מיכַלזֵן. העמית מגיע מה׳קליניקה לנטורופתיה ורפואה אינטגרטיבית׳ – האם הפקולטה ביררה מה עושים שם, בעצם? הייתי רוצה שהפקולטה הקודמת שלי תהיה יותר מודעת לבעייתיות של הרפואה החיצונית הזאת, ושלא ישדרגו אותה מבחינה אקדמית באמצעות מעורבות״. נשמעו גם ביטויים כמו ״מליצות מצלצלות״ או ״שרלטניוּת״. רוח הדברים השתנתה: הנטורופתיה מוּכֶּרת היום גם בבתי חולים אוניברסיטאיים מפורסמים כמו השָׁרִיטֶה.

החולים מצפים לתשומת לב אישית מצד הרפואה, להתייחסות הוליסטית, להבנה ולתקשורת.

בהתחלה למדתי כלכלה ופילוסופיה – השאלה ״למה״, הבנת הקשר היותר גדול של הדברים, העסיקה אותי תמיד ולא הניחה לי מעולם. אבל בניגוד למקצועות אחרים נראה מקצוע הרפואה כמשהו שאפשר ליישם ישירות ללא כל קושי. וכמו אצל צעירים רבים הרצון להיות רופא או לעסוק במקצוע חברתי גם אני רציתי מאוד ״לעזור״ לאחרים. אבל אולי שלטה בי פשוט המסורת המשפחתית. בכל מקרה, בסוף מצאתי את עצמי חוזר תמיד להקשיב להרצאות על ביולוגיה, והיה לי ברור שאני חש שם הרבה יותר טוב. אם כן - בכל זאת רפואה.

את הבּוּרוּת של הרפואה המסורתית אישרתי כבר בתור סטודנט אולי ביהירות מסוימת. הרי למדתי מהבית דברים ממשיים, היה לי ברור על מה לפרופסורים ולמורים שלי לא היה מושג. הודות לגישה זו שמרתי עד היום על עצמאותי הפנימית. חוץ מזה, קראתי את ז׳אן זַ׳ק רוּסוֹ, הֶרְמָן הֶסֶה, אָדַלְבֶּרְט שְׁטִיפְטֵר והֶנרי דָוִד תוֹרו, ספרים על התנועות הרפורמיות, שראו בטבע את הבסיס לחיים טובים ובריאים. איך שלא יהיה, ההשקפות הרומנטיות האלה השפיעו עליי – כמו על נטורופתים אחרים – הרבה יותר מאשר המודל איש-מכונה של רֶנֶה דֶקַרְט, שלא סיפק לי שום תמונה מתאימה של הגוף שנראה מורכב באופן מדהים ואומלל בעצמו. לפחות לא חוויתי עד היום מכונית או אופניים שמסוגלים לרפא את עצמם – בניגוד לגוף האנושי, שהמנגנון של הריפוי העצמי שלו שולט בכל שנייה במורכבות הבלתי-תיאמֵן, כשהוא ממוקד מטרה.

הגוף האנושי מפעיל את התאים לתיקון עצמי בכל שנייה.

ובכן, בבית ראיתי אֵילו מאבקים נאלץ אבי להיאבק מעת לעת, אבל אני נזכר היטב גם בזרי הפרחים ובחבילות הפרלינים שקיבלנו מהחולים כאות תודה. בּמוֹ עיניי ראיתי שהנטורופתיה היא רפואה יעילה – רק שהיא לא קיבלה את ההכרה שהייתה, בעצם, ראויה לה. אולי עובדה זו עוררה בי את רוח הקרב, את ה״דווקא״ ואת רוח ההתנגדות.

בינתיים המשיכה הרפואה להתפתח ולהשתנות. להפתעתי דווקא הביולוגיה המולקולרית הרחיבה את אופקיה. אבל אז, כשלמדתי (בשנות השמונים), הייתה עדיין השקפת עולמו של המדע מכניסטית קיצונית. היום זה נשמע כמעט מגוחך. אני זוכר, למשל, שבתקופת השתלמותי לתואר רופא פנימי הצגתי מחקר, שמצא שמתח נפשי עלול להווֹת סיבה להתקף לב. כל הנוכחים פרצו בצחוק: ״מה אתה חושב, מיכלזן?״ נשאלתי בהפגנתיות ובלעג. ״אז הכעס יוצר קריש, או איך זה קורה?״ מאז הוכיחו מחקרים רבים, שכעס וחרדה באמת מצֵרים את העורקים, מַקרישים את הדם ואיתם את הקריש המסוכן, שהוא הבסיס להתקף לב.

כעס וחרדה מצֵרים את העורקים. הם מקדמים את קרישת הדם, וזאת יוצרת קריש דם מסוכן.

בדיוק כשהתמניתי לרופא עברה הרפואה המבוססת על דמיון לרפואה-מבוססת-ראיות – דרישה שהשמיע דוד סקֵט הקָנָדי ושהתפשטה בכל העולם. עד עכשיו היה הרופא הנודע, ״חצי האל״, יכול לעשות מה שהוא עצמו חשב לנכון (והפיץ בספרי הלימוד שכתב), אך פתאום נדרשו ממנו מחקרים ועבודות, שתיעדו קלינית שהטיפולים שביצע אכן עזרו. דוגמה לכך היא העובדה שאנחנו נרדמים יותר טוב, כשרגלינו חמות מאשר כשרגלינו קרות. בעצם כל רופא ידע מניסיונו שעצב או כעס עלולים לגרום ״לב שבור״, אבל מאחר שלא היה אפשר להוכיח את המנגנון שפעל כאן, פשוט התעלמו מהידע הזה.

בנוסף לכך היה ברור שקודם כול ייחקר מה ש״יחזיר את ההשקעה״, זאת אומרת, ייערך מחקר על תרופות שאפשר לעשות להן פטנט. מאמבטיות חמות לרגליים קשה להרוויח, לכן גם קשה לקבל מימון למחקר על הנושא הזה.

הרופא הממונה עליי באותו זמן ולטר תִימֶה היה מאז ומתמיד פתוח לידע חדש. הוא היה פרופסור עתיר ניסיון ובעל נטייה למדע, שבדק כל טיפול שניתן לכל חולה. חוץ מזה, הוא היה אחד המוציאים לאור של העיתון Der Arzneimittelbrief והסביר לי שבעיקר חולים כרוניים נוטלים יותר מדי תרופות, ושיש לבדוק תמיד איזו תועלת אמיתית יש לחולה מכל כדור וכדור. הוויכוחים בינינו היו בונים מאוד, ולעיתים קרובות הוא קיבל גם את הנימוקים שלי, התייחס אליהם בצורה ביקורתית ולבסוף הציע: ״כתוב מאמר. על...״ כך יכולתי לתאר את יעילותם של צמחי המרפא או את תפקידה של התזונה. במסיבת פְּרֵדה לכבודו (2001) ביקש ממני להרצות על רפואה משלימה בתחום הקרדיולוגיה. היו אלה חוויות חיוביות מאוד בשיח עם הרפואה הקונוונציונלית (המסורתית). הן שכנעו אותי שאנחנו בדרך הנכונה, ושכדאי להמשיך עם הנטורופתיה.

חולים נוטלים לעיתים קרובות יותר מדי תרופות. יש לבדוק תמיד איזו תועלת יש לכל כדור.

תפיסת האדם כולו

בתקופת לימודיי לא היה עוד מישהו שהגיע כמוני מבית נטורופתי מסורתי, אולם הייתה לנו קבוצת עבודה, שהדיון בה היה על עבודתו של ויקטור פוֹן וַיצסֶקֶר, אחד הדודים של ריצ׳רד פוֹן וַיצסֶקֶר1 ואחד המייסדים של הרפואה הפסיכוסומטית. הוא ייצג את העמדה האנתרופולוגית-ביוגרפית של תולדות החוֹלֶה (אָנַמְנֵזָה) – היה חשוב לו לתפוס את האדם על כל פרטיו לפני הטיפול. קבוצת עבודה זו הייתה עירוב צבעוני של מתמחים בתחומי הרפואה הפנימית, הנוירולוגיה והפסיכיאטריה – עם כמה מהם יש לי קשר הדוק עד היום. כולם אנשים שדוגלים בראיית השלם ולא בראיית חלקיו בלבד.

חוץ מזה, תמיד האמנתי שהידע המסורתי והרפואה המודרנית אינם סותרים זה את זה, כי אם משלימים זה את זה באופן אידיאלי. המחלקה הקרדיולוגית-פנימית בבית החולים ע״ש הומבולדט בברלין, שם למדתי, הייתה ענקית – 120 מיטות, אמבולנסים, תחנה לטיפול נמרץ – והדבר המקסים: עם כל האפשרויות שהרפואה הציעה. בו-זמנית הייתה לפרופסור שלנו ציפייה מדעית גבוהה. כל יום שני היה עלינו לקרוא את המאמרים החדשים הרלוונטיים שהתפרסמו בכתב העת New England Journal of Medicine ולדון בהם בכנס. הציפייה המדעית הזאת הייתה נהדרת בעיניי. במחלקתנו שלטה רפואה קונוונציונלית (מסורתית) מתוחכמת מאוד, אבל בד בבד גם רפואה מינימליסטית – לא כל מי שנטל אספירין כמדלל דם קיבל איתו גם משהו לקיבה,

ולא כל מי שהתלונן על כאב בחזה נקרא מייד לצנתור לב. במקום זה

ידע מסורתי ורפואה מודרנית לא חייבים לסתור זה את זה, כי אם להשלים זה את זה באופן אידיאלי.

הועלו טענות אובייקטיביות מבחינה מדעית, אבל הן נבדקו באופן סובייקטיבי, בנפרד.

למרבה הצער, התרחקה הקרדיולוגיה מהסטנדרד העובדתי הזה. מאחר שהמרפאות עושות מזה כסף, ממהרים היום בגרמניה לבצע צנתורי לב – על כל 100,000 תושבים 624 פעמים בשנה. במדינות 2OECD אחרות זה קורה בממוצע רק 177 פעמים. האם אנחנו, הגרמנים, מטופלים אולי יותר טוב בהשוואה למטופלים במדינות דומות? לא בנקודה זו – כי הסטטיסטיקה מראה גם כן שתוחלת החיים לא בהכרח עולה בעקבות צנתור לב. במקרה של התקף לב חריף עשויה הרחבת כלי הדם הכליליים להציל חיים – אבל לא כאשר היא מבוצעת, כפי שזה קורה לעיתים קרובות, כפעולה מניעתית. למה, אם כן, נוקטים פעולה זו, שבנוסף לה היא משדרת לחולה שאפשר לתקן את כלי הדם בגופו כפי שמתקנים כל צינור אחר, ושהוא לא צריך לטפל בגורמי הלחץ? את סכומי הכסף שמוציאות הקופות על הצנתורים היה אפשר לנצל במקום אחר באופן הרבה יותר משמעותי.

במחלקה הקרדיולוגית לטיפול נמרץ ובמעבדת הצנתורים למדתי כבר כרופא צעיר לשאול שאלות כמו זאת: אֵילו תוצאות רפואיות יהיו לחולה מן הטיפול? שאלה זו אינה מובנת מאליה, כי רפואה ביצועית גבוהה דואגת קודם כול לטיפול בתסמינים האקטואליים. השאלה אם החולה מרוויח מטיפול בטווח הבינוני או בטווח הארוך לא ניצבת במרכז.

למדתי הרבה ב״מָגוֹף״ (מקום שהחולים שהו בו כעשר עד חמש-עשרה דקות אחרי שעברו צנתור). היה נהוג שאחרי הוצאת הצינור מכלי הדם, היה הרופא המצנתר לוחץ אישית עוד עשר עד חמש-עשרה דקות על העורק במפשעה כדי למנוע דימום בשָׁלב יותר מאוחר. החולים היו מאושרים על כך ששרדו את הצנתור ללא בעיות ושמחו לשוחח עם

מישהו. לרוב שאלתי אותם ממה נגרמו, לדעתם, הבעיות בליבם – מכנים

כל מטופל מחפש את הסיבה למחלתו. בשיחה רגילה עם הרופא לרוב לא מדברים על כך.

זאת ״הערכה סובייקטיבית של המחלה״. כל אחד מחפש סיבה לבעיה הרפואית שלו: ״אני מובטל כבר הרבה זמן״, ״הייתי בלחץ״, ״זה אצלנו במשפחה״ וכדומה. גם אם הערכות כאלה נכונות רק בחלקן מבחינה רפואית, נובעים מכך נתונים משמעותיים שבשיחה רגילה עם הרופא לא היו מוזכרים, כי החולה נאלץ בעיקר להקשיב.

להכניס שיטות ריפוי מסורתיות לרפואה ה״מודרנית״

לפני שהתחלתי ללמוד במחלקה הקרדיולוגית, עבדתי כאסיסטנט באוניברסיטה בברלין במחלקה לנטורופתיה. על המחלקה היה ממונה הרופא מַלְטֶה בִּיהרִינְג, שפעל כבר אז לשילוב הרפואה המסורתית ברפואה הקונוונציונלית (המסורתית) ושלל מעומק ליבו את המחלוקת ששררה ביניהן, שגרמה חילוקי דעות אפילו בין הנטורופתים ובין עמיתיהם. אני נזכר במיוחד באחת ההרצאות שלו. הוא הזכיר מחקר שפורסם בז׳ורנל בעל שם, שדיבר על כך, שלאנשים בעלי קיפול ארוך מאוד בתנוך אוזניהם יש נטייה חזקה יותר למחלות לב. הבחינו בכך אחים ואחיות מרדימים, שעמדו שעות ארוכות על יד ראשם של החולים כל זמן הניתוח והיו ממוקדים בו. אבל לחולי לב אין רק מאפייני אוזן חריגים, אלא גם כאבי גב, מתח בחוליות בית החזה או כאבים בצלעות, שמגינות על הלב. כל האזורים האלה מקבלים את האספקה שלהם מאותם עצבים שיוצאים מחוליות בית החזה. קורה שגם צבעה של הלשון משתנה אצל חולים הסובלים מבעיות לב או מיתר לחץ דם: קצה הלשון אדום, או שהיא מתכסה בנקודות אדומות. הרפואה הסינית המסורתית והרפואה האָיוּרוודית ההודית מכירות היטב את התופעות האלה.

כבר משלוש תרופות אין לנו שום מושג לאילו השפעות גומלין לצַפות.

במחלקה לקרדיולוגיה ניסיתי בשָׁלב יותר מאוחר להפיץ בהדרגה את ידיעותיי בנטורופתיה וכן לשכנע את החולים לא לקחת תרופות, שהגזימו בהן לעיתים קרובות. ולטר תִימֶה, הממונה עליי, שחלק עליי בנושא התרופות במרפאת הוּמְבּוֹלְדט, חיזק אותי הפעם. דווקא זקנים נוטלים מדי יום בין שמונה לעשר תרופות שונות נגד מחלות כרוניות. עקרונית, כבר משלוש תרופות אין לנו שום מושג, לאילו השפעת גומלין אנחנו אמורים לצַפות.

היום אנחנו יודעים משאלונים, שבעיקר הפחד מתופעות הלוואי שיש לתרופות גורם לחולים רבים להתעניין בנטורופתיה. רובם לא רואים את העולמות האלה כעולמות נפרדים, אלא רוצים שילוב של הרפואה הביולוגית-מולקולרית עם מסורת הריפוי ההוליסטי (היי טק/היי טץ׳), שרואות את המשאבים האישיים של כל אדם ואדם, כי הם רוצים לעשות בעצמם משהו לשיפור מצבם – אולם אינם יודעים איך הם יכולים לתרום למטרה זו.

נכון שתרופות ניצחו בגדול את המחלות המידַבּקות הגדולות בהיותן קילֶר (killer). סבל רב נחסך, למשל, מחולים במחלות לב וכלי דם, על חולי שיגרון ועל חולים אחרים. תרמו לכך גם אפשרויות האבחון של המדע המודרני והטכניקה שלמדנו על גופנו. בכל זאת, את תוחלת החיים, שכמעט הוכפלה אצלנו באירופה ב-150 השנים האחרונות, יש לתלות בחלקהּ הגדול בשיפור ההיגיינה, במזון טרי, בהפוגה ארוכה ממלחמה ובשגשוג. וברור שגם ברפואת החירום, שמפחיתה באופן משמעותי, למשל, את הסיכונים למוות כתוצאה מהתקפי לב או משבץ.

הפחד מתופעות הלוואי של תרופות גורם לחולים רבים להתעניין בנטורופתיה.

המחיר שאנחנו משלמים על הקִדמה הזאת הוא המחלות הכרוניות. הן תוצאה של תוחלת חיים ארוכה, של אורח חיים קדחתני ולא בריא, אבל ללא ספק שגם של אבחון יתר ושל תרופות שגויות, שמשמידים בכל מערכות הבריאות המשגשגות חלק אחד של הקִדמה. שחיקת מִפרקים, דמנציה, סוכרת וסרטן הם בגודש הזה אתגר חדש לגמרי לרפואה.

באסטרטגיות הטיפוליות הקונקרטיות משתקף המֵמד הדרמטי הזה, אבל עדיין הן לא מביעות התנגדות. הרפואה הקונוונציונלית (המסורתית) ממשיכה לטפּל בתסמינים (בסימפטומים) במקום בחולים הכרוניים: לכן מונחות עדיין על שולחנותיהם של אנשים רבים בארוחת הבוקר קופסאות כדורים, שמכילות שמונה או עשרה כדורים צבעוניים.

מַלְטֶה בִּיהרִינְג הראה בהרצאותיו בבהירות רבה לאיזו תוצאה מגיעים כשרופא תופס את החולה בתור יחידה שלמה אחת. בו-זמנית הוא היה מה שהיום מכנים רופא ״אינטגרטיבי״: נטורופתיה לא הייתה לגביו אלטרנטיבה לרפואה מודרנית, כי אם השלמה משמעותית. אז (ב-1989) הייתה מחלקתו – שהיא מחלקתי שלי היום – המכון המדעי הראשון מסוג זה אחרי המלחמה. אך הבסיס המדעי של מקצוע הנטורופתיה השאיר בתחילת שנות התשעים עוד הרבה מקום לשיפור. לעובדה שהנטורופתיה, שהייתה עד אז קודם כול רפואה ניסיונית ונהייתה פתאום מדע שאמור להיות מודפס באנגלית, התייחסו חלק ממייצגיה כאל תופעה מכבידה וחולפת. רוב המאמרים המדעיים בנטורופתיה נכתבו בגרמנית, כשהרופאים ברפואה הקונוונציונלית (המסורתית) הדפיסו את מאמריהם כבר אז בעיקר באנגלית. יתר על כן, בתי הספר לנטורופתיה רבו ביניהם, העדיפו ללמד אידיאולוגיות יותר מאשר לנהל חילופי דעות חופשיים. בִּיהרִינְג עצמו שאף לשחזר את זכויותיהן של ארבע הליחות3 המסבירות תהליכים גופניים, שייסדו הרופאים היוונים והרומאים בעת העתיקה. בביקוריהם אצל החולים הרבו הרופאים לדבר על המזון שהחולים אמורים לאכול, ועל סוג המזון שאמור להיות מזון יעיל: ״מקָרֵר״ או ״מְחוּמָם״. אני מעולם לא השתכנעתי, כי בניגוד לסינים המסורתיים או לרפואה האָיוּרוודית, מה שהעבירה לנו המסורת האירופאית בעת העתיקה היה יחסית לא ברור ולא מדויק.

מחלות כרוניות הן המחיר שאנו משלמים על חיינו המודרניים, ולעיתים קרובות נגרמות ממתן תרופות שגויות.

מי שאשם בהַצלָחָתי להגיע למעמד פרופסור, והיום אני מלמד בעצמי, הוא אחד המורים שלי. כבר בבית הספר התיכון ובשיעורי היסטוריה למדתי ממנו לא להאמין לשום מידע שאת מקורו לא אני חקרתי. בניגוד למורים אחרים שהכריחו אותי ללמוד ספרים בעל פה, הוא רצה לבדוק עובדות בביקורתיות. זאת אומרת, שכבר בהיותי תלמיד ביליתי זמן רב בספריות כדי לחפש מקורות. הפרק הראשון שלי בספר היה תיאור היסטורי של שרֵפַת המכשפות בבַּד וַלדזֵיי בימי הביניים.

הוקסמתי מקריאת גזרי הדין במקור שגזרוּ ה״שופטים״ על ה״כופרים״ – ומכך שהאנשים היו משוכנעים בימים ההם ממשהו אבסולוטי ורצחני, שמנקודת המבט של ימינו נראה מגוחך לחלוטין. היו נשים שהתמצאו בצמחי מרפא, כמו אימו של יוֹהָנֵס קֶרפֶּר, האסטרונום המפורסם. היא הואשמה בעיר וִירְטמבֶּרְג ומֵתָה (1622), אחרי שהוטל עליה עונש מאסר בצינוק.

למדתי לא להאמין לשום מידע שאת מקורו לא אני חקרתי.

משפטי המכשפות היו דוגמה למידת עוצמת השליטה של נפש האדם על גופו, נושא שנתקלתי בו שוב ושוב יותר מאוחר ברפואה. בו-זמנית למדתי שהיו פרספקטיבות שונות, בקרב אלה יכלו לראות עובדה אחת. זה היה כמו הנטורופתיה, שלצד ההסבר הביוכימי על תסמין היא גם מתייחסת לנקודות נוספות, כמו המבנה, הנפש, הביוגרפיה ואורח החיים. לרוע המזל, מגוון כזה של התייחסויות מוזנח לחלוטין ברפואה. היסטוריה או פילוסופיה אינן כלולות בתוכנית הלימודים, ובשלב יותר מאוחר גורמת ההתמחות הממוקדת בנושא ספציפי לכך שמעט מאוד רופאים מכירים עובדות ומחקרים מחוץ לתחום התמחותם.

בימינו צריכה גם הנטורופתיה לספק ״ראיות״. לא בכל מקרה הדבר קל, כי חסר מימון מחברות תרופות עוצמתיות. בארה״ב, לעומת זאת, קיים מכון במסגרת הרשות הממשלתית לבריאות NIH, שדואג במיוחד לאבטחת איכותה של הרפואה המשלימה ולמחקרים שהיא עורכת. התחום הזה מקבל 250 מיליון דולר בשנה למטרה מאמצעים ציבוריים. המצב בגרמניה שונה: בחלקו הגדול הוא תלוי בקרנות, כמו הקרן של קַרְל וּוֶרוֹנִיקָה קַרְסְטֶנְס, שיושב הראש שלה היום הוא אני. וֶרוֹניקָה, אשתו של הנשיא לשעבר, רופאה בעצמה, דאגה תמיד בחביבות רבה, בבהירות מרשימה ובאופן תקיף ביותר לכל מה שברפואה ראוי לתמיכה, ושיש כלפיו התייחסות מועטה. היא דמות מופת גדולה.

צוות להנחיות לריפוי עצמי

למרות כל מה שלמדתי והצלחתי כבר ליישם, נשאר בי לפעמים עוד חוסר שביעות רצון מסוים: הנטורופתיה הציעה גירוי מדעי מועט, ובקרדיולוגיה לא רציתי להישאר, כי התהליך המקובל של הטיפול המתמיד בצנתור ובתוֹמְכָנים (סטנטים) שנכנסו אז חזק לאופנה, לא שכנע אותי. כן, חשבתי לי, אם אקבל התקף לב מתישהו, אז גם אני ארצה סטנט – בבקשה מהר – אבל אני לא רוצה להכניס אותם בעצמי יום יום כל ימי חיי בחדרים שקירותיהם מצופים אריחים תחת מסך רנטגן. עם זאת יש לי חברים שלא איבדו עד היום טיפה מהתלהבותם מהטכניקה היעילה הזאת.

בשנת 1999 התאימה לי מאוד ההצעה שקיבלתי לעבוד כרופא בכיר במרפאה מיוחדת וחדשנית בבַּד אֶלְסְטֵר (במדינת סקסוניה), שהוקמה למען חולים כרוניים. שמו של הרופא הראשי החדש שם היה גוסטַב דוֹבּוֹס, אחד החלוצים של הרפואה המשלימה המודרנית בגרמניה, מומחה לנפרולוגיה ורופא לטיפול נמרץ, שבִּילה זמן מה בסין וזכה לעמוד שם מקרוב על הרפואה הסינית המסורתית. הוא היה פתוח מאוד והתעניין בנטורופתיה, היה בעל תואר פרופסור – אך חסר לו צוות מומחה כדי ליישם את רעיונותיו. דיטֶר מֶלכַרְט, ששימש בהמשך פרופסור לנטורופתיה באוניברסיטת מינכן Technische Universität München, היה המנהל המדעי. בבת אחת התגבש בבַּד אֶלְסְטֵר, בשוליים הקיצוניים ביותר של הרפובליקה, צוות בין-תחומי, שכל מה שראיתי ושמעתי עד אז, התמזג לתוך מבנה רפואי מודרני. במרכזו עמדו המטופל וכישוריו, תורם פעיל למען בריאותו – קונצפט שבשילוב הזה לא היה קיים בגרמניה בעבר.

כעבור קצת יותר משנה הציג לנו גוסטב דוֹבּוֹס פרויקט חדש מבטיח מאוד: קליניקה לנטורופתיה ולרפואה משלימה במרפאות של אֶסֶן-מִיטֶה, מודל של מדינת נוֹרְדרַיין-וֶסטפַליָה כשהדגש הוא על טיפול בחולים כרוניים קשים. האתגר היה כל כך מעניין, שאומץ כמעט על ידי כל הצוות המרכזי מבַּד אֶלְסְטֵר באזור הָרוּהר.

הזמן באֶסֶן היה שלב חלוצי אמיתי – הוא היה מרגש ויצירתי באופן שלא ייאמן. היינו צוות חלומי במה שקשור ליכולותינו ולמנטליות שלנו. עוּצַבְנוּ בעיקר בלימודים משותפים Harvard Medical School אצל הרברט בֶּנְסוֹן, קרדיולוג אמריקני, שפיתח וחקר באופן שיטתי שנים ארוכות שיטות להפגת מתחים. כעבור זמן קצר ביקר אותנו ג׳ון קַבַּט-זִין, מומחה לביולוגיה מולקולרית מארה״ב וממציא תוכנית אנטי-סטרס מבוססת על מדיטציה ל״הפחתת מתח מבוססת-קשיבות״ (Mindfulness-based Stress Reduction (MBSR. היום קַבַּט-זִין הוא כוכב. תוכנית המדיטציה שלו ממוקמת לא רק בעולם הרפואה, אלא גם בפסיכולוגיה ובכלכלה.

החיפוש אחרי שורשי הבריאות

כל אלה היו אנשים מיוחדים שראו את הרפואה באור שונה לחלוטין. חיפשנו את שורשי הבריאות ואת מקורותיהם של כוחות ההתנגדות ולא את המחלות. ולמרות עוינותם של מתנגדי הנטורופתיה הצלחנו במרפאה מאוד. אני נתמניתי לרופא בכיר בעיר אֶסֶן והתחלתי לעבוד על הדוקטורט. הנושא: ״שינוי אורֵח החיים במחלות לב וכלי דם״. כאשר מַלְטֶה בִּיהרִינְג יצא לגמלאות מסיבות רפואיות, נראה היה בתחילה שהמחלקה בברלין לא תאויש שוב, ואת המחלקה החדשה שהוקמה בדיסבּוּרְג-אֶסֶן אייש בינתיים גוסטב דוֹבּוֹס הראוי לתפקיד. אבל אז הצליח שטפן וִילִיך, שעסק ברפואה הומנית, להתקין לא רק את הפרופסוּרה הישנה, אלא עוד שתי פרופסוּרות חדשות לנטורופתיה. בית החולים שָׁרִיטֶה חזר להיות תא נבט של הנטורופתיה.

בשנת 2009 קיבלתי את הצעתה של קרן הפרופסוּרה לנטורופתיה קלינית של השָׁרִיטֶה ונתמניתי לרופא ראשי במחלקה הנטורופתית בבית החולים עמנואל בברלין, מרפאה מיוחדת לטיפול במחלות כרוניות וריאומטיות, שנוהלה בעבר על ידי מַלְטֶה בִּיהרִינְג. שם פגשתי את רַיינר שטַנְגֶה, המנהל הממונה של המחלקה, ויחד בנינו צוות חזק. היום יש לנו שם 60 מיטות לאשפוז, מרפאת חוץ לנטורופתיה של השָׁרִיטֶה כמו גם מחלקה לאשפוז יום למאושפזים חלקית, שמבצעים בהן מרפאים מומחים ופסיכולוגים יחד עם רופאים מדיטציה להפגת מתחים, תנועה, מזון וקבוצות תמיכה נטורופתיות.

אנחנו מחפשים את שורשי הבריאות ואת כוחות ההתנגדות של החולים ולא את המחלות.

במסגרת הפרופסוּרה שלי יכולתי, בנוסף לכך, להגשים חלום ולפתוח מחלקה לחקר הרפואה האיורוודית. מקורן של שיטות ריפוי טבעיות רבות היום נמצא בהודו: איורוודה, יוגה, מדיטציה. אני עושה מדיטציה כבר שנים רבות, ובעיר אֶסֶן התחלתי יוגה. להודו הגעתי רק בשנת 2006. אני מוכרח להודות: הייתה זו אהבה ממבט ראשון. הרגשתי מייד בבית, על אף המסתורין והשוני המאפיינים את הודו מעצם טבעה. היום עובדים במחלקתי זה עם זה אינדוֹלוֹגים ורופאים שלמדו איורוודה, מְרַפאים בשיטת האיורוודה ומורים ליוגה. אני גם גאה בכך שאנחנו המכון המדעי הרפואי הראשון בגרמניה, שקיבל מימון במסגרת שיתוף פעולה מחקרי מממשלת הודו כדי לבצע את המחקר המקיף ביותר שנערך עד עכשיו, על יעילותה של האיורוודה מחוץ לגבולותיה של הודו. נראה שקיבלנו את המימון גם בגלל מיקוּמֵנוּ בברלין. בכל אופן, השרה שהייתה ממונה על הכספים באותו זמן, גילתה לפתע בשיחתנו בדלהי התלהבות מהשָׁרִיטֶה: ״הוא (בית החולים שָׁרִיטֶה) שייך לאוניברסיטת הוּמבּוֹלדט, לא כן? האינדולוגים הטובים בתבל נמצאים שם״, וכך קיבלנו את המימון למחקר הגדול על האיורוודה.

1 נשיא גרמניה לשעבר

2 הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי

3 מרה שחורה, מרה לבנה, מרה צהובה, מרה אדומה