רכבת קסטנר – על השקר והבגידה

רקע היסטורי

הונגריה בראשות העוצר מיקלוש הורטי (Horthy), הייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית. הרוחות האנטישמיות גאו בה, אבל היא לא אימצה את האנטישמיות הגרמנית הקיצונית. האינדוקטרינציה האנטי־יהודית שהתקיימה ברמות שונות בין שתי מלחמות העולם גיבשה בהונגריה את דעת הקהל העוינת, ויצרה את הרקע המתאים לחקיקה אנטישמית מפלה, ולבסוף לגירוש ולהשמדה של כ־600,000 מיהודי המדינה, רובם במחצית השנייה של שנת 1944.

בשנים 1941-1938 גמל היטלר טובה לבעלת בריתו, וסיפח אליה מקצת השטחים שאבדו לה בעקבות ההסכמים שנחתמו לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה: את דרום סלובקיה (פלווידק, Felvidek), קרפטורוס (תת־קרפטיה, קרפטו־רותניה) בצפון־מזרח סלובקיה, צפון טרנסילבניה שנלקחה מרומניה, והבצ'קה (Delvidek) שנלקחה מצפון יוגוסלביה. לאחר הסיפוחים מנתה יהדות הונגריה יותר מ־800,000 נפש, ויש אומרים מיליון, על־פי הגדרת חוקי הגזע.

באמצע המאה ה־19, בהשפעת האמנציפציה, התפלגה הקהילה היהודית־ההונגרית לשלושה זרמים דתיים. בעקבות הסיפוחים הללו, היוו אנשי הזרם האורתודוקסי־חרדי 60% מהקהילה היהודית, הנאולוגים (רפורמים מתונים) איבדו את בכורתם הדמוגרפית, וזרם הסטטוס־קוו, שייצג בעיקר דתיים מתונים וציונים שהתנגדו לפילוג, היווה כ־5%.

ביולי־אוגוסט 1941 גורשו לראשונה מהונגריה כ־18,000 יהודים שנחשבו נתינים זרים. בלחץ כוחות אנטישמיים במשטרה ובמשטרת הזרים אישרה ממשלת הונגריה את גירושם, ורובם נרצחו, בעיקר בקמיניץ פודולסקי בגליציה, שהייתה זמן קצר תחת שלטון הצבא ההונגרי בזמן שפלש עם גרמניה לשטחי ברית המועצות.

ב־1942, בעקבות המפלה הגרמנית בסטלינגרד והשמדת הארמייה ההונגרית השנייה, חיפש ראש הממשלה מיקלוש קאלאי (Kállay) דרך לצאת מהברית עם גרמניה. ממשלתו דחתה את דרישות גרמניה להחיל את הפתרון הסופי על יהודי הונגריה, אבל המשיכה לחוקק חוקים אנטישמיים ולגייס יהודים לעבודות כפייה ב"פלוגות העבודה" (Munkaszolgalat), בין השאר בשדות אוקראינה, שבהם איבדו את חייהם כ־50,000 יהודים.

עם זאת, יהודי הונגריה חיו בתנאים טובים לאין־ערוך מאחיהם בארצות השכנות, והתקווה שיינצלו גדלה. צעדיה המוגברים של ממשלת הונגריה להיחלץ מבריתה עם גרמניה הושפעו גם מהתקדמות הצבא האדום לעבר הרי הקרפטים ומהתקדמות בעלות הברית מאיטליה לעבר יוגוסלביה, שפעלה אף היא לצאת מבריתה עם גרמניה, וכמוה רומניה, גם היא בת־ברית, שהפסיקה את גירוש היהודים בניסיונותיה לקפוץ מהאונייה הגרמנית הטובעת.

עד כיבוש הונגריה ב־19 במרס 1944 הייתה הונגריה המדינה היחידה באירופה הכבושה שבה הותרה פעילות ציבורית יהודית וציונית בדרגות שונות. יהודי הונגריה המשיכו לעמוד בקשר עם העולם החיצוני בטלפון, במכתבים ובמברקים. ממשלת הונגריה התירה, בעצימת עין, לאלפי יהודים להיכנס לתחומה ולארגונים יהודיים לסייע להם. הפליטים היהודים הגיעו להונגריה בגלים, רובם לבודפשט בת מיליון התושבים, שסבלה ממחסור בידיים עובדות ששועבדו לצורכי המשק הגרמני, וניתן היה להיעלם בה, לקבל סיוע בתעודות מזויפות, במגורים, בעבודה, בתמיכה כספית ועוד, אם כי בקשיים לא מעטים. תחילה הגיעו פליטים יהודים מגרמניה, אוסטריה, יוגוסלביה ומפולין, וממרס 1942 הגיעו מסלובקיה. מאפריל־מאי 1943 הגיע גל פליטים חדש מפולין, ובסך הכול הגיעו 15,000-25,000 פליטים יהודים. עדויותיהם (שנעדרו מהעיתונות ההונגרית המצונזרת, כמו גם המידע על גורל שאר יהודי אירופה) אפשרו למנהיגי יהדות הונגריה ולמנהיגי התנועות הציוניות והחלוציות, שהתרכזו בעיקר בבודפשט, לראות את השואה בממדיה האמיתיים, כולל התרשמויות ישירות מעדים שחוו על בשרם את השואה ואת המרידות ואת כישלונן בגטאות בפולין.

קושי להפנים שינוי

למנהיגי יהדות הונגריה היה מידע רב על אסונם של יהודי אירופה, שאמור היה להכשירם נפשית להתכונן לקטסטרופה שעלולה לבוא. אך הם לא התכוננו אליה מסיבות הנעוצות לרוב בשני גורמי עומק: ראשית, בעקבות התפרקות הקיסרות האוסטרו־הונגרית בתום מלחמת העולם הראשונה ואובדן כשני שלישים משטחה של הונגריה, השתנה מעמד היהודים באופן קיצוני. ממיעוט במדינה רבת מיעוטים, הפכו למיעוט במדינה עם רוב אתני הונגרי שפעל לסלקם מהשפעתם הגדולה במדינה עד כדי סילוקם הפיזי. את ההרעה במצבם בין שתי המלחמות, וביתר שאת במהלך מלחמת העולם השנייה עד כיבוש הונגריה בשנה החמישית של המלחמה, התקשו היהודים להבין, והסבירו אותה כהכרח בל־יגונה, עקב הלחץ הגרמני הכבד שהופעל על ממשלת הונגריה לגרש את היהודים. בין יהודי הונגריה השתרש המיתוס שהורטי, השליט, לא ייתן יד להשמדת היהודים. שנית, את חוסר ההכנה הפסיכולוגית תולים גם באופייה הייחודי של יהדות הונגריה כפי שהתפתח מאמצע המאה ה־19, עוד בתקופת הקיסרות האוסטרו־הונגרית, כתוצאה ממתן שוויון זכויות ליהודים, שהובילה להתערותם בחברה ההונגרית ולתרומתם הבולטת ביחס לחלקם באוכלוסייה. האפשרויות שניתנו ליהודים להתפתח ולהיות חלק מהאומה ההונגרית הפכו רבים לפטריוטים הונגרים נלהבים.

הגרמנים השקיעו מחשבה רבה בתוכניתם להשמיד את יהודי הונגריה – בהתחשב בחולשתם המתמשכת עם ההתקדמות המהירה של הצבא האדום במזרח, בהיקף המצומצם של הכוחות שעמדו לרשותם בהונגריה, ובצורך לטעת ביהודים, שטרם הותשו בארבע שנות מלחמה, אשליה של ביטחון בהמשך חייהם – כדי לצמצם אפשרות של התנגדות: "להבטיח שהיהודים לא יתקוממו כפי שעשו בגטו ורשה", כהגדרת אייכמן.

תוכנית אירופה

מן המפורסמות ש"תוכנית אירופה" הסלובקית הייתה הבסיס לתוכנית להצלת יהודי הונגריה. גירוש יהודי סלובקיה נמשך כשבעה חודשים (25 במרס – 20 באוקטובר 1942) בשיתוף פעולה של הממשל הסלובקי עם שלטונות הס"ס הגרמני ונציגו, האופשטורמפיהרר (מקביל לסרן) דיטר ויסליצני, "היועץ לענייני היהודים".

הרב מיכאל דב וַיְסמנדל (1957-1903), היה ממנהיגי קבוצת העבודה בסלובקיה, קבוצה מחתרתית שקמה באביב 1942 כאופוזיציה ליודנרט ששיתף פעולה עם הגרמנים, וזכתה להכרה חצי רשמית מצד השלטונות. בראש הקבוצה עמדה גיזי פליישמן, קרובת משפחתו ומנהיגה ציונית. חברי הקבוצה היו נציגי כל זרמי היהדות בסלובקיה. בין מטרותיה היה לנהל משא ומתן על הפסקת הגירוש מסלובקיה עם ויסליצני, ושיחוד הגורמים המבצעים. ואומנם, הגירושים להשמדה פסקו בסתיו 1942 בעקבות משא ומתן שקיימו עם ויסליצני ושיחודו. עד אז גורשו 58,000 יהודים, יותר משלושה רבעים מהקהילה. כ־8,000 נמלטו להונגריה וכ־15,000 נותרו בסלובקיה. בפועל, הפסקת הגירושים נבעה מלחץ הרשויות הסלובקיות האינטרסנטיות שנפגעו מגירוש יהודים חיוניים למשק ולחברה. הפסקת הגירושים המריצה את ויסמנדל בסוף אוקטובר 1942, ליזום תוכנית להצלת שארית יהדות אירופה תמורת שני מיליון דולר, בהסכמת ויסליצני, ונודעה כ"תוכנית אירופה". ואולם, קשיים בגיוס כספים למימוש התוכנית, ועיכובים מצד ויסליצני, שהיה עסוק בגירוש יהודי יוון, גרמו להשהיית הדיונים. בספטמבר או באוקטובר 1943 הודיע ויסליצני שחל שינוי במטרת המשא ומתן, ומעתה הצלת יהודים תיעשה בהוצאתם מגבולות המדינה. ניסיון לחדש את המשא ומתן עם ויסליצני בינואר 1944 נדחה, אבל הגולל טרם נסתם. הגירושים התחדשו כשנתיים לאחר שפסקו, בעת המרד הסלובקי.

הוועד לפליטי מלחמה – ופ"מ (WRB)

גוף חשוב שקם, אומנם באיחור רב, בינואר 1944, היה הוועד לפליטי מלחמה, מטעם ממשלת ארצות הברית, בצו נשיאותי של הנשיא רוזוולט, בכפיפות למחלקת המדינה. הצו הורה לכל זרועות השלטון הרלוונטיות להגיש עזרה להצלת יהודים. בראשו עמד ג'ון פלה (Pehle), נציגו באיסטנבול היה איירה הירשמן (Hirschmann), והנציג בשווייץ היה רוזוול מקללנד (McClelland). נציגי היישוב היהודי באיסטנבול ובשווייץ עמדו איתם בקשר. במיוחד בלט הקשר בין נתן שוואלב, נציג "החלוץ" בשווייץ ואיש הקשר של קסטנר עם פעילי הצלה של היישוב, שדיווח למקללנד באופן שוטף על מצב היהודים באירופה כפי שלמד מקשריו, כולל בעניין תוכניות הצלה שהוביל קסטנר בהונגריה. מקללנד העביר את הדיווחים הלאה להריסון, השגריר האמריקאי בברן, וזה העבירם אל פלה בוושינגטון. הדיווח של מקללנד היה נחוץ כדי שיאושרו צעדים ומימון שנדרשו לבצע תוכניות הצלה על־ידי מנהליו במחלקת המדינה. הוועד הקפיד שלא לחרוג ממדיניות ממשלת ארצות הברית בדבר האיסור על העברת כספים וציוד שעלולים לסייע לאויב, ולא לפרסם את המידע הרב שהיה ברשותו על שואת יהודי הונגריה, כדי שלא לעורר לחץ וביקורת מצד דעת הקהל על הממשל האמריקאי.

במקביל פעלו מספר ארגוני עזרה והצלה למען יהודי הונגריה. אתמקד בקצרה באלה שהיו קשורים ישירות בוועדת ההצלה בהונגריה.

ועד ההצלה החרדי

ראשי הקהילה החרדית היו הראשונים שהתארגנו לפעולה ממוסדת כדי לקלוט את הפליטים שהגיעו להונגריה ב־1942, ובראשם הרב יואל טייטלבוים (הרבי מסאטמר) והרב ברוך רבינוביץ' (הרבי ממונקאץ'). לראש ועד ההצלה החרדי התמנה ראש הקהל האורתודוקסי של פֶּשְׁט (Pest) פנחס פרוידיגר (1900-1976), בן למשפחת רבנים, תעשייני טקסטיל ומנהיגים קהילתיים בהונגריה, שניהל בית חרושת למוצרי טקסטיל שסיפק סחורות לצבא ההונגרי גם בימי הכיבוש. נוסף למגביות לטובת פליטים, פעלו חברי הוועד לשחרור ממאסרים, להכין תעודות מזויפות המעידות על אזרחות הונגרית או על טבילה לנצרות, ופעלו להשיג דרכונים ותעודות חסות של מדינות שונות באמצעות פעילי הצלה חרדים מחוץ להונגריה. בתחילת פברואר 1944 העביר עבורם ועד ההצלה הרבני בניו יורק דרך נציגו בשווייץ יצחק־איזיק שטרנבוך 100,000 דולרים. עוד קודם, בנובמבר 1943, הושג הסכם בין ד"ר ישראל קסטנר, ראש ועדת ההצלה הציונית, ובין ראשי הקהילה החרדית (שלא ידעו זמן רב על קיומה של ועדת הצלה רשמית מטעם היישוב בהונגריה), על תיאום הפעולות בין שתי ועדות ההצלה, ועל שימוש משותף באמצעים העומדים לרשותם. עם כיבוש הונגריה, הוקמה מועצת היהודים, ופנחס פרוידיגר, אחד מבכיריה, מונה לאיש הקשר מול קסטנר. הוא המשיך לעמוד בקשר עם הרב ויסמנדל, שאליו שלח מידע על המשא ומתן עם הגרמנים ועל הגטואיזציה והגירושים, אשר העבירם הלאה אל מרכזי הצלה בעולם החופשי.

ועדת ההצלה באיסטנבול (קושטא)

בתחילת שנת 1943 קם בארץ ישראל "ועד ההצלה המאוחד שליד הסוכנות היהודית" בראשות יצחק גרינבוים, איש "הציונים הכלליים", מפלגת המרכז הציונית הליברלית וחבר הנהלת הסוכנות היהודית. ועד ההצלה של היישוב הטיל על חיים ברלס, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות ואיש "הציונים הכלליים", לארגן מטעמה לשכת הצלה באיסטנבול ולעמוד בראשה, והוא שימש נציגה הרשמי למחצה של הסוכנות היהודית. בתוקף תפקידו עמד בקשר עם נציגים רשמיים של ממשלות טורקיה, בריטניה, ארצות הברית ועוד. נציגי ציבור שונים בארץ ישראל היו מיוצגים בלשכת ההצלה באיסטנבול, כמו אליעזר לדר, נציגו האישי של יצחק גרינבוים, דוד צימנד מ"הנוער הציוני", יוסף קלרמן מהרוויזיוניסטים, יעקב גריפל מאגודת ישראל, נציגי תנועות "ארץ ישראל העובדת", שהיה ארגון הגג של תנועות השמאל הציוני־סוציאליסטי בארץ ישראל, ונציגי ארגונים ומוסדות נוספים, וכונו יחדיו "מולדתי".

כמעט כל ראשי הסוכנות הסכימו עם העיקרון, שאת היהודים המעטים אשר ניתן להציל יש לבחור על־פי צורכי המפעל הציוני. בראשית שנת 1943 כתב אפולינרי הרטגלס, מזכירו המדיני של ועד ההצלה בארץ ישראל, מסמך הנחייה לעבודת הוועד בעקבות הממצאים בדבר גורל יהודי אירופה: "ואין למוסרם לגופים בלתי ציוניים המשתתפים בוועדת הפעולה [...]. בשטחי אירופה שעליהם עברה המלחמה [...] צפויים להשמדה למעלה משבעה מיליון יהודים [...] הניסיון שרכשנו [...] עד עכשיו מראה כי הצלה של יהודים אלה, או של חלקם הניכר, אינה נמצאת בגדר האפשרות". משום כך מצטמצמת העבודה של ועד ההצלה באין־ברירה לפעולות בקנה מידה קטן, להצלת יחידים וקבוצות קטנות בלבד. "הואיל וברור לנו כבר היום, שאין לחלום על הצלה של יותר מתריסר אלפים, או מכמה עשרות אלפים יהודים, [...] על שבעת מיליון היהודים להינצל מהסכנה ולהימלט בכוחותיהם ובתחבולותיהם הם". בשאלה את מי להציל, השיב שיש להציל את אלה בלבד שיהיו לתועלת לבניין הארץ ולתחיית העם. לכן יש להציל בראש ובראשונה ילדים, "כי הם מהווים חומר טוב עבור היישוב", בני נוער חלוצי אשר עברו את ההכשרה ושמסוגלים מבחינה רוחנית לעבודה ציונית, וכן עסקנים ציונים בעד עבודתם הציונית. זאת כדי שלא יחזור הכישלון שנחשף בעליית היהדות הגרמנית שבוצעה ללא כל הבחנה. אומנם יתרונם היה אז שהביאו ארצה רכוש, אך עכשיו הפליטים חסרי רכוש, "אינם נותנים ולא כלום לארץ ישראל", ויכולים להביא למה שהביא חלק ניכר מיהודי גרמניה: התנכרות ואיבה לארץ ישראל ולמה שהוא יהודי ועברי. גם העולים המבוגרים שבאו דרך טהרן (פברואר 1943) מדגימים אילו תוצאות מדאיגות עשויה להביא עלייה ללא הבחנה מתאימה.

השקפה זאת הובעה במפורש לגבי הונגריה בפי משה שרת, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות (מקביל לשר חוץ), במרכז מפא"י. בלשכה המדינית של המפלגה נקבעו בפועל עיקרי המדיניות של היישוב, כולל חשיבות התפקיד של ועדת ההצלה באיסטנבול באשר ליהודי הונגריה. בהונגריה נמצא "הגוש היהודי הגדול ביותר שיש לנו באירופה", שעמדתו יכולה להשפיע על דמותה הציונית של אירופה כולה, לכן, יש להכינה באמצעות "המרכז הקושטאי", שדרכו אפשר לשגר הוראות ליהדות הונגריה ו"להאציל את הרוח שאנחנו רוצים להאציל על אירופה היהודית [...] האצלה פעילה ונמרצת מן המרכז שלנו [באיסטנבול] [...] להדרכת אירופה". מרכז ההצלה בז'נווה תלוש מהם (על־פי השקפתם של הנציגים היושבים בה והגבולות החסומים), ולכן מרכז מפא"י אינו יכול להפעיל ולהדריך אותו.

חברים שהחלו להתבסס בסוף 1942 ובתחילת 1943 באיסטנבול, שלחו מכתבים לציונים במקומות שונים בהונגריה שבהם מודגשת מטרת הקמתה של לשכת ההצלה: להגיש סיוע לתנועות החלוציות בהונגריה ובארצות אחרות.

בהיותם חלק מלשכת ההצלה בראשות ברלס, פעלו נציגי הסתדרות העובדים, חברי "ארץ ישראל העובדת", כגוף נפרד, חשאי למחצה, כוועדת הצלה. חברי הוועדה עלו בידיעותיהם ובכוחם על חברי הלשכה וראשה.

בראש הוועדה עמד וניה פומרנץ הדרי, איש "הקיבוץ המאוחד", וחבריה היו מנחם בדר, איש "הקיבוץ הארצי" של "השומר הצעיר" וגזבר ועדת ההצלה צבי יחיאלי, חבר מפא"י ועוד, וכן, אנשי המוסד לעלייה ב', הזרוע של ארגון ההגנה שפעלה מטעם הנהגת היישוב בארגון העלייה הבלתי חוקית (ההעפלה) לארץ ישראל: טדי קולק, שאול מאירוב־אביגור, אהוד אובראל־אבריאל ועוד. אלה עבדו יחדיו וכונו "עובדים" בהתכתבויות, ועמדו בקשר עם חברי ועדת ההצלה ומנהיגי תנועות השמאל החלוצי בבודפשט. לדברי ההיסטוריון טוביה פרילינג, "עובדים" היו "חבורת הפיקוד" ו"המערכת המבצעית" של "הטריומווירט" המוביל של היישוב, שחבריו היו דוד בן־גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, אליעזר קפלן, מנהל מחלקת הכספים של הסוכנות ומשה שרת. הטריומווירט קיבל דיווח ישיר מ"עובדים" על פעולות ההצלה בהונגריה מזירת ההתרחשות. הם התדיינו זה עם זה בעל־פה, בחשאי, והעלו על הכתב רק מה שהיה הכרחי. לכן התיעוד הארצישראלי בנושא מוגבל, מקוטע ומוצפן, ומקשה במיוחד על חקר פעולות ההצלה בהונגריה מטעם ועדת ההצלה.

"המערכת המקבילה" שקמה בארץ ישראל ובאיסטנבול, שהתנהלה לפחות חלקית מאחורי גבם של חיים ברלס ונציגי היישוב בלשכה, חברי "מולדתי", ומאחורי גבם של יצחק גרינבוים, מנהל ועד ההצלה הארצישראלי וחבריו, עוררה התמרמרות רבה בקרב חברים בלשכת ההצלה: קלרמן איים בהתפטרות הרוויזיוניסטים מוועד ההצלה הארצישראלי, וכתב למוסדות היישוב, כי המוציאים לפועל את מדיניות הוועדה הם אנשי השמאל המגלים טפח ומכסים טפחיים. את נציגו של גרינבוים בלשכת ההצלה באיסטנבול הגדיר "סטטיסט גרידא", כי אינו רשאי להיפגש עם סוכני ועדת ההצלה המגיעים מארצות הכיבוש, וגריפל, נציג "אגודת ישראל" בלשכה, יושב עדיין מחוץ למחנה. "אין הם מפחדים מפני פירוד בוועד ההצלה [...] הם מעוניינים בדבר אחד – שההצלה תיקרא על שמם".

כפי שחשפתי במחקרי על המשרד הארצישראלי בבודפשט בשנים 1945-1943, פעלו ראשי ועדת ההצלה באיסטנבול, כחלק מ"עובדים", למען מטרה מצומצמת מזו של הצלת חברי התנועה הציונית: לקדם את הצלתם של אנשי תנועות השמאל הציוני החלוצי, "אנשי תנועתנו", על־ידי משלוח מועדף של כספים, מכתבים, התערבות ברשימות העולים ומידור תנועות אחרות. "המערכת המקבילה" המשיכה לעמוד בקשר עם חברי ועדת ההצלה בהונגריה בתקופת הכיבוש, אשר נעלם במידה רבה מעיני פעילים ומנהיגי הצלה בבודפשט, איסטנבול וארץ ישראל עד אמצע יולי 1944.

ועדת העזרה וההצלה בבודפשט

הוועדה נוסדה רשמית בתחילת שנת 1943, במקביל להקמת לשכת ההצלה באיסטנבול, כשנה לפני כיבוש הונגריה, מטעם הסוכנות היהודית בארץ ישראל. ב־6 בדצמבר 1942 נשלח המכתב הראשון מאיסטנבול להונגריה, מתוך עשרות, ליהודים ציונים, בעיקר מתנועות השמאל הציוני, שהודיע על הקמת לשכת הצלה מטעמה במטרה להגיש סיוע לתנועות הציוניות החלוציות בהונגריה, פולין, סלובקיה, יוגוסלביה ועוד, וביקש לקבל מידע על מצב התנועות. שמואל שפרינגמן בבודפשט היה הראשון שביסס את הקשר הזה והיה לחבר הוועדה. בדו"ח שכתב לאחר המלחמה, ציין קסטנר שבעקבות פנייה מארץ ישראל, הם החליטו בינואר 1943 להקים ועדת הצלה שבהרכבה ייצגה את כל התנועות החלוציות. היו"ר היה אוטו קומוי, יו"ר ההסתדרות הציונית, והוא היה סגנו ובידיו הופקדה המנהלה. בעדותו במשפט אמר קסטנר שקומוי נבחר ליו"ר הוועדה והוא – למנהל בפועל, וכן, ששני התפקידים החשובים בוועדה נמסרו לשפרינגמן (ענייני כספים) וליואל ברנד (לעזור ליהודים שנמצאו בבודפשט, ולהציל יהודים מפולניה ומסלובקיה). עקב ניסיונם ב־1942 – אמר – הוקמה ועדת ההצלה באיסטנבול, ושהוא נבחר לסגן יו"ר ההסתדרות הציונית. בחקירה הנגדית חזר בו ואמר שקומוי כינס את נציגי המפלגות הציוניות, ומקימיה היו חברי "איחוד־מפא"י", שכן האחרים לא היו מוכנים לקבל סיכון על עצמם, וטען ששגה באומרו שלא ידע בתחילת 1943 על הקמת ועדת הצלה באיסטנבול. הוא לא חזר מהשקר שנבחר לכהונת סגן יו"ר ההסתדרות הציונית. ביד ושם הוסיפו להטעיה. במוזיאון מוגדר קסטנר כסגנו של אוטו קומוי, יו"ר ועדת ההצלה, ובלקסיקון המושגים המקוון, נכתב שבתחילת 1943 הוקמה ועדת הצלה בבודפשט בראשות קומוי, סגן יו"ר ההסתדרות הציונית (היה יו"ר ההסתדרות הציונית), וקסטנר.

ואולם, לפי המכתבים באוסף קושטא־הונגריה שבארכיון בית לוחמי הגטאות, כתב קסטנר לראשונה לוועדת ההצלה באיסטנבול ב־18 ביולי 1943, חצי שנה ויותר לאחר ייסודה של הוועדה בבודפשט. למוחרת הוא הודיע לוועדה באיסטנבול, כי הוא יהיה היושב ראש הזמני של ועדת העזרה וההצלה. ואילו המכתב הראשון שהפנתה הוועדה באיסטנבול אל קסטנר היה ב־4 באוגוסט 1943, ובו הורתה להקים את "הוועדה המרכזית לענייני העזרה וההצלה" (להלן: הוועדה המרכזית), היא לב ועדת ההצלה, והיו"ר שלה יהיה ד"ר קומוי. עד אז מופיעים בהתכתבות התכופה שהתקיימה בין חברי ועדות ההצלה באיסטנבול ובבודפשט שמותיהם של שפרינגמן, שוויגר, ברנד ואחרים, שבהמשך חדלו להתכתב. גם באוסף נתן שוואלב תחילת ההתכתבות עם קסטנר מאוחרת, ב־18 באוגוסט. מאז, הופיעה חתימתו בקביעות כחבר ועדת ההצלה, בנפרד או לצד חברים נוספים. לפי יוסף באומר, מנהיג "השומר הצעיר", פליט סלובקי בהונגריה וחבר ועדת החלוצים בוועדת ההצלה שייצג גם את התנועה המקומית, הכריז קסטנר על עצמו באחת מישיבותיה בסתיו־חורף 1943 כיושב ראש ועדת ההצלה. העובדה שאין עליה עוררין, כי קסטנר התמנה לעמוד בראש ועדת ההצלה או שהתמנה לסגן ראש הוועדה בעת ייסודה, הינה שקר.

עד הכיבוש עקבה ועדת ההצלה בבודפשט אחר הצעדים האנטי־יהודיים שנקטו הנאצים באירופה הכבושה, חקרה פליטים על הגטואיזציה ועל הגירושים להשמדה, והעבירה את המידע למרכזי ההצלה של היישוב באיסטנבול ובז'נווה. הוועדה הייתה צינור להעברת מכתבים וכספים לחברי התנועה הציונית המקומית ובמדינות השכנות, שהובאו מאיסטנבול ומשווייץ, בידי סוכנים גרמנים והונגרים, שהתברר כי הם בוגדים, שקישרו בין ועדות ההצלה של היישוב.

הוועדה תמכה בפעולות התנועות החלוציות להעביר פליטים, בעיקר מבני תנועתם, להונגריה ולקלוט אותם בבודפשט. רוב הפליטים לא השתייכו לתנועה כלשהי והגיעו בכוחות עצמם.

הדמות הבולטת בוועדה היה ד"ר ישראל קסטנר (1957-1906) מוצאו מהעיר קלוז' (Kluj, Kolozsvar) בצפון טרנסילבניה, שסופחה להונגריה, ובה קהילה מפוארת בת כ־18,000 יהודים ותנועה ציונית מפותחת. קסטנר היה חתנו של ד"ר יוסף יושקה פישר, ראש הקהילה היהודית ומנהיג המפלגה היהודית בפרלמנט הרומני, וזמן־מה אף שימש כמזכיר המפלגה. קסטנר למד משפטים אך לא עסק בפרקליטות, עבד כעיתונאי בעיתון היהודי־הונגרי אוי קלט (Uj Kelet), ועם סיפוח טרנסילבניה ב־1940 וסגירת העיתון, עבר לבודפשט והחל לעבוד כגובה כספים עבור קרן היסוד. מאחר שקסטנר עומד במרכז המחקר, נרחיב מעט בתכונותיו, כפי שראו והבינו בני התקופה והיסטוריונים: דמותו התאפיינה בשניות. היו שראו בו אדם אינטליגנטי, מוכשר, חריף ושנון, נועז, דומיננטי ובעל אישיות חזקה, מרתק, בעל כישרון ליצור קשרים חברתיים שהִרבה לנצלם לצורכי שתדלנות וסידור עניינים. את מאמריו הפוליטיים קראו רבבות. אך הוא היה גם בעל נטיות דיקטטוריות, קל דעת שהסתבך בחובות, לא תמיד דייק בדבריו, יהיר ומתנשא. גם נטייתו לייחס לעצמו תפקידים שבהם לא כיהן, כמוה כחיבתו לאור הזרקורים, הייתה חלק מאופיו. צעיר, הדור בלבושו, שפניו הפיקו ריכוז, איש שיחה נעים, מדבר בריסון פנימי כיודע את הכוח הצפון בתוכו. תפס בעליונותו השכלית דברים, וידע להביע אותם בשטף דיבורו. הוא היה "המוח" שמאחורי פעילות הוועדה, ואיש הקשר עם המוסדות היהודיים והציוניים הרשמיים. היו בו רוח, עוצמה, כוח ואופל, כוונותיו לא תמיד היו שקופות, ובעיני רבים היה לא נוח. רודף נשים, נוהג ללבוש חליפה בורגנית טובה, מגבעת, הנעליים מבריקות תמיד, המכנסיים מגוהצים כהלכה, העניבה קשורה בדקדקנות. הוכיח את עצמו כנואם מבריק, היו בו חומר וצבע, לא נעדר ממנו הומור. אידיאליסט, מוכשר, בעל סגולות ניכרות ותפיסה גבוהה, עם נטייה חזקה לפעילות פוליטית, רואה כמעט הכול דרך משקפיים מפלגתיים, מקריב את עצמו, בכל עת מוכן לקבל על עצמו סיכונים אישיים, דיקטטור, אינו קפדן בקיום פגישות במועדן, בוהמי. קרייריסט ואמביציוני, פיקח, נבון וערום.

יואל ברנד (1964-1906), נולד בנאסוד (Naszod) בטרנסילבניה, ובילדותו עברה משפחתו לגרמניה. לאחר עליית הנאצים נאסר, ב־1935 חזר להונגריה והתיישב בקלוז', שם חידש שוב ושוב את ישיבתו הבלתי חוקית כחסר אזרחות בכספי שוחד, עד שעבר לבודפשט. שם נישא להאנזי לבית הרטמן, נולדו להם שני בנים, ובבעלותם הייתה חנות טריקוטז'. את פעילותו החל בעקבות גירוש כ־18,000 יהודים מהונגריה לגליציה בקיץ 1941, והמשיך ביוזמתו עם בוא גל הפליטים מסלובקיה באביב 1942. היה בין המייסדים של ועדת ההצלה בבודפשט, והקים את "ועדת הטיול" שמטרתה הייתה להבריח יהודים מהארצות השכנות להונגריה ובהמשך – ממנה לרומניה. לדברי ההיסטוריון אשר כהן, ועדת הטיול התמסדה רק בסתיו 1943, ופעולותיה הופסקו בשל תנאי מזג האוויר בחורף ולא חודשו עוד. יש שהעריכוהו, כפי שנראה בהמשך, כהרפתקן, אידיאליסט, תמים, איש חם, בעל חוש מעשי ולא פיקח במיוחד.

אוטו קומוי (1892-1945), עמד בראש ההסתדרות הציונית בהונגריה בשנים 1944-1940, ויש המכנים אותו יו"ר ועדת ההצלה, בפועל או בתואר. הוא היה איש תנועת "הציונים הכלליים", קצין מעוטר אותות מלחמה והערכה ממלחמת העולם הראשונה, נודע ביושרתו וברגישותו. לדברי ההיסטוריון אשר כהן, הוא עמד מעל למריבות הפוליטיות ולתככים, מה שסייע לו להיבחר לתפקידו כדמות ייצוגית מול הממסד ההונגרי. הוא ייצג את ענייני התנועה הציונית, אך לא ניהל אותה, ועד מרס 1944 בדרך כלל לא השתתף באופן פעיל בעבודת ההצלה. לפי יוסף באומר, חבר ועדת החלוצים בוועדת ההצלה עד עלייתו ארצה בפברואר 1944, קומוי לא היה חבר בה, "ובהכירי את 'הנפשות הפועלות' [קסטנר, ברנד] הם לא היו מקדמים בברכה את חברותו של קומוי בוועדה". משה קראוס, מנהל המשרד הארצישראלי, תיאר אותו כאדם הגון, אידיאליסט גדול ותמים. מכיוון שלא היה בקיא בנבכי הפוליטיקה, נקבעו לו שני "קובעי טון" בעניינים הללו, צבי סילאג'י, ממנהיגי "השומר הצעיר", וישראל קסטנר. פרוידיגר הכיר את קומוי בתקופת הכיבוש, והעריכו כדמות חלשה הנתונה להשפעה חזקה של קסטנר, שפעל בשולי קבוצתו.

ככל שגבר המתח סביב הרכב ועדות ההצלה בבודפשט, באיסטנבול ובבודפשט, וסביב שקיפות המידע בדבר סכומי הכסף שהגיעו מאיסטנבול ומז'נווה, דרשה הוועדה באיסטנבול ייצוג לכל המפלגות הציוניות בוועדה בבודפשט, בנימוק שהעזרה באה מכלל היישוב בארץ ישראל וצריך "להציל יהודי באשר הוא יהודי". אך ביד השנייה הורתה לחברי "איחוד־מפא"י" על מבנה חדש של ועדת ההצלה בבודפשט: הקמת ועדה ייצוגית של כלל התנועות החלוציות, ובמקביל תוקם ועדה מצומצמת, הוועדה המרכזית, אשר תדווח לוועדה החלוצית על־פי שיקול דעתה. מהלך זה הגביר עוד את התסיסה והביקורת הפנימיות. לאחר כיבוש הונגריה נדונו בוועדה המרכזית בסודיות העניינים הקשורים בתוכנית ההצלה שהוביל קסטנר.

אבווהר (Abwehr)

רשת הריגול הנאצית הייתה פרושה בהונגריה זמן רב לפני כיבושה, והכינה את הקרקע לקראת הכיבוש. אדמונד ויזנמאייר (Weesenmayer), נציגו האישי של היטלר, נשלח פעמיים להונגריה במהלך 1943, ומסר לרייכספיהרר היינריך הימלר ולשר החוץ יואכים ריבנטרופ דו"חות מפורטים, שעסקו בעיקר בשאלה היהודית. עם כיבוש הונגריה מונה ויזנמאייר לשגריר גרמניה בבודפשט. מרכיב חשוב ברשת הריגול היה האבווהר (Abwehr), ארגון הביון של הצבא הגרמני (הוורמכט) שפעל מחוץ לגרמניה, בראשות האדמירל קנאריס, שנודע בהתנגדותו להיטלר וברצונו לסיים את המלחמה.

כאמור, הקשר בין ועדת ההצלה בבודפשט ובין מרכזי ההצלה של היישוב באיסטנבול ובז'נווה התקיים באמצעות סוכנים־בלדרים גרמנים והונגרים (שכונו "שליחים") ואלה העבירו מכתבים וכספים מוועדות ההצלה באיסטנבול ובז'נווה לבודפשט. הם קיבלו כתמורה 10% מהכסף שהעבירו להונגריה, יותר מ־10% עבור העברתם לסלובקיה, ו־700% עבור העברתם לפולין. על סוכנים אלה נאמר שהשתייכו לאבווהר. חברי ועדות ההצלה שתיארו אותם כמתנגדי הס"ס, שכל חפצם בכסף, התגלו כבוגדים כפולים ומשולשים. הם צילמו את המכתבים שהעבירו בין בודפשט ואיסטנבול ומסרו אותם לגסטפו, אשר ידע כבר בראשית 1943 על ארגוני ההצלה של היישוב ועל פעולותיהם באיסטנבול, בז'נווה, בבוקרשט, בבודפשט, בירושלים ובניו יורק. רשת המלשינים הייתה רחבה ועמוקה, והידיעות והכספים שהעבירו שימשו את הגסטפו בתוכניותיו נגד היהודים. מידע על מהימנותם המפוקפקת של הסוכנים היה בידי ועדת ההצלה באיסטנבול כבר באמצע 1943, ואולם יש הסבורים ששליחי היישוב לא העריכו אותו נכון. נציין את הסוכנים החשובים לעניינינו: ד"ר שמידט, שנודע כראש הסוכנים וכראש המודיעין הצבאי (האבווהר) בבודפשט, שהתנגד להמשך המלחמה, ולמעשה היה הממונה על הריגול הנגדי הגרמני בהונגריה; ד"ר רודולף סדלאצ'ק (Sedlaczek), סגנו של שמידט; יוז'ף (יוזי) וינינגר (Winninger), יהודי מומר שפעל בשירות מטה האבווהר בווינה ובבודפשט; באנדי גרוס (Grósz), יהודי הונגרי, ספק מומר, בן כיתתו לשעבר של שמואל שפרינגמן ממייסדי ועדת ההצלה בבודפשט. גרוס היה הבלדר המרכזי והמועדף על חברי ועדות ההצלה באיסטנבול ובבודפשט, ועבד בשירותם של המודיעין הצבאי ההונגרי, הגרמני והאמריקאי. הוא הגיע לראשונה לאיסטנבול במרס 1943, ובשובו העביר 15,000 דולר לוועדת ההצלה בבודפשט, מתוכם שולמו לו 10%. גרוס שחרר באמצעות המטכ"ל ההונגרי את קסטנר וברנד משירות בפלוגות העבודה. לימים, תיאר קסטנר את גרוס כ"הטיפוס המפוקפק ביותר, שהסגיר לגסטפו את מפעל ההצלה שלנו כדי להציל בכך את עורו".

המשרד הארצישראלי בבודפשט

במסגרת המדיניות ההונגרית האמביוולנטית, נמשכה באופן רשמי עליית יהודים, מקומיים ופליטים, מהונגריה לארץ ישראל בכל שנות המלחמה, אומנם בהיקפים קטנים ובהפסקות גדולות, בשל הקשיים שהעמידו ממשלות בריטניה, רומניה, טורקיה וגרמניה.

תפקיד המשרדים הארצישראליים ברחבי העולם מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית היה לדאוג לעלייה לארץ ישראל. הרכב המשרדים שיקף את תוצאות מפקדי החלוצים שנערכו בכל מדינה או חבל ארץ ערב כינוס הקונגרסים הציוניים. המשרד נחלק לשני מוסדות: הוועדה הארצישראלית שתפקידה לכוון את העלייה ולפקח עליה, והנהלת המשרד שארגנה את העלייה. המשרד הארצישראלי בבודפשט שכן ברובע השביעי, בשדרות ארז'יבט 26 (Erzsebet Korut). בראש המשרד עמד משה קראוס (1908-1986), שבמשך 11 שנים, עד שנת 1946, ייצג את "המזרחי־הפועל המזרחי", התנועה החלוצית הגדולה ביותר בהונגריה. מאחר שממשלת הונגריה לא הפסיקה את העלייה לארץ ישראל בכל תקופת המלחמה, הוסיף המשרד לפעול באופן רשמי גם כשהעלייה פסקה לסירוגין. המאבק המר בתוך המשרד על הרכב רשימת העולים היה בן לוויה קבוע.

משה קראוס

ג'פרי נוקס

קרסטש פישר

אירוע מכונן בתולדות ההצלה בהונגריה התרחש במשרד בעקבות סיפוח אוסטריה בסוף שנת 1938. השגריר הבריטי בבודפשט ג'פרי נוקס (Knox), נענה לבקשת קראוס לסייע לקבל את אישורו של קרסטש פישר, שר הפנים ההונגרי ואנטי־נאצי ידוע, להכניס 240 יהודים מגורשים מחבל בורגנלנד שבאוסטריה להונגריה, תוך הבטחה שיעלו בקרוב לארץ ישראל. עם קבלת האישור וכניסתם להונגריה, הם צוידו בתעודות עלייה מטעם השגריר, והורשו להישאר בהונגריה עד עלייתם. כך נוצר מעמד חדש של פליטים יהודים שהחזיקו בסרטיפיקטים, ולכן היו מוגנים על־ידי השגרירות הבריטית כאזרחים בריטים־פלשתינאים. העונשים הצפויים לאותם פליטים מידי משטרת הזרים לא היו בתוקף, שכן על־פי החוק, נתינים זרים היו מוגנים בהונגריה.

בסוף 1941 ניתקה ממשלת בריטניה את יחסיה עם הונגריה, וקרל לוץ (Lutz), הקונסול השווייצי, הגן על האינטרסים הבריטיים בבודפשט, והמשיך במדיניותו של נוקס, המגינה על בעלי סרטיפיקטים לארץ ישראל. הידיעה נפוצה והובילה להגעת יהודים מהארצות השכנות להונגריה, בתקווה לעלות דרכה ארצה. מאוקטובר 1943 ועד כיבוש הונגריה ב־19 במרס 1944 עלו מדי שבוע תשעה בעלי סרטיפיקטים משפחתיים לארץ ישראל שמנו כ־50 איש, לפי שנקבע שסרטיפיקט משפחתי מונה ארבע עד חמש ואף שש נפשות. כל עלייה גררה מאבקים קשים לפני צאתה לדרך ולאחר צאתה, מצד פליטים ונציגיהם בסלובקיה וביוגוסלביה שחשו מקופחים, מצד יהודים מקומיים שמקומם נמסר לפליטים, מצד יהודי הפרובינציה ותנועות שחשו מופלות, ומצד קסטנר ואנשיו שביקרו תכופות את קראוס, בנימוק שהעדיף את אנשי תנועתו וחרדים ושפעל בעצלתיים. גם התערבותם של ראשי הנציגות באיסטנבול, למען הקדמת עליית אנשיהם הוסיפה קשיים.

בסוף שנת 1943 ידעו השלטונות ההונגריים כי ברשות המשרד הארצישראלי מצויים 1,500 סרטיפיקטים משפחתיים, דהיינו 7,800 סרטיפיקטים אישיים, שלא מומשו. חלקם הובאו מהמשרדים הארצישראליים בסלובקיה, ביוגוסלביה ובבולגריה, שבהן נאסרה העלייה.

הכיבוש הגרמני

ההכנות לכיבוש הונגריה נערכו בקפידה. מי שעמד בראש הסולם הגרמני, שקבע את מדיניות השמדת יהודי הונגריה ופיקח עליה, היה מפקד הס"ס, ראש הגסטפו ושר הפנים הרייכספיהרר ס"ס היינריך הימלר, וזה הטיל על אדולף אייכמן את התפקיד 'לנקות' את הונגריה מיהודים תוך זמן קצר ככל האפשר. "לסרוק אותם ממזרח למערב ולשולחם לאושוויץ". המהירות הייתה דרושה, לבל יחזור הביזיון של מרד גטו ורשה, שמפניו חששו. להצלחת המבצע נדרשו סדר, מהירות, ומעל לכול, סודיות מוחלטת. לכן, לדברי אייכמן, הוא זה שנשלח להונגריה, "האומן עצמו". עד אז הספיק לנצח על רצח של כחמישה מיליון יהודים ברחבי אירופה. אייכמן השלים בימים 10-12 במרס במאוטהאוזן את הקמת הקומנדו המיוחד שנקרא על שמו "זונדראיינזקומנדו אייכמן" (יודנקומנדו), שכלל את עוזריו הראשיים, שאותם כינה "תלייני יהדות אירופה בכל הארצות".

ב־19 במרס 1944 כבש הצבא הגרמני את הונגריה ללא גילויי התנגדות. השליט, אדמירל מיקלוש הורטי, נותר על כיסאו, ודמה סטויאי (Sztojay), שגריר הונגריה בברלין, הקים ממשלה חדשה שנהנתה מריבונות מסוימת. הפיקוח העליון על המתרחש בהונגריה היה נתון בידי הגסטפו ובידי ממשלת הונגריה החדשה. בין הנלהבים הקיצוניים לעזור לאייכמן ולאנשיו היו שר הפנים אנדרה יארוש (Jaross), ושני סגניו, שמונו למזכירי המדינה: לאסלו אנדרה (Endre), מנהיג משמר צלב החץ, המפלגה הנאצית ההונגרית, ולאסלו באקי (Baky).

עוזריו הקרובים של אייכמן היו אנשים שמאחוריהם ניסיון של שנים בביצוע הפתרון הסופי, בהם הרמן קרומיי (Krumey) ודיטר ויסליצני (Wisliceny). דמות חשובה בצוות, אך לא כפופה לו, היה קורט בכר, קצין גבוה בוואפן־ס"ס (Waffen-SS), הזרוע הצבאית של הס"ס, ששירת קודם לכן בפולין, ברוסיה ובמשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA). בכר הגיע להונגריה כנציגו האישי של הימלר, כדי לעמוד בראש המטה הכלכלי. דרגתו הייתה אוברשטורמבנפירר, כשל אייכמן, אך הוא עלה עליו בבכירותו. מטהו הוקם בבּוּדָה, ברובע שוובנברג (Schwabenberg), במבנה שבו שכן היודנקומנדו בראשות אייכמן. מינוי שניהם בישר על המרכזיות של שוד היהודים במהלך השמדתם ועל הפקת רווחים כלכליים נוספים באמצעות "הצלתם". מבנה הגסטפו ההונגרי היה כמבנה הגסטפו הגרמני: מדינה בתוך מדינה. הוא צויד בכוח ובאמצעים רבים כדי לכפות את מדיניותו האכזרית. הגסטפו ההונגרי היה כפוף לגסטפו הגרמני וציית לו. שני הארגונים פעלו בתיאום, תוך חלוקת עבודה ביניהם, כשלרוב הגסטפו ההונגרי "הרשע" עצר, גנב, איים, והגסטפו הגרמני "הטוב" שחרר והיטיב עם אלה שחפץ ביקרם.

מנהיגי יהדות הונגריה המובילים ידעו מה עוללו הגרמנים עד אז ליהודים בארצות הכיבוש, ושכיבוש הונגריה קרב. שמואל־שָמו שטרן, ראש הקהילה הנאולוגית הגדולה בפשט, הודה שידע שפעולות הגרמנים בכל מדינה שכבשו, תוצאותיהן היו שרשרת ארוכה של מעשי רצח ושוד. כך גם העיד קסטנר, שהוא היה אחד האנשים המעודכנים ביותר בהונגריה במצבם של היהודים בשל שיחות שניהל עם פליטים שהצליחו להימלט מאושוויץ, וכבר ב־1942 ידע מה אירע ליהודים שגורשו לאושוויץ ולמחנות השמדה אחרים. הוא הוסיף כי פעילות עוצבות המבצע, האיינזנצגרופן, הייתה ידועה היטב, וכי עד כיבוש הונגריה עלה מספר היהודים שנרצחו על חמישה מיליון, ו"שאותו גורל תוכנן גם לנו".

19 במרס 1944, יום כיבוש הונגריה, היה יום יפה של ראשית האביב, היכה בתדהמה את היהודים בכל שדרות הציבור.

זמן קצר לאחר הכיבוש נותק קשר המכתבים בין בודפשט ללשכת ההצלה באיסטנבול, ואילו הקשר החשאי של "עובדים" עם הוועדה המרכזית של ועדת ההצלה נמשך באמצעות סוכני ועדות ההצלה וקשר טלגרפי, והקשר עם נתן שוואלב, נציג "החלוץ" בשווייץ, התגבר.

פחות מחודש לאחר הכיבוש, באמצע אפריל, החל ריכוזם ההמוני של יהודי הפרובינציה בגטאות, וכעבור חודש נוסף החל גירושם של יותר מ־400,000 יהודי הפרובינציה לאושוויץ במשך שבעה־שמונה שבועות, כ־12,000 יהודים מדי יום. הגירוש נפסק למגינת ליבם של הגרמנים בטרם הספיקו לגרש את יהודי בודפשט. כתוצאה מפרסום תקשורתי רחב של דו"חות על אושוויץ ועל שואת יהודי הונגריה – שלמשה קראוס היה חלק נכבד בו – נוצר לחץ בין־לאומי, עד שהורטי נכנע ואישר ב־26 ביוני את עליית 40,000 יהודים לארץ ישראל ואת הפסקת הגירושים לאושוויץ, בכפוף לאישור גרמני. הגירושים פסקו בפועל כעבור שבועיים, ב־9 ביולי, בעת שהפרובינציה הייתה נקייה כמעט כליל מיהודים.

ההפוגה בגירושים ארכה שלושה חודשים. במהלכה שב אייכמן לגרמניה, ומעצמות המערב, הצלב האדום הבין־לאומי והצירויות הניטרליות בבירה התערבו באופן נמרץ למען הצלת יהודי בודפשט ולמען העלאת יהודים ארצה. ההפוגה הסתיימה ב־15 באוקטובר 1944, עם ההפיכה שערכה מפלגת צלב החץ הנאצית ההונגרית, בלחץ ובתמיכת גרמניה. הורטי סולק מכיסאו, והחל השלב האחרון בחיסול יהודי הונגריה: גירוש יהודי בודפשט. בגלל הפסקת הפעילות של מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו והתקדמות הצבא האדום בתוך הונגריה, ממזרח למערב, גורשו יהודים מבודפשט בצעדות מוות לעבר אוסטריה וגרמניה, ובמקביל רוכזו כ־60 אלף יהודים ב"גטו הגדול" ברובע היהודי, והצירויות הניטרליות הגנו על עשרות אלפי נתיניהם שהיו מצוידים בתעודות חסות, רובם מדומים, ב"גטו הבין־לאומי".

בין כיבוש הונגריה ב־19 במרס 1944 ועד לשחרור פשט (שבה רוכזו היהודים) בידי הצבא האדום ב־18 בינואר 1945, חלפו עשרה חודשים שבמהלכם התרחשה על אדמת הונגריה שואת היהודים במהירות שלא נודעה כמותה, ובאכזריות רבה. בפברואר 1945 שוחררה בודה. כ־135,000 יהודי בודפשט ניצלו ביום השחרור מתוך כ־220,000-230,000 שחיו בה לפני הכיבוש.

משפט קסטנר

ב־1954 נפתח משפט גרינוולד, שהסעיר את מדינת ישראל, והדיו לא שככו עד היום. מלכיאל גרינוולד, יהודי ממוצא הונגרי, פרסם בקרב חוג מצומצם של חברי מפלגת "המזרחי" דברי נאצה נגד ישראל קסטנר שעיקרם: (א) הוא שיתף פעולה עם הנאצים; (ב) "רצח בעקיפין" או "הכשיר את הקרקע לרצח" של יהודי הונגריה; (ג) היה שותף לגזל עם פושעי מלחמה; (ד) הציל את קורט בכר, קצין הס"ס הגבוה ביותר בהונגריה, מעונש אחרי המלחמה. היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן הגיש תביעת דיבה נגד גרינוולד בגין האשמותיו את קסטנר, שהיה פקיד ממשלה ומועמד ברשימת מפא"י לכנסת. זמן קצר לאחר שנפתח המשפט התהפכו היוצרות, לאחר גילוי ההצהרה בשבועה של קסטנר לאחר המלחמה לטובת בכר, שבזכותה שוחרר מעונש, ומשפט גרינוולד הפך למשפט קסטנר.

ב־22 ביוני 1955, קרא נשיא בית המשפט המחוזי בנימין הלוי את פסה"ד שקבע כי קסטנר אשם בשלושה סעיפים, חוץ מסעיף השותפות בגזל. בינואר 1957 נפתח הדיון בערעור הפלילי שהגישה המדינה על פסה"ד. כעבור שלושה חודשים, בלילה שבין 3-4 במרס, נרצח קסטנר בפתח ביתו בתל אביב בידי מתנקשים. ב־17 בינואר 1958 הפך בית המשפט העליון על פיו את פסה"ד, וברוב של שלושה מול שניים קבע כי קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף בעקיפין לרצח יהודי הונגריה.

בנימין הלוי, שופט בית המשפט המחוזי

שמעון אגרנט, שופט בית המשפט העליון

עורך הדין שמואל תמיר