רשימות על הוצאה להורג

אתה טביעת אצבע.

כשאתה פוקח את עיניך ביום האחרון לחייך, אתה רואה את האגודל שלך. באור הכלא המצהיב, החריצים על כרית האגודל נראים כמו קרקעית נהר מיובשת, כמו חול שנסחף בדפוסים מתערבלים על ידי מים, רגע קיים וכעת איננו.

הציפורן לא ארוכה מדי. אתה זוכר את המיתוס הישן מהילדות — לפיו אחרי מותך, הציפורניים שלך ממשיכות לגדול עד שהן מסתלסלות סביב עצמותיך.

אסיר, שם ומספר.

אנסל פאקר, אתה קורא בקול. 999631.

אתה מתהפך במיטה. התקרה יוצרת את אותה תמונה קבועה, תבנית כתמי מים. אם תטה את הראש לכיוון הנכון, כתם לח סמוך לפינה מתפשט לצורת פיל. היום הוא היום, אתה חושב, מול כתם הצבע הגושי שיוצר את חדק הפיל. היום הוא היום. הפיל מחייך כאילו הוא יודע סוד נואש. הקדשת שעות רבות לשחזור אותה הבעה בדיוק, להתאמת החיוך שלך לחיוכה של התקרה — היום הוא נראה כן. אתה והפיל מחייכים זה אל זה עד שעובדת הבוקר הזה מתפשטת אל הבנה נלהבת, עד ששניכם נראים כמו מטורפים.

אתה מניף את רגליך מעל שולי המיטה, מרים את גופך מהמזרן ונועל את הנעליים שהונפקו לך בכלא, נעלי בית שחורות שמשאירות שלושה סנטימטרים רווח בכפות הרגליים. אתה מוציא מים מברז המתכת על מברשת השיניים שלך, סוחט שובל דחוס של אבקת משחת שיניים, ואז מרטיב את השיער מול המראה הקטנה, שבה הזכוכית אינה באמת זכוכית, אלא אלומיניום מצולק וסדוק שלא יתנפץ גם אם יישבר. בתוכו, בבואתך מטושטשת ומעוותת. אתה כוסס כל ציפורן מעל הכיור, בזו אחר זו, תולש את הלבן בזהירות, בקפידה, עד שכולן אחידות, קצרות ומשוננות.

הספירה לאחור היא הקטע הקשה מכול, כך אמר לך הכומר כשביקר אתמול בערב. רוב הזמן אתה מחבב את הכומר, גבר מקריח שפוף מרוב משהו שמזכיר בושה. הכומר חדש ביחידת פולנסקי — פניו עדינות ורכות, פתוחות לרווחה, כאילו אפשר להושיט יד לתוכן. הכומר דיבר על מחילה והסרת העול והשלמה עם מה שלא נוכל לשנות. ואז השאלה.

העדה שלך, שאל הכומר מבעד לחלון הביקור. היא מגיעה?

דמיינת את המכתב על המדף, בתא הקטן והצפוף. המעטפה בצבע קרם, מפצירה בך. הכומר הביט בך במעין רחמים קודרים — תמיד חשבת שרחמים הם הרגש הפוגעני ביותר. רחמים הם הרס עטוי במסכה של הזדהות. רחמים מערטלים אותך. רחמים מכווצים.

היא מגיעה, אמרת. ואז: יש לך משהו בשיניים. צפית בידו של האיש ממהרת בחרדה אל פיו.

האמת היא שלא הקדשת הרבה מחשבה למה שיקרה הערב. הכול מופשט מדי, קל מדי לכיפוף. אין טעם להקשיב לשמועות על בניין 12 — בחור אחד חזר, קיבל חנינה עשר דקות בלבד לפני הזריקה, כשכבר היה קשור באלונקה ואמר שעינו אותו במשך שעות, תקעו לו מקלות במבוק בציפורניים כאילו הוא גיבור בסרט פעולה. אסיר אחר טען שנתנו לו דונאטס. אתה מעדיף לא לשאול שאלות. מותר לפחד, אמר הכומר. אבל אתה לא מפחד. במקום זאת, אתה מרגיש תחושה מבחילה של פליאה — לאחרונה, אתה חולם שאתה טס בשמיים כחולים בהירים, נוסק מעל מרחבים עצומים של מעגלי יבולים. האוזניים שלך נסתמות בגלל הגובה.

שעון היד שירשת מאגף ג' מכוון חמש דקות קדימה. אתה אוהב להיות מוכן מראש. הוא טוען שנשארו לך אחת־עשרה שעות ועשרים ושלוש דקות.

הבטיחו שזה לא יכאב. הבטיחו שלא תרגיש כלום. פעם פסיכיאטרית ישבה מולך בחדר הביקור בחליפה נקייה ובמשקפיים יקרים. היא אמרה לך דברים שתמיד חשדת בהם ולא תוכל לשכוח, דברים שמעולם לא שמעת אותם נאמרים בקול. לפי החישובים הקבועים שלך, פניה של הפסיכיאטרית היו אמורות למסור לך יותר — בדרך כלל אפשר לאמוד ככה את רמת העצב או הצער הנדרשת. אבל הפסיכיאטרית הקפידה על פנים חתומות, בכוונה תחילה, ושנאת אותה על כך. מה אתה מרגיש? שאלה. השאלה הייתה חסרת טעם. רגש הוא דבר דל בתור מטבע עובר לסוחר. לכן משכת בכתפיך ואמרת את האמת: אני לא יודע. כלום.

ב־06:07, מארגנים לך את הציוד.

ערבבת את הצבעים אתמול בערב — פרוגי לימד אותך לעשות את זה, כשעוד היית באגף ג'. השתמשת בשדרה של ספר כבד כדי לטחון סדרת עפרונות צבעוניים, ואז ערבבת את האבקה עם צנצנת וזלין מהקנטינה. השרית במים שלושה מקלוני עץ ששמרת מארטיקים שקיבלת בתמורה להחלפת עשרה שקיקים של תבלינים למנה חמה כדי שתוכל להרשות לעצמך אותם, ועבדת על העץ עד שהתפצל ונפרש כמו שערות של מכחול.

עכשיו אתה מתמקם על הרצפה ליד דלת התא שלך. אתה מקפיד לוודא ששולי הקרטון המשמש לך כקנבס מונחים ישירות בתוך רצועת האור שנכנסת מהמסדרון. אתה מתעלם ממגש ארוחת הבוקר שעל הרצפה, מגש שלא נגעת בו מאז הונח בשלוש לפנות בוקר. הרוטב נקרש, שימורי הפירות כבר שורצים נמלים. חודש אפריל עכשיו אבל מרגישים כאילו יולי. תנורי החימום פועלים בדרך כלל בקיץ וריבוע החמאה נמס לשלולית שומן קטנה.

מרשים לך מכשיר אלקטרוני אחד — בחרת רדיו. אתה שולח יד אל הידית, צווחת רעש סטטי. הגברים בתאים מסביב נוהגים לצרוח את הבקשות שלהם, אר־אנד־בי או רוק קלאסי, אבל הם יודעים מה יקרה היום. הם לא מתנגדים כשאתה מכוון לתחנה האהובה עליך. מוזיקה קלאסית. הסימפוניה פתאומית ומטלטלת, ממלאת כל פינה בחלל הבטון. סימפוניה בפה מז'ור. אתה מסתגל לקיומו של צליל, משתקע בתוכו.

מה אתה מצייר? שאלה פעם שוֹנָה כשהעבירה את מגש ארוחת הצהריים שלך דרך החריץ בדלת. היא הטתה את ראשה כדי לצמצם עיניים אל הקנבס.

אגם, אמרת לה. מקום שפעם אהבתי.

אז היא עדיין לא הייתה שונה, עדיין לא — היא הייתה הקצינה בילינגס, עם שיער אסוף לאחור בפקעת נמוכה הדוקה, מכנסי מדים מקומטים סביב בליטת הירכיים. היא נהייתה שונה רק שישה שבועות לאחר מכן, כשהצמידה את כף ידה הפשוטה אל החלון שלך. זיהית את המבט בעיניה של שונה ממבט של בנות אחרות בחיים אחרים. היא הזכירה לך את ג'ני — משהו בהשתוקקות שלה, פגיע ושלוח רסן כל כך. תגידי לי איך קוראים לך, קצינה, שאלת והיא הסמיקה באדום עז. שונה. חזרת על השם ביראת קודש של תפילה. דמיינת את הדילוגים המתוחים של הדופק שלה, מפרפר בעורקיו הכחולים מצווארה הלבן והדק ונהפכתָ למשהו גדול יותר, גרסה חדשה של עצמך שכבר נמתחה על פניך. שונה חייכה וחשפה את הרווח בין שיניה. חיוך נבוך, מתאמץ.

כששונה הלכה, ג'קסון שרק בהתלהבות מהתא הסמוך, הקניט בלי לרחם. חשפת את החוטים הרופפים מהסדינים, קשרת חטיף סניקרס זעיר לקצה והשלכת אותו אל מתחת לדלת של ג'קסון כדי לסתום לו את הפה.

ניסית לצייר משהו אחר, בשביל שונה. מצאת תמונה של ורד, חבויה בתוך אחד מספרי הלימוד בפילוסופיה שביקשת מהספרייה. ערבבת את הצבעים להפליא, אבל משהו בעלי הכותרת לא הסתדר. הוורד היה בליל של אדום בוהק, כל הזוויות היו משובשות, ואתה זרקת לפח את הכול, לפני ששונה הספיקה לראות. בפעם הבאה שהיא פתחה את התא שלך, כדי ללוות אותך במסדרון האפור הארוך למקלחת, הרגשת כאילו שונה יודעת — היא הושיטה יד למתכת האזיקים והצמידה את אגודלה לפנים מפרק היד כדי לבדוק. הסוהר מהצד השני שלך נשף בכבדות דרך האף, לא מודע, בזמן שבך עברה צמרמורת. זמן רב עבר מאז שהרגשת משהו מלבד זרועות זועמות שגוררות אותך דרך כלובים, שיניים קרירות של מזלג פלסטיק, העונג המשועמם שמסבה לך היד בחשכה. חשמל, זה מה שהעביר בך המגע של שונה.

מאז שכללת את אמצעי התקשורת.

פתקים, תחובים מתחת למגשי ארוחת צהריים. רגעים, גנובים בין התא שלך וכלוב הפנאי. רק בשבוע שעבר שונה הגניבה אוצר דרך החריץ בדלת התא: סיכת שיער שחורה קטנה, מהסוג שהחזיק את הפקעת המבריקה שלה.

עכשיו אתה טובל את מקל הארטיק במריחה של כחול בזמן שאתה ממתין לצעדיה. הקנבס שלך מסודר בסבלנות ליד שולי הדלת, בפינות ישרות. הבוקר שונה תבוא עם תשובה. כן או לא. אחרי השיחה שלכם אתמול, שתי האפשרויות קיימות. אתה מצטיין בהתעלמות מספק, בהתמקדות בציפייה, כאילו היא יצור מוחשי שנח בחיקך. סימפוניה חדשה נפתחת, שקטה בתחילה, לפני שהיא מתהדקת ומעמיקה — אתה משתהה בפרץ הצ'לו, חושב איך יש לדברים נטייה להאיץ, להיבנות על גבי עצמם, להוביל תמיד אל קרשנדו מרהיב.

אתה מתבונן בטופס תוך כדי ציור. ספירת מלאי של עבריין. לא משנה מה שונה תענה, תצטרך לארוז. שקיות הרשת האדומות מונחות למרגלות המיטה — הן יעבירו את חפציך הבסיסיים ביותר ליחידת הקירות, שם תזכה לעוד כמה שעות במחיצת הרכוש הגשמי שלך, לפני שהכול יילקח ממך. אתה ממלא אותן בעצלתיים בדברים שצברת בשבע השנים האחרונות בפולנסקי: החטיפים בטעם בצל והרוטב החריף והשפופרות הנוספות של משחת השיניים. הכול חסר משמעות עכשיו. אתה תשאיר הכול לפרוגי באגף ג' — האסיר היחיד שאי פעם הביס אותך במשחק שחמט.

אתה תשאיר את התאוריה שלך כאן. את כל חמש המחברות. מה שקורה לתאוריה יהיה תלוי בתשובה של שונה.

ובכל זאת, יש את עניין המכתב. יש את עניין התמונה.

נשבעת לא לקרוא אותו שוב. ממילא כבר כמעט שיננת אותו. אבל שונה מאחרת. ולכן כשאתה בטוח שידיך יבשות ונקיות, אתה קם ומתנודד על רגליך, מושיט יד אל המדף העליון ומוריד את המעטפה.

המכתב מבְּלוּ הריסון קצר, תמציתי. דף בודד של נייר מחברת. היא הדפיסה את הכתובת שלך בכתב יד נטוי: אנסל פאקר, י"פ, בניין 12, מחלקה א', אגף הנידונים למוות. אנחה ארוכה. אתה מניח את המעטפה בעדינות על הכרית שלך, לפני שאתה מזיז הצידה ערמת ספרים כדי למצוא את התמונה, מודבקת ומוסתרת בין המדף והקיר.

זה החלק האהוב עליך בתא, גם כי אף פעם לא עורכים בו חיפוש וגם בגלל הגרפיטי. אתה בתא הזה במחלקה א' מאז שקיבלת את התאריך הרשמי וזמן קצר קודם לכן, אסיר אחר חרט במאמץ רב את המילים בבטון: כולנו מוכי כלבת. אתה מחייך בכל פעם שאתה רואה את זה — כמה מוזר, כמה חסר היגיון, כמה שונה מהגרפיטי בכלא (בעיקר פסוקים ואיברי מין). יש בו אמת שקטה שאפשר להגדיר כמעט כמבדחת, בהתחשב בהקשר.

אתה מקלף את סרט ההדבקה מפינת התמונה ונזהר שלא לקרוע. אתה יושב על המיטה, מחזיק את התמונה והמכתב על ברכיך. כן, אתה חושב. כולנו מוכי כלבת.

עד שהמכתב מבלו הריסון הגיע לפני כמה שבועות, התמונה הייתה הדבר היחיד ששמרת לעצמך. הרבה לפני גזר הדין — כשעורכת הדין שלך עוד האמינה בהודאה שניתנה בכפייה — היא הציעה לעשות לך טובה. נדרשו כמה שיחות טלפון אבל בסופו של דבר, היא שלחה את התמונה ממשרד השריף בטאפר לייק.

בתמונה, הבית הכחול נראה קטן. עלוב. זווית הצילום משאירה בחוץ את התריסים מצד שמאל, אבל אתה זוכר איך פרחה ההורטנזיה באדניות. קל להסתכל בתמונה ולראות רק בית, כחול בהיר, צבע מתקלף. שלטי המסעדה מרומזים. דגל מתנופף מהמרפסת: פתוח. שביל הגישה מכוסה חצץ שנחרש כדי ליצור מגרש חניה מאולתר לטובת הלקוחות. הווילונות נראים לבנים ופשוטים מבחוץ אבל אתה יודע שבפנים הם משובצים ריבועים אדומים קטנים. אתה זוכר את הריח. צ'יפס מטוגן, ליזול, פאי תפוחים. קרקוש דלתות המטבח. אדים, זכוכית שבורה. ביום שבו צולמה התמונה, השמיים היו מוכתמים בגשם. כשאתה מסתכל, אתה כמעט מצליח להריח את החריפות העזה של הגופרית.

החלק האהוב עליך בתמונה הוא החלון בקומה העליונה. הווילון פתוח מעט, ואם מסתכלים היטב, רואים צל של זרוע, מכתף עד מרפק. זרוע חשופה של נערה מתבגרת. אתה רוצה לדמיין מה עשתה ברגע שבו צולמה התמונה — היא כנראה עמדה ליד דלת חדרה, דיברה אל מישהו או הסתכלה במראה.

היא חתמה על המכתב בלו. שמה האמיתי הוא ביאטריס, אבל היא מעולם לא הייתה ביאטריס עבורך או עבור כל מי שהכיר אותה בזמנו. היא תמיד הייתה בלו: בלו, עם שיער קלוע בצמות ומונף על אחת מכתפיה. בלו, בסווטשירט של נבחרת האתלטיקה טאפר לייק, שרוולים מתוחים בחרדה עד מפרקי כפות ידיה. כשאתה זוכר את בלו הריסון ואת התקופה שלך בבלו האוס, אתה נזכר איך היא מעולם לא הצליחה ללכת ליד חלון בלי להעיף מבט מתוח בבבואה שלה.

אתה לא מכיר את התחושה הזאת שעולה בך כשאתה מסתכל בתמונה. לא יכול להיות שזו אהבה — כי נבדקת, אתה לא צוחק ברגעים הנכונים או מתכווץ ברגעים הלא קשורים. יש סטטיסטיקה. משהו שקשור לזיהוי רגשי, אהדה, כאב. אתה לא מבין את האהבה שעליה קוראים בספרים ואתה אוהב סרטים בעיקר לצורך מחקר, אמנות הפנים המשתנות לפנים אחרות. בכל מקרה, לא משנה לְמה לדעתם אתה מסוגל — לא יכול להיות שזו אהבה, הדבר בלתי אפשרי מבחינה נוירולוגית — התבוננות בתמונה של בלו האוס מביאה אותך לשם. למקום שבו הצווחות נפסקות. השקט מענג, השתנקות של הקלה.

סוף־סוף הד, מהמסדרון הארוך. הדשדוש המוכר. צעדיה של שונה.

אתה יורד שוב לרצפה, עושה תנועה מהוססת עם המכחול: אתה מנקד את הדשא בפרחים קטנים, מלבלבים באדום. אתה מנסה להתרכז בשערות המחודדות, בריח השעווני של העיפרון המרוסק.

אסיר, שם ומספר.

קולה של שונה תמיד נשמע על סף קריסה — היום יבוא סוהר כל רבע שעה כדי לבדוק שאתה עדיין נושם. אתה לא מעז להרים את המבט מהציור, למרות שאתה יודע שהיא תעטה את אותה הבעת פנים חשופה, תשוקתה גלויה ובלתי מוסתרת, משולבת עכשיו בהתלהבות או אולי בעצב, תלוי בתשובה.

יש דברים ששונה אוהבת בך אבל אף אחד מהם לא באמת קשור אליך. העמדה שלך מלהיבה אותה — הכוח הכלוא בשעה שהיא מחזיקה בידיה את המפתחות, פשוט ככה. שונה היא טיפוס שלא מפר כללים. היא מסתובבת בצייתנות בשעה שהסוהרים עורכים חיפוש בעירום לפני כל מקלחת וכל שעת פנאי. אתה יושב עשרים ושתיים שעות ביממה בתא בגודל של מטר שמונים על שניים וחצי, שם אתה לא יכול לראות פיזית אף בן אדם אחר ושונה יודעת את זה. היא הטיפוס שקורא רומנים רומנטיים עם גברים חסונים על הכריכות. אתה מריח את מרכך הכביסה שלה, את כריך סלט הביצים שהיא מביאה מהבית לארוחת צהריים. שונה אוהבת אותך כי אתה לא יכול להתקרב יותר מדי, כי יש דלת פלדה ביניכם, שמבטיחה תשוקה ובטיחות גם יחד. במובן הזה, היא לא כמו ג'ני. ג'ני תמיד הציקה וניסתה להציץ פנימה. תגיד לי מה אתה מרגיש, נהגה ג'ני לומר. תן לי את כולך. אבל שונה מתענגת על המרחק, על הלא נודע המשכר שתמיד ניצב בין שני אנשים. ועכשיו היא יושבת בשולי המרווח. אתה צריך לגייס כל טיפת איפוק כדי לא להרים את העיניים ולאשש את מה שכבר ידוע לך: שונה שייכת לך.

אנסל פאקר, אתה חוזר בנחת. 999631.

המדים של שונה מתקמטים כשהיא מתכופפת לקשור את השרוכים. המצלמה בפינת התא לא מגיעה למסדרון והציור שלך נמצא במיקום מושלם. הוא מגיע בהבזק קלוש, כמעט לא קיים, של לבן: רפרוף נייר, כשהפתק של שונה גולש מתחת לחריץ הדלת ונחבא היטב תחת שולי הקנבס שלך.

שונה מאמינה בחפותך.

אין מצב שעשית את זה, לחשה פעם, כשעצרה מחוץ לתא שלך במשמרת ערב ארוכה והצללים חתכו את לחייה לאורכן. אין מצב.

היא יודעת, כמובן, איך קוראים לך בבניין 12.

רוצח הבנות.

הכתבה בעיתון פירטה בנדיבות: היא הופיעה אחרי הערעור הראשון שלך והפיצה את הכינוי ברחבי בניין 12 כמו אש בשדה קוצים. הכתבת קיבצה את כולן יחד, כאילו היו מכוונות, קשורות זו לזו. הבנות. הכתבה השתמשה במילה הזאת, המילה שאתה שונא. סדרתי זה משהו אחר — תיוג שנועד לגברים שונים ממך.

אין מצב שעשית את זה. שונה משוכנעת, אף על פי שמעולם לא טענת כך בעצמך. אתה מעדיף לתת לה לדבר סחור־סחור, לתת לזעם להשתלט: זה קל לאין שיעור מהשאלות. אתה מתחרט? אתה מצטער? אתה אף פעם לא מבין מה זה אומר. ברור שאתה מתחרט. ליתר דיוק, היית מעדיף לא להיות כאן. אתה לא מבין איך האשמה עוזרת למישהו אבל זו השאלה כבר שנים, לאורך כל המשפט והערעורים הרבים וחסרי התוחלת. האם אתה כשיר? הם שואלים. האם אתה כשיר פיזית לחוש אמפתיה?

אתה תוחב את הפתק של שונה אל חגורת המותניים של המכנסיים ומרים מבט אל הפיל שעל התקרה. לפיל יש חיוך של פסיכופת, רגע אחד הוא חי וכעבור עוד רגע הוא התרשמות ותו לא. כל השאלה מגוחכת, כמעט מטורפת — אין גבול שחוצים, אין אזעקה שמפעילים, אין מאזניים לשקול בהם. השאלה, כך הִסַקְתָ לבסוף, לא נסובה סביב אמפתיה. השאלה היא איך אתה מסוגל בכלל להיות אנושי.

ובכל זאת. אתה מרים את האגודל אל האור ומתבונן בו מקרוב. באותה טביעת אצבע, היא מובהקת ועיקשת: הפעימה הרפה, הכמו עכברית, של הדופק שלך.

יש את הסיפור שאתה יודע על עצמך. יש את הסיפור שכולם יודעים. כשאתה שולף את הפתק של שונה מחגורת המותניים, אתה תוהה איך הסיפור סולף כל כך — איך רק רגעי החולשה שלך נחשבים, איך הלכו והתרחבו וטרפו את כל השאר.

אתה משתופף כדי שהמצלמה הממוקמת בפינת התא לא תוכל לראות את הפתק. שם, בכתב ידה הרועד של שונה. שלוש מילים:

עשיתי את זה.

התקווה פורצת פנימה, בלבן מסנוור. היא מתפשטת בכל סנטימטר בך כשהעולם נפער ומדמם. נותרו לך אחת־עשרה שעות ושש דקות או אולי, בזכות ההבטחה של שונה, נותרו לך חיים שלמים.

בטח הייתה פעם תקופה אחרת, אמרה לך פעם כתבת אחת. תקופה לפני שהיית כזה.

אם הייתה פעם תקופה כזאת, היית רוצה לזכור אותה.