שברי חיינו

1

הייזל

"אני חושב שהגעת למקום הלא נכון," אמר בִּיג פּאו כשהתיישבתי מולו. "אם את רוצה להגיש מועמדות למשרת מלצרות, את צריכה ללכת למסעדת 'החווה'."

הישיבה במשרד מול מישהו כמו ביג פאו גורמת לאדם לחוש קטן מתמיד. מן הסתם, שמו האמיתי לא היה ביג פאו*, אבל כך קראו לו כולם בעיירה. הוא היה ג'נטלמן מבוגר, בשנות השמונים לחייו, ובעל נוכחות מרשימה.

בלתי אפשרי היה לגור באֵרֵס מבלי להכיר את ביג פאו, שעמד בציפיות שעורר השם שלו. ממדיו היו גדולים, הן הגובה והן המשקל – הוא התנשא בקלות לגובה של כמעט שני מטרים, ומשקלו התקרב למאה וחמישה־עשר קילוגרמים. אפילו בגילו המתקדם הוא לא נעשה נמוך יותר, אם כי צעדיו נעשו איטיים יותר. הוא לבש את אותם הבגדים תמיד, יום אחר יום – חולצה משובצת, סרבל, מגפי בוקרים וכובע של נהג משאית. יכולתי להישבע שאם נפתח את ארון הבגדים שלו, נמצא שם מיליון חולצות משובצות וסרבלים, או אולי אשתו הוֹלִי פשוט כיבסה בלי סוף.

ארס, שבמדינת נברסקה, אינה מוכרת כלל לאוכלוסיית העולם.

צעדנו בדרכי עפר, והכיסים שלנו היו ריקים לרוב. כל מה שיכולת למצוא שם היה מעט חול. אם הצלחת להשיג עבודה בארס, אתה בר מזל אמיתי, אם כי, מן הסתם, אינך מרוויח בה מספיק כסף. אתה חי ממשכורת למשכורת, וגם זה, רק אם התמזל מזלך. אם לא היית בר מזל, כנראה לווית מביג פאו, שלא ציפה ממך להחזיר את ההלוואה, אף על פי שתמיד הקפיד להזכיר לך שאתה חייב לו. קני הזקן, שעבד בתחנת הדלק, עדיין חייב לו חמישים אלף דולר. החוב נגרר משנת 1987, וספק אם אי פעם ישולם במלואו. ובכל זאת, בכל מפגש אקראי בעיירה, ביג פאו העלה את הנושא שוב ושוב, בארשת פנים כעוסה.

למעשה ביג פאו שימש כסנדק של ארס. הוא ניהל את 'חוות ארס', שהייתה מרכז העיירה כולה. ביג פאו יצר משהו שאיש בארס לא הצליח לעשות, החל משדות היבולים ועד לבקר. הוא בנה משהו ששרד.

'חוות ארס' הייתה קיימת למעלה משישים שנה, ורוב האנשים שעבדו בעיירה עבדו עבור ביג פאו – במסעדת ה׳חווה׳ או במשק עצמו.

אני, לעומת זאת, ממש לא התיישבתי במשרדו בתקווה להתקבל למשרת מלצרות, גם אם מי שהביט בי חשב שאני לא בנויה לעבודת כפיים.

"עם כל הכבוד, מר ביג פאו–"

"ביג פאו," הוא תיקן. "בלי 'מר' וכל השטויות האלה. פשוט ביג פאו. אל תגרמי לי להרגיש זקן יותר ממה שאני."

בלעתי רוק בקושי. "כן, סליחה. ביג פאו, עם כל הכבוד, אני לא מעוניינת במשרה במסעדה. אני רוצה לעבוד בחווה."

עיניו סרקו אותי מלמעלה למטה. רוב בנות גילי לא רוצות לעבוד קשה בדירי החזירים או באורוות הסוסים, אבל הייתי זקוקה למשרה הזו, ולא התכוונתי לעזוב עד שאקבל אותה.

"את לא נראית בדיוק כמו אחד מחברי הצוות שלי." הוא נשף והחמיץ פנים. לא נעלבתי. ביג פאו תמיד התנשף והחמיץ פנים. אם הוא יחייך אליי אי פעם, אחשוש שאני על סף מוות.

"אני לא חושב שיש לך את מה שצריך כדי לעבוד באורוות," הוא הסביר, בזמן שדפדף בניירות. "אני בטוח שהולי יכולה לסדר לך משרה נחמדה במסעדת 'החווה'–"

"אני לא רוצה משרה במסעדה," התעקשתי. הפסקתי לדבר וכחכחתי בגרוני כשהבנתי שקטעתי את דבריו של ביג פאו. איש לא קטע את דבריו של ביג פאו באמצע ונשאר בחיים כדי לספר על זה. "סליחה, אבל אני צריכה משרה בחווה עצמה."

"למה?" עיניו היו כה כהות, וכשהביט בך, נדמה היה כאילו את בוהה לתוך חור שחור גדול.

"זה לא סוד שעובדי המשק מרוויחים כפול מהעובדים במסעדת 'החווה'. אני זקוקה לכסף."

הוא שלף סיגר ממגירת השולחן, הניח אותו בין שפתיו ונשען לאחור בכיסא. הוא לא הדליק אותו, אלא רק לעס את הקצה. כמעט תמיד היה סיגר תחוב בפיו, אם כי מעולם לא ראיתי אותו מדליק אותו. מצד אחד, אולי זה היה הרגל ישן שהוא לא הצליח להיפטר ממנו לגמרי. מצד שני, יכול להיות שהולי נזפה בו והורתה לו להפסיק לעשן. היא התעקשה לגרום לו לשמור על בריאותו, גם אם הוא עצמו לא רצה בכך, ובחיי שהאיש הזה יעשה הכול כדי לשמח את אשתו. הולי הייתה כנראה האדם היחיד עלי אדמות שזכה לקבל ממנו חיוכים.

"את גרה בשכונת הקרוואנים, נכון?" הוא שאל והבריש באגודלו את שפתו העליונה.

"כן, מר–­" הוא הרים גבה, ושוב כחכחתי בגרוני ותיקנתי את עצמי. "כן, ביג פאו. נכון."

"עם מי את גרה?"

"עם אימא שלי, ג'ין סטון."

"ג'ין סטון..." מצחו התקמט כשהוא הקיש באצבעותיו על השולחן. "היא קשורה לצ'ארלי ריילי, נכון?"

בטני התהפכה מעט למשמע שמו של צ'ארלי. "כן, מר– ביג פאו."

לרגע אחד, ביג פאו לא נראה זעוף. הוא נראה עצוב. הוא לעס את הסיגר ונענע בראשו. "הבחור הזה בעייתי. הוא גורם הרבה צרות בעיירה שלנו, מביא את הזבל הזה שפוגע בגוף ובראש של האנשים. אין לי מקום בצוות למי שמשתמש בסמים. אין לי זמן לבלגן הזה."

"אני נשבעת לך, אני לא משתמשת. זה פשוט מגעיל אותי." שנאתי סמים כמעט כמו ששנאתי את צ'ארלי.

צ'ארלי היה בעלה של אימא – האבא החורג וה'יקר׳ שלי – והוא היה חלק מחיינו מאז שאני זוכרת את עצמי. אף פעם לא תיארתי לעצמי שנחשים עשויים להיות אנשים, עד שהתבגרתי וגיליתי מיהו צ'ארלי באמת. הקצה החד של ארס, זיהום רעיל שהתפשט בעיירה. סוחר הסמים הגדול ביותר והגורם המרכזי להתמכרות לסַם המת', שהשתלטה על כל העיירה.

צ'ארלי ריילי היה צרה צרורה, וטוב מדי בעבודה שלו, וכך לא היה סיכוי שיתפסו אותו אי פעם. היו לי לא מעט סיבות לשנוא אותו, אך הסיבה העיקרית הייתה האישה שאימא שלי הפכה להיות בגללו.

אומנם אימא אמרה תמיד שהיא אוהבת את צ'ארלי, אבל היא לא ממש חיבבה אותו. על כל פנים, לא כשהיה שיכור, ומה שצ'ארלי היה ממש טוב בו, הוא להיות שיכור. לפעמים צ'ארלי השתכר כל־כך, והיה צורח, זורק דברים ומכה את אימא. והיא הייתה מתחילה לבכות ולהתנצל על דברים שהיא לא עשתה בכלל.

פעם שאלתי אותה למה היא לא עוזבת אותו, והיא ענתה, "כל מה שיש לנו הוא בזכות האיש הזה. הבית שאנחנו גרים בו, הבגדים שאת לובשת, האוכל שאת אוכלת. את לא מבינה, הייזל? בלעדיו, אנחנו כלום."

לא הבנתי את זה. לא הבנתי למה למישהו מותר לפגוע בך רק מפני שהוא נותן לך דברים. ייתכן שהיא צדקה וצ'ארלי באמת נתן לנו דברים, אבל אם לא היה לנו כלום, היא לא הייתה מסתובבת עם פנסים בעיניים.

היא ביקשה ממני להפסיק להתווכח איתה ולא להעלות את הנושא שוב, כי היא אוהבת את צ'ארלי ולעולם לא תעזוב אותו.

שלוש שנים חלפו מאז השיחה ההיא. מלאו לי כבר שמונה־עשרה שנים, ונראה כאילו בכל יום שעובר, אימא מצדדת יותר ויותר בצ'ארלי, במקום בי. אלה לא היו הדעות שלה. צ'ארלי הרעיל לה את הגוף ואת הנפש עד כדי כך שהיא כבר לא הבחינה בין מה שנכון ומה שלא. הוא השתלט עליה והפך אותה לשפחה שלו, והיא נעשתה תלויה יותר ויותר בסמים שהוא סיפק לה. כשהבטתי בעיניה, כבר לא הצלחתי לראות את אימי האמיתית מביטה בי בחזרה.

הייתי עוזבת ומשאירה את הכול מאחוריי, אילולא אימא הייתה בחודש הרביעי להריונה. חשתי אחראית במידה מסוימת לאח או לאחות העתידיים שלי, כי היה לי ברור שצ'ארלי לא ידאג לה ולעובר שבבטנה.

הייתי זקוקה לעבודה ב'חוות ארס' כדי לחסוך כסף עבור התינוק. הייתי צריכה כסף כדי לקנות ויטמינים לאימא וכדי לוודא שהמקרר שלה יהיה מלא. הייתי זקוקה לכסף בשביל לוודא שלתינוק שיגיע לעולם יהיה קצת יותר ממה שהיה לי.

התכוונתי להשתמש בשארית הכסף לקניית כרטיס טיסה בכיוון אחד. אעזוב את ארס ולא אסתכל לאחור. אולי אצליח לשכנע גם את אימא להצטרף אליי, עם התינוק החדש. הדבר האחרון שהיא צריכה הוא לגדל ילד כשצ'ארלי בסביבה.

אימא צדקה, הייתה לנו קורת גג בזכות צ'ארלי, אבל גם אם מישהו העניק לך ארבעה קירות לחיות בהם, אין זה אומר שהם לא היו קירות של בית כלא. אני חסרת סבלנות שיגיע היום שבו הכסף שאחסוך יספיק כדי שאשיג ארבעה קירות משלי. ארבעת הקירות האלה יהיו מלאים באהבה ולא באיומים, מלאים בשמחה ולא בפחד.

והשם צ'ארלי ריילי יהיה זיכרון רחוק.

ביג פאו שפשף את עורפו. "אנחנו מחפשים פועלים לחווה, לא ילדה שמפחדת ללכלך את הידיים."

"אני לא מפחדת מזה בכלל. אלכלך את הידיים כמו כולם."

"תצטרכי להרים עשרים קילו."

"ארים שלושים."

הוא הרים גבה ורכן קדימה. "את צריכה להגיע לכאן לפני שהשמש זורחת, ואם לא תסיימי את המשימה, תצטרכי להישאר אחרי השקיעה, ואין תשלום נוסף עבור הזמן הזה. את מקבלת שכר על סיום המשימות היומיות, ולא על שעות העבודה. אם תסיימי מוקדם, תוכלי לעזוב מוקדם. אם תסיימי מאוחר, תישארי עד מאוחר. אני מזהיר אותך, אני לא מאמין בהזדמנויות שניות. אני מאמין בהזדמנות אחת בלבד. תעשי טעות, ואת בחוץ. הבנת, ילדה?"

אם מישהו אחר היה קורא לי 'ילדה', הייתי מחטיפה לו אגרוף כדי להמחיש לו עד כמה אני לא ילדה, אבל כשביג פאו השתמש בכינוי הזה, הוא לא היה עלבון. הוא העניק שמות לדברים כמו שהוא ראה אותם, בצורה ישירה. כל גבר צעיר ממנו הוא כינה 'ילד', פשוט כי הוא היה יכול. אני בטוחה שחלק מהאנשים נפגעו מהכינוי שביג פאו העניק להם, אבל הוא היה מבוגר מדי בשביל לטרוח לתקן את עצמו, כמאמר האמרה, 'קשה ללמד כלב זקן תעלולים חדשים'.

"אני מבינה," הנהנתי. "אהיה העובדת הכי חרוצה שיש, מבטיחה."

הוא נהם עוד קצת ושפשף את זקנו. "אוקיי, אבל אל תבואי אליי בתלונות אחרי שתהרסי את זוג הנעליים האהוב עלייך בגלל דירי החזירים. תגיעי לאורוות מחר לשיעור עם הנכד שלי, איאן, בשעה שתים־עשרה בדיוק. הוא יכניס אותך לעניינים."

הזדקפתי קמעה על הכיסא בעוד בטני התכווצה. "רגע, איאן ידריך אותי?" הזעפתי פנים. "אתה בטוח שמרקוס או ג'יימס או כל אחד אחר לא יוכלו ללמד אותי במקומו?"

"לא. הבחורים האלה כבר מלמדים מספר עובדים אחרים בחווה." הוא הרים גבה פעם נוספת. "את כבר עושה צרות?"

נענעתי בראשי לשלילה. "לא, מר– סליחה, ביג פאו. סליחה. זה בסדר. שתים־עשרה מחר. אני אגיע."

המחשבה שאיאן פארקר ילמד אותי גרמה לי לרצות להקיא. הוא היה ידוע בתור הרוק סטאר והפלייבוי של ארס. איאן סיים את התיכון שלוש שנים לפניי, ואני הייתי 'בת המזל' שהלוקר שלה היה סמוך ללוקר שלו במהלך השנה הראשונה בתיכון. המשמעות הייתה שזכיתי לראות אותו מקרוב, מתמזמז עם כל המעריצות מהעיירה שהיו צמודות אליו באותו הזמן.

העובדה שמחלת הנשיקה לא התפשטה יותר בגלל איאן פארקר והתנהגותו הזנותית הדהימה אותי. שנאתי אותו בשל ההכרח להידחף בינו לבין הבלונדינית התורנית שלו כדי להגיע ללוקר. ועכשיו הוא יהיה החונך שלי בחווה.

הוא יֵדע מי אני בכלל? הרי בתיכון השקעתי את הזמן בניסיון שלא לבלוט. המלתחה שלי כללה את הצבע השחור, בתוספת שחור, עם נגיעה של קצת... שחור. כמובן, זה התאים לשערי שצבעו שחור פחם, לציפורניי השחורות ולעיניי הירוקות העמוקות. האפלוליות הזו התאימה לאישיותי. הייתי בודדה, וכך החיים נראו פשוטים יותר. רוב האנשים קראו לי 'הגוֹתית היחידה בארס' ולא טרחו לבזבז את זמנם בשיחה איתי. על אף זאת, חבורה לא קטנה של בנות גילי התאמצה כמיטב יכולתה להציק לי לאורך כל שנות התיכון, כאילו הייתי מקרה צדקה של בריונים. 'אה... תראו את הייזל סטון, איך היא עומדת שם לבד. בואו נזרוק עליה אוכל בזמן ארוחת הצהריים ונגרום לה לבלוט יותר. זו תשומת הלב שהיא מחפשת.'

אילו נעלמתי, כנראה איש לא היה מחפש אותי. לא בקטע דרמטי, אבל זאת האמת. פעם ברחתי מהבית לשבועיים וכשחזרתי, אימא שאלה למה לא שטפתי כלים. היא אפילו לא שמה לב שנעלמתי, ואם אימא שלי לא שמה לב, הסיכוי שמישהו אחר בארס היה שם לב – קלוש, בייחוד לא מישהו כמו איאן. הוא היה עסוק מדי. ידיו היו כרוכות סביב אישה כלשהי או פרטו על הגיטרה שלו.

למחרת הגעתי לחווה שעתיים לפני מועד הפגישה עם איאן. הסתובבתי ליד האורוות ובזבזתי דקות יקרות עד לרגע בו אהיה מוכנה להתחיל לעבוד. לא הייתה לי מכונית שתסיע אותי לעבודה, לכן נאלצתי ללכת ברגל חצי שעה כמעט, מהבית של צ'ארלי. השמש הקופחת צרבה את עורי וגרמה לטיפות זיעה טורדניות לזלוג על מצחי. בתי השחי שלי הפכו לחלום הרטוב של שרֶק, ולחות דביקה תקפה אותם ללא רחמים. הרחקתי את זרועותיי מהגוף ככל יכולתי בניסיון למנוע מכתמי הזיעה להעמיק, אבל השמש הקיצית בארס לא ריחמה על בני האדם הפשוטים שנאלצו לסבול ממנה.

בתום שעתיים, צעדתי לכיוון משרד החווה, המקום שבו הייתי אמורה לפגוש את איאן. ישבתי והמתנתי שם במשך שלושים דקות, שהתארכו לארבעים וחמש דקות, ואף לשעה שלמה.

לא היה לי מושג מה לעשות. בדקתי את השעון שלי שוב ושוב, מוודאת שלא איבדתי הכרה ופספסתי את הפגישה עם איאן.

לאחר שחיכיתי יותר משעה, התחלתי להסתובב בחווה, בתקווה שאיתקל באיאן או במישהו אחר, שיוכל להוביל אותי אליו. ככל שעבר הזמן, נעשיתי מתוחה יותר ויותר. חששתי שאם ביג פאו יגלה שלא עברתי הכשרה, הוא יפטר אותי עוד לפני שאקבל הזדמנות להוכיח את עצמי.

"סליחה," פניתי אל בחור שסחב ערמת חציר ענקית על הגב. "תוכל לעזור לי?" הוא הסתובב אליי. מעיניו השתקף מבט תשוש. נראה שהחציר שסחב שקל משהו כמו עשרים וחמישה קילוגרמים. הרגשתי רע משום שהפרעתי לו ורציתי להתנצל מייד, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את העבודה.

"כן?" הוא נאנח. זיהיתי אותו מהתיכון. ג'יימס, החבר הטוב ביותר של איאן, אם כי בשונה ממנו הוא לא היה זונה ממין זכר. הוא חייך לעיתים קרובות יותר מאיאן, אפילו תחת עומס משקלו הכבד של החציר, שאיים לשבור את עמוד השדרה שלו. הם ניגנו יחד בלהקה בשם 'השברים', ואף על פי שאיאן היה הסולן, ג'יימס היה הלב והנשמה של המוזיקה שלהם. אנשים השתוקקו להיות בקרבתו של איאן, אבל רצו להיות החברים הטובים ביותר של ג'יימס. הוא היה בחור נחמד. ג'יימס לבש חולצת טריקו לבנה קרועת שרוולים וחבש כובע בייסבול הפוך. החולצה שלו ראתה ימים טובים יותר. הייתה מלאת קרעים ומכוסה כולה בלכלוך. אבל למרות הכול, הוא חייך אליי.

"קוראים לי הייזל," אמרתי. "אני אמורה להיפגש עם איאן לצורך הכשרה. זה היום הראשון שלי בעבודה."

ג'יימס זקף גבה לפני שהוריד את ערמת החציר על הרצפה. הוא ניגב את הזיעה ממצחו וכחכח בגרונו. "את עובדת כאן?" הוא נשמע מופתע יותר משציפיתי.

"כן, אני עובדת חדשה," חזרתי על דבריי.

עיניו סרקו את גופי, והוא טלטל את ראשו. התנועה גרמה לכל תחושה של חוסר ביטחון שאי פעם הייתה לי לצוף מעל לפני השטח. מדהים איך מבט פשוט יכול לספק דלק לחוסר הביטחון שלך בקלות כזו.

ג'יימס כנראה שם לב לחוסר הנוחות שלי, כי הוא שלח לעברי חיוך חם ונשען על ערמת החציר. "את תמותי מחום פה בחוץ, כשאת לבושה כולך בשחור. ג'ינס שחורים וחולצה ארוכה? ואלה מגפיים צבאיים?" הוא צחק. "את בטוחה שאת לא אמורה להיות במסעדת 'החווה'?"

הצחוק שלו לא היה מעליב. הוא היה מהול בבלבול, אבל בכל זאת, לא אהבתי את זה. "אני לא מודאגת מהבגדים שלי. אני פשוט רוצה להתחיל לעבוד."

"את אמורה לדאוג, כי השמש בחווה הזו לא מרחמת. מכת חום היא סכנה אמיתית."

"אתה יודע איפה איאן?" שאלתי בכעס עצור. לא הגעתי לחווה בשביל שמישהו יבקר את הלבוש שלי. באתי לעבוד.

"אם אני מכיר את איאן, הוא כנראה במשרד הקטן ליד האורוות. אבל עצה קטנה–" ג'יימס התחיל לומר, אבל קטעתי אותו.

לא היה לי זמן לעצות.

כבר הייתי באיחור של כמעט שעה וחצי.

"תודה," מיהרתי בריצה קלה לכיוון המשרד הקטן שצמוד לאורוות. יכול להיות שביג פאו אמר לי שאני צריכה לפגוש את איאן באורוות? אולי הבנתי אותו לא נכון ולכן הגעתי למשרד הראשי? לעזאזל. הייתה לי רק הזדמנות אחת, וכבר דפקתי אותה.

ברגע שהגעתי למשרד, פתחתי את הדלת לרווחה, עם התנצלות מוכנה על קצה הלשון. "היי איאן, אני הייזל, ו– אלוהים אדירים!" צעקתי בהפתעה, כשראיתי בחורה רוכנת על ברכיה מול איאן, הלבוש למחצה. חולצת הטריקו הלבנה שלו עדיין הייתה עליו, אבל מכנסי הג'ינס הכחולים והתחתונים היו שמוטים עד לקרסוליו. השפתיים שלה היו כרוכות סביב ה…

אוי אלוהים, זה אמור להיות גדול כל־כך? איך הבחורה לא נחנקת למוות ממקל הדינמיט שנמצא בתוך הפה שלה? הוורידים הבולטים מהזין שלו גרמו לי לחשוב שהדבר הזה עומד להתפוצץ בכל רגע, ולא נראה שהבחורה על הברכיים הייתה מוטרדת מהאפשרות שהמטען עלול להתפוצץ בפיה המרוח באודם.

הסתובבתי כדי שלא להסתכל, המומה מהמחזה שנחשפתי אליו בגלל ההתפרצות שלי. "אני מצטערת, אני מצטערת!" צעקתי, מנופפת בידיי בהיסטריה.

"תעופי מפה!" צעק איאן בחדות. קולו המחוספס והגברי נטף רוגז והנאה בו־זמנית. מי ידע שאפשר להיות מעוצבן ומרוצה בה בעת? מן הסתם, כל גבר שמפריעים לו באמצע מציצה.

"סליחה, סליחה!" חזרתי על דבריי ומיהרתי לצאת מהמשרד. סגרתי את הדלת מאחוריי ושאפתי עמוקות. ידיי רעדו וליבי הלם בטירוף. זה היה הדבר האחרון שציפיתי שיקרה במשרד האורוות בשעה אחת בצהריים ביום רביעי. איאן בהחלט סיפק נוף מעניין, מראה שרציתי להשמיד מזיכרוני באמצעות אקונומיקה.

עמדתי שם כמו אידיוטית מוחלטת במשך מספר דקות, לפני שבדקתי מה השעה בשעון.

איך הם עדיין לא סיימו?

טוב, לא הייתי מומחית למציצות, אבל לפי הגודל, הוורידים והנחישות של הבחורה על הברכיים, איאן היה אמור להיות קרוב לסיום.

ובכל זאת, לא שמעתי את הגניחה מלאת הסיפוק בוקעת מפיו, והשעון המשיך לתקתק.

דפקתי על הדלת.

"עופי מכאן," קולו של איאן נשף.

עדיין אותו בחור מקסים שזכרתי מהתיכון.

"הייתי עושה את זה אילו יכולתי, אבל אני לא יכולה. אתה אמור להדריך אותי היום."

"תבואי מחר," הוא פקד.

"אני לא יכולה. ביג פאו אמר לי שאני חייבת לעבור את ההכשרה היום, איתך, בלי תירוצים, ואני מסרבת לאבד את ההזדמנות הזו לעבודה. אני צריכה אותה."

"תשמרי את הסיפור העצוב שלך למישהו שאכפת לו," הוא נהם, וגרם לכעס שלי לבעבע יותר ויותר.

מי הוא חשב שהוא?

העובדה שהוא הצליח קצת עם המוזיקה שלו באינטרנט וכל הנשים בארס — וגם כמה גברים — רצו את תשומת ליבו, לא אומרת שהוא יכול לדבר לאנשים בצורה כזו. כלומר, הוא כוכב רוק באמצע שום־מקום, בנברסקה. הוא לא קורט קוביין או ג'ימי הנדריקס.

פתחתי את דלת המשרד ומצאתי את שניהם בדיוק באותה תנוחה. הנחתי ידיים על המותניים. "אני מצטערת, אתה אמור להכשיר אותי, אולי כדאי שתדחה את כל ה... מצב הזה לזמן אחר."

איאן הביט בי וזקר גבה בהפתעה. רק לידיעתכם, התאמצתי מאוד להתעלם מהחלק הגברי הנוסף שלו, שהיה זקור לראווה.

"מה דעתך להבין את הרמז ולקלוט שהוא עסוק איתי?" לעגה הבחורה בציניות, מנתקת את עצמה סוף־סוף מהמטען שבלעה.

ילדה טובה, יופי. תעצרי לנשום קצת אוויר.

"מה דעתך לא לפנות אליי?" התפרצתי בחזרה. "זה היום הראשון שלי," חזרתי על דבריי, הפעם מבין שיניים חשוקות, כשאני מביטה על איאן. "ואתה המדריך שלי, אז אני מצפה שתלמד אותי."

עיניו ננעצו בעיניי. "את יודעת מי אני?"

ברצינות?

הוא באמת השתמש בקלישאה הזו?

את יודעת מי אני?

שוב, לא קורט קוביין, חבר.

"כן, אני יודעת מי אתה. המדריך שלי. אז אם אפשר–"

"אני לא מדריך אותך," הוא הודיע. "אז את יכולה להתחפף."

"כן, תתחפפי," אמרה הבחורה.

"אני מצטערת, שמעתי עכשיו זמזום פתטי?" הישרתי אליה מבט, ולאחר מכן הבטתי שוב באיאן. "אני לא עוזבת עד שתלמד אותי."

"אין בעיה, בבקשה תיהני מהנוף," הוא העיר, מניח את ידיו מאחורי ראשה של הבחורה כדי לקרב אותה בחזרה לאיברו.

"בסדר. אני בטוחה שביג פאו ישמח לדעת במה היית עסוק במקום להדריך אותי," איימתי.

הבחורה פלטה צחקוק מזויף. "כאילו לאיאן אכפת מה ביג פאו חושב." היא ניסתה להתקרב אליו, אבל איאן הרחיק אותה בעדינות.

"האווירה נהרסה. ננסה שוב אחר כך," הוא אמר.

היא הסתכלה עליו, המומה. "אתה צוחק, נכון?"

הוא משך בכתפיו. "אני פחות בעניין כרגע."

משפט הידוע גם בתור 'אני מפחד פחד מוות מסבא שלי ולא רוצה לעצבן אותו'. מתברר שאפילו לכוכב הרוק של העיירה היו פחדים.

"אני יכולה להחזיר אותך לעניין," היא ניסתה להתקרב, אבל הוא עצר אותה שוב.

"מה דעתך להבין את הרמז ולקלוט שהוא עסוק איתי?" פלטתי, מחקה את המילים שהיא אמרה קודם. רמת החוצפה שלי בהחלט הרקיעה לשיא חדש. בדרך כלל לא הייתי בחורה חצופה, אלא אם כן מישהו התחצף אליי קודם. עין תחת עין, וכל זה.

היא קמה ויישרה את שמלת הקיץ שלה. כשהיא עברה לידי, היא שלחה אל איאן חיוך פתייני. "תתקשר אליי מאוחר יותר, טוב?"

"בטח, רייצ'ל."

עיניה נפערו. "קוראים לי לורה."

"זה מה שאמרתי." איאן נופף ביד בביטול. אם הוא יכול היה להיות קלישאה גדולה יותר של מניאק מעיירה קטנה, הוא היה ודאי ג'ס מ׳בנות גילמור׳ – יהיר, מתנשא ונוטף סקס.

לא נמשכתי אליו בשום אופן, דרך או צורה בגלל האישיות הדוחה שלו, אבל הניסיון להעמיד פנים שאיאן לא סקסי היה בזבוז זמן. הבחור הקרין סקס כמו קסם אפל, כאילו מכר את נשמתו לשטן כדי להיראות טוב כל־כך. שיער שחור כדיו, גוף מקועקע וזרועות שנראו כאילו הוא הֵרים פרות בתור משקולות בזמנו הפנוי.

והחיוך הזה של כוכב רוק. אתם מכירים את החיוך. החיוך שכל כולו, אני יכול לגרום לך למצוץ לי כאן ועכשיו, אם ארצה. אותו חיוך שללא ספק נשלח לעבר לורה מוקדם יותר באותו יום. חיינו בעיירה קטנה, מקום שבו רוב האנשים לבשו חולצות משובצות וג'ינס, שמלות קיץ ומגפי בוקרים, אבל בעוד רוב האנשים נראו רגילים, פחות או יותר, איאן נראה כמו אל למחצה, שנמצא בגלקסיה הלא נכונה.

הוא הרים את התחתונים והג'ינס, ואני הפניתי את מבטי כדי להעניק לו פרטיות, יותר מהפרטיות שהייתה לי לפני רגע.

הוא סיים וכחכח בגרונו. החזרתי אליו את מבטי. אגודלו שפשף את קצה אפו. שפתיו היו מהודקות זו לזו, והוא בהחלט לא נראה מרוצה. לא זכיתי לחיוך ה׳בואי תני לי מציצה׳. "מי את?"

אה, כנראה האויבת החדשה שלו.

"הייזל."

"הייזל מה?"

"סטון. הייזל סטון."

ברגע שאמרתי את שמי המלא, גבותיו של איאן התכווצו וחיוך מרושע עלה על שפתיו.

"אימא שלך היא ג'ין סטון?"

נשכתי את שפתיי. מי שהכיר את אימא שלי, לא היה מעריץ גדול שלה, בדרך כלל, כי כולם ידעו מה הקשר שלה לצ'ארלי, הזאב הגדול והרשע של ארס. "כן, ג'ין סטון היא אימא שלי."

אגרופיו התכווצו ונרפו ללא הרף בזמן שהמידע התמקם בראשו. "ביג פאו מודע לזה?"

"כן, הוא מודע. אני לא רואה איך זה קשור ל–"

"הוא ידע על זה," הוא קטע אותי, "ואמר שאני אמור להכשיר אותך?"

"זה מה שהוא אמר."

שתיקה השתררה ואגרופיו של איאן התהדקו.

"שעה אחת," נהם איאן, ונראה עצבני יותר מהרגע שהתפרצתי באמצע המציצה שלו. הקשר שלי לצ'ארלי באמת השפיע כל־כך על אנשים?

על מי אני מנסה לעבוד? ברור שכן.

"למה אתה מתכוון ב'שעה אחת'?" שאלתי, נזהרת שלא לדחוף לקצה את איאן המעוצבן אף יותר משהיה.

"אני נותן לך שעה לפני שתברחי מכאן בבכי כמו תינוקת. אין לך את מה שצריך כדי לעבוד כאן, תחת ההשגחה שלי."

"בלי להעליב, אבל אין לך מושג מה יש לי. אני יכולה להתמודד עם העבודה בחווה." לא היה לי מושג, לכל הרוחות, אם מה שאמרתי היה עובדה מוגמרת. לא ידעתי דבר על עבודה בחווה, אבל ידעתי נחישות מהי, והיה לי ממנה בשפע. לא יכולתי להיכשל.

"אוי, חמודה," הוא אמר, "אין לך מושג למה נכנסת. ברוכה הבאה לגיהינום."

הוא חלף על פניי, וצמרמורת הזדחלה לאורך עמוד השדרה שלי. רציתי להכניס לו אגרוף בלסת בתמורה לכך שקרא לי 'חמודה'. מה שאני שונאת יותר מכינויים לנשים הוא כינויים מתנשאים. בייבי. מתוקה. בובה. מותק. מה דעתך על מנה גדושה של ׳לך תזדיין׳? רציתי לצעוק עליו בגלל הכינוי המטופש והמשפיל, אבל הוא לא נתן לי הזדמנות. הוא כבר המשיך הלאה ודיבר על המשימות שנבצע בשעה הבאה, לפני שאברח כמו תינוקת בכיינית.

דירי חזירים. אורוות סוסים. לולי תרנגולות.

הוא המשיך לדבר עוד ועוד על העבודות המחורבנות שאצטרך לבצע, שהתאימו מאוד לאישיות המחורבנת שלו. הבנתי שהוא לא צחק כשאמר שיהיה גיהינום, ובהתחשב בכמויות הרעל שנפלט מפיו, הייתי בטוחה במאת האחוזים שאיאן פארקר הוא השטן בכבודו ובעצמו.

* מאנגלית: כף רגל גדולה.