שחררו זה שלהם

פרק 1 הפסיקו לבזבז את החיים על דברים שאינם בשליטתכם

אם גם אתם מתקשים לשנות את חייכם, להשיג את המטרות שלכם או להיות מאושרים יותר, אני רוצה שתקראו את זה: הבעיה היא לא בכם. הבעיה טמונה בכוח שאתם מעניקים בלי משים לאנשים אחרים.

כולנו עושים את זה, בדרך כלל בלי להיות מודעים לכך. אתם טועים לחשוב שאם רק תאמרו את הדבר הנכון, כולם יהיו מרוצים. שאם רק תעשו שמיניות באוויר, בני הזוג שלכם לא יתאכזבו. שאם רק תהיו נחמדים, העמיתים לעבודה יאהבו אתכם יותר. שאם רק תישארו מתחת לרדאר, בני המשפחה שלכם יפסיקו לשפוט כל בחירה שלכם. אני יודעת את זה, כי כך בדיוק חייתי גם אני. העברתי שנים בניסיון להיות הכול בשביל כולם, וחשבתי שאם רק אצליח לעשות מספיק, לומר את הדברים הנכונים ולשמח את כולם, ארגיש סוף־סוף טוב יותר גם עם עצמי.

אבל מה קורה במקום זה? אתם עובדים קשה יותר, עושים עוד ועוד שמיניות באוויר ומצמצמים את עצמכם, ועדיין, מישהו תמיד מתאכזב. עדיין, מישהו תמיד מותח ביקורת. עדיין, אתם נשארים עם אותה הרגשה שלא משנה כמה תשקיעו, זה אף פעם לא יספיק.

זה לא חייב להיות ככה. כתבתי את הספר הזה כדי לעזור לכם להחזיר את הכוח לידיכם. להפסיק לבזבז את הזמן, את האנרגיה ואת האושר שלכם בניסיון לשלוט על דברים שאינם בשליטתכם — כמו דעות, מצבי רוח או פעולות של אנשים אחרים — ובמקום זה, להתמקד בדבר היחיד שכן נמצא בשליטתכם: אתם.

וזה מה שמדהים בכל התיאוריה הזאת: כשתפסיקו לנהל את כולם, תבינו סוף־סוף שיש לכם כוח רב יותר מכפי שחשבתם — אתם פשוט מוותרים עליו בלי לדעת את זה.

הַרשו לי להציג בפניכם את התיאוריה הפשוטה ועם זאת המהפכנית ביותר שגיליתי אי־פעם: זה שלהם.

מהי התיאוריה הזאת?

זה שלהם היא תיאוריה משחררת. שתי מילים פשוטות — זה שלהם — ישחררו אתכם מהעול הכבד של ניהול אנשים אחרים. כשתפסיקו לתהות באובססיביות מה חושבים, אומרים או עושים אנשים אחרים, תוכלו סוף־סוף למקד את כל האנרגיה בחיים שלכם. תפסיקו להגיב ותתחילו לחיות.

במקום לשגע את עצמכם בניסיון לנהל או לרצות אנשים אחרים, תלמדו לומר זה שלהם.

איך זה בדיוק נראה, הלכה למעשה? תארו לעצמכם שאתם בעבודה, והקולגה שלכם במצב רוח רע. במקום לתת לשליליות שלו להשפיע עליכם, פשוט תגידו לעצמכם זה שלו. הוא ממורמר? זה שלו. זו לא בעיה שלכם. התמקדו בעבודה שלכם ותנו מקום לרגשות שלכם.

או שאולי אבא שוב זורק הערה על הבחירות שלכם בחיים, והיא פוגעת בכם כמו אגרוף בבטן. במקום להניח לזה להרוס לכם את היום, שחררו ותגידו זה שלו. זה לגמרי שלו להביע את דעתו. וזה ודאי לא משנה את מי שאתם, את מה שהשגתם בחייכם, או את הזכות שלכם לקבל החלטות שמסִבות לכם אושר.

האמת היא שלאחרים אין שום כוח אמיתי עליכם, אלא אם כן תעניקו להם את הכוח הזה.

למה זה עובד? כי כשתפסיקו לנסות ולשלוט בדברים שאינם בשליטתכם, תפסיקו לבזבז לריק את האנרגיה שלכם. תחזירו לעצמכם את הזמן שלכם, את שלוות הנפש שלכם ואת המיקוד שלכם. אתם ודאי יודעים שהאושר שלכם נובע ממה שאתם עושים, ולא מהתנהגות או מדעות אישיות או ממצב רוח של מישהו אחר.

נשמע פשוט — וזה נכון. אבל אני אומרת לכם, השינוי הזה יחולל מהפך של ממש בחייכם. וגם אם הוא מוקדש לתיאוריה שנקראת זה שלהם, הספר עוסק למעשה בכם — בזמן ובאנרגיה שלכם — כי אלו הם המשאבים היקרים ביותר שעומדים לרשותכם.

זה שלהם היא תיאוריה שתלמד אתכם שאם תניחו לאנשים סביבכם לחיות את חייהם, ישתפרו פלאים גם החיים שלכם. וככל שתניחו לאנשים להיות מי שהם, להרגיש את מה שהם מרגישים, או לחשוב כפי שהם חושבים, כך ישתפרו גם מערכות היחסים שלכם איתם.

חיי השתנו כליל כשלמדתי להניח לאנשים בוגרים להיות הם עצמם. ובאותה מידה ישתנו גם חייכם, כי אם תפסיקו סוף־סוף למסור את כוחכם לאנשים אחרים, תגלו כמה כוח יש לכם באמת.

אבל הדבר המפתיע ביותר בתיאוריה שפיתחתי הוא האופן שבו גיליתי אותה מלכתחילה.

האמת שזה סיפור כמעט מביך מכדי לספר לכם.

כי את התיאוריה ששינתה את כל הגישה שלי לחיים גיליתי בזכות... נשף בתיכון (הנה משפט שבחיים לא האמנתי שאכתוב).

הנשף ששינה את חיי

אין לי מושג למה, אבל נשפים מלחיצים אותי. עברתי ארבעה נשפים עם שתי הבנות שלנו, ולכן חשבתי שעם הבן שלנו אוֹקְלי זה כבר יהיה קלי קלות. אבל טעיתי.

הבנות שלנו התכוננו באובססיביות במשך חודשים: למצוא דייט, לקבל הצעה יצירתית במיוחד, לבחור שמלה, ואז תסרוקת, שיזוף בהתזה, איפור, קורסאז', שכירת לימוזינה, וכמובן, המסיבה שאחרי הנשף. זה היה הסיפור שאינו נגמר, ולכן שמחתי כל כך כשהן סיימו סוף־סוף עם כל הנשפים שלהן.

הבן שלנו, לעומת זאת, בכלל לא היה משוכנע שהוא וחבריו מתכוונים ללכת לנשף. גם כשניסיתי לחלץ ממנו פרטים, הוא לא שיתף אותנו במידע או בתוכניות שלו (אין לי ספק, אם יש לכם בן, אח או חבר, אתם ודאי מהנהנים כרגע במרץ).

אלא שאז הגיע שבוע הנשף, ואוקלי החליט, כמובן, שהוא רוצה ללכת. הכול נשאר לדקה התשעים — הטוקסידו, נעלי הספורט הספציפיות שהוא רצה לנעול, וגם כל הלוגיסטיקה שמסביב. גם את מציאת הדייט המתאים, פרט חיוני שייסר את בנותינו במשך חודשים, אוקלי נזכר שצריך לעשות 48 שעות לפני האירוע הגדול.

ואז הגיע היום המיוחל, ובדרך נס היו לנו טוקסידו, נעלי טניס, דייט ולוקיישן מושלם לתמונות שלפני הנשף. איכשהו, גם שכנעו אותנו לארח את המסיבה שלאחר הנשף. שיואו!

רגע לפני שיצאנו מהבית בריצה, בעלי, כריס, יישר את עניבת הפרפר של אוֹק בפעם האחרונה. בתנו קֶנדֶל, שהגיעה לחופשה מהמכללה, הביטה באחיה הקטן ואמרה, "אתה נראה מדהים, אוקלי."

עמדתי שם לרגע וניסיתי לצרוב את הזיכרון במוחי. התינוק שלי גדל והפך לבחור צעיר ונאה. התקשיתי להאמין כמה מהר חלפו 18 שנה. ועוד יותר מזה, התקשיתי להאמין שקנדל כמעט סיימה את לימודיה במכללה, ושבתנו סוייר כבר סיימה ללמוד והיא עובדת כעת בחברת טכנולוגיה גדולה בבוסטון.

בעודי עומדת במטבח, הנחתי לאמת המרה לשטוף אותי: הזמן חולף, והלוואי שהוא היה מאט טיפה. אבל ככה זה עם הזמן. הוא ימשיך לחלוף, בין שנאט ובין שלא. הזמן שיש לכולנו עם האנשים היקרים ללבנו הוא כמו קוביית קרח נמסה.

רגע אחד הוא שם... וכעבור דקה הוא נעלם.

וזו האמת האכזרית מכול: גם אתם וגם אני לעולם לא נוכל למנוע מקוביית הקרח להימס. הדבר היחיד שנוכל לעשות הוא להפיק את המרב מהזמן שיש לנו עם האנשים היקרים לנו, כל עוד הוא קיים. ברגעים כמו אלה, כשאני באמת עוצרת לשנייה כדי לחשוב על זה, הלב שלי תמיד נחמץ.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני תמיד מרגישה שהחיים שלי שועטים קדימה, ושאני לא מרשה לעצמי ליהנות מהם במלואם. ואני מתעצבנת כל כך בגלל דברים חסרי כל חשיבות, שאני הורסת לעצמי את הרגעים הקצרים שאני נמצאת בחברת האנשים היקרים לי.

האם הייתי חייבת להילחץ כל כך מהמרוץ של הדקה התשעים ולהוציא את הכעס שלי על אוקלי? לא.

גם אם אין לכם ילדים שמתכוננים לנשף, אני בטוחה שתוכלו להזדהות איתי. אולי הנחתם להערות עוקצניות מצד המשפחה להרוס לכם את החופשה המשותפת, או שהייתם עמוסים כל כך בעבודה או בלימודים ששוב ביטלתם תוכניות לבלות עם החברים שלכם. תוכלו לבזבז שנים מחייכם על הסחות דעת חסרות חשיבות או על לילות ארוכים בעבודה. קל לנו כל כך לתת לחיים להלחיץ אותנו שלפעמים אנחנו שוכחים שכל הרעיון הוא לחיות אותם.

אז עמדתי שם במטבח, התבוננתי בכריס שיישר את עניבת הפרפר של אוקלי, ופשוט ניסיתי לעכל את הסצנה כולה. נשמתי עמוק, ניגשתי לאוק וחיבקתי אותו. הסתכלתי עליו ואמרתי, "אתה נראה נפלא."

"תודה, אמא." ואז הוא הציץ בשעון ואמר, "יוֹ, אנחנו חייבים לזוז!"

וכהרף עין, הרגע המיוחד חלף כאילו מעולם לא היה, והזמן המשיך לשעוט קדימה. ככה זה בחיים. רגע אחד את בוכה על הזמן שחלף ועל הילדים שהתבגרו מהר מדי, וכעבור שניות את מתרוצצת כמו משוגעת ומנסה למצוא את המפתחות, ותוך כדי גם מתעצבנת על זה שמישהו שוב השאיר כלים מלוכלכים בכיור.

לפני שיצאתי מהבית, פתחתי את המקרר ושלפתי את הקורסאז' היפהפה שקניתי בחנות הפרחים המקומית עבור הדייט של אוקלי לנשף. הוא העיף בו מבט חטוף ואמר, "אמא, היא לא רוצה קורסאז'. שלא תעזי לתת לה אותו."

בהיתי בו בפה פעור. "אבל הוא יפהפה," אמרתי. "אתה בטוח?"

"אמרתי לך, היא הזהירה אותי שהיא לא רוצה קורסאז'."

"טוב, מה דעתך שניקח אותו איתנו, ואם היא תרצה לענוד אותו, בבקשה... אבל אם לא, היא לא חייבת, אוקיי?"

הוא התפרץ לעברי, "אמא, תעשי לי טובה. אני לא רוצה שהיא תראה אותו."

גלגלתי את עיני אל הבת שלנו, קנדל, וקיוויתי שתגבה אותי. אבל היא טלטלה את ראשה לעברי ואמרה, "אמא, תרדי מזה. הוא מתוח. הוא לא ממש מכיר את הבחורה שהזמין לנשף. אל תלחצי עליו."

אני מודה שכעסתי, ואולי אפילו קצת נפגעתי. הקדשתי זמן לגלילה באינטרנט וחקרתי טרנדים של פרחים לנשף, ואז הזמנתי לדייט שלו קורסאז' קטלני בהתאמה אישית, וטרחתי אפילו לנסוע לחנות בעצמי כדי לשלם עליו ולאסוף אותו. בסך הכול ניסיתי לעשות משהו נחמד בשביל הבן שלי, ובמקום להכיר לי תודה, הוא נבח עלי. וזה הנשף הראשון שלו — אז מה הוא בכלל יודע?

דחפתי את הקורסאז' לתיק היד שלי ויצאנו מהבית ללוקיישן שנבחר לצילומים שלפני הנשף. מיד כשהגענו לשם, אוקלי הציג בפנינו את הדייט שלו ששלפה פרח דש, ואז ביקשה מכריס שיעזור לה להצמיד אותו לדש הטוקסידו של הבן שלנו. מיותר לציין שלא התאפקתי.

דחפתי את היד לתוך התיק שלי, הוצאתי את הקורסאז' כאילו היה כרטיס לוטו מנצח, ואמרתי לה: "אוקלי אמר שאת לא רוצה קורסאז', אבל קניתי את זה בהתאמה אישית במיוחד בשבילך, ליתר ביטחון."

אוקלי העיף בי מבט, ומיד הצטערתי שלא סתמתי את הפה. הוא פנה אל הדייט שלו בנימה מתנצלת. "את לא חייבת."

היא הביטה בקורסאז' ואמרה, "זה בסדר... אני יכולה לענוד אותו."

רק אז שמתי לב שהיא הכינה לעצמה קורסאז' משלה, וכבר ענדה אותו על מפרק כף ידה. קנדל גלגלה עיניים. כריס זע באי־נוחות. לוּ יכולתי להתאדות באותו רגע, הייתי מתאדה.

אוקלי חטף ממני את מְכל הפלסטיק והחליק את הקורסאז' על מפרק כף ידה הפנוי כשהושיטה אותו בנימוס. ואז כריס הצמיד את הפרח לדש הטוקסידו של אוקלי. צילמנו כמה תמונות, עד שפתאום, משום מקום, התחיל לרדת גשם. וכשאני אומרת גשם, אני מתכוונת ל... מבול. גשם לא היה בתחזית, כך שאף אחד מ־20 הילדים הלבושים רשמית, או מהוריהם, לא הצטייד במטרייה או במעיל גשם.

הילדים הולכים להירטב מכף רגל ועד ראש, חשבתי לעצמי. אבל נראה שזה לא ממש הפריע להם. הם המשיכו לדבר, כולם יחד, ואז שמעתי אותם אומרים, "אז מה חשבתם לעשות לארוחת ערב?"

לחשתי לו באוזן, "אוק, לא הזמנתם מקום לארוחת הערב שלפני הנשף?"

"לא."

הצצתי בבעלי ושאלתי שוב, "אין להם הזמנה לארוחת ערב?!"

הוא הניד את ראשו. "כנראה שלא."

ראיתי שזה לא הפריע, לא לבעלי ולא לבן שלי. אבל לי זה הפריע, ועוד איך. איך ייתכן של־20 ילדים אין תוכניות או הזמנה מראש לארוחת הערב שלפני הנשף? הבנות שלנו דאגו להזמין מקום חודשים מראש. אוק וחבריו המשיכו לדון כקבוצה באפשרויות שעמדו בפניהם. התבוננתי בהם, ואז שאלתי, "נו, אז מה אתם הולכים לעשות לארוחת ערב?"

אוקלי הסתובב אלי ואמר בנונשלנטיות טיפוסית לנער מתבגר, "נראה לי שנלך לאכול באָמיגוֹס."

אָמיגוֹס היא מסעדת טאקוס קטנה ומצוינת במרכז העיירה... אבל יש בה אולי ארבעה שולחנות. המקום כולו הוא בגודל של צריף. כל האמהות קפאו במקום, ואפילו האבות נראו מפקפקים בתוכנית המתגבשת. 20 ילדים בטוקסידו ובשמלות ערב תכננו לצאת לתוך סופת הגשמים הזו ללא מטריות וללא מעילי גשם, ואז להידחס למזללה שיש בה מקום אולי למחצית מהם... ועוד לפני נשף?! לא יכולתי להתאפק.

מכירים את התחושה הזאת כשהגוף שלכם נמצא שני צעדים לפניכם, ואתם פשוט לא מסוגלים למנוע מעצמכם לומר או לעשות משהו חסר כל היגיון? לזכותי ייאמר שלא הייתי ההורה היחיד שהתערב. עשרות הורים עטו כעת על ילדיהם בניסיון להשתלט על המצב. שלפתי את הטלפון הנייד שלי והתחלתי לחפש מסעדות שיכולות לקבל הזמנה של הרגע האחרון ל־20 איש.

כלום... לא מצאתי כלום. הרגשתי שקנדל עוקבת אחרי במבטה. היא פשוט עמדה לידי בזמן שאני צעקתי להורים האחרים, "אין שולחנות פנויים בשום מקום. אני אחפש פיצה שמספקת משלוחים לאזור שלנו."

ואז היא הושיטה את ידה ואחזה בזרועי, משכה אותי אליה והסתכלה לי בעיניים.

"אמא, אם אוקלי והחברים שלו רוצים ללכת למזללת טאקוס לארוחה שלפני הנשף, זה שלהם."

"אבל המקום ההוא קטן מדי בשביל כולם; והם יהיו ספוּגים מהגשם," מחיתי.

"אמא, אם הם יהיו ספוּגים מהגשם, זה שלהם."

"אבל נעלי הספורט החדשות שלו ייהרסו לגמרי."

"אז שייהרסו, זה שלו."

"קנדל, הן חדשות לגמרי!"

"אמא! תפסיקי להיות נודניקית. אם הם רוצים להגיע לנשף בטוקסידו ובשמלות ערב רטובות, זה שלהם. ואם הם רוצים לאכול באיזו מזללה צפופה, זה שלהם. זה הנשף שלהם. לא שלך. אז שחררי כבר."

זה. שלהם.

ההשפעה היתה מיידית. משהו בתוכי התרכך. הרגשתי את הלחץ נמוג ונעלם, הרגשתי את גלגלי המוח שלי מפסיקים להסתחרר, הרגשתי את המתח של הניסיון לשלוט במצב הולך ומתנדף. למה אני בכלל מתערבת? למה אני צריכה לנהל את כל הסיטואציה הזאת? למה שלא אשאל את עצמי איפה אני הולכת לאכול הערב, במקום לדאוג להם באובססיביות? למה זה בכלל מלחיץ אותי?

זה. שלהם. זה הנשף שלהם, לא שלך. אז תפסיקי לנסות ולשלוט בהם, או לשפוט אותם, או לנהל אותם, ותביני שזה שלהם.

וזה בדיוק מה שעשיתי. בזמן ששאר ההורים המשיכו לנסות ולנהל את ילדיהם, אני ניגשתי אל אוקלי וחייכתי. "מה עכשיו?" הוא שאל. "קח 40 דולר לאָמיגוֹס," אמרתי לו. "ושיהיה לכם נשף מדהים." הוא חייך חיוך רחב, חיבק אותי חיבוק ענק ואמר, "תודה, אמא. הוא יהיה מדהים."

התבוננתי באוקלי ובדייט שלו כשיצאו החוצה, היישר אל הגשם השוטף. התבוננתי בהם כשרצו אל תוך הסערה והתיזו בוץ על השמלה שלה והרסו את נעלי הספורט החדשות שלו. וזה לא הפריע לי. האמת שזה היה אפילו חמוד.

באותו ערב, לא היה לי מושג שהרגע הזה ישנה מהותית את כל הגישה שלי לחיים.

שחררי, זה שלהם... איזה רעיון מופלא

כעבור שבוע, לא האמנתי לשינוי שחל בתוכי. התחלתי לומר זה שלהם בכל פעם שהרגשתי לחוצה, מתוחה או מתוסכלת... ולמרבה הפלא, גיליתי שזה קשור כמעט תמיד לאנשים אחרים.

כשהמשפחה מאחרת לכל מקום, זה שלהם.

כשסבתא קוראת את החדשות בקול: "שמעתם על ה...?" זה שלה.

כשאנשים שונאים את התמונה שפרסמתי הרגע כפוסט ברשת, זה שלהם.

כשאוקלי כועס עלי כי לא הרשיתי לו לצאת עד מאוחר בלילה, זה שלו.

כשכולם משאירים כלים בכיור, זה שלהם.

כשעושים עבודות בכביש דווקא בשעות העומס של יום שני בבוקר, זה שלהם.

כשקרובי המשפחה שלי ביקורתיים כלפי הקריירה שלי, זה שלהם.

כשחמותי שופטת כל החלטה שלי כאמא, זה שלה.

כשנגמרו להם הבייגלס במאפייה, זה שלהם.

כשהכלב של השכנים נובח כל היום, זה שלו.

שתי מילים פשוטות: זה שלהם, שינו את חיי מן הקצה אל הקצה. באופן מוזר זה היה כאילו אני מתעלה מעל כל זה ולא אכפת לי בכלל. דברים שהפריעו לי פעם פשוט כבר... לא. אנשים שהטריפו אותי בעבר פשוט כבר... לא. האחיזה ההדוקה שהיתה לי בכל דבר בחיי החלה להתרופף. סיטואציות בעבודה שהלחיצו אותי או גרמו לי לחזור הביתה רק כדי להתלונן באוזני המשפחה פשוט עברו לי מעל הראש. כל אותו מרחב במוח שהיה גדוש בעבר בדאגות מטופשות, בטרדות היומיום ובהרבה מאוד דרמה התפנה כעת לדברים חשובים באמת.

ככל שהרביתי לומר זה שלהם, כך גברה בתוכי ההבנה שהרבה מהדברים שהטרידו אותי פעם פשוט לא שווים את הזמן שלי, וגם לא ראויים לתשומת לבי. הבנתי שלא כל בני האדם ראויים לאנרגיה שלי. וזה היה משחרר.

ככל שהמשכתי לומר זה שלהם, כך התפנה לי יותר זמן לעצמי. זמן לחשוב. זמן לנשום. זמן ליהנות. זמן להקדיש למה שחשוב לי באמת. זמן לטפל בעצמי.

הרגשתי נינוחה, שמחה ומרוכזת. ההשפעה היתה ברורה לעין, והיה קשה להתכחש לה. אפילו כריס שם לב: "את נראית שונה." והאמת שהרגשתי שונה. הרגשתי טוב עד כדי כך שהייתי חייבת לשתף את הגישה הזו, זה שלהם, גם ברשת. אז פרסמתי ברשתות החברתיות סרטון של דקה שמסביר את התיאוריה. וכך אמרתי שם:

אם חברים שלכם לא הזמינו אתכם לבראנץ' בסוף השבוע הקרוב, זה שלהם. אם הדייט ההוא שמושך אתכם לא מעוניין בקשר מחייב, זה שלו. אם ילדיכם מעדיפים לא להצטרף לפעילות שתכננתם השבוע, זה שלהם. כל כך הרבה זמן ואנרגיה מתבזבזים בניסיון לאלץ אנשים אחרים להתאים את עצמם לציפיות שלנו. והאמת היא שאם מישהו אחר — הבחורה שאתם יוצאים איתה, השותף העסקי שלכם, בן המשפחה — אינו נוכח כמו שהייתם מצפים ממנו, אין טעם לנסות ולהכריח אותו להשתנות. זה שלהם, והם מראים לכם מי הם באמת. אז שחררו — זה שלהם, ותנו לעצמכם לבחור את הצעד הבא שלכם.

תוך 24 שעות, יותר מ־15 מיליון איש צפו בסרטון שפרסמתי. תוך שבוע, המספר זינק ל־60 מיליון, והיו עשרות אלפי תגובות על הסרטון. עיתונים ומגזינים החלו לפרסם כתבות על התיאוריה ולדון בשאלה עד כמה היא יעילה. אנשים מכל העולם החלו להציף אותי בהודעות פרטיות ברשתות ובתיבת המייל שלי, שאלו שאלות, סיפרו לי סיפורים מחייהם והמחישו בדוגמאות כיצד הם השתמשו בתיאוריה שלי. פסיכולוגים ומטפלים כתבו על זה פוסטים. נדהמתי כל כך מהתגובה המיידית, שהקדשתי בפודקאסט פרק שלם לתיאוריה ולחוויות שלי מהשימוש בה. גם הפרק הזה קיבל חיים משלו. המאזינים שיתפו אותו אינספור פעמים, ובשירות הפודקאסטים של אפל הוא הפך לפרק השישי במספר השיתופים שלו באותה שנה בכל רחבי העולם.

וזו היתה רק ההתחלה, כי אז החלו להגיע גם שיתופי הקעקועים!

הרבה מאוד קעקועים שאומרים זה שלהם...

זה שלהם היא ללא ספק התיאוריה העוצמתית ביותר שגיליתי אי־פעם. במלוא הכנות, העובדה שאנשים מכל העולם צרבו לצמיתות על גופם את צמד המילים זה שלהם היא שנתנה לי השראה לכתוב את הספר הזה. הרגשתי צורך להבין מדוע לצמד המילים הללו היתה השפעה מיידית, עמוקה ואוניברסלית כל כך על אנשים רבים כל כך.

המחקר שמאחורי התיאוריה

את השנתיים האחרונות העברתי במחקר סביב התיאוריה החדשה שלי: למה בעצם היא עובדת, וכיצד גם אתם יכולים להשתמש בה כדי לשנות את חייכם ולשפר את מערכות היחסים שלכם עם אנשים אחרים.

בכתיבת הספר שלפניכם, שוחחתי עם רבים מהמומחים המובילים בעולם בתחומי הפסיכולוגיה, מדעי המוח, מדעי ההתנהגות, מערכות יחסים, לחץ ואושר. תוך כדי קריאה בספר, גם אתם תפגשו אותם, והמחקר שלהם יסייע לכם ליישם את התיאוריה באינספור מצבים בחיים שלכם. כפי שתראו בהמשך, המדע בנושא הוא חד־משמעי: התיאוריה עובדת. והיא עובדת היטב.

אבל הספר שלפניכם נועד לא רק להציג את התיאוריה החדשה שלי, זה שלהם. הוא עוסק באחד מכללי היסוד של הטבע האנושי: לכל בני האדם יש צורך מובנה בשליטה.

לכולנו יש רצון מולד לשלוט בכל מה שקשור בחיינו: הזמן שלנו, המחשבות שלנו, המעשים שלנו, החברה שלנו, התוכניות שלנו, העתיד שלנו, ההחלטות שלנו והסביבה שלנו. תחושת השליטה נוסכת בנו תחושה של נוחות ושל ביטחון, ולכן זה אך טבעי שננסה לשלוט בכל מי ובכל מה שמסביבנו — לעתים קרובות גם בלי להיות מודעים לכך.

אבל האמת היא שיש דבר אחד שלעולם לא נוכל לשלוט בו. לא משנה כמה ננסה, לעולם לא נוכל לשלוט באדם אחר וגם לא נוכל לשנות את אופיו. האדם היחיד שנוכל לשלוט בו אי־פעם הוא רק אנחנו. המחשבות שלנו, המעשים שלנו, הרגשות שלנו.

במשך שנים רבות מדי פעלנו בניגוד לכלל הבסיסי הזה של הטבע האנושי. נלחמנו כדי לשנות אחרים, נאבקנו כדי לשלוט במצבים, חששנו ממה שיאמרו, יחשבו או יעשו אנשים אחרים; ובכך הבאנו מתח, לחץ וחיכוכים מיותרים הן על עצמנו והן על מערכות היחסים שלנו.

זה שלהם היא תיאוריה ששינתה כליל את הגישה שלי לחיים ואת האופן שבו אני מתמודדת עם אנשים אחרים. במקום להתנגד לזרימה הטבעית של הטבע האנושי, למדתי לאמץ אותה. במקום לבזבז אנרגיה על משהו שממילא לא אוכל לשלוט בו — מה אחרים אומרים, חושבים ועושים — מיקדתי את האנרגיה שלי במה שכן נמצא בשליטתי: אני.

והתוצאה? השגתי שליטה על חיי יותר מאי־פעם בעבר. זה היה משחרר. הפסקתי להפוך אנשים אחרים לבעיה שלי, ובזכות זה שיפרתי את הקשרים שלי עם הסובבים אותי יותר מכפי שקיוויתי אי־פעם. הרגשתי שפתחתי לרווחה דלת שהיתה נעולה במשך שנים. ומאחוריה? הסתתרו חיים שלמים, חפים מהעול הכבד של הצורך המתמיד לנהל אנשים אחרים.

בעמודים הבאים תלמדו הכול על התיאוריה, תגלו מהי השיטה הקלה ביותר להשתמש בה ותראו כמה נפלא תרגישו ברגע שתתחילו ליישם אותה. ואם זה לא מספיק, תגלו גם תגלית מפתיעה שחשפתי עוד בראשית המחקר שלנו. כי התיאוריה אינה מסתכמת רק במילים... זה שלהם. כן, היא מבוססת על צמד המילים הללו, אבל זה לא כל הסיפור. זה שלהם היא רק המחצית הראשונה של המשוואה. יש שלב נוסף, חיוני עוד יותר ליישומה המלא של התיאוריה: זה שלי.

בפרק הבא, נפרק לגורמים את העיקרון כולו, זה שלהם + זה שלי, ונחקור את המדע ואת הפסיכולוגיה שמאחורי כל אחד משני השלבים. בהמשך, נמפה יחדיו את שמונת תחומי הליבה שבהם תהיה לתיאוריה ההשפעה החיובית הגדולה ביותר על חייכם. נדבר על מערכות יחסים, על קריירה, על רגשות ועל דעות, על לחץ, על חיי אהבה, על קשיים ואתגרים, על השוואתיות כרונית, על חברויות, והכי חשוב, על הקשר שלכם עם עצמכם.

שוב ושוב תגלו שניסיתם לשלוט בדברים הלא נכונים, עד שבלי דעת אפשרתם לאנשים אחרים להפוך לבעיה שלכם. והאמת היא שזה צריך להיות הפוך. אנשים אמורים לשמש לכם כמקור, אולי החשוב ביותר, לאושר, לתמיכה ולאהבה בחייכם. אבל זה לא יקרה אם תמשיכו לנסות ולשלוט במה שהם אומרים, עושים או מרגישים. בספר שלפניכם אנחנו שמים לזה סוף. אם תפנימו את התיאוריה שלי, תפסיקו להתיש את עצמכם בניסיון לשלוט במה שנמצא מחוץ לשליטתכם. היא תעניק לכם הרבה יותר מהרגשה טובה. היא תעזור לכם לעצב מחדש את האופן שבו אתם חיים את חייכם. אני מחכה בקוצר רוח לרגע שתגלו מחדש את המרחב ואת החופש לחוות את חייכם כמו שתמיד רציתם — בתנאים שלכם.

בואו נתחיל.