שיחות עם אלוהים

1

באביב 1992 — בסביבות פסחא, כזכור לי — התרחשה בחיי תופעה יוצאת דופן. אלוהים החל לשוחח עמכם, דרכי.

הרשו לי להסביר.

באותה התקופה הייתי אומלל מאוד מבחינה אישית, מבחינה מקצועית ומבחינה רגשית, והייתה לי הרגשה שחיי נחלו כישלון בכל המישורים. היות ששנים אני רגיל להעלות את מחשבותי על הכתב בצורת מכתבים (שבדרך כלל אינני שולח), לקחתי את הבלוק הצהוב הנאמן עלי והתחלתי לשפוך את הלב.

הפעם במקום מכתב נוסף לאדם כלשהו, שכביכול מתאנה לי, עלה בדעתי לגשת היישר אל המקור, היישר אל המתאנה הגדול מכולם. החלטתי לכתוב מכתב לאלוהים.

המכתב היה קנטרני, נרגש, מלא תהיות, עיוותים והאשמות. וערֵמה של שאלות כעוסות.

מדוע החיים שלי הם כישלון? מה צריך כדי לתקן אותם? למה אינני יכול למצוא אושר ביחסַי האישיים? האם הפתרון לבעיית חסרון הכיס יחמוק ממני לנצח? ולבסוף — וביתר הטעמה — מה עשיתי שמגיעים לי חיים של מאבק בלתי פוסק כזה?

להפתעתי, כשסיימתי לשרבט את האחרונה בשאלות המרירוֹת וחסרות המענה והתכוננתי לזרוק הצידה את העט, נשארה ידי תלויה מעל הנייר, כאילו כוח בלתי נראה החזיק אותה שם. לפתע החל העט לנוע מעצמו. לא היה לי שום מושג מה אני עומד לכתוב, אבל היה נדמה לי שרעיון מתחיל לצוץ במוחי, לכן החלטתי לזרום איתו. והנה יצא ...

אתה באמת רוצה תשובה לכל השאלות האלה, או שאתה סתם שופך את הלב?

מצמצתי ... ופתאום עלה בדעתי מענה. רשמתי גם אותו.

שניהם. מובן שאני שופך את הלב, אבל אם לשאלות האלה יש תשובות, אז לעזאזל, ברור שהייתי רוצה לשמוע אותן!

אצלך יש הרבה מאוד "אז לעזאזל, ברור". אבל לא יהיה נחמד יותר אם תשתמש ב: "אז לגן עדן, ברור?"

ואני כתבתי:

מה זאת אומרת?

 

בלי לשים לב מה קורה כאן פתחתי בשיחה... ולאמיתו של דבר לא בדיוק כתבתי את השיחה, אלא היא הוכתבה לי.

הַכְתָבָה זו נמשכה שלוש שנים, ובאותה העת לא ידעתי לאן היא מובילה. התשובות לשאלות שהצגתי על הנייר לא באו אלי, עד שסיימתי את כתיבת השאלה בשלמותה ופיניתי הצידה את המחשבות שלי. לעיתים קרובות הגיעו התשובות מהר מכפי שיכולתי לכתוב, ומצאתי את עצמי רושם במהירות כדי לעמוד בקצב. אם התבלבלתי או איבדתי את ההרגשה שהמילים באות ממקום אחר, הנחתי את העט והתרחקתי מהדו-שיח, עד שהרגשתי שההשראה נחה עלי שוב — סליחה, אבל זאת המילה היחידה שמתאימה באמת — וקוראת לי לחזור אל הבלוק הצהוב ולהתחיל להעלות שוב על הכתב את מה שמוכתב לי.

אני מדבר אל כל אהשיחות נמשכות גם בעת שאני כותב את הדברים האלה. רבות מהן רשומות בדפים הבאים... דפים המכילים דו-שיח מדהים, שתחילה לא האמנתי בו ולאחר מכן הנחתי שיש בו ערך אישי. אבל עכשיו אני מבין שהוא נועד לא לי בלבד. הוא נועד לכם ולכל מי שמזדמן לידיו חומר זה. כי השאלות שלי הן השאלות שלכם.

הייתי רוצה שתיכנסו לדו-שיח זה מוקדם ככל האפשר, כי מה שחשוב כאן איננו הסיפור שלי, אלא שלכם. סיפור החיים שלכם הביא אתכם הנה. החומר הזה נוגע לניסיון האישי שלכם. שאם לא כן, לא הייתם כאן איתו ברגע זה.

לכן הבה נפתח את הדו-שיח בשאלה שהעסיקה אותי זמן רב מאוד: איך אלוהים מדבר ואל מי? שאלתי את השאלה הזאת וקיבלתי את התשובה שלהלן:

אני מדבר אל כל אחד. כל הזמן. השאלה איננה אל מי אני מדבר, אלא מי מקשיב.

מתוך סקרנות ביקשתי מאלוהים להרחיב בנושא זה. הנה דבריו של אלוהים:

ראשית, בואו נחליף את המילה מְדַבֵּר במילה מְתַקְשֵר. זאת מילה טובה הרבה יותר, מלאה יותר, מדויקת יותר. אם אנחנו מנסים לדבר זה עם זה — אני איתכם, אתם איתי — אנחנו מוגבלים מיד במוגבלות העצומה של מילים. מסיבה זו אינני מתקשר באמצעות מילים בלבד. למעשה אני מתקשר באמצעות מילים רק לעיתים נדירות. צורת התקשורת המקובלת עלי ביותר היא באמצעות רגש.

רגש הוא שפת הנפש.

אם אתה רוצה לדעת מה נכון בעבורך בנושא מסוים, בדוק איך אתה מרגיש כלפיו.

לעיתים קשה לגלות את הרגשות — ולעיתים קרובות קשה פי כמה להודות בהם. אך בתוך הרגשות הכמוסים ביותר שלך מקופלת האמת הנעלה ביותר שלך.

הפתרון הוא להגיע אל רגשות אלה. אני אראה לך איך. שוב. אם אתה רוצה.

אמרתי לאלוהים שאני אכן רוצה, אבל ברגע זה הייתי רוצה יותר לקבל תשובה שלמה ומלאה לשאלה הראשונה שהצגתי. הנה תשובתו של אלוהים:

אני מתקשר גם עם מחשבה. מחשבות ורגשות אינם שווים, אם כי הם יכולים להתרחש בד בבד. כשאני מתקשר עם מחשבה, אני משתמש לעיתים קרובות בדימויים ובתמונות. מסיבה זו מחשבות הן כלי תקשורת יעיל יותר ממילים בלבד.

נוסף על רגשות ועל מחשבות, אני משתמש גם באמצעי ההתנסות כמתקשר חשוב.

ולבסוף, אם רגשות, מחשבות והתנסויות נכשלים כולם, אני משתמש במילים. מילים הן באמת המתקשר הכי פחות יעיל. הן הפתוחות ביותר לפרשנות מוטעית ולעיתים קרובות ביותר הן מובנות שלא כהלכה.

ומדוע? בגלל מהותן של המילים. מילים הן בסך הכול מבע: קולות שמייצגים רגשות, מחשבות והתנסויות. מילים הן סמלים. סימנים. אותות. הן אינן האמת בה"א הידיעה. הן אינן הדבר האמיתי.

מילים יכולות לעזור לך להבין דבר מה. ההתנסות מאפשרת לך לדעת. אבל ישנם דברים שבהם אינך יכול להתנסות. לכן נתתי לך כלים אחרים כדי לדעת. ואלה נקראים רגשות ומחשבות.

יש כאן אירוניה קיצונית, והיא נובעת מהחשיבות הרבה שכולכם מייחסים ל"דברי אלוהים", כלומר למילים שהוא אומר, לעומת החשיבות המעטה שאתם מייחסים להתנסות.

למעשה, אתם מייחסים ערך מועט ביותר להתנסות. והתוצאה היא שאם ההתנסות שיש לכם עם אלוהים שונה ממה ששמעתם על אלוהים, באופן אוטומטי אתם זונחים את ההתנסות ומאמצים את המילים, כשלמעשה צריך להתרחש בדיוק ההפך הגמור.

התנסויותיך בדבר מסוים ורגשותיך כלפיו מייצגים את הידע העובדתי והאינטואיטיבי שלך על הדבר הזה. מילים יכולות רק לחתור לסמל את מה שידוע לך, ולעיתים קרובות עלולות לבלבל את מה שידוע לך.

אם כן, אלה הם הכלים שבאמצעותם אני מתקשר, אך הם אינם השיטות, מכיוון שלא כל הרגשות, לא כל המחשבות, לא כל ההתנסויות ולא כל המילים הם ממני.

מילים רבות הובעו בשמי בפיהם של אחרים. מחשבות רבות ורגשות רבים הונחו על-ידי מטרות שאינן בריאה ישירה שלי. התנסויות רבות נובעות מאלה.

האתגר הוא ההבחנה. הקושי הוא ידיעת ההבדל בין מסרים מאלוהים ובין נתונים ממקורות אחרים. ההבחנה היא דבר של מה בכך, אם מיישמים כלל בסיסי אחד:

מה ששלי הוא תמיד המחשבה הנעלה ביותר שלכם, המילה הבהירה ביותר שלכם, הרגש הנאצל ביותר שלכם. כל דבר שנופל מהם — בא ממקור אחר.

משימת ההבחנה נעשית אפוא קלה, שכן אפילו תלמיד מתחיל לא יתקשה לזהות את הנעלה ביותר, את הבהיר ביותר ואת הנאצל ביותר.

אף-על-פי כן אתן לך את ההנחיות האלה:

המחשבה הנעלה ביותר היא תמיד המחשבה המכילה שמחה. המילים הבהירות ביותר הן תמיד המילים המכילות אמת. הרגש הנאצל ביותר הוא תמיד הרגש המכונה בפיך אהבה.

שמחה, אמת, אהבה.

שלוש אלה חליפיות זו לזו, והאחת תמיד מובילה אל האחרת. לא חשוב באיזה סדר מציבים אותן.

לאחר שקבענו בעזרת קווים מנחים אלה אילו מסרים הם שלי ואילו באים ממקור אחר, השאלה היחידה שנותרה היא אם יישמעו לקול מסרי.

רוב מסרַי, אין שומעים בקולם. לכמה מהם אין שומעים, כי לא יכול להיות שאלוהים יבטיח דברים טובים כל-כך. לאחרים, מפני שנדמה שקשה מדי למלא אותם. לרבים, מפני שאין מבינים אותם כהלכה. לרוב המסרים, מפני שהם אינם מתקבלים.

השליחה רבת ההשפעה ביותר שלי היא ההתנסות, וגם ממנה אתם מתעלמים. בייחוד ממנה אתם מתעלמים.

עולמכם לא היה מגיע למצבו הנוכחי, לו רק הייתם קשובים להתנסויות שאתם חווים. משום שאינכם מקשיבים להתנסויות שאתם חווים, אתם חוזרים וחיים אותן פעם אחר פעם. היות שאין לסכל את תכליתי, ואין להתעלם מרצוני. אתם תקלטו את המסר. במוקדם או במאוחר.

אבל לא אאלץ אתכם לכך. לעולם לא אכפה עליכם. כי הענקתי לכם את חופש הרצון — את הכוח לעשות כפי שתבחרו — ולעולם לא אטול אותו מכם, לעולם ועד.

לכן אמשיך לשלוח לכם את אותם מסרים שוב ושוב במשך אלפי שנים ולכל קצות תבל שבהם אתם יושבים. ללא הרף אשלח לכם את מסרַי, עד אשר תקבלו אותם, תאמצו אותם אל ליבכם ותכנו אותם שלכם.

מסרַי יופיעו במאות צורות, באלפי רגעים, על פני מיליוני שנים. אם אתה מקשיב בלב שלם, אינך יכול להחמיץ אותם. לאחר ששמעת אותם בלב שלם, לא תוכל להתעלם מהם. כך תתחיל בינינו תקשורת אמיתית. בעבר רק אתה דיברת אלי, התפללת אלי, השתדלת אצלי, התחננת אלי. אבל עכשיו אני יכול לדבר אליך ולענות לך, כפי שאני עושה כאן.

איך אני יכול לדעת שהתקשורת הזאת היא מאלוהים? איך אדע שזה לא פרי הדמיון שלי?

ומה ההבדל? אינך מבין שבקלות אני יכול לפעול באמצעות דמיונך כמו בכל אמצעי אחר? בכל רגע נתון אביא לך את המחשבות, את המילים או את הרגשות הנכונים בדיוק, כשהם מותאמים בקפדנות למטרה שלפניך בעזרת אמצעי אחד או יותר.

אתה תדע שהמילים האלה באות ממני, מפני שאתה לא דיברת מעולם בבהירות כזאת מיוזמתך. לו דיברת בעבר בבהירות כזאת על שאלות אלה, לא היית שואל אותן.

עם מי אלוהים מתקשר? עם אנשים מיוחדים? במועדים מיוחדים?

כל האנשים מיוחדים, וכל המועדים כשרים. אין אדם מיוחד מרעהו, ואין מועד כשר ממועד אחר. רבים בוחרים להאמין, שאלוהים מתקשר בדרכים מיוחדות ורק עם אנשים מיוחדים. כך ניטלת מהמוני בני אדם האחריות לשמוע את מסרַי, על אחת כמה וכמה לקבל אותם (שזה עניין אחר), וניתנת להם האפשרות לקבל את דבריו של מישהו אחר בכל דבר ועניין. אין לך צורך להקשיב לי, מכיוון שכבר החלטת שאחרים שמעו ממני דברים בכל נושא, ואתה יכול להקשיב להם.

אם הקשבת לדבריהם של אחרים, הסבורים שהם שמעו דברים מפי, אינך צריך לחשוב כלל.

זו הסיבה העיקרית לכך שרוב בני האדם מפנים עורף למסרַי ברמה האישית. אם תכיר בכך שאתה מקבל את מסרַי באופן ישיר, הרי עליך מוטלת האחריות לפרש אותם. בטוח יותר וקל בהרבה לקבל את הפרשנות שנותנים אחרים (גם כאלה שחיו לפני אלפיים שנה), מלחתור לפרש את המסר, שאולי אתה מקבל ממש ברגע זה.

אף-על-פי כן אני מזמין אותך לצורת תקשורת חדשה עם אלוהים. תקשורת דו-סטרית. למען האמת אתה הוא זה שהזמנת אותי. כי אני באתי אליך בצורה זו וברגע זה כמענה לקריאתך.

למה נראה שאנשים מסוימים, ישוע לדוגמה, שומעים חלק רב יותר מהתקשורת שבאה ממך מאשר אחרים?

כי יש אנשים שמוכנים להקשיב באמת. הם מוכנים לשמוע ולגלות פתיחות כלפי התקשורת, גם אם למראית עין היא מפחידה או מטורפת או לא נכונה כלל.

אנחנו צריכים להקשיב לאלוהים גם אם נדמה לנו, שמה שנאמר אינו נכון?

בעיקר אם נדמה לך שזה לא נכון — אם אתה חושב שאתה תמיד צודק בכל דבר, למה לך לדבר עם אלוהים בכלל?

קדימה, לך ועשה לפי הבנתך. אבל שים לב שכולכם נוהגים כך משחר העיתים. תראה באיזה מצב נמצא העולם. ברור מאליו שהחמצתם דבר מה. ברור כשמש שקיים דבר מה שאינכם מבינים. הדברים שאתם כן מבינים ודאי נראים לכם נכונים, כי אתם משתמשים במונח "נכון" כדי לציין דבר שאיתו אתם מסכימים. לכן דבר שהחמצתם ייראה לכם בתחילה "לא נכון".

יש דרך אחת להתקדם בנושא זה, והיא לשאול את עצמך: "מה היה קורה, אילו כל מה שחשבתי שהוא 'לא נכון' היה בעצם 'נכון'?" כל מדען דגול מכיר את השאלה הזאת. כשהנושא שבו הוא עוסק אינו מתקדם, זונח המדען את כל ההנחות ומתחיל מחדש. כל התגליות הגדולות התגלו הודות לנכונות וליכולת לא לדעת מה נכון. וזה מה שנחוץ לנו כאן.

לא תוכל להכיר את אלוהים, עד שלא תחדל לומר לעצמך שאתה כבר מכיר את אלוהים. לא תוכל לשמוע את אלוהים, עד שלא תחדל לחשוב שכבר שמעת את אלוהים.

אינני יכול לומר לך מה האמת שלי, עד שתחדל לומר לי מה האמת שלך עלי.

אבל האמת שלי על אלוהים נובעת ממך.

מי אמר?

האחרים.

מי הם האחרים?

מנהיגים. אנשי דת. רבנים. כמרים. ספרים. התנ"ך, בשם אלוהים!

אלה אינם מקורות מוסמכים.

אלה אינם מקורות מוסמכים?

לא.

אז אילו מקורות כן מוסמכים?

שמע לקול רגשותיך. שמע לקול מחשבותיך הנעלות ביותר. שמע לקול התנסויותיך. בכל פעם שאחד מאלה שונה ממה שלימדו אותך מוריך או ממה שקראת בספריך, שכח את המילים. מילים הן המוליך הפחות מהימן של האמת.

אני רוצה להגיד לך כה הרבה, לשאול אותך כה הרבה. אינני יודע היכן להתחיל.

למשל, למה אינך מגלה את עצמך? אם באמת יש אלוהים, ואתה האלוהים הזה, למה אינך מגלה את עצמך בדרך שכולנו יכולים להבין?

התגליתי פעם אחרי פעם. אפילו ברגע זה אני מתגלה.

לא. אני מתכוון לשיטת התגלות שאינה שנויה במחלוקת, שאי אפשר להכחיש אותה.

למשל?

למשל, להתגלות ברגע זה מול עינַי.

ברגע זה אני עושה את זה.

איפה?

בכל מקום שאליו אתה מסתכל.

לא, אני מתכוון בדרך שאינה שנויה במחלוקת. בדרך שאין אדם שיוכל להכחיש אותה.

איזו דרך כזאת יש? באילו צורה או דמות היית רוצה שאתגלה?

בצורה ובדמות האמיתיות שלך.

זה בלתי אפשרי, כי אין לי צורה או דמות שאתם מבינים. אני יכול לאמץ צורה או דמות שתוכלו להבין, אבל אז כל אחד יניח שהוא רואה את הצורה או את הדמות האחת והיחידה של אלוהים, במקום צורה או דמות של אלוהים — שהיא אחת מרבות.

בני אדם מאמינים, שאני מה שהם רואים כאלוהים, במקום מה שהם אינם רואים. אבל אני "הלא נראה הגדול", ולא מה שאני גורם לעצמי להיות ברגע מסוים. במובן מסוים אני מה שאינני. מן האֵינֶנִּיוּת אני בא, ואליה אני שב תמיד.

אבל אם אני מופיע בצורה מסוימת — שלדעתי יכולה להיות מובנת לבני האדם — הרי בני האדם מייחסים לי צורה זו מאז ולנצח.

ואם אני מופיע בצורה אחרת לפני בני אדם אחרים, הראשונים טוענים שלא הופעתי לפני אלה האחרונים. מכיוון שלא נראיתי לאחרונים כפי שנראיתי לראשונים, וגם אינני אומר את אותם דברים — איך ייתכן שזה הייתי אני?

אתה רואה אפוא שאין חשיבות לצורה או לאופן שבהם אני מגלה את עצמי — כל אופן אשר אבחר, וכל צורה אשר אלבש — אין ביניהם אחד שלא יעורר מחלוקת.

אבל לו עשית משהו שיוכיח את האמת, שיוכיח מי אתה מעבר לכל פקפוק או שאלה...

... עדיין יהיו כאלה שיאמרו, זה מעשה שטן או סתם יציר דמיונו של מישהו. או כל גורם שאיננו אני.

גם לו הייתי מתגלה כאלוהים כול יכול, מלך שמים וארץ, ואילו הייתי מזיז הרים כדי להוכיח מי אני, היו כאלה אשר היו אומרים: "זה ודאי היה השטן".

וכך צריך להיות. מכיוון שאלוהים אינו מגלה את אלוה-עצמו לפני אלוה-עצמו באמצעות התבוננות חיצונית או ממנה, אלא באמצעות התנסות פנימית. אם התנסות פנימית גילתה את אלוה-עצמו, הרי התבוננות חיצונית אינה נחוצה. ואם נחוצה התבוננות חיצונית, הרי התנסות פנימית אינה אפשרית.

לכן, אם מבוקשת התגלות, אין אפשרות שהיא תתרחש, שכן מעשה הבקשה הוא הצהרה שההתגלות איננה, שכעת אין התגלות כלשהי של אלוהים. הצהרה כזאת יוצרת את ההתנסות. משום שהמחשבה שלך על משהו היא בוראת, והמילה שלך יוצרת, ושילוב המחשבה שלך עם המילה שלך יעיל להפליא בהולדת המציאות שלך. לפיכך אתה תתנסה בכך שאלוהים אינו מתגלה כעת, כי לו התגלה אלוהים, לא היית מבקש ממנו להתגלות.

זאת אומרת שאם אני רוצה משהו, אינני יכול לבקש אותו? אתה אומר, שאם אנחנו מתפללים למשהו, אנחנו בעצם מרחיקים אותו מאיתנו?

שאלה זו כבר נשאלת זה עידן ועידנים — והיא נענתה בכל פעם שנשאלה. למרות זאת לא שמעתם את התשובה או שלא האמנתם לה.

השאלה נענית פעם נוספת במונחים של ימינו ובשפת ימינו כדלהלן:

לא יהיה לך הדבר שאתה מבקש, גם לא יהיה לך כל מה שאתה רוצה. הסיבה היא שעצם בקשתך הוא הצהרה שקיים חסר. והאמירה שלך, שאתה רוצה דבר, רק פועלת כדי ליצור במציאות שלך בדיוק את ההתנסות הזאת — רצון עקב חֶסר.

לכן התפילה הנכונה לעולם איננה תפילת תחנונים, אלא תפילת הודיה.

אם אתה מודה לאלוהים מראש על הדבר שבו אתה בוחר להתנסות במציאות שלך, למעשה אתה מכיר בכך שהדבר כבר ישנו ... למעשה. לפיכך הודיה היא ההצהרה החזקה ביותר לפני אלוהים, היא אישור לכך שעוד לפני שביקשת, אני נעניתי.

לפיכך לעולם אל תשטח תחינה. בטא הערכה.

אבל מה עלי לעשות, אם אני אסיר תודה לאלוהים מראש על משהו, והדבר אינו קורה כלל? דבר כזה עלול להוביל להתפכחות ולמרירות.

הודיה אינה יכולה לשמש אמצעי לתמרן בו את אלוהים, כלי שישמש לשטות ביקום. אינך יכול לשקר לעצמך. בינך ולבין עצמך אתה יודע את האמת על מחשבותיך. אם אתה אומר: "תודה, אלוהים, על כך וכך", ובד בבד נהיר לך בתכלית שהדבר אינו קיים במציאות הנוכחית שלך, אינך יכול לצפות מאלוהים שיהיה נהיר פחות ממך וכך יספק לך את מבוקשך.

אלוהים יודע מה אתה יודע. ומה שאתה יודע, הוא שמופיע כמציאות שלך.

אם כך, איך אני יכול להודות בכנות על דבר, אם אני יודע שאיננו נמצא?

אמונה. אם יש בך אמונה ולו של גרגר חרדל בלבד, אתה תזיז הרים.1 אתה תלמד לדעת שדבר נמצא, כי אני אמרתי שהוא נמצא; משום שאמרתי זאת, עוד טרם ביקשת, אני כבר נעניתי; משום שאני אמרתי, ואני אומר לך זאת בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת, באמצעות כל מורה שתנקוב בשמו: תבחר אשר תבחר, אם תבחר בשמי, כן יהי.

בכל זאת אנשים רבים כל-כך טוענים שתפילותיהם לא נענו.

כל תפילה זוכה למענֶה — ותפילה היא אך ורק הצהרה נרגשת על דבר כפי שהוא. כל תפילה — כל מחשבה, כל הצהרה, כל רגש — כל אחד מהם בורא. באותה מידה שבה אתה מחזיק בהם בדבקות כאמת, כך הם יבואו לידי גילוי בהתנסויותיך.

אם נֶאֱמר שתפילה לא נענתה, מה שקרה למעשה הוא שהמחשבה, המילה או הרגש — אותו היסוד שבו אתה מחזיק בדבקות הרבה ביותר — נעשו פעילים. אבל עליך לדעת — וכאן טמון הסוד — שתמיד המחשבה שמעבר למחשבה — אפשר לכנות זאת "המחשבה המנחה" — היא המחשבה השלטת.

לכן, אם אתה מבקש ומתחנן, הסיכוי שלך להתנסות בדבר שאתה סבור שאתה בוחר, הוא מן הסתם סיכוי קטן בהרבה. הסיבה לכך היא שהמחשבה המנחה העומדת מאחורי כל תחינה היא שעכשיו אין לך מה שאתה מבקש. מחשבה מנחה זו נעשית המציאות שלך.

המחשבה המנחה היחידה שיכולה להכריע מחשבה זו, היא המחשבה שמחזיקה באמונה שאלוהים יעניק את המבוקש ללא צל של ספק. יש אנשים בעלי אמונה כזאת, אבל הם מעטים בלבד.

תהליך התפילה נעשה קל בהרבה, אם האדם אינו נדרש להאמין שאלוהים תמיד ייענה בחיוב לכל בקשה, אלא אם האדם מבין אינטואיטיבית, שהבקשה עצמה אינה נחוצה. אז התפילה היא תפילת הודיה. היא אינה בקשה כלל, אלא הצהרת תודה על דבר כמות שהוא.

כאשר אתה אומר, שתפילה היא הצהרה על דבר כמות שהוא, אתה אומר שאלוהים אינו עושה דבר; שכל דבר שקורה אחרי התפילה הוא תוצאה של מעשה התפילה?

אם אתה מאמין, שאלוהים הוא מין הוויה כול יכולה, ששומעת את כל התפילות, אומרת "כן" לכמה מהן, "לא" לאחרות ו"אולי, אבל לא עכשיו" לשאר, טעות בידך. על-פי איזו אמת מידה מעשית יגיע אלוהים להחלטה?

אם אתה מאמין שאלוהים הוא הבורא והפוסק בנוגע לכל דבר ולכל עניין בחייך, טעות בידך.

אלוהים הוא המשקיף, לא הבורא. ואלוהים מוכן ומזומן לסייע לך לחיות את חייך, אבל לא באופן שהיית מצפה.

אין זה תפקידו של אלוהים לברוא את הנסיבות ואת התנאים של חייך או לבטלם. אלוהים ברא אותך בצלמו ובדמותו של אלוהים. אתה בראת את השאר בעזרת הכוח שאלוהים העניק לך. אלוהים ברא את תהליך החיים ואת החיים עצמם, כפי שהם מוכרים לך. אך אלוהים העניק לך חופש בחירה לעשות בחיים אלה כרצונך.

במובן זה הרצון שלך בשבילך הוא רצון אלוהים בשבילך.

אתה חי את חייך כפי שאתה חי את חייך, ולי אין כל העדפה בנושא.

זו האשליה הגדולה שבה אתה שוגה: שלאלוהים אכפת אם אתה עושה כך או אחרת.

לא אכפת לי מה אתה עושה, ואת זה קשה לך לשמוע. אבל האם לך אכפת מה עושים ילדיך כשאתה שולח אותם לשחק? האם משנה לך אם הם משחקים תופסת, מחבואים או "דג מלוח"? לא, לא אכפת לך, כי אתה יודע שהם בטוחים מכל רע. שלחת אותם לסביבה שנחשבת בעיניך ידידותית ובהחלט מניחה את הדעת.

כמובן, אתה מקווה תמיד שהם אינם נפגעים. ואם הם נפגעים, תהיה איתם מיד כדי לעזור להם, להביא להם מרפא, לאפשר להם להרגיש בטוחים שוב, להיות מאושרים שוב, לצאת לשחק שוב ביום אחר. אבל גם למחרת לא ישנה לך אם הם יבחרו לשחק מחבואים, תופסת או "דג מלוח".

מובן שתאמר להם אילו משחקים הם משחקים מסוכנים. אבל אינך יכול למנוע מילדיך לעשות דברים מסוכנים. לא תמיד. לא לתמיד. לא בכל רגע מעתה ועד המוות. דברים אלה ידועים להורה הנבון. אבל להורה לעולם אכפת מהי התוצאה. דיכוטומיה זו — אי-אכפתיות עמוקה כלפי התהליך, אך אכפתיות עמוקה כלפי התוצאה — מתארת בקירוב את הדיכוטומיה של אלוהים.

אלא שבמובן מסוים לאלוהים לא אכפת גם מהי התוצאה. מכל מקום, לא התוצאה הסופית. הסיבה היא שהתוצאה הסופית מובטחת.

וזו אשלייתו הגדולה השנייה של האדם: שתוצאת החיים נתונה בספק.

ספק זה, הנוגע לתוצאה הסופית, ברא את האויב הגדול ביותר שלכם, את הפחד. משום שאם אתה מטיל ספק בתוצאה, אתה ודאי מטיל ספק בבורא — אתה ודאי מטיל ספק באלוהים. ואם אתה מטיל ספק באלוהים, אתה ודאי חי כל חייך בפחד ובייסורי מצפון.

אם אתה מטיל ספק בכוונותיו של אלוהים — וביכולתו של אלוהים ליצור את התוצאה הסופית הזאת — איך אתה יכול להיות רגוע? איך תוכל למצוא פעם שלווה אמיתית?

אף-על-פי כן לאלוהים יש הכוח המלא להתאים כוונות לתוצאות. אינכם יכולים ואינכם מוכנים להאמין בכך (אף כי אתם טוענים שאלוהים הוא כול יכול), ולכן עליכם לברוא בדמיונכם כוח שווה לאלוהים, כדי שתהיה בידכם דרך המסכלת את רצונו של אלוהים. לפיכך יצרתם במיתוסים שלכם את הישות שאתם מכנים "שטן". אפילו תיארתם בדמיונכם את אלוהים הנלחם בישות זו (מתוך מחשבה שאלוהים פותר בעיות כפי שאתם פותרים בעיות). ודבר אחרון, למעשה אתם מתארים בדמיונכם, שאלוהים עלול לנחול תבוסה במלחמה זו.

הדברים האלה סותרים את כל מה שידוע לכם על אלוהים, לדבריכם, אבל אין לכך חשיבות. אתם חיים את האשליות שלכם, ולפיכך אתם מרגישים את הפחד שלכם. הכול נובע מתוך החלטתכם להטיל ספק באלוהים.

אבל לו היית מקבל החלטה חדשה? מה הייתה התוצאה אז?

אומַר לך: היית חי כפי שבודהא חי. כפי שישוע חי. כפי שחי כל אחד מהקדושים הנערצים עליך.

אלא שגורלך היה כגורל רוב הקדושים האלה: אנשים לא היו מבינים אותך. ולו היית מנסה להסביר את תחושת השלווה שלך, את שמחת החיים שלך, את התלהבותך הפנימית, אולי הם היו מקשיבים למילים שאתה אומר, אבל הם לא היו שומעים אותן. הם היו מנסים לחזור על המילים, אבל גם להוסיף עליהן.

הם היו מתפלאים על כך שיש לך משהו שהם אינם יכולים למצוא. אחר כך הם היו מתחילים לקנא. בתוך זמן קצר הייתה נהפכת הקנאה לזעם, ובזעמם הם היו מנסים לשכנע אותך, שאתה הוא זה שאינו מבין את אלוהים.

ולולא היה עולה בידם לנתק אותך מהשמחה שבך, הם היו מבקשים להרע לך, כה עצום היה זעמם. ולו היית אומר להם שאין לכך כל חשיבות, כי אפילו המוות אינו יכול לקטוע את השמחה שבך או לשנות את האמת שלך, קרוב לוודאי שהם היו מוציאים אותך להורג. ואז, בראותם את השלווה שבה אתה מקדם את פני המוות, הם היו מכתירים אותך בתואר "קדוש" ושבים לאהוב אותך.

טבעם של בני אדם הוא לאהוב ואז להשמיד ולשוב לאהוב את אשר הם מעריכים יותר מכול.

אבל למה? למה אנחנו עושים זאת?

במישור העמוק ביותר מוּנעים כל המעשים האנושיים על-ידי אחד משני הרגשות — פחד או אהבה. לאמיתו של דבר, קיימים רק שני רגשות — רק שתי מילים בשפת הנפש. אלה הם הקצוות המנוגדים של הקוטביות הגדולה שבראתי בעת שיצרתי את היקום ואת עולמכם שלכם, כפי שהוא מוכר לכם כיום.

אלה הן שתי הנקודות — מאל"ף ועד תי"ו — המאפשרות את קיומה של המערכת שאתה מכנה בשם "יחסיות". ללא שתי נקודות אלה, ללא ייחוס שני מושגים אלה לדברים — לא יוכל להתקיים שום מושג אחר.

כל מחשבה אנושית וכל מעשה אנושי מבוססים על אהבה או על פחד. לא קיים מניע אנושי אחר, וכל המושגים האחרים אינם אלא נגזרות של שניים אלה. הם פשוט גרסאות שונות — וריאציות שונות לאותו נושא.

אם תבחן את הרעיון לעומקו, תגלה שהוא נכון. אני מכנה את הרעיון הזה "המחשבה המנחה". המחשבה המנחה היא מחשבה של אהבה או של פחד. זו המחשבה מאחורי המחשבה שמאחוריה מחשבה. זו המחשבה הראשונה. זהו כוח ראשוני. זו האנרגיה הגולמית שמניעה את מנוע ההתנסות האנושית.

בדרך זו יוצרת ההתנהגות האנושית התנסות חוזרת אחר התנסות חוזרת. משום כך בני אדם אוהבים ומשמידים ושוב אוהבים: כל הזמן יש התנדנדות מרגש אחד למשנהו. אהבה מנחה פחד מנחה אהבה מנחה פחד...

... והסיבה נעוצה בשקר הראשון — בשקר שאתם מאמצים כאמת על אלוהים — שאי אפשר לתת אמון באלוהים; שאין לבטוח באהבתו של אלוהים; שאתם רצויים בעיני אלוהים רק בכפוף לתנאי; ומכאן שהתוצאה הסופית מוטלת בספק. מכיוון שאם אינכם יכולים להיות בטוחים שאהבתו של אלוהים תמיד תהיה נתונה לכם, אזי באהבתו של מי כן תוכלו לבטוח? אם אלוהים נסוג וחוזר בו, כשאינכם מבצעים את חלקכם כהלכה, על אחת כמה וכמה ינהגו כך סתם בני תמותה!

... וכך, בו ברגע שאתה מתחייב באהבתך הנעלה ביותר, אתה מקדם את הפחד הגדול ביותר שלך.

כי הדבר הראשון שמדאיג אותך לאחר שאמרת: "אני אוהב אותך", הוא שמא לא תיענה באותן מילים. ואם אתה נענה באותן מילים, מיד אתה מתחיל לחשוש, שמא תפסיד את האהבה שזה עתה מצאת. כך נהפכים כל המעשים לתגובות — להתגוננות מפני הפסד — בדיוק כשם שאתה מבקש להתגונן מפני האפשרות שתפסיד את אלוהים.

אבל לו ידעת מי אתה — לו ידעת שאתה ההוויה הנהדרת, המיוחדת והמופלאה ביותר שברא אלוהים מעודו — לא היית פוחד כלל. כי מי יכול לדחות פלא נהדר כזה? אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא יוכל להטיל דופי בהוויה כזאת.

אבל אינך יודע מי אתה, ואתה מפחית מאוד בערך עצמך. ומאין למדת שאתה נופל בהרבה מן המופלא? מהאנשים היחידים שבדבריהם אתה נותן אמון מלא. מאִמך ומאביך.

אלה האנשים שאוהבים אותך יותר מכול. מדוע שישקרו לך? אף-על-פי כן האם הם לא אמרו לך, שאתה יותר מדי כך וכך, ולא מספיק כזה וכזה? האם הם לא הזכירו לך, שמותר לך להיראות, אבל לא להישמע? האם הם לא גערו בך לפעמים דווקא ברגעי ההתלהבות הגדולים ביותר שלך? האם הם לא עודדו אותך לנטוש כמה מהדמיונות הפרועים ביותר שצצו במוחך?

אלה הם המסרים שקיבלת. ואם כי הם אינם עומדים בקריטריונים, ולפיכך אינם מסרים מאלוהים, הרי המרחק בינם ובין דברי אלוהים אינו רב, כי מובן מאליו שהם באו מן האלים של היקום שלך.

הוריך הם שלימדו אותך שהאהבה מותנית — פעמים רבות הרגשת את התנאים שהם הציבו — ואת ההתנסות הזאת אתה מביא איתך אל יחסי האהבה שלך.

זאת גם ההתנסות שאתה מביא אלי.

מהתנסות זו אתה שואב את מסקנותיך עלי. בתוך מסגרת זו אתה אומר את האמת שלך. "אלוהים הוא אל חנון", אתה אומר, "אבל אם תפֵרו את מצוותיו, הוא יעניש אתכם בגירוש נצחי ובקללת עד".

וכי לא התנסית בגירוש מצד הוריך? האם אינך מכיר את סבל הקללה שלהם? איך אפוא יכולת לתאר לעצמך שאיתי הכול שונה?

שכחת מה פירוש הדבר להיות נאהב ללא תנאי. אינך זוכר את ההתנסות באהבת אלוהים. לכן אתה מנסה לתאר בדמיונך, איך צריכה להיות אהבת אלוהים, על-פי האהבה שאתה רואה בעולם.

אתם השלכתם על אלוהים תפקיד של "הורה", וכך קיבלתם אלוהים שהוא שופט, הגוזר שכר ועונש על-פי הרגשתו כלפי מה שעוללתם. אבל זאת השקפה פשטנית על אלוהים, המבוססת על המיתוסים שלכם. אין ולא כלום בינה ובין מי שאני.

לאחר שבראתם בדרך זו מערכת חשיבה שלמה על אלוהים, מערכת המבוססת על ההתנסות האנושית במקום על אמיתות רוחניות, אתם הולכים ובוראים מציאות שלמה סביב אהבה. מציאות זו מבוססת על פחד ומושרשת ברעיון של אל קנא ונוקם. המחשבה המנחה, הטמונה בבסיס מציאות זו, היא מוטעית. אך להתכחש למחשבה זו פירושו לפגום בכל התאולוגיה שלכם. ואף כי התאולוגיה החדשה, שתחליף את הקיימת, באמת תביא לכם ישועה, אינכם יכולים לקבל אותה. כי מושג האלוהים שאין לפחוד מפניו, שלא ישפוט ושאין לו עילה להעניש, הוא פשוט מושג מופלא מדי. ולכן אינכם מסוגלים לאמץ אותו אפילו במסגרת התפישה הנאצלת ביותר שלכם באשר למי הוא אלוהים ומה הוא אלוהים.

מציאות זו של אהבה מבוססת על פחד שוררת בהתנסויות האהבה שלך. לאמיתו של דבר, היא הבוראת מציאות זו. היות שלא זו בלבד שאתה רואה את עצמך מקבל אהבה מותנית, אתה גם מתבונן בעצמך מעניק אהבה באותו האופן. ועוד ברגע שבו אתה עוצר בעצמך, נסוג ומציב את תנאיך, באותו הרגע אתה כבר יודע בסתר ליבך, שלא זאת המהות האמיתית של האהבה. אף-על-פי כן מסתבר, שאין בכוחך לשנות את האופן שבו אתה מעניק אהבה. אתה אומר לעצמך שלמדת בדרך הקשה, ואתה צפוי לאבדון אם תחשוף שוב את פגיעותך. אלא שהאמת היא שאתה צפוי לאבדון, דווקא אם לא תעשה זאת.

[עקב מחשבותיך (המוטעות) על האהבה אתה גוזר על עצמך שלא להתנסות לעולם באהבה צרופה. כך אתה גוזר על עצמך גם לא להכיר אותי כפי שאני באמת. בסופו של דבר תכיר אותי. מכיוון שלא תוכל להתכחש לי לנצח, ותגיע השעה שנתפייס].

כל עשייה שאדם עושה מבוססת על אהבה או על פחד, לא רק המעשים הנוגעים ליחסים אישיים. החלטות המשפיעות על עסקים, על תעשייה, על פוליטיקה, על דת, על חינוך הנוער, על סדר היום הלאומי בנושאים חברתיים, על היעדים הכלכליים של החברה, על בחירה בין חלופות שעניינן מלחמה, שלום, התקפה, הגנה, תוקפנות, כניעה; הכרעות אם לחמוד או לוותר, לחסוך או לחלוק, להתאחד או להתפצל — כל החלטה שקיבלת מתוך בחירה חופשית נובעת מאחת משתי המחשבות היחידות הקיימות: מחשבה של אהבה או מחשבה של פחד.

פחד הוא האנרגיה אשר מכווצת, סוגרת, מכנסת, בורחת, מסתירה, צוברת, פוגעת.

אהבה היא האנרגיה אשר מרחיבה, פותחת, שולחת, נשארת, מגלה, משתפת, מרפאת.

פחד עוטף את גופנו בבגדים, אהבה מתירה לנו לעמוד עירומים. פחד דבק ואוחז בכל אשר לנו, אהבה מעניקה את כל אשר לנו. פחד רומס, אהבה מרוממת. פחד כובל, אהבה מתירה. פחד צובט, אהבה משככת. פחד תוקף, אהבה מפצה.

כל מחשבה, כל מילה וכל מעשה של בן אנוש נעוצים באחד מהרגשות הללו או במשנהו. כאן לא נתונה בידיכם רשות הבחירה, מכיוון שלא קיימות אפשרויות אחרות. אבל לכם נתון חופש הבחירה בין שניים אלה.

אתה מציג זאת כדבר פשוט וקל ביותר, ובכל זאת ברגע ההחלטה על-פי רוב הפחד מנצח. למה?

לימדו אותך לחיות בפחד. סיפרו לך על הישרדותו של המסתגל, על ניצחונו של החזק ועל הצלחתו של הפיקח. מעט מאוד כתרים נקשרו לאוהב. לכן אתה שואף להיות הכי מסתגל, הכי חזק והכי פיקח — בדרך זו או אחרת — ואם במצב כלשהו אתה רואה את עצמך כפחות מזה, אתה פוחד מהפסד, משום שנאמר לך, שלהיות פחות פירושו להפסיד.

לכן מובן מאליו שאתה בוחר במעשה שהפחד מנחה, הרי כך לימדו אותך. אבל אני מלמד אותך כך: אם אתה בוחר במעשה שמנחה האהבה, אזי לא רק תישרוד, לא רק תנצח, לא רק תצליח. אזי תתנסה במלוא הגדוּלה: מי אתה באמת ומי אתה יכול להיות.

לשם כך אתה צריך לזנוח את התורות שלמדת מפי מוריך הארציים, שכוונותיהם טובות אך ידיעותיהם מסולפות, ולהטות אוזן לתורותיהם של אלה שחוכמתם נובעת ממקור אחר.

יש בקרבכם מורים רבים כאלה, כפי שתמיד היו, שכן לא אעזוב אתכם ללא מי שיורה לכם, ילמד אתכם, ידריך אתכם ויזכיר לכם את האמיתות הללו. אף-על-פי כן התזכורת החשובה ביותר אינה באה מחוץ לך, אלא מהקול שבקרבך. זה הכלי הראשון שבו אני משתמש, מפני שהוא הנגיש ביותר.

הקול הפנימי הוא הקול הרם ביותר שבו אני דובר, כי הוא הקרוב אליך ביותר. זה הקול האומר לך על כל שאר הדברים, אם הם אמת או שקר, חיובי או שלילי, טוב או רע, כפי שאתה מגדיר אותם. הקול הפנימי הוא המכ"ם שינחה את התנועה במסלול, ינווט את הספינה, ידריך את המסע — אם רק תניח לו.

זהו הקול האומר לך ברגע זה, אם מילים אלה שאתה קורא הן מילות אהבה או מילות פחד. על-פי מדד זה אתה יכול להכריע, אם אלה מילים שיש להקשיב להן או מילים שיש להתעלם מהן.

אמרת שאם אבחר תמיד במעשה שמנחה האהבה, אתנסה במלוא הגדוּלה, שהיא מי אני ומי אני יכול להיות. אתה מוכן להרחיב בנקודה זו, בבקשה?

לכל החיים יש תכלית אחת בלבד, והיא שאתה וכל אשר חי תתנסו במלוא הגדולה.

כל דבר אחר שאתה אומר, חושב או עושה, כפוף לתפקיד זה. לנפשך אין דבר אחר לעשות, ונפשך אינה רוצה לעשות דבר אחר.

תכלית זו היא מופלאה, כי אין לה סוף. סוף הוא מגבלה, ולתכליתו של אלוהים אין גבול מסוג זה. אם יבוא הרגע שבו תתנסה בעצמך במלוא גדוּלתך, באותו הרגע תראה בדמיונך גדוּלה רבה יותר להגשמה. ככל שאתה יותר, אתה מסוגל להיעשות יותר, וככל שאתה מסוגל להיעשות יותר, אתה יכול להיות עוד יותר.

הסוד העמוק ביותר הוא שהחיים אינם תהליך של גילוי, אלא תהליך של בריאה.

אתה אינך מגלה את עצמך, אלא בורא את עצמך מחדש. לפיכך אל תחתור לגלות מי אתה, חתור לקבוע מי אתה רוצה להיות.

יש כאלה שאומרים, שהחיים הם בית ספר, שאנו נמצאים כאן כדי ללמוד שיעור מסוים, ושברגע ש"סיימנו את בית הספר", אנחנו יכולים להגיע להישגים גדולים יותר בלי להיות כבולים על-ידי הגוף. זה נכון?

גם זה חלק מהמיתוסים שלכם, המבוססים על ההתנסות האנושית.

החיים הם לא בית ספר?

לא.

אנחנו לא נמצאים כאן כדי ללמוד?

לא.

אם כך, למה אנחנו כאן?

כדי לזכור מי אתם ולברוא מחדש את מי שאתם.

אמרתי לכם פעם אחר פעם. אינכם מאמינים לי. אבל כך בדיוק צריך להיות. כי האמת היא שאם אינך בורא את עצמך כמי שאתה, אינך יכול להיות מי שאתה.

רגע, הצלחת לבלבל אותי. בוא נחזור לקטע על בית הספר. שמעתי איך מורה אחר מורה אומרים לנו, שהחיים הם בית ספר. האמת היא שאני נדהם לשמוע שאתה מכחיש את זה.

אתה הולך לבית הספר, אם אתה רוצה לדעת משהו שאינך יודע. אינך הולך לבית הספר, אם אתה כבר יודע משהו, ואתה רק רוצה להתנסות בידיעה שלך.

החיים (כפי שאתה מכנה אותם) הם ההזדמנות שלך לדעת בדרך של התנסות את מה שאתה כבר יודע כתפישה. כדי להתנסות אין לך צורך ללמוד דבר. אתה רק צריך להיזכר במה שאתה כבר יודע ולעשות על-פי זאת.

אינני בטוח שאני מבין.

בוא נתחיל כאן. הנפש — הנפש שלך — יודעת כל הזמן את כל מה שיש לדעת. אין דבר נסתר ממנה, אין דבר לא מוכר. אך הידיעה אינה מספיקה. הנפש חותרת להתנסות.

יכול להיות שאתה מכיר את עצמך כאדם נדיב, אבל אם לא תעשה מעשה שמדגים נדיבות, אין לך דבר פרט לתפישה. יכול להיות שאתה מכיר את עצמך כאדם טוב לב, אך אם לא תעשה מעשה של טוּב לב כלפי הזולת, אין לך אלא מושג בנוגע לעצמך.

הרצון היחיד של נפשך הוא להפוך את התפישה הנאצלת ביותר שלה על עצמה להתנסות הנשגבת ביותר שלה. עד אשר תפישה נהפכת להתנסות, יש לנו השערה בלבד. אני עוסק בהשערות על עצמי זה זמן רב. זמן רב יותר מהזיכרון הקיבוצי שלך ושלי. זמן רב יותר מגיל היקום הזה כפול גיל היקום הזה. אתה רואה אפוא כמה צעירה — כמה חדשה — היא ההתנסות שלי בעצמי!

שוב בלבלת אותי. ההתנסות שלך בעצמך?

כן. הרשה לי להסביר לך בדרך זו:

בראשית זה אשר הווה הוא כל אשר היה, ולא היה שום דבר אחר. אלא שכל אשר הווה לא יכול להכיר את עצמו — כי כל אשר הווה הוא כל מה שהיה, ולא היה שום דבר אחר. ולכן, כל אשר הווה... היה אין. כי בהיעדר דבר אחר כל אשר הווה הוא אין.

זה ההווה/לא הווה שאליו התייחסו התורות המיסטיות משחר העיתים.

הלאה. כל אשר הווה ידע, שהוא כל אשר הווה — אבל לא הסתפק בכך, שכן הוא יכול להכיר את גדולתו המלאה רק כתפישה, ולא כהתנסות. אבל דווקא להתנסות של עצמו הוא השתוקק, כי הוא רצה להכיר את ההרגשה שבגדוּלה כה רבה. אלא שזה לא היה אפשרי, כי המונח "גדוּלה" הוא מונח יחסי מעצם טיבו. כל אשר הווה לא יכול להכיר את הרגשת הגדולה, אלא אם כן יתגלה כל אשר לא הווה. בהיעדרו של אשר אין כל אשר הווה הוא לא הווה.

אתה מבין את זה?

אני חושב שכן, תמשיך הלאה.

בסדר.

כל אשר הווה ידע רק דבר אחד — אין שום דבר אחר. לכן לא יכול, ולא יוכל לעולם, להכיר את עצמו מנקודת התייחסות מחוץ לעצמו. נקודה כזאת לא הייתה קיימת. רק נקודת התייחסות אחת הייתה קיימת, וזה המקום היחיד בפנים. ה"הווה-לא הווה". אני הווה-אני לא הווה.

למרות זאת ה"הכול של כל הדברים" בחר להכיר את עצמו בדרך של התנסות.

האנרגיה הזאת — האנרגיה הצרופה הלא נראית, הלא נשמעת והלא נצפית, ולכן אנרגיה שאינה-מוכרת-לאף-אחד-אחר — בחרה להתנסות בעצמה כגדוּלה המוחלטת אשר היא. התחוור לה, שלשם כך עליה להשתמש בנקודת התייחסות פנימית.

היא הסיקה, ובצדק, שכל חלק ממנה חייב להיות פחות מן השלם. ולכן, אם פשוט תתחלק לחלקים, כל חלק שהוא פחות מן השלם יוכל להביט גם בשאר החלקים ולראות גדוּלה.

וכך כל אשר הווה חילק את עצמו — ונהפך, ברגע נשגב

אחד — לאשר הוא זה ולאשר הוא ההוא. בפעם הראשונה התקיימו זה וההוא בנפרד זה מזה. ועם זאת שניהם התקיימו בד בבד. וכן גם כל מה שהיה לא זה ולא ההוא.

לפיכך התקיימו פתאום שלושה מרכיבים: זה שהוא כאן; זה שהוא שם; וזה אשר איננו כאן ולא שם — אך הוא חייב להתקיים, כדי שגם כאן ושם יתקיימו.

הלא כלום הוא שמכיל את הכול. הלא מרחב הוא שמכיל את המרחב. השלם הוא שמכיל את החלקים.

אתה מבין את ההסבר?

אתה עוקב אחריו?

אני חושב שכן, למעשה. תאמין או לא, אבל ההסבר שלך היה בהיר כל-כך, שנדמה לי שאני ממש מבין את זה.

אז אני ממשיך הלאה. אותו הלא כלום, המכיל את הכול, הוא הדבר שיש המכנים אותו אלוהים. אך גם ההגדרה הזאת איננה מדויקת, שכן היא רומזת שיש משהו שאלוהים הוא לא — דהיינו, כל מה שאינו "לא כלום". אבל אני כל הדברים — נראים ובלתי נראים — לכן התיאור שלי כ"נסתר הגדול" — ה"לא דבר" או ה"מרחב בין", שאלה במהותן הגדרות של אלוהים שמקורן במיסטיקה המזרחית — אינו מדויק יותר מהתיאורים המערביים המעשיים של אלוהים, שהוא כל אשר נראה. אלה שמאמינים שאלוהים הוא כל אשר הווה וכל אשר אין, הם המבינים נכונה.

הלאה. ביצירת זה אשר הוא "כאן" וזה אשר הוא "שם" אִפשר אלוהים לאלוהים להכיר את עצמו. ברגע של אותה התפוצצות אדירה מבפנים יצר אלוהים יחסיות — הגדוֹלה במתנות שהעניק אלוהים לעצמו מאז ומעולם. לפיכך יחסים הם הגדולה במתנות שאלוהים העניק לכם מאז ומעולם, ונקודה זו תידון בפרוטרוט בהמשך.

אם כך, מה"לא כלום" נבע "כל דבר" — דרך אגב אירוע רוחני זה עולה בקנה אחד עם מה שהמדענים שלכם מכנים "תאוריית המפץ הגדול".

כאשר אצו המרכיבים של הכול קדימה, נוצר הזמן, שכן דבר היה תחילה כאן, ואחר כך היה שם — ואפשר למדוד את משך המעבר מכאן לשם.

כשם שהחלקים הגלויים לעין של עצמו החלו להגדיר את עצמם זה "לעומת" זה, כך עשו גם החלקים הסמויים מן העין.

אלוהים ידע, שכדי שתתקיים אהבה — ותכיר את עצמה כאהבה צרופה — חייב להתקיים גם הניגוד הגמור שלה. לפיכך ברא אלוהים מרצון את הקוטביות הגדולה — את הניגוד המוחלט לאהבה — כל דבר שהאהבה איננה — את הדבר שנקרא כעת פחד. מהרגע שהתקיים הפחד, יכלה האהבה להתקיים כדבר שאפשר להתנסות בו.

אל בריאת הדואליות הזאת בין האהבה ובין ניגודה מתייחסים בני האדם במיתוסים השונים שלהם כאל הולדת הרֶשַע, כאל מפלתו של אדם, כאל מרד השטן וכן הלאה.

בדיוק כפי שבחרתם להאניש את האהבה הצרופה בדמות שאתם מכנים אלוהים, כך בחרתם להאניש את הפחד בהתגלמותו בדמות שאתם מכנים שטן.

יש על פני האדמה מי שיצרו מיתוסים מורכבים מאוד סביב אירוע זה, הכוללים אפילו תרחישי קרבות ומלחמות, צבאות מלאכים ומלאכי חבלה, כוחות של טוב ושל רע, כוחות של אור ושל חושך.

מיתוס זה מייצג את ניסיונותיו המוקדמים של המין האנושי להבין בעצמו ולבאר לאחרים, באופן שהם יוכלו להבין, אירוע קוסמי, שלנפש האנושית יש הכרה עמוקה בקיומו, אך השכל האנושי מתקשה לעכלו.

בעשותו את היקום גרסה חצויה של עצמו יצר אלוהים מאנרגיה צרופה את כל הקיים עתה — את הגלוי ואת הסמוי.

במילים אחרות, לא זו בלבד שהיקום הפיזי נברא כך,

אלא אף היקום המטאפיזי. אותו החלק של אלוהים, שיוצר את המחצית השנייה של משוואת היות אני/אי-היות אני, התפוצץ גם הוא למספר אינסופי של יחידות הקטנות מהשלם. יחידת אנרגיה כזאת היית מכנה בשם נשמה או רוח.

בכמה מהמיתוסים הדתיים שלכם נקבע, של"אלוהים האב" יש ילדים רוחניים רבים. הקבלה זו להתנסות האנושית של ההִתרבות הייתה אולי הדרך היחידה לשכנע המונים לאמץ במציאות את רעיון ההופעה הפתאומית, הקיום הפתאומי, של נשמות רבות מספור ב"מלכות השמים".

בדוגמה זו המעשיות והסיפורים המיתיים שלכם אינם כה רחוקים ממציאות מוחלטת — מפני שאינספור הנשמות המרכיבות את סך הכול שלי הן אכן צאצאַי במובן הקוסמי.

התכלית האלוהית שלי בחלוקתי את עצמי הייתה לברוא מספר מספיק של חלקים שלי, כדי שאוכל להכיר את עצמי בדרך של התנסות. לבורא יש רק דרך אחת להכיר את עצמו כבורא בדרך של התנסות, והיא לברוא. לפיכך הענקתי לכל אחד מאינספור חלקַי (לכל ילדַי הרוחניים) כוח לברוא, השווה לכוח שיש לי כשלם.

לכך מתכוונות הדתות שלכם כאשר הן אומרות, שנבראתם ב"צלמו ובדמותו של אלוהים". אין פירוש הדבר, כפי שהיו שהציעו, שהגוף הפיזי שלנו דומה (אף כי אלוהים יכול לאמץ כל צורה פיזית שאלוהים בוחר לתכלית מסוימת). פירוש הדבר שמהותנו שווה. אנו מורכבים מאותו החומר. אנחנו אותו החומר! אנו בעלי אותן תכונות, אותן יכולות — לרבות היכולת לברוא מציאות פיזית מאין.

התכלית שלי בבריאתכם, צאצאַי הרוחניים, הייתה להכיר את עצמי כאלוהים. אין לי דרך לעשות זאת אלא באמצעותכם. על כן אפשר לומר (ואף נאמר פעמים רבות), שהתכלית שהצבתי לכם היא, שאתם תכירו את עצמכם כאני.

אמנם למראית עין אין דבר פשוט מזה, אך הוא נהפך

לדבר מסובך מאין כמוהו — מפני שיש לכם רק דרך אחת להכיר את עצמכם כאני — והיא תחילה להכיר את עצמכם כלא

אני.

עכשיו נסה כמיטב יכולתך להמשיך לעקוב — מפני שכאן ההסבר נעשה מורכב מאוד. אתה מוכן?

אני חושב שכן.

מצוין. זכור, אתה ביקשת את ההסבר הזה. חיכית לו שנים. ביקשת אותו במונחים של הדיוט, לא כדוקטרינה תאולוגית או כתאוריות מדעיות.

כן — אני יודע מה ביקשתי.

ואת אשר ביקשת — תקבל.

אם כן, כדי לשמור על פשטות העניין אני עומד להשתמש בדגם המיתולוגי שלך על ילדי אלוהים כבסיס לדיון, כי הדגם הזה מוכר לך — ובמובנים רבים אין הוא רחוק מהאמת.

בוא נחזור אפוא לאופן הפעולה ההכרחי של תהליך ההיכרות העצמית הזה.

יכולתי לנקוט דרך אחת, כדי שכל ילדי הרוחניים יכירו את עצמם כחלק ממני, והיא — פשוט לומר להם. כך עשיתי. אבל אתה מבין, לרוח לא הספיק פשוט להכיר את עצמה כאלוהים או כחלק מאלוהים או כילדי אלוהים או כיורשי מלכות השמים (או כל מיתוס אחר שבו אתה רוצה להשתמש).

כפי שכבר הסברתי, ידיעת דבר והתנסות בו הן שני דברים שונים. רוח כמהה להכיר את עצמה בדרך של התנסות (בדיוק כפי שאני כמהתי). הכרה תפישתית לא הספיקה לכם. לכן פיתחתי תוכנית. זה הרעיון המדהים ביותר ביקום כולו — ושיתוף הפעולה המרשים ביותר. אני אומר שיתוף פעולה, מפני שכולכם משתתפים איתי בתוכנית.

לפי התוכנית, אתם, כרוח צרופה, תיכנסו ליקום הפיזי שזה עתה נברא. כי פיזיוּת היא הדרך היחידה להכיר באמצעות התנסות את מה שאתם מכירים באמצעות תפישה. לאמיתו של דבר, מסיבה זו בראתי את הקוסמוס הפיזי מלכתחילה — וכן את מערכת היחסיות השוררת בו ואת כל הבריאה.

ברגע שנמצאתם ביקום הפיזי, אתם, ילדי הרוחניים, יכולתם להתנסות באופן שבו אתם מכירים את עצמכם — אבל תחילה היה עליכם ללמוד להכיר את הניגוד. כדי לפשט את ההסבר: אינך יכול להכיר בכך שאתה גבוה, אלא אם כן אתה ער לקיומו של הנמוך. אינך יכול להתנסות בחלק מעצמך שלו אתה קורא שמן, אם לא הזדמן לך להכיר רזה.

על-פי המסקנה ההגיונית המתבקשת, אינך יכול להתנסות בעצמך כפי שאתה, עד שלא נתקלת במה שאתה לא. זאת תכלית תאוריית היחסיות וכל החיים הפיזיים. אתה עצמך מוגדר על-פי מה שאתה לא.

אם כן, במקרה של היכרות מלאה — במקרה שאתה מכיר את עצמך כ"הבורא" — אינך יכול להתנסות בעצמיות שלך כבורא, אלא אם כן אתה בורא ועד שאתה בורא. ואינך יכול לברוא את עצמך, עד אשר אתה לא-בורא את עצמך. במובן מסוים תחילה עליך "לא להיות" כדי להיות. אתה עוקב

אחרי?

אני חושב...

יישר כוח.

מובן מאליו שאין לך אפשרות לא להיות מי ומה שאתה — כי אתה אתה (רוח בוראת צרופה), תמיד היית ותמיד תהיה. לכן עשית את הדבר הקרוב ביותר. גרמת לעצמך לשכוח מי אתה באמת.

עם הכניסה ליקום הפיזי נטשת את הזיכרון שלך על עצמך. כך מתאפשר לך לבחור להיות מי שאתה במקום פשוט להתעורר "אל המוכן", אפשר לומר.

דווקא בפעולת הבחירה להיות חלק מאלוהים — ולא מפני שנאמר לך שאתה חלק ממנו — אתה מתנסה בחופש הבחירה המוחלט שבידך, וזה אלוהים מעצם ההגדרה. אבל איך יכולה להיות לך בחירה בדבר שאין בו בחירה? אינך יכול לא להיות צאצא שלי, גם אם תשתדל ככל יכולתך — אך אתה יכול לשכוח.

אתה כעת, תמיד היית ותמיד תהיה חלק אלוהי של השלם האלוהי, איבר, זֵכֶר מהגוף. פעולת ההצטרפות חזרה של הזֵכֶר לשלם, השיבה לאלוהים, נקראת היזכרות. למעשה, אתה בוחר להיזכר במי שאתה באמת, דהיינו, אתה בוחר להצטרף אל כל הזיכרונות השונים שלך כדי להתנסות בכל האתה — שהוא, כאמור, כל אני.2

משום כך תפקידך עלי אדמות אינו ללמוד (מכיוון שאתה כבר יודע), אלא להצטרף אל הזיכרונות, להיזכר מי אתה. ולהיזכר מי הם כל האחרים. משום כך חלק נכבד מתפקידך הוא להזכיר לאחרים, כדי שגם הם יוכלו להצטרף לזיכרונות.

כל המורים הרוחניים המופלאים עשו בדיוק את הדבר הזה. זאת תכליתכם האחת והיחידה. כלומר, משאת נפשכם.

אלוהים, זה פשוט כל-כך — ו... סימטרי כל-כך. כלומר, הכול משתלב יחד! עכשיו אני רואה תמונה שלפני כן מעולם לא הצטיירה אצלי.

מצוין. מצוין. זאת תכלית הדו-שיח הזה. אתה ביקשת ממני תשובות. הבטחתי שאתן לך אותן.

אתה תהפוך את הדו-שיח הזה לספר ותקרב את הרבים אל דברַי. זה חלק מהעבודה שלך. נמשיך. יש לך שאלות רבות, אתה רוצה לברר הרבה דברים על החיים. כאן הנחנו את היסוד. בנינו את התשתית להבנות נוספות. הבה נפנה לשאלות האחרות. ואל תדאג. אם בדברים שעליהם עברנו עד כה יש משהו שאינו מובן לך עד הסוף, הוא יתבהר לך בהקדם.

אני רוצה לשאול כל-כך הרבה. יש שאלות רבות כל-כך. אני מניח שכדאי לי להתחיל בשאלות הגדולות, הברורות. למשל, למה העולם נמצא במצב כזה?

מכל השאלות שהאדם הפנה אל אלוהים, זאת השאלה השכיחה ביותר. האדם החל להציג שאלה זו עוד משחר העיתים. מהרגע הראשון ואילך תמיד אתם רוצים לדעת למה צריך להיות

ככה?

ההצגה הקלאסית של השאלה היא בדרך כלל משהו כזה: אם אלוהים הוא כליל השלמות וכליל האהבה, למה אלוהים היה צריך לברוא מגפות ורעב, מלחמה ומחלות, רעידות אדמה, טורנדו והוריקנים וכל מיני אסונות טבע, אכזבות אישיות עמוקות ופורענויות חובקות עולם?

התשובה לשאלה זו טמונה בעמקי מסתרי היקום ובפסגת משמעות החיים.

אינני מראה את הטוב שבי, אם אני בורא סביבכם אך ורק את מה שאתם מכנים שלמות. אינני מפגין את אהבתי, אם אני מונע מכם להפגין את אהבתכם.

כפי שכבר הסברתי, אינך יכול לגלות אהבה, עד אשר אינך מגלה אי-אהבה. דבר אינו יכול להתקיים ללא ניגודו, אלא בעולם של המוחלט. אך ספֵרת המוחלט לא סיפקה אתכם, גם לא אותי. אני התקיימתי שם, בתוך התמיד, ומשם באתם גם אתם.

במוחלט אין כל התנסות, רק היכרות, שהיא הידיעה. ידיעה היא מצב אלוהי, אך השמחה הנעלה ביותר טמונה בהוויה. הוויה מושגת רק לאחר התנסות. ההתפתחות היא כדלקמן: ידיעה, התנסות, הוויה. זה השילוש הקדוש — השְלָשָה שהיא אלוהים.

אלוהים האב הוא ידיעה — הוא אבי כל ההבנות, מחולל כל ההתנסויות, שכן אינך יכול להתנסות במה שאינך יודע.

אלוהים הבן הוא התנסות — הוא התגשמות, המעשה בפועל של כל מה שהאב יודע על עצמו, שכן אינך יכול להיות דבר אשר לא התנסית בו.

אלוהים הרוח הקדושה הוא הוויה — הוא התפשטות הגשמיות מכל מה שהבן התנסה בו מעצמו, ההיוֹתיות הפשוטה והמופלאה, האפשרית רק באמצעות הזיכרון של הידיעה ושל ההתנסות.

הוויה פשוטה זו היא התגלמות האושר העילאי. זה מצב אלוהים אחרי הכרת עצמו ואחרי ההתנסות בעצמו. לכך ערג אלוהים מבראשית.

מובן מאליו שמזמן כבר עברת את השלב שבו אתה זקוק להסבר, שתיאורי האב והבן של אלוהים אין להם ולא כלום עם גֶ'נְדֶר. אני משתמש כאן בשיח הציורי של הכתבים החדישים ביותר שלכם. חיבורים קדושים מוקדמים בהרבה הציבו את המטפורה הזאת בהקשר של אֵם-בת. שני ההקשרים אינם נכונים. אולי הכי יתקבל על דעתך יחס הורה-צאצא. או: אשר-מוליד ואשר-הוא תולדה.

הוספת החלק השלישי של השילוש יוצרת את היחס הזה:

אשר מוליד / אשר הוא תולדה / אשר הוא.

מציאות שלשה כזו היא חתימתו של אלוהים. זו התבנית האלוהית. השלושה המגולמים באחד מצויים בכל מקום בספֵרות של העילאי. אינך יכול להימלט מתבנית זו בסוגיות העוסקות בזמן ובמרחב, באלוהים ובתודעה או בכל מסגרת אחרת של יחסים מורכבים. מצד אחר, לא תמצא את אֱמֶת השלשה ביחסים הגשמיים של החיים כלל.

כל מי שמתמודד עם היחסים המורכבים של החיים, יזהה בהם את אֱמֶת השלשה. כמה מחכמי הדת שלכם תיארו את אמת השלשה כאב, בן ורוח הקודש. כמה מהפסיכיאטרים שלכם משתמשים במונחים מודע עליון, מודע ותת-מודע. כמה מהספיריטואליסטים שלכם מדברים על שכל, על גוף ועל רוח. כמה מהמדענים שלכם רואים אנרגיה, חומר ואֶתֶר. כמה מהפילוסופים שלכם אומרים, שדבר הוא אמיתי אצלכם רק אם הוא אוּמַת במחשבה, במילה ובמעשה. כאשר אתם דנים בזמן, אתם מדברים רק על שלושה זמנים: עבר, הווה, עתיד. כמו כן יש שלושה רגעים בתפישה שלכם — קודם, עכשיו ואחרי. במונחים של יחסים מרחביים, אם מביאים בחשבון נקודות ביקום ונקודות שונות בחדר, אתם מזהים כאן, שם והמרחב שביניהם.

בעניינים של יחסים גשמיים אין אתם מכירים ב"בין". הסיבה היא שיחסים גשמיים הם תמיד צמדים, ואילו יחסים מספֵרה גבוהה יותר הם שְלָשוֹת ללא יוצא מן הכלל. לפיכך יש שמאל-ימין, מעלה-מטה, גדול-קטן, מהיר-איטי, חם-קר, והצמד החשוב ביותר שנברא מאז ומעולם: זכר-נקבה. בצמדים אין בין. דבר יכול להיות רק אחד מהם או האחר או גרסה כלשהי של יותר או פחות לעומת אחד מהקטבים האלה.

בתוך ספֵרת היחסים הגשמיים לא יכולה להתקיים תפישה ללא התפישה של הניגוד. ההתנסות היומיומית שלך מושתתת על מציאות זו.

בתוך ספֵרת היחסים העילאיים לא קיים דבר שיש לו ניגוד. הכול הוא אחד, וכל דבר מתקדם מהאחד אל האחר במעגל אינסופי.

זמן הוא ספֵרה עילאית כזאת. ומה שאתם מכנים עבר, הווה ועתיד קיימים בַּזמן מתוך יחסים הדדיים. כלומר, הם אינם ניגודים, אלא חלקים מאותו שלם, רצפים של אותו מושג, מחזורים של אותה אנרגיה, היבטים של אותה אמת בת-קיימא. אם מכך אתה מסיק שעבר, הווה ועתיד קיימים יחד באותו ה"זמן", הצדק איתך (אבל לא עכשיו הזמן לדון בכך. נעסוק בזה בפירוט רב בהרבה, כאשר נברר את מושג הזמן בכללותו — בהמשך).

מצב העולם הוא כפי שהוא, מפני שהוא אינו יכול להיות בדרך אחרת ועדיין להתקיים בספֵרה הגשמית של פיזיות. רעידות אדמה והוריקנים, שיטפונות וסופות טורנדו וכל הדברים האחרים שאתם מכנים אסונות טבע, אינם אלא תנועות איתני הטבע מקוטביות אחת לאחרת. כל המחזור לידה-מוות הוא חלק מתנועה זו. אלה מקצבי החיים, וכל דבר במציאות הגשמית כפוף להם, מכיוון שהחיים עצמם הם מקצב. זהו גל, תנודה, פעימה בלב ליבו של כל אשר הווה.

מחלה וחולניות הן ניגוד של בריאות ושל חוסן, ואלה באים לכלל ביטוי גלוי במציאות שלכם על-פי הוראתכם. אינך יכול להיות חולה בלי לגרום לעצמך להיות חולה במישור מסוים, ואתה יכול להחלים בן רגע, אם רק תחליט להחלים. אכזבות אישיות עמוקות הן תגובות נבחרות, ופורענויות חובקות עולם הן תוצאות של תודעה חובקת עולם.

מן השאלה שלך משתמע, שאני בוחר אירועים אלה, שבכוח רצוני ועל-פי חפצי הם מתהווים. אך לא בכוח רצוני מתהווים האירועים, אני רק צופה בכם, צופה באופן פעולת כוח הרצון שלכם. ואינני עושה דבר כדי למנוע אותם, משום שלעשות זאת פירושו לסכל את רצונכם. ודבר זה ימנע מכם את ההתנסות באלוהים, שהיא ההתנסות שאתם ואני בחרנו יחד.

אל תאשים אפוא את כל מה שהיית מכנה הרע בעולם. מוטב שתשאל את עצמך על-פי השיפוט שלך, מהו הרע הזה, ומה, אם בכלל, היית מבקש לעשות כדי לשנותו.

פנה דווקא פנימה, לא החוצה, ושאל: "באיזה חלק של העצמיות שלי אני מבקש להתנסות עכשיו מחשש לפורענות זו? איזה היבט של הוויה אני בוחר לזמן?" היות שהחיים ככלל קיימים כאמצעי שאתה עצמך בראת, וכל אירועיהם רק מציגים את עצמם לפניך כהזדמנויות המאפשרות לך להחליט מי אתה ולהיות מי שאתה.

כל האמור נכון לכל נפש ונפש. לפיכך ברור לך, שאין ביקום קורבנות, רק בוראים. החכמים אשר התהלכו על פני האדמה הזאת — כולם הבינו את הדבר. זו הסיבה, ולא חשוב בשמו של איזה חכם תנקוב, שאיש מהם לא ראה את עצמו כקורבן — אף כי רבים אכן נצלבו.

כל נפש ונפש היא חכם — אם כי יש ביניהן שאינן זוכרות את מוצאן או את מורשתן. אף-על-פי כן כל אחת מהנפשות יוצרת את המצבים ואת הנסיבות לשם תכליתה הנעלה ביותר ולשם ההיזכרות המהירה ביותר שלה — בכל אחד מהרגעים הנקראים עכשיו.

אל תשפוט אפוא את דרך הקארמה שבה הלך הזולת. בהצלחה אל תקנא, על הכישלון אל תרחם, שכן אינך יודע מהם הצלחה או כישלון על-פי הערכתה של הנפש. אל תכנה דבר פורענות, גם לא אירוע משמח, עד אשר תחליט או תראה במו עיניך, איזה שימוש נעשה בו. משום שהאם מותו של יחיד הוא פורענות, אם הוא מציל את חייהם של אלפים? והאם החיים הם אירוע משמח, אם הם הביאו צער בלבד? ואפילו את אלה אל לךָ לשפוט, אלא לֵךְ אתה תמיד בעצתך והנח לזולת ללכת בעצתו.

אין פירוש הדבר להתעלם מקריאות לעזרה, גם לא מנפשך המפצירה בך לפעול למען שינוי נסיבות או מצבים מסוימים. פירוש הדבר הוא שעליך להימנע מהדבקת תוויות ומהכרעות שיפוטיות, כל עוד אתה עושה כרצונך. מכיוון שכל מצב הוא מתנה, וכל התנסות היא אוצר בלום.

פעם הייתה נפש שהכירה את עצמה וידעה שהיא האור. זאת הייתה נפש חדשה, ולפיכך תאבה להתנסות. "אני האור", אמרה הנפש, "אני האור". אלא שכל הידיעה וכל האמירה לא יכלו למלא את מקומה של ההתנסות. ובספֵרה שממנה צצה הנפש הזאת, לא היה דבר אלא האור. כל אחת מהנפשות הייתה נשגבת, כל אחת מהנפשות הייתה מופלאה, וכל אחת מהנפשות זהרה בזוהר האור הכביר שלי. וכך הייתה הנפש הקטנה שלנו נר בשמש. בקרב האור הנשגב ביותר — שממנו הייתה הנפש חלק — הנפש לא יכלה לראות את עצמה ולא יכלה להתנסות בעצמה, כמי שהיא באמת ומה היא באמת.

הדברים התגלגלו כך שהנפש הזאת ערגה וערגה להכיר את עצמה. וכה עצומה הייתה ערגתה, עד כי יום אחד אמרתי: "האם את יודעת, נפש קטנה, מה את צריכה לעשות כדי להשביע את ערגתך?"

"מה, מה, אלוהים? אני מוכנה לעשות כל דבר!" אמרה הנפש הקטנה.

"את מוכרחה להיפרד מאיתנו", השבתי, "ואחר כך את מוכרחה לזמן אלייך את החושך".

"מה זה חושך, הקדוש בקדושים?" שאלה הנפש הקטנה.

"מה שאת אינך", השבתי, והנפש הבינה.

וכך עשתה הנפש. היא ניתקה את עצמה מהכול, ואפילו עברה לספֵרה אחרת. ובספֵרה זו היה לנפש הכוח לזמן לצורך ההתנסות שלה כל מיני סוגי חושך. וכך עשתה.

אלא שבעיצומו של החושך זעקה הנפש: "אבי, אבי, למה עזבתני?" בדיוק כמוך בתקופות הקודרות ביותר שלך. אך מעולם לא עזבתי אותך, אני תמיד עומד לצידך, נכון להזכיר לך מי אתה באמת, מוכן תמיד לקרוא לך לבוא הביתה.

לפיכך היֵה אור על פני החושך, ואל תקללהו.

ואל תשכח מי אתה, ברגע שאתה מוקף במה שאתה לא, אלא תן שבח לבריאה, גם אם אתה חותר לשנותה.

ודע כי הדבר אשר אתה עושה בעת הקשה בניסיונותיך, יכול להיות הגדול בניצחונותיך. משום שההתנסות שאתה יוצר היא הצהרה מי אתה — ומי אתה רוצה להיות.

סיפרתי לך את הסיפור הזה — את המשל על הנפש הקטנה ועל השמש — כדי שתוכל להיטיב להבין מדוע מצב העולם הוא כפי שהוא — וכיצד הוא עשוי להשתנות כהרף עין, ברגע שכל אחד ייזכר בָּאֱמֶת האלוהית של המציאות הנעלה ביותר שלו.

אמנם יש כאלה שאומרים, שהחיים הם בית ספר, ושהדברים שאתה צופה בהם ומתנסה בהם במהלך חייך נועדו ללמדך. עסקתי בכך לפני כן, ואני חוזר ואומר:

באת לחיים אלה בלי שיהיה לך מה ללמוד — עליך רק להפגין את מה שאתה כבר יודע. אם תפגין את הידע הזה, אתה תפעיל אותו ותברא את עצמך מחדש באמצעות ההתנסות שלך. כך אתה מצדיק את החיים ומעניק להם תכלית. כך אתה מקנה להם קדושה.

האם אתה אומר, שכל הדברים הרעים שקורים לנו קורים על-פי בחירה שלנו? זאת אומרת, שאפילו הפורענויות והאסונות בעולם נבראו בידינו במידה מסוימת, כדי שנוכל "להתנסות בניגוד של מי שאנחנו"? ואם כך, אולי יש דרך מכאיבה קצת פחות — לעצמנו ולאחרים — לברוא לנו הזדמנויות כדי להתנסות בעצמנו?

שאלת כמה שאלות, וכולן שאלות טובות. בוא נברר אותן אחת לאחת.

לא, לא כל הדברים הרעים (כפי שאתה מכנה אותם) שקורים לכם הם תוצאה של בחירה שלכם. לא במובן המודע — שאליו אתה מתכוון. אבל אתם כן בראתם את כולם.

אתה נמצא כל הזמן בתהליך של בריאה. בכל רגע. בכל דקה. בכל יום. איך אתה יכול לברוא — בכך נדון בהמשך. בינתיים פשוט קבל את מה שאני אומר — אתה מכונת בריאה גדולה, ואתה מפיק גילוי חדש פשוטו כמשמעו כהרף עין.

אירועים, התרחשויות, מקרים, מצבים, נסיבות — כולם נבראים מתוך התודעה. תודעה יחידה היא בעלת עוצמה לא מבוטלת. אתה יכול לתאר לעצמך, איזו אנרגיה של בריאה משתחררת בכל פעם ששניים או יותר נאספים לשמי3. ותודעה המונית? תודעה זו הרי כה עצומה, שהיא עשויה לברוא אירועים ונסיבות בעלי משקל כלל-עולמי ותוצאות כלל-כוכביות.

לא יהיה מדויק לומר — לא באופן שאליו אתה מתכוון — שאתה בוחר את התוצאות הללו. אינך בוחר בהן, בדיוק כשם שאני אינני בוחר בהן. אתה צופה בהן בדיוק כמוני. ואתה מחליט מי אתה.לעומתן.

אף-על-פי כן אין בעולם קורבנות ואף לא רשעים. כמו כן, אתה אינך קורבן לאפשרויות שבחר הזולת. ברמה מסוימת כולכם בראתם את מה שאתם טוענים שאתם מתעבים — ומכך שבראתם דברים מסוימים, משתמע שבחרתם בהם.

זו רמת חשיבה מתקדמת, ולרמה זו מגיעים כל החכמים במוקדם או במאוחר. מכיוון שרק לאחר שהם יכולים לקבל אחריות לַכול, הם יכולים להשיג את הכוח לשנות חלק.

כל עוד אתה משתעשע ברעיון, שאי שם יש משהו או מישהו אחרים, והם "עושים את זה" לך, אתה פורק מעצמך את הכוח לעשות דבר מה בנידון. רק אם אתה אומר "אני עשיתי כך וכך", אתה יכול למצוא את הכוח לשנות את הדבר.

קל בהרבה לשנות דבר שאתה עושה, מלשנות דבר שעושה אחר.

הצעד הראשון בשינוי כלשהו הוא להכיר בכך שאתה בחרת שהדבר יהיה כפי שהוא ולהשלים עם כך. אם אינך יכול לקבל את הקביעה הזאת ברמה האישית, תסכים לה בתוקף הבנתך שכולנו אחד. ואז תחתור לברוא שינוי, לא מפני שדבר הוא לא טוב, אלא מכיוון שהוא חדל להצהיר בדייקנות מי אתה.

יש רק סיבה אחת ויחידה לעשות דבר כלשהו: להצהיר ליקום מי אתה.

אם משתמשים בחיים בדרך זו, הם נעשים בריאה עצמית. אתה משתמש בחיים כדי לברוא את העצמיות שלך כמי שאתה וכמי שתמיד רצית להיות. יש תמיד רק סיבה אחת גם לאי-עשיית דבר כלשהו: מפני שהוא חדל להיות הצהרה בנוגע למי שאתה רוצה להיות. הדבר אינו משקף אותך. הוא אינו מייצג אותך (כלומר, כרגע, בהווה, הוא איננו משמש ייצוג שלך ... ).

אם אתה רוצה להיות מיוצג במדויק שוב, עליך לפעול כדי לשנות בחייך כל דבר אשר אינו מתאים לאותה תמונה שלך שהיית רוצה להקרין אל הנצח.

במובן הרחב ביותר, כל הדברים ה"רעים" שאירעו הם אכן תוצאת הבחירה שלך. המִשְגֶּה אינו בכך שהם נבחרו, אלא בכך שמכנים אותם רעים. משום שאם אתה מכנה אותם רעים, אתה מכנה את העצמיות שלך רעה, שכן אתה בראת אותם.

את התווית הזאת אינך יכול לקבל, ולכן במקום להצמיד לעצמיות שלך תווית של רעה אתה מתנכר לבריאה שאתה בראת. עיוות אינטלקטואלי ורוחני זה מאפשר לך לקבל עולם, ששוררים בו התנאים הקיימים. לו היית צריך לקבל על עצמך אחריות אישית לעולם, או לוּ רק חשת תחושה פנימית עמוקה של אחריות אישית כלפיו, היה העולם מקום שונה לגמרי. על אחת כמה וכמה אם כל אחד ואחד היה מרגיש אחראי. האירוניה חריפה פי כמה, והלב מצר שבעתיים, מפני שהדברים האלה ברורים כשמש.

אסונות הטבע והפורענויות בעולם — סופות הטורנדו וההוריקנים, הרי הגעש והשיטפונות — האנדרלמוסיה הפיזית השוררת בו — לא אתה אישית בראת אותם. אבל מידת ההשפעה שיש לאירועים אלה על חייך היא בריאה שלך.

ביקום מתרחשים אירועים, שאף הדמיון הפורה ביותר לא יוכל לטעון שאתה יזמת אותם או בראת אותם.

אירועים אלה נבראו בידי התודעה הקיבוצית של האדם. כל העולם, הבורא יחד, בכוחות משותפים, מניב את ההתנסויות הללו. כל אחד מכם נע דרכם ומחליט מה משמעותם בנוגע אליו, אם בכלל, וכן מי הוא ומה הוא.

בדרך זו אתם יוצרים יחד וכל אחד לחוד את החיים ואת התקופה, שבהם אתם מתנסים, למען התכלית של הנפש להתפתח.

שאלת אם יש דרך מכאיבה פחות לעבור תהליך זה — והתשובה היא כן. ולמרות זאת לא ישתנה דבר בהתנסות החיצונית שלך. הדרך לצמצם את הסבל, שאתה מקשר להתנסויות ולמאורעות על פני האדמה — שלך ושל אחרים — היא לשנות את הדרך שבה אתה מתבונן בהם.

אינך יכול לשנות את האירוע החיצוני (מפני שהוא נברא על-ידי כולכם, ותודעתך אינה מפותחת דיה כדי לשנות באופן אישי את מה שנברא במשותף), לכן עליך לשנות את ההתנסות הפנימית. זו הדרך לרכוש את השליטה בחוכמה בחיים.

אין דבר שהוא מכאיב בעצמו ומעצמו. סבל הוא תוצאה של מחשבה לא נכונה. זה משגה בחשיבה.

החכם יכול להעלים את הסבל החמור ביותר. בדרך זו החכם מביא מרפא.

סבל נובע מהשיפוט שלך בנוגע לדבר מסוים. בטל את השיפוט, והסבל נעלם.

השיפוט מבוסס לעיתים קרובות על התנסות קודמת. המושג שיש לך על דבר מסוים נובע ממושג קודם על אותו דבר. המושג הקודם נובע ממושג מוקדם עוד יותר — ומושג זה ממושג אחר וכן הלאה, כמו לְבֵנִים בבניין, עד אשר אתה חוזר את כל הדרך חזרה באולם המראות אל מה שאני מכנה מחשבה ראשונה.

כל מחשבה בוראת, ואין מחשבה שהשפעתה חזקה יותר ממחשבה קדמונית. זו הסיבה שמחשבה זו נקראת לעיתים החטא הקדמון.

אנחנו מדברים על חטא קדמון, אם המחשבה הראשונה שלך על דבר מסוים שגויה. לאחר מכן מוכפלת הטעות פעמים רבות, בכל פעם שאתה שוקל פעמיים ושלוש דבר מסוים. תפקידה של הרוח הקדושה להשרות עליך הבנות חדשות שישחררו אותך מטעויותיך.

האם אתה אומר, שאינני צריך להרגיש נקיפות מצפון בגלל הילדים הגוועים מרעב באפריקה, בגלל האלימות והאי-צדק באמריקה, בגלל רעידת אדמה שנספים בה מאות בברזיל?

אין "צריך" או "לא צריך" בעולמו של אלוהים. עשה ככל העולה ברוחך. עשה את הדבר שמשקף אותך, שמייצג אותך כגרסה נשגבה ביותר של העצמיות שלך. אם אתה רוצה להרגיש נקיפות מצפון, אתה חופשי להרגיש נקיפות מצפון.

אבל אל תשפוט ואל תגנה, מכיוון שאין אתה יודע, מדוע דבר מתרחש ואף לא לאיזו מטרה.

ועליך לזכור: הדבר אשר אתה מגנה יגנה אותך, והדבר אשר אתה שופט — יום אחד תתפוס את מקומו.

מוטב לך לחתור לשנות את הדברים — או לתמוך באחרים המשנים את הדברים — אשר חדלו לשקף את התחושה הנעלה ביותר שיש לך על מי שאתה.

בד בבד ברך הכול — שכן את הכול ברא אלוהים באמצעות החיים, וזהו נזר הבריאה.

אולי אנחנו יכולים לעצור כאן לרגע כדי שאוכל להתאושש? האם שמעתי אותך אומר, שאין "צריך" או "לא צריך" בעולמו של אלוהים?

נכון.

איך זה יכול להיות? אם הם לא קיימים בעולם שלך, איפה הם כן יהיו?

באמת — איפה... ?

אני חוזר על השאלה. באיזה מקום אחר אמורים להופיע ה"צריך" וה"לא צריך", אם לא בעולם שלך?

בדמיונך.

אבל כל אלה שלימדו אותי טוב ורע, עשה ואל תעשה, צריך ולא צריך, אמרו לי שאתה הוא שקבעת את החוקים האלה — אלוהים.

אם כך, אלה שלימדו אותך לא צדקו. מעולם לא קבעתי "טוב" או "רע", "עשה" או "אל תעשה". לו הייתי עושה כן, הייתי גוזל ממך לחלוטין את המתנה החשובה ביותר שקיבלת — את ההזדמנות לעשות כטוב בעיניך ולהתנסות בתוצאות מעשיך; את ההזדמנות לברוא את עצמך מחדש בצלם ובדמות של מי שאתה באמת; את המרחב ליצור מציאות של אתה נעלה יותר ויותר בהתבסס על המושג הנשגב ביותר שלך בנוגע למה שאתה מסוגל.

לומר שדבר כלשהו — מחשבה, מילה, מעשה — הוא "רע", הרי זה בדיוק כמו לומר לך לא לעשותו. לומר לך לא לעשותו, פירושו לאסור עליך. לאסור עליך פירושו להגביל אותך. להגביל אותך פירושו למנוע את המציאות של מי שאתה באמת ולמנוע את ההזדמנות שלך לברוא את האמת הזאת ולהתנסות בה.

יש הסוברים שאני הענקתי לכם חופש רצון, אך בבד בבד הם טוענים, שאם לא תצייתו לי, אשלח אתכם לגיהינום. איזה מין חופש רצון זה? האין הוא שם את אלוהים לקלס — ואין צורך לומר על סוג כזה או אחר של יחסי אמת בינינו?

טוב, כעת אנחנו נכנסים לתחום נוסף שרציתי לדון בו, והוא כל העניין הזה על גן עדן ועל גיהינום. ממה שאני מבין כאן, אין דבר כזה גיהינום.

יש גיהינום, אבל הוא לא מה שאתה חושב, ואינך מתנסה בו בגלל הסיבות שניתנו לך.

מה זה גיהינום?

הגיהינום הוא ההתנסות בתוצאה הגרועה ביותר מתוך אפשרויות הבחירה, ההחלטה והבריאה שיש לך. זו התוצאה הטבעית של כל מחשבה, המתכחשת לי או שוללת את מי שאתה ביחס אלַי.

זה הסבל שאתה נושא עקב חשיבה שגויה. אבל גם עצם המונח "חשיבה שגויה" הוא צירוף שגוי, מכיוון שאין דבר כזה דבר שהוא שלילי.

גיהינום הוא הניגוד של שמחה. הוא אי-הגשמה. הוא הכרת מי אתה ומה אתה והכישלון להתנסות בכך. הוא להיות פחות. זה הגיהינום, ואין נורא ממנו לנפש שלך.

אבל הגיהינום אינו קיים כאותו מקום שאתה מצייר בדמיונך, מקום שבו אתה נצלה לעד באש נצחית או מתקיים במצב של עינוי נצחי. איזו תכלית יכולה להיות לי מגיהינום כזה?

גם לו הייתי מאמץ את המחשבה המאוד לא-אלוהית, שאינך "ראוי" לגן עדן, למה לייחס לי צורך לחפש דרך לנקום בך או להעניש אותך בגין כישלונך? האם לא פשוט הרבה יותר בשבילי להיפטר ממך וזהו? איזה חלק נקמני ממני אמור לתבוע, שאגזור עליך ייסורי נצח מסוג ומדרגה שאינם ניתנים לתיאור?

אם תשובתך תהיה — הצורך בצדק, אז אולי עצם מניעת קירוב הלבבות בינך וביני בגן העדן משרתת את מטרת הצדק? האם העינויים נחוצים גם הם?

אני אומר לך, שאין אחרי המוות התנסות כמו זו שבניתם בתאולוגיות שלכם המושתתות על פחד. אך בנפש קיימת התנסות כה אומללה, כה בלתי שלמה, כה פחותה מן השלם, כה מובדלת מהשמחה הרבה ביותר של אלוהים, עד כי לנפשכם היא תהיה הגיהינום. אבל אני אומר לך, שלא אני שולח אותך לשם, גם אינני גורם להתנסות זו לפקוד אותך. אתה בעצמך בורא את ההתנסות בכל פעם ובכל אופן, שאתה מפריד את העצמיות שלך ממחשבותיך הנעלות ביותר על עצמך. אתה בעצמך בורא את ההתנסות בכל פעם שאתה מכחיש את העצמיות שלך, בכל פעם שאתה פוסל את מי שאתה ואת מה שאתה באמת.

אבל אפילו התנסות זו אינה נצחית. היא איננה יכולה להיות נצחית, שכן אין כוונת התוכנית שלי שאתם תובדלו ממני לנצח נצחים. לאמיתו של דבר, לא קיימת אפשרות כזאת — מכיוון שכדי להגיע להתרחשות כזאת, לא זו בלבד שאתה תצטרך להתכחש למי שאתה — גם אני אצטרך להתכחש אליך. וזאת לא אעשה לעולם. וכל עוד אחד מאיתנו מחזיק באמת עליך, בסופו של דבר תמשיך להתקיים האמת עליך.

אבל אם אין גיהינום, אולי פירוש הדבר הוא שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה, להתנהג איך שאני רוצה, לבצע כל מעשה בלי לחשוש מפני שכר ועונש?

האם לפחד אתה זקוק, כדי שתהיה, תעשה ושיהיה לך מה שהוא חיובי במהותו? האם חייבים לאיים עליך כדי ש"תהיה טוב"? ומהו "להיות טוב"? למי שמורה זכות המילה האחרונה בנושא? מי מציב את ההנחיות? מי קובע את החוקים?

אני אומר לך: אתה קובע את החוקים של עצמך. אתה מציב את ההנחיות. ואתה הוא המחליט עד כמה פעלת נכונה. עד כמה אתה פועל נכונה. מכיוון שאתה הוא זה שהחלטת מי אתה ומה אתה באמת — ומי אתה רוצה להיות. ואתה הוא היחיד, שיכול לאמוד באיזו מידה הדבר עולה בידך.

איש מלבדך לא ישפוט אותך לעולם, כי מדוע ישפוט אלוהים את הבריאה שלו עצמו ויאמר עליה שהיא רעה, וכיצד הוא יכול לעשות זאת? לו רציתי שתהיה ושתעשה כל דבר באופן מושלם, הייתי משאיר אותך במצב השלמות המוחלטת שממנו באת. כל מגמת התהליך הייתה שתגלה את עצמך, שתברא את העצמיות שלך כפי שאתה באמת — וכפי שאתה שואף להיות באמת. אך אינך יכול להגיע לזה, אלא אם ניתנת בידך גם הברֵרה להיות דבר אחר.

האם עלי להעניש אותך אפוא על שבחרת באפשרות, שאני עצמי הצבתי בפניך? לולא רציתי שתבחר באפשרות השנייה, מדוע בראתי ברֵרה נוספת על הראשונה?

זו שאלה שעליך לשאול את עצמך, לפני שאתה מטיל עלי את תפקיד האלוהים המְגַנֶה.

התשובה הישירה לשאלתך היא כן, אתה רשאי לעשות ככל העולה על דעתך ללא חשש משכר ומעונש. ייתכן שתפיק תועלת, אם תיתן את דעתך למסקנות המתבקשות ממעשיך.

מסקנות הן תולדה של דבר. הן תוצאות טבעיות. הן אינן שוות לשכר ולעונש כלל. תוצאות הן פשוט תוצאות. הן תולדה מהיישום הטבעי של חוקי הטבע. הן הדבר אשר מתרחש כצפוי בהחלט, כמסקנה מתבקשת ממה שהתרחש.

כל החיים הפיזיים פועלים בתיאום עם חוקי הטבע. אם אתה זוכר חוקים אלה ומיישם אותם, רכשת שליטה בחוכמת החיים במישור הפיזי.

מה שנחשב בעיניך לעונש — או מה שהיית מכנה רֶשַע או חוסר מזל — אינו אלא חוק הטבע, המבטא בתוקף את קיומו.

אז אתה אומר לי, שלו הייתי מכיר את החוקים האלה והייתי מציית להם, לא היו לי עוד שום צרות?

העצמיות שלך לעולם לא הייתה חוֹוה התנסות של הוויה במה שאתה מכנה "צרה". לא היית מבין שום מצב בחיים כבעיה. לא היית ניצב מול נסיבות כלשהן בחיים מתוך חשש. היית שם קץ לכל דאגה, ספק ופחד. היית חי כפי שאתה רואה בדמיונך את חייהם של אדם וחוה — לא כרוחות חסרות גוף בספֵרת המוחלט, אלא כרוחות נתונות בגוף בספֵרת היחסי. ואולם היו לך כל החירות, כל השמחה וכל השלווה עם כל התבונה, ההבנה והכוח של הרוח שהִנך. היית הוויה בהגשמה עצמית מלאה.

זו מטרתה של הנפש שלך. זו תכליתה — להגשים את עצמה במלואה בעודה מצויה בגוף. להיעשות להתגשמות של כל מה שהיא באמת.

זו התוכנית שהתוויתי למענכם. זה האידאל שלי: שאיהפך למוגשם באמצעותכם. כך נהפכת תפישה להתנסות, כדי שאוכל להכיר את העצמיות שלי בדרך של התנסות.

חוקי היקום הם חוקים שאני התוויתי. אלה חוקים מושלמים, הבוראים תפקוד מושלם של הפיזי.

האם ראית מאז ומעולם דבר מושלם יותר מפתית שלג? מורכבותו, תכנונו, הסימטרייה שלו, התוֹאַם שלו עם עצמו ועם מקוריותו לעומת כל דבר אחר — אלה הם רזי הטבע. אתה עומד משתאה נוכח הפלא שמציג לפניך את הטבע בכל הודו. אך אם אני יכול לעשות כך בפתית שלג יחיד, מה לדעתך אני יכול לעשות — ועשיתי ואני עושה — ביקום?

גם לו יכולתם לראות את הסימטרייה שבו, את שלמות תכנונו — החל מן הגוף הגדול ביותר וכלה בחלקיק הקטן

ביותר — לא הייתם יכולים לרדת לחקר האמת הזאת במציאות שלכם. אפילו כעת, כאשר נפתח לפניכם אשנב קטן ליקום, אינכם יכולים לשער בדמיונכם את השלכותיו או להבינן. אף-על-פי כן יש לכם אפשרות לדעת, שקיימות השלכות — מורכבות בהרבה ומדהימות לאין שיעור — אך השגתכם בהווה קצרה מהקיפן. שייקספיר שלכם ניסח את הדברים להפליא: "יש יותר דברים בשחק ובארץ, הורציו, משתחלום בפילוסופיה שלך".4

אז איך אני יכול להכיר את החוקים האלה? איך אני יכול ללמוד אותם?

אין זו שאלה של לימוד, אלא של היזכרות.

איך אני יכול להיזכר בהם?

אתה מתחיל מדממה. השתק את העולם החיצון, כדי שהעולם הפנימי יפקח את עיניך ותוכל להתבונן. אל הראייה עם התבונה, אל התובנה שאליה אתה חותר אבל כל עוד אתה מוטרד מאוד מהמציאות החיצונית שלך — לא תשיג אותה. לפיכך עליך לחתור לחדור עמוק ככל האפשר אל תוך עצמך. וכשאינך נכנס אל תוך עצמך, כשאתה בא במגע עם העולם החיצוני, צא מתוך עצמך החוצה. זכור את האקסיומה הזאת:

אם אינך חי מתוכך, אתה חי מתוך חסר.

נסח את האקסיומה בגוף ראשון וחזור עליה, כדי לעשותה אישית יותר:

אם אינני

חי מתוכי

אני

חי מתוך חסר

כל חייך אתה חי מתוך חסר. אבל אינך חייב לחיות כך עכשיו, ולא היית חייב לחיות כך בעבר.

אין דבר שאינך יכול להיות, אין דבר שאינך יכול לעשות. אין דבר שלא יכול להיות שלך.

נדמה לי שאתה מבטיח את הצלחת מהשמים.

לאיזו הבטחה אחרת אתה מצפה מאלוהים? היית מאמין לי לו הייתי מבטיח לך פחות?

במשך אלפי שנים פקפקו אנשים בהבטחות של אלוהים מהסיבה הכי בלתי מתקבלת על הדעת: לא יכול להיות שאלוהים יבטיח דברים טובים כל-כך. לפיכך בחרתם בהבטחה הפחותה — באהבה פחותה. מפני שמוצאה של ההבטחה הנעלה ביותר של אלוהים הוא מהאהבה הנעלה ביותר. אך היות שאינכם יכולים להבין מהי אהבה מושלמת, אינכם מבינים גם הבטחה מושלמת. וגם לא אדם מושלם. משום כך אינך יכול להאמין אפילו בעצמיות שלך.

האי-יכולת להאמין בכל אחד מאלה פירושה אי-יכולת להאמין באלוהים. מפני שהאמונה באלוהים מניבה אמונה במתנה הגדולה ביותר שהעניק אלוהים — אהבה ללא תנאי — ובהבטחה הגדולה ביותר שהבטיח אלוהים — פוטנציאל בלתי מוגבל.

אני יכול לקטוע אותך כאן? לא נעים לי לקטוע את אלוהים בדברו... אבל שמעתי את הדיבורים האלה על פוטנציאל בלתי מוגבל, והם אינם מתיישבים עם הניסיון האנושי. נעזוב את הקשיים שהאדם הממוצע נתקל בהם — מה בנוגע לאתגרים שעומדים בפני אלה שנולדו עם מגבלות שכליות או גופניות? גם הפוטנציאל שלהם בלתי מוגבל?

כך כתבתם בכתבי הקודש שלכם — בצורות שונות ובמקומות שונים.

הבא לי מראה מקום אחד.

לך לבדוק מה כתוב בבראשית, פרק י"א פסוק 6, בתנ"ך שלכם.

כתוב שם: "ויאמר אדוני, הן עם אחד ושפה אחת לכולם, וזה החִלָּם לעשות ועתה לא יִבָּצֵר מהם כל אשר יזמו לעשות".

כן. ועל זה אתה מוכן לסמוך?

הפסוק הזה אינו משיב לשאלת רפי השכל, התשושים והנכים, אלה שמוגבלים.

אתה סבור שהם מוגבלים, כפי שאתה מגדיר את זה, לא מתוך בחירה שלהם? האם אתה מעלה בדעתך, שהנפש האנושית ניצבת מול אתגרי החיים — יהיו אשר יהיו — במקרה? האם כך אתה מתאר לעצמך?

כוונתך שנפש בוחרת מראש באילו חיים היא תתנסה?

לא, כי אז תוחמץ תכלית המפגש. התכלית היא לברוא את ההתנסות שלך — ובכך לברוא את העצמיות שלך — ברגע הנשגב של העכשיו. לכן אינך בוחר מראש את החיים שבהם תתנסה.

אבל אתה כן יכול לבחור את האנשים, את המקומות ואת האירועים — את התנאים ואת הנסיבות, את האתגרים ואת המכשולים, את ההזדמנויות ואת האפשרויות — שמהם אתה בורא את התנסויותיך. אתה יכול לבחור את הצבעים בטבלת הצבעים שלך, את הכלים בארון הכלים שלך, את המכונות בסדנה שלך. מה תיצור בעזרתם — זה עניינך. והעניין הזה הוא החיים.

הפוטנציאל שלך אכן בלתי מוגבל בכל מה שבחרת לעשות. אל תניח, שנפש שהתגלגלה אל גוף, שאותו אתה מכנה מוגבל, לא מיצתה את כל הפוטנציאל שלה, מפני שאינך יודע מה ניסתה נפש זו לעשות. אינך מבין את תוכנית הפעולה שלה. אין לך ידיעה ברורה על כוונתה.

משום כך עליך לברך כל אדם וכל מצב ולהכיר תודה. בכך אתה מאשש את הבריאה המושלמת של אלוהים — ומגלה את אמונתך בה. מכיוון שבעולמו של אלוהים דבר אינו קורה במקרה, ולא קיים דבר כמו יד המקרה. כמו כן, אין העולם מושפע ממהלומות שהוא סופג עקב בחירה אקראית, או מה שאתה מכנה גורל.

אם תכנונו של פתית שלג הוא כליל השלמות, אינך סבור שהדבר נכון גם בנוגע לדבר כה מופלא כחייך?

אבל אפילו ישוע ריפא את החולים. למה הוא ריפא אותם, אם מצבם היה "מושלם" כל-כך?

ישוע לא ריפא את החולים שריפא, מפני שהוא מצא שמצבם לא מושלם. הוא ריפא חולים אלה, מפני שהוא ראה את בקשתן של הנפשות להירפא כחלק מהתהליך שלהן. הוא ראה את מושלמותו של התהליך. הוא זיהה את כוונת הנפש והבין אותה. לו הרגיש ישוע, שכל מחלה, נפשית או גופנית, מייצגת אי-שלמות, האם הוא לא היה פשוט הולך ומרפא את כל החולים על פני האדמה בבת אחת? אתה מפקפק ביכולתו לעשות זאת?

לא. אני מאמין שהייתה לו יכולת.

מצוין. אם כך, ההיגיון מבקש לדעת: מדוע הוא לא עשה כן? מדוע בחר ישוע שיהיה חלק שיסבול וחלק אחר שיירפא? ובהמשך לאותו עניין, מדוע אלוהים מאפשר סבל כלשהו ביום מן הימים? שאלה זו כבר נשאלה קודם, והתשובה נשארת אותה התשובה. יש בתהליך שלמות — וכל החיים נובעים מבחירה. אין מקום להתערב בבחירה, גם לא לערער עליה. בעיקר אין מקום לגנות אותה.

מן הראוי דווקא לצפות בה, ולאחר מכן לעשות ככל האפשר כדי לסייע לנפש לחפש בחירה נעלה יותר ולבחור בה. לכן עליך לפקוח עין ולראות מה בוחר הזולת, אך אל לך לשפוט את הבחירה. עליך לדעת, שהבחירה שלו מושלמת בשבילו ברגע זה — אך עליך לעמוד נכון לעזור לו, אם יגיע הרגע שבו הוא יבקש לבחור מחדש, לבחור אחרת — בחירה נעלה יותר.

פנה לאחדות עם נפשו של הזולת, ותכליתו וכוונותיו יתבהרו לפניך. כך פעל ישוע עם אלה שריפא — ועם כל אלה שבחייהם נגע. ישוע ריפא את כל מי שבא אליו ואת כל מי ששלח אליו אחרים שיתחננו בשמו. הוא לא ביצע ריפוי אקראי. לו היה עושה כן, היה מפר חוק קדוש של היקום:

הנח לכל נפש ללכת בדרכה.

אבל זאת אומרת שאיננו צריכים לעזור בלי שנתבקש? לא יכול להיות, כי אז לעולם לא נוכל לעזור לילדים ההודים הגוועים מרעב, או להמונים המתענים באפריקה או לחלכאים ולנדכאים בכל מקום אחר. כל המאמצים ההומניטריים יֵרדו לטמיון, כל פעולות ההתנדבות והתרומות יהיו אסורות. אנחנו צריכים לשבת לחכות שמישהו יזעק אלינו נואשות באופן אישי, או שעם מסוים יתחנן לעזרה, קודם שנורשה לעשות את המעשה שהוא טוב ללא ספק?

אתה רואה, השאלה נענית מעצמה. אם דבר הוא טוב ללא ספק, עשה אותו. אבל זכור לשפוט במשנה זהירות את מה שאתה מכנה "טוב" ו"רע".

דבר הוא טוב או רע רק משום שאתה אומר שהוא טוב או רע. דבר איננו טוב או רע מעצם מהותו.

לא?

"טוּב" ו"רוע" אינם מצב מהותי, הם שיפוט סובייקטיבי במערכת ערכים אישית. בעזרת השיפוט הסובייקטיבי שלך אתה בורא את העצמיות שלך — בעזרת הערכים האישיים שלך אתה קובע מי אתה ומפגין מי אתה.

העולם מתקיים בדיוק כפי שהוא, כדי שאתה תוכל לשפוט על-פי דרכך. לו התקיים העולם במצב מושלם, היה מתחסל תהליך החיים של בריאת העצמיות שלך. הוא היה מגיע לקיצו. מלאכתו של עורך הדין הייתה מסתיימת מחר, לולא היו עוד תביעות. מלאכתו של הרופא הייתה מסתיימת מחר, לולא היו עוד מחלות. מלאכתו של הפילוסוף הייתה מסתיימת מחר, לולא היו עוד שאלות.

ומלאכתו של אלוהים הייתה מסתיימת מחר לולא היו עוד בעיות!

בדיוק. ניסחת את זה מצוין. כולנו היינו מסיימים לברוא, לולא היה מה לברוא עוד. לכולנו יש אינטרס חזק לשמור על המשך המשחק. אף כי כולנו מרבים לומר, שהיינו רוצים לפתור את כל הבעיות, איננו מעיזים לפתור את כל הבעיות, כי אז לא יישאר לנו מה לעשות.

התעשייה הצבאית שלכם מבינה את הנקודה הזאת היטב. מסיבה זו היא מתנגדת בכל כוחה לכל ניסיון להקים ממשל הדוגל ב"לא-עוד-מלחמה" — ולא חשוב היכן.

גם הממסד הרפואי שלכם מבין את העניין. מסיבה זו הוא מתנגד בכל תוקף — הוא חייב להתנגד, עליו להתנגד לצורך הישרדותו — לכל תרופת פלא חדשה — ואין צורך לומר, לאפשרות של ניסים אמיתיים.

גם לקהילה הדתית שלכם נהיר מצב הדברים. מסיבה זו היא תוקפת פה אחד כל הגדרה של אלוהים, שאינה כוללת פחד, שיפוט ושכר ועונש וכל הגדרה של עצמיות, שאינה כוללת את המושגים שלה על הדרך היחידה להגיע אל אלוהים.

אם אני אומר לך, אתה הִנך אלוהים — היכן אפוא עומדת הדת? אם אני אומר לך, רפא את עצמך, היכן עומדים המדע והרפואה? אם אני אומר לך, וחיית בשלום, היכן עומדים המתווכים למען השלום? אם אני אומר לך, העולם מתוקן — היכן עומד העולם?

ומה יהיה בנוגע לשרברבים?

העולם מאוכלס בעיקר משני סוגים של בני אדם: אלה שמספקים לך את הדברים שאתה רוצה, ואלה שמתקנים דברים. במובן מסוים אפילו אלה שרק מספקים לך דברים שאתה רוצה — קצבים, אופים, עושי ממתקים — גם הם מתקנים. מפני שרצייה בדבר מסוים היא לעיתים קרובות צורך בו. זו הסיבה לכך שאומרים על מתמכרים שהם צריכים תיקון. היזהר אפוא שהרצייה לא תיהפך להתמכרות.

אז אתה אומר שבעולם תמיד יהיו בעיות? אתה אומר שלמעשה אתה רוצה שכך יהיה?

אני אומר, שהעולם מתקיים כפי שהוא מתקיים — בדיוק כפי שפתית שלג מתקיים כפי שהוא מתקיים — בדיוק על-פי תכנון. אתה בראת אותו כך — כשם שבראת את חייך בדיוק כפי

שהם.

הרצון שלי הוא הרצון שלכם. ביום שבו באמת ובתמים תרצו לשים קץ לרעב, לא יהיה עוד רעב. הענקתי לכם את כל המשאבים הנחוצים להגיע למטרה זו. בידיכם כל הכלים שבעזרתם אתם יכולים לבחור באפשרות זו. לא בחרתם בה. לא מפני שאינכם יכולים לבחור בה. העולם יכול לשים קץ לרעב העולמי מחר. אתם בוחרים לא לבחור באפשרות זו.

אתם טוענים, שיש סיבות מוצדקות שבגינן יגוועו ברעב מדי יום ביומו 40,000 איש. אין סיבות מוצדקות. אך בו בזמן שאתם טוענים, שאינכם יכולים לעשות דבר כדי למנוע את מותם של 40,000 איש מרעב מדי יום, אתם מביאים לעולמכם 50,000 איש ביום, שיתחילו בו חיים חדשים. ולזה אתם קוראים אהבה. ולזה אתם קוראים תוכנית של אלוהים. תוכנית זו חסרה לחלוטין היגיון וסיבה, על אחת כמה וכמה — רחמים.

אני מראה לך במונחים מובהקים, שהעולם מתקיים באופן שהוא מתקיים, מכיוון שאתם בחרתם שכך יתקיים. אתם הורסים בשיטתיות את סביבתכם, ולאחר מכן מצביעים על מה שמכונה פגעי טבע כעל הוכחה למזימה זדונית שאלוהים רוקם נגדכם, או כעל הוכחה לאכזריותו של הטבע. את הזדוניות אתם מעוללים לעצמכם, ודרכיכם הן האכזריות.

אין דבר, אף דבר, עדין מהטבע. ואין דבר, אף דבר, שהיה אכזרי כלפי הטבע יותר מן האדם. אף-על-פי כן אתם מתנערים מכל מעורבות במעשה, מתכחשים לכל אחריות. אין זו אשמתכם, כך אתם אומרים, ובכך הצדק עמכם. אין כאן שאלה של אשמה, זה עניין של בחירה.

עוד מחר אתם יכולים לבחור לשים קץ להרס יערות הגשם. אתם יכולים לבחור לשים קץ לדלדול שכבת המגן המרחפת מעל כדור הארץ. אתם יכולים לבחור לשים קץ להשחתה המתמשכת של המערכת האקולוגית המחוכמת של כדור הארץ. אתם יכולים לחתור לאחות מחדש את פתית השלג — או לכל הפחות לעצור את הפשרתו הבלתי נמנעת — אבל האם תעשו זאת? —

כמו כן, אתם יכולים עוד מחר לשים קץ לכל המלחמות. כמה פשוט. כמה קל. הדבר היחיד שנחוץ — הדבר היחיד שהיה נחוץ מאז ומעולם — שכולכם תסכימו. אלא שאם אינכם יכולים להסכים על דבר שהוא כה פשוט ביסודו, כמו סיום שפיכות הדמים ההדדית, איך אתם יכולים לנופף אגרופים ולזעוק כלפי שמים, שיכניסו סדר בחייכם?

לא אעשה למענך דבר שלא תעשה למען העצמיות שלך. אלה התורה והנביאים.

העולם נתון במצבו הנוכחי בגללכם ובגלל מה שאתם בחרתם — או לא בחרתם.

(לא להחליט זאת החלטה).

כדור הארץ שרוי בתנאים הנוכחיים בגללכם ובגלל מה שאתם בחרתם — או לא בחרתם.

חייך מתנהלים בדרך זו בגללך ובגלל מה שאתה בחרת — או לא בחרת.

אבל אני לא בחרתי להיפגע ממשאית! אני לא בחרתי להישדד על-ידי שודד או להיאנס על-ידי סוטה. אנשים יכולים להגיד את זה. יש בעולם אנשים שיכולים להגיד את זה.

אתם כולכם שורש המצב הקיים שבורא אצל השודד את הרצון או את הצורך לגנוב. אתם כולכם בראתם את התודעה המאפשרת אונס. כאשר תראה בתוך עצמך את הסיבה שגרמה פשע, רק אז תתחיל, סוף סוף, לרפא את המצב שממנו הוא נבע.

האכילו את רעביכם, כבדו את ענייכם. העניקו הזדמנויות לאלה ביניכם שמזלם לא שפר עליהם. שימו קץ לדעות הקדומות, שבעטיין המוני אדם מצטופפים זועמים ללא תקווה למחר טוב יותר. הסירו כל טאבו ואיסור תפל שהצבתם על אנרגיה מינית — יתר על כן, עזרו לזולת להבין את פלאיה של האנרגיה המינית ולכוונה לערוץ הראוי. עשו דברים אלה, והתקדמתם בצעד גדול לקראת חיסול השוד והאונס לצמיתות.

באשר ל"תאונה" כביכול — המשאית המופיעה מעבר לעיקול, הלבֵנים הנופלות מן השמים — למד לקדם בברכה כל אירוע כזה כחלק קטן מפסיפס גדול יותר. באת הנה כדי לעבד תוכנית פרטית למען ישועתך. אך הישועה אין פירושה הצלת עצמך מכבליו של השטן. אין דבר כזה, שטן, והגיהינום אינו קיים. אתה מציל את עצמך מתהום הנשייה של אי-הגשמה.

אינך יכול לנחול תבוסה בקרב הזה. אינך יכול להיכשל. מכאן שאין זה קרב כלל, אלא רק תהליך. אבל אם אינך יודע זאת — תראה את התהליך כמאבק תמידי. לאחר שתאמין במאבק במשך תקופה מסוימת, אתה עלול אפילו לברוא סביבו דת שלמה. דת זו תלֲמד, שהמאבק הוא הטעם לכול. זאת תורה שקרית. לא במאבק מתקדם התהליך. דווקא בכניעה מושג הניצחון.

תאונות מתרחשות מפני שהן מתרחשות. מרכיבים מסוימים של תהליך החיים מתלכדים יחד בדרך מסוימת בזמן מסוים ובתוצאות מסוימות — תוצאות שאתה יכול לכנותן חוסר מזל מסיבות מסוימות שלך. אבל ייתכן שהן אינן חוסר מזל כלל וכלל בהתחשב בתוכנית הפעולה של נפשך.

אומר לך כך: אין יד הגורל, ודברים אינם קורים "במקרה". כל אירוע והתרחשות מזומנים אל העצמיות שלך על-ידי העצמיות שלך, כדי שתוכל לברוא את מי שאתה באמת, וכדי שתוכל להתנסות בו. דבר זה ידוע לכל החכמים האמיתיים. זו הסיבה שחכמי מיסטיקה מקדמים בשלוות נפש את כל ההתנסויות הקשות בחיים (כפי שאתה היית מגדיר אותן).

המורים הדגולים של האמונה הנוצרית מבינים את הדבר הזה. הם יודעים, שישוע לא איבד את שלוות נפשו נוכח הצליבה, אלא ציפה לה. הוא היה יכול להסתלק, אבל לא עשה כן. הוא היה יכול לעצור את התהליך בכל שלב. היה לו הכוח. בכל זאת לא עשה כן. הוא הרשה לעצמו להיצלב כדי לשמש כישועתו הנצחית של האדם. הביטו, הוא אמר, מה אני יכול לעשות. הביטו במה שהוא אמת. ודעו שדברים אלה ויותר תעשו גם אתם. שכן, האם לא אמרתי: אתם אלוהים? אך אתם אינכם מאמינים. אם אינכם יכולים להאמין בעצמכם, האמינו בי.

כה רבים היו רחמיו של ישוע, עד כי הוא התחנן שתהיה דרך — והוא ברא דרך — להשפיע על העולם השפעה כה רבה, שהכול יוכלו להגיע אל מלכות השמים (הגשמה עצמית) — ואם לא בדרך אחרת, לפחות דרכו. משום שהוא הביס את הייסורים ואת המוות. וכך יכולים גם אתם.

התורה הנשגבת ביותר של ישוע לא הייתה, שיהיו לכם חיי עולם — אלא שיש לכם חיי עולם; לא שתשרור ביניכם ובין אלוהים אחווה, אלא ששוררת ביניכם ובין אלוהים אחווה; לא שיהיה לכם כל אשר תבקשו, אלא שיש לכם כל אשר אתם מבקשים.

לשם כך דרוש רק דבר אחד, לדעת זאת. כי אתה הבורא של המציאות שלך, והחיים אינם יכולים להציג לפניך דרך אחרת, אלא את הדרך שאתה חושב שהם יציגו.

אתה חושב את החיים כדי שיתהוו. זה הצעד הראשון בבריאה. אלוהים האב הוא מחשבה. מחשבתך היא ההורה המוליד את כל הדברים.

זה אחד החוקים שעלינו לזכור.

כן.

אתה יכול לומר לי חוקים נוספים?

מסרתי לכם חוקים נוספים. מסרתי לכם את כולם עוד משחר העיתים. מסרתי לכם אותם שוב ושוב. מורה אחר מורה שלחתי אליכם. אינכם מקשיבים למורים שלי. אתם שופכים את דמם.

אבל למה? למה אנחנו שופכים את דמם של הצדיקים הגדולים ביותר בינינו? אנחנו הורגים אותם או מבזים אותם, שזה למעשה אותו דבר. למה?

מפני שהם יוצאים נגד כל מחשבה שלכם שמתכחשת לי. ואתה בהכרח מתכחש לי, אם אתה מתכחש לעצמיות שלך.

למה שארצה להתכחש לך או לעצמי?

מפני שאתה פוחד. ומפני שלא יכול להיות שאני מבטיח דברים טובים כל-כך. כי אינך יכול לקבל את האמת הנשגבת ביותר. לכן אתה חייב להפחית בערכך עד לדרגת הרוחניות, אשר מלמדת פחד, תלות וחוסר סובלנות, במקום ללמד אהבה, כוח והשלמה.

אתה מלא פחד — והפחד הגדול ביותר שלך הוא שההבטחה הגדולה ביותר שלי תתגלה כשקר הגדול של החיים. לכן אתה בורא את הפנטסיה הגדולה ביותר שאתה יכול כדי להתגונן: אתה טוען, שכל הבטחה אשר מעניקה לך את הכוח ומבטיחה לך את אהבת אלוהים, היא בהכרח ההבטחה השקרית של השטן. אלוהים לעולם לא היה מבטיח הבטחה כזאת, אתה אומר לעצמך, אלא רק השטן — כדי לפתותך להתכחש לזהות האמיתית של אלוהים כישות המרתיעה, השופטת, הקנאית, הנוקמת והמענישה מכל הישויות.

אף שתיאור זה הולם יותר את הגדרת השטן (לו היה כזה), ייחסת לאלוהים תכונות שטניות כדי לשכנע את עצמך שלא לקבל את ההבטחות הכמו-אלוהיות של בוראך או את התכונות הכמו-אלוהיות של העצמיות.

כזה הוא כוח הפחד.

אני מנסה להשתחרר מהפחד שלי. אתה מוכן לספר לי עוד על החוקים?

החוק הראשון הוא: אתה יכול להיות, אתה יכול לעשות, ויכול להיות לך כל מה שאתה מתאר לך בדמיונך. החוק השני הוא: אתה מושך אליך את כל מה שמפחיד אותך.

למה זה?

רגש הוא הכוח המושך. בדבר שמפחיד אותך מאוד, בו תתנסה. בעל חיים — שנחשב בעיניך לצורת חיים נחותה (אף כי בעלי חיים פועלים ביושר רב יותר ובעקביות רבה יותר מבני אדם) — יודע מיד אם אתה פוחד ממנו. צמחים — הנחשבים בעיניך לצורת חיים נחותה עוד יותר — מגיבים אל אנשים שאוהבים אותם טוב יותר מאשר אל אנשים שאדישים כלפיהם.

אין זו יד המקרה. ביקום אין יד המקרה — רק תכנון נשגב, "פתית שלג" מדהים.

רגש הוא אנרגיה בתנועה. כאשר אתה מניע אנרגיה, אתה בורא השפעה. אם אתה מניע אנרגיה בכמות מספקת, אתה בורא חומר. חומר הוא אנרגיה מגובבת, המוּנעת סביבך. אנרגיה צבורה. אם אתה מתמרן אנרגיה בדרך מסוימת בפרק זמן מסוים, אתה מקבל חומר. כל אחד מהחכמים מבין את החוק הזה. הוא האלכימיה של היקום. הוא סוד כל החיים.

מחשבה היא אנרגיה טהורה. כל מחשבה שיש לך, שהייתה לך בעבר ושתהיה לך בעתיד היא בעלת כוח בריאה. האנרגיה של המחשבה אינה מתה לעולם. היא חיה לעולם ועד. היא עוזבת את הווייתך ופונה החוצה אל היקום, מתפשטת לנצח. מחשבה היא לנצח.

כל המחשבות מתגבשות, כל המחשבות פוגשות מחשבות אחרות, מתרוצצות הלוך ושוב במבוך מדהים של אנרגיה, יוצרות דפוס משתנה דרך קבע, בעל יופי שלא יתואר במילים ומורכבות שאין לה שיעור.

אנרגיה מושכת אנרגיה דומה — ויוצרת (אם להשתמש במילים פשוטות) "מקבץ" של אנרגיה מסוג דומה. לאחר ש"מקבצים" דומים בכמות מספקת חצו זה את זה הלוך ושוב — נתקלו זה בזה — הם "נדבקים" זה לזה (אם להשתמש במונח פשוט נוסף). יש צורך בכמות עצומה של אנרגיה דומה ה"דבוקה" באופן זה כדי ליצור חומר. אבל חומר אכן ייווצר מאנרגיה טהורה. לאמיתו של דבר, החומר יכול להיווצר רק בדרך זו. לאחר שאנרגיה נהפכת לחומר, היא נשארת חומר זמן רב מאוד — אלא אם צורת אנרגיה נוגדת או לא דומה קוטעת את בנייתה. אנרגיה לא דומה זו, הפועלת על החומר, למעשה מפרקת את החומר ומשחררת את האנרגיה הגולמית, שממנה הוא הורכב.

במונחים בסיסיים זו התאוריה שעומדת מאחורי הפצצה האטומית שלכם. איינשטיין התקרב יותר מכל בן אנוש אחר — לפניו או אחריו — לגילוי סוד הבריאה של היקום ולהסברו וכן לרתימתו לצורכי האדם.

כעת תוכל להבין טוב יותר, כיצד אנשים דומים ברוחם יכולים לפעול יחד כדי לברוא מציאות רצויה. הביטוי "כי במקום אשר שניים או שלושה נאספים לשמי שם אני בתוכם"5 מקבל משמעות מלאה יותר.

מובן שאם חברות שלמות חושבות בדרך מסוימת, מתרחשים לעיתים קרובות דברים מפתיעים — לא כולם רצויים דווקא. לדוגמה, חברה החיה בפחד, לעיתים קרובות — למעשה בהכרח — מחוללת את הדבר שמפחיד אותה יותר מכול.

בדומה לכך, קהילות ועדות גדולות מוצאות לעיתים קרובות כוח מחולל ניסים במחשבה משותפת (או במה שנקרא בפי כמה מהאנשים תפילה משותפת).

ויש להבהיר, שאפילו איש איש לעצמו — אם מחשבותיו (תפילה, תקווה, משאלה, חלום, פחד) חזקות ביותר — הן יכולות, בעצמן ומתוך עצמן, להניב תוצאות מעין אלה. ישוע עשה כך בקביעות. הוא ידע כיצד לתמרן אנרגיה וחומר, כיצד לארגנם מחדש, כיצד להפיצם מחדש, כיצד לשלוט בהם באופן מוחלט. חכמים רבים הכירו את הדרך. רבים מכירים אותה כיום.

אתה יכול להכיר אותה. ברגע זה.

זאת ידיעת הטוב והרע, שנטלו לעצמם אדם וחוה. עד אשר הם הבינו, הם לא יכלו להיות חיים כפי שאתה מכיר. אדם וחוה — השמות המיתיים שטבעתם כדי לייצג את האדם הראשון ואת האישה הראשונה — היו האב והאם של ההתנסות האנושית.

מה שתואר כנפילתו של אדם היה למעשה העלאתו — האירוע החשוב ביותר בתולדות האנושות. מפני שבלעדיו לא היה מתקיים עולם היחסיות. מעשה אדם וחוה לא היה חטא קדמון. לאמיתו של דבר, הוא היה הברכה הקדמונית. עליכם להודות להם מקרב ליבכם — משום שבהיותם הראשונים לבחור "לא נכון", יצרו אדם וחוה את עצם האפשרות לבחור דבר כלשהו.

במיתוסים שלכם אתם מתארים את חוה בתור הגיבורה ה"רעה" בסיפור — המפתה שאכלה מפרי עץ הדעת, דעת טוב ורע — והזמינה את אדם בעורמה להצטרף אליה. מערך מיתי זה אִפשר לכם להפוך את האישה ל"מפלתו" של הגבר מאז ועד היום, ומכאן נבעו סוגים שונים של מציאויות מעוותות — שלא להזכיר השקפות מסולפות ומבולבלות על מין. (איך אתה יכול להרגיש טוב כל-כך בגלל דבר רע כל-כך?)

הדבר שממנו אתה פוחד יותר מכול הוא הדבר שיענה אותך יותר מכול. הפחד ימשוך אותו אליך כמו מגנט. כל כתבי הקודש שלכם — של כל אמונה ומסורת דתיות שבראתם — כוללים את ההתראה הברורה: אל תירא. אתה חושב שזה מקרי?

החוקים פשוטים מאוד.

מחשבה בוראת. פחד מושך אנרגיה דומה. אהבה היא הדבר הבלעדי.

רק רגע, מה זה הסעיף השלישי? איך אהבה יכולה להיות הדבר הבלעדי, אם פחד מושך אנרגיה דומה?

אהבה היא המציאות הסופית. היא הרק. היא הכול. רגש האהבה הוא ההתנסות שלך באלוהים.

היא באמת הנעלה ביותר. אהבה היא הדבר הבלעדי הקיים, שהיה קיים ושיהיה קיים. כשאתה נע לעבר המוחלט, אתה נע לעבר האהבה.

הספֵרה של היחסי נבראה, כדי שאוּכל להתנסות בעצמיות שלי, כפי שכבר הוסבר לך. אבל הספֵרה של היחסי לא נעשית מציאותית משום כך. זו מציאות ברואה שאתם ואני פיתחנו וממשיכים לפתח — כדי שנכיר את עצמנו בדרך של התנסות.

עם זאת הבריאה עשויה להיראות מציאותית מאוד. תכליתה להיראות כה מציאותית, עד שנקבלה כקיימת באמת. בדרך זו התחכם אלוהים לברוא "משהו אחר", שאיננו עצמו (אף כי במובן הצר ביותר זה בלתי אפשרי, היות שאלוהים הוא — האני — כל אשר הווה).

בבריאת "משהו אחר" — משמע, הספֵרה של היחסי — יצרתי סביבה שבה אתה יכול לבחור להיות אלוהים, במקום שרק ייאמר לך שאתה אלוהים. בסביבה זו אתה יכול להתנסות באלוהות כמעשה של בריאה, ולא רק כתפישה, ובסביבה זו הנר הקטן בשמש, הקטנה בנפשות — יכולים להכיר את עצמם בתור האור.

פחד הוא הקצה האחר של אהבה. זאת הקוטביות הקמאית. בבריאת הספֵרה של היחסי בראתי תחילה את הניגוד של העצמיות שלי. בספֵרה שבה אתה חי במישור הפיזי יש אפוא רק שני מקומות של הוויה: פחד ואהבה. מחשבות מושרשות בפחד יניבו גילוי מסוג מסוים במישור הפיזי. מחשבות מושרשות באהבה יניבו גילוי אחר.

החכמים אשר התהלכו על פני האדמה הם אלה שגילו את סוד העולם היחסי — וסירבו להכיר במציאותו. בקיצור, חכמים הם אלה שבחרו באהבה בלבד. בכל פעם. בכל רגע. בכל הנסיבות. גם בשעה שהוציאו אותם להורג הם אהבו את רוצחיהם. גם בשעה שהם נרדפו, הם אהבו את מדכאיהם.

קשה לך מאוד להבין את הדברים הללו, על אחת כמה וכמה — לחקות אותם. אף-על-פי כן כך פעל כל אחד ואחד מהחכמים. תהיה הפילוסופיה אשר תהיה, תהיה המסורת אשר תהיה, תהיה הדת אשר תהיה — כך פעל כל אחד ואחד מהחכמים.

דוגמה זו ולֶקַח זה נפרשו לפניכם בבהירות רבה. פעם אחר פעם, שוב ושוב, הם הוצגו לפניכם. בכל העיתים ובכל מקום. בכל גלגוליכם ובכל רגע. היקום נקט כל תכסיס כדי להניח לפניכם אמת זו. בשיר ובסיפור, בשירה ובריקוד, במילים ובתנועה — בתמונות נעות, שאתם מכנים קולנוע, ובאוסף מילים, שאתם מכנים ספרים.

מהרם שבהרים נישא הקול, בעמוק שבגאיות נשמעה הלחישה. דרך כל המדורים של כל ההתנסות האנושית הדהדה אמת זו: אהבה היא התשובה. אך אתם לא הקשבתם.

כעת אתה בא אל הספר הזה, ואתה חוזר ושואל את אלוהים את השאלה שעליה ענה לכם אלוהים אינספור פעמים באינספור דרכים. אך אני אומר לך שוב — כאן — בהקשר של ספר זה. האם תקשיב כעת? האם באמת ובתמים תשמע?

מה לדעתך הביא אותך אל החומר הזה? איך קרה המקרה, שאתה מחזיק בו בידיך? אתה סבור שאינני יודע מה אני עושה?

יד המקרה אינה קיימת ביקום.

שמעתי את זעקת ליבך. ראיתי את חיבוטי נפשך. אני יודע מה עמוקה שאיפתך לאמת. בכאבך קראת אלי, ובשמחתך. בלי סוף התחננת אלי. להראות את עצמי. לבאר את עצמי. לגלות את עצמי.

אני עושה זאת כאן במונחים כה ברורים, עד כי אי אפשר שתטעה בהבנתם. בשפה כה פשוטה, עד כי אינך יכול להתבלבל. באוצר מילים כה שגור, עד כי אינך יכול ללכת לאיבוד במלל.

ובכן, שאל אותי כל דבר. כל דבר. אני אשכיל להביא לך את התשובה. לשם כך עומד לרשותי היקום. עמוד אפוא וצפה סביבך. הספר הזה איננו בשום פנים הכלי היחיד שבידי. אתה יכול לשאול שאלה ולאחר מכן להניח את הספר. אבל פקח עין. הקשב למילות השיר הבא שאתה שומע. לתוכן המאמר הבא שאתה קורא. לעלילת הסרט הבא שאתה רואה. לשיח מזדמן של האדם הבא שאתה פוגש. או ללחישת הנהר הקרוב, הים הקרוב, הרוח הקרובה הבאה ומלטפת את אוזניך — כל האמצעים הללו שלי הם. כל האמצעים הללו עומדים לרשותי. אדבר אליך, אם תקשיב. אבוא אליך, אם תזמין אותי. אז אראה לך, שתמיד הלכתי עמך. בכל הדרכים.

 

1 לקוח מהברית החדשה (הערת המתרגמת).

2 איבר באנגלית — . RE-MEMBER MEMBER, פירושו, להתחבר חזרה וגם להיזכר (הערת המתרגמת).

3 בלשון הברית החדשה (הערת המתרגמת).

4 המלט, מערכה 1 תמונה 5. תרגום: ישראל אפרת, עם הספר, תל אביב 1962 (הערת המתרגמת).

5 ציטוט מהברית החדשה, מתי יח 20 (הערת המתרגמת).