שיעורים בפיתוח קול

(קטע 1 מתוך 17)

הרומן נפתח בטיסה בהולה מניו יורק לישראל. גיבורת הסיפור מוזעקת לשוב ארצה — אחיה מאושפז חסר הכרה בחדר מיון. בן שלושים ושתיים, לקה בזיהום בליבו והתמוטט. מנתב״ג היא נחפזת לבית החולים מאיר בכפר סבא. היא מוצאת שם את הוריה המומים ומוכי דאגה, ואחר כך את גיסתה, אשתו של אחיה, מוקפת בבני משפחתה שבאו לתמוך בה ובראשם דודתה הרבנית.

מאז ומעולם היו שותפי סוד, אחים בלב ובנפש, ולכן, כשהחליט פתאום להתחתן, היא הופתעה יותר מכולם. זה היה לפני כשנתיים, זמן קצר אחרי שיחת הסקייפ שבה סיפר לה שהכיר בעבודה מישהי חדשה, בא איתה אל הוריהם ובישר שהוא מתחתן. הכלה, יפהפייה בת עשרים ושבע, התייתמה בקטנותה מהוריה ודודיה אימצו אותה, ואף שבנעוריה התמרדה נגדם והפנתה עורף לדת, נשמר כל השנים הקשר עם משפחתה האדוקה בירושלים.

הגיבורה היא סטודנטית למשחק. בניו יורק היא לומדת בבית ספר יוקרתי לאמנויות הבמה. אחרי החתונה של אחיה היא טסה בחזרה לניו יורק, ואחיה עבר להתגורר בירושלים. שתיקה וזרות השתררו ביניהם. מאימם למדה שבעקבות אשתו, שנקלטה מחדש בחיק דודתה, החל גם הוא בתהליך של חזרה בתשובה. בסתיו שעבר, בביקורה הקודם בארץ, כבר היה אחיה הקטן והאהוב, בבת עינה, מגודל זקן, ואת ראשו כיסתה מגבעת שחורה. הוא שבר את ליבה כשהרתיע את פניו ממנה וסירב לחיבוקה. היא צחקה במבוכה והושיטה לו יד, וגם ללחוץ את ידה הוא סירב. בפסח האחרון, לראשונה בשלוש שנותיה בניו יורק, היא לא הגיעה ארצה לליל הסדר. בחצי פה תירצה אז לאימה שזאת תקופת מבחנים, ושתיהן ידעו שזה בגלל הנתק בינה ובין אחיה, בגלל הריחוק שהפגין כלפיה בפעם הקודמת כאילו היא איננה שם.

עכשיו, מעורערת ממראהו מוטל כך בחדר המיון ומחובר למכונות החייאה, היא נדהמת לגלות שגיסתה בהיריון. אשתו כבר בחודש השישי, ואימם, בשיחותיהן השבועיות בטלפון, לא סיפרה על כך דבר. האם פורצת בבכי. ממלמוליה הנבוכים מתברר שהדודה הרבנית הורתה לאחיה לשמור ממנה את ההיריון בסוד, ושהוא השביע את הוריהם שלא יגלו לה. וכל זאת מן החשש שהעלתה באוזניו הרבנית שמא יעורר באחותו קנאה; שמא היא, שנפשה כרוכה כל כך אחרי אחיה הקטן, והיא כבר בת שלושים וחמש ומעולם לא נישאה, עינה תהיה צרה בהיריון.

היא המומה ונעלבת עד עמקי נשמתה, רועדת מזעם. והרי הוא יקר לה יותר משהיא לעצמה, אז שהיא תקנא בו? אבל גדולה מן הזעם והעלבון היא החרדה לגורל אחיה, שרופאים באים ויוצאים מחדרו ובכל רגע עלולים להכריז עליו שהוא מת, וחשוקת שיניים, כל אימת שהיא נתקלת ברבנית במסדרון, היא קמה בהפגנתיות ומסתלקת מהמחלקה. בחצר בית החולים היא חוזרת לעשן, מחסלת סיגריה אחרי סיגריה.

עוד רופאים, משמרות מתחלפות, במסדרון תלמידי ישיבה מתפללים. רק מאוחר בלילה, כשמתפזרים כולם, היא נשארת יחידה לצד מיטת אחיה. היא, שכבר יותר משנתיים כואבת מגעגועים אליו וכועסת כל כך, סוף־סוף יכולה לחבק אותו, לשמוט את ראשה אל חיקו ולבכות בו מרה. היא ערה ומשגיחה עליו עד שעולה הבוקר, לא מסירה ממנו את עיניה. כאילו בכוח מבטה הבוער, המרותק אליו, כשהיא נושמת את נשימותיו, תשמור אותו בחיים.

הבשורה הקשה והטיסה הבהולה ארצה קטעו את סערת חייה בניו יורק. שם, בסטודיו למשחק, היא הייתה בעיצומן של חזרות אינטנסיביות לקראת מופע סוף השנה: עיבוד מוזיקלי עכשווי ל״שוליית הקוסם״. הבמאי צעיר וכבר בעל שם, כישרון עולה בווסט אנד, והיא מכולן, מכל בנות כיתתה, נבחרה לגלם את התפקיד הנשי הראשי. נקבעה לה שגרה של אימוני בוקר עם מורה למחול, והיא הפסיקה מיד לעשן והחלה בדיאטה מחמירה, ובין חזרה לחזרה הייתה משננת את שורות התפקיד שלה או מתרגלת סולמות משיעוריה היומיים בפיתוח קול — רק תשעה שיעורים הספיקה לקבל, והם נקטעו ברגע שהתקבלה הבשורה הקשה מהארץ.

בבית החולים, שיכורה מעייפות, היא מוצאת לפנות בוקר באחת המחלקות מיטה ריקה ונרדמת בה. על חרדתה הכוססת לשלומו של אחיה נוספת ומכבידה הדאגה שמא תאבד את התפקיד. היא קיבלה מהבמאי אישור מיוחד להיעדר עשרה ימים. שחקנית מחליפה תמלא את מקומה בחזרות. ערב הבכורה צפוי בעוד חודשיים ושבוע, הזמנות כבר נשלחו, ורק היא, הרחק בישראל, חולמת שהיא עדיין שם על הבמה באולם החזרות, ורעם התוף ותרועת החצוצרות באוזניה, ושפתיה נעות באלם ומדקלמות את השורות ששיננה בעל פה.

*

(קטע 2 מתוך 17)

מיום ליום הולך מצבו של האח ומתדרדר. הגיבורה רואה את הוריה טרופים מדאגה, אובדי עצות, מתחננים אל הרופאים. בלילות הם מלינים בביתם ברעננה את האורחים מירושלים. ובכל בוקר, כשהם מגיעים עם הרבנית ועם מלוויה לבית החולים, הם כמו שני ילדים מבולבלים, נעים בעקבותיה ומבקשים את צילה. אשתו של האח לא נראית עוד בחדר או במסדרון: בצו דודתה נשלחה בחזרה לירושלים.

היא אישה כריזמטית מאוד, הרבנית, חדת עין, ביקורתית. באחד הלילות, בסלון ביתם של המחותנים, כשהאם פותחת לפניה את האלבום המשפחתי, הרבנית נעצרת בשתי תמונות דהויות שצולמו בחג פורים אחד: הבת שם בת עשר אולי, והבן, מספרת אימו בדמעות, עלה באותה שנה לכיתה א׳. ובתמונות — הרבנית רואה ומזדעזעת — הם מחופשים לחתן וכלה. מה שנקלט בחושיה כבר בליל החתונה וחשבה לקנאה, עין רעה שנותנת האחות הרווקה בנישואי אחיה הצעיר, מתברר לה עכשיו שביסודו אהבה אסורה, רחמנא ליצלן, בין האח לאחות.

היא מסירה את משקפיה ומרצינה אל פני מחותניה. היא שואלת אותם אם ידועה להם פעם אחת שבה שיחקו השניים כאילו הם מתחתנים, ולו רק מתוך משובת ילדים; כי אם כן — היא מכה בחומרה על האלבום — אין ספק שמשם באים אסונות על הבית הזה. הרי אם נכחו במעמד שני עדים, ואפילו רק זאטוטים בני גילם, די בטבעת הזאת שהבן ענד לאחותו לקשור אותם כך על פי ההלכה בברית נישואין. ואם קרה הדבר, השם ישמור, הם חייבים בגט.

באותו לילה, בחשכת חדר נעוריו של החתן, שנתה של הרבנית נודדת. התמונות שראתה באלבום מולידות בראשה תמונות אחרות, ואלה נרשמות בחושך ורודפות אותה ביתר שאת. הרי עד גיל בגרות, כך סיפר לה האב בבוקר הראשון שהתעוררה כאן, גדלו הבת והבן בחדר אחד — בחדר הזה. היא עוצמת את עיניה מפני המראות הנוראים שעולים בה: משחקים אסורים, נגיעות שבחטא.

בבוקר, במסדרון חדר המיון, היא צופה באם המסכנה, שמדברת אל בתה. בדחילו ורחימו, מתפתלת בדמעות, היא מטילה את השאלה לפתחה, והבת נרתעת כנשוכת נחש ופונה ומתפרצת על הרבנית בצעקות ובבכי. אבל עכשיו הרבנית איתנה בדעתה אף יותר, וגם אחרי שמרחיקים ממנה את הסוררת ומובילים אותה נאבקת ומתייפחת אל חצר בית החולים, היא באה בעקבותיה, וברוח מפויסת היא מנסה לברר אם בכל זאת היה שם משהו לא כשר ביניהם. ״אצלכם החילוניים,״ היא אומרת, ״שומעים בחדשות על הרבה מקרים כאלה.״ הבת יורקת בפרצופה, ונמלטת בוכייה ומקללת אל שער היציאה.

*

(קטע 3 מתוך 17)

כאן חוזרת העלילה אחורה בזמן — כשישה שבועות קודם לטיסה לישראל — אל היום שהתבשרה בו הגיבורה שנבחרה לגלם את התפקיד הראשי. היא הייתה אז במרחק כמאה וחמישים קילומטר מצפון לניו יורק, בעיירה מידלטאון שבמדינת קונטיקט.

עם חברתה פראן הגיעה לשם ביום שישי לפנות ערב, ומתחנת הרכבת הן נסעו במונית לאורך שדרה של אלונים ענקיים ובתי קומתיים מרועפים בגוונים חיוורים של תכלת וצהוב. ומיד עם כניסתן אל הבית — עוד בשלב החיבוק עם אימא של פראן ולחיצת היד החמה עם אביה ונביחות הכלבלב — התנגן הטלפון בכיס המעיל שלה. פעורת עיניים היא הראתה לפראן את שמו של הבמאי על המסך, ופראן הובילה אותה מיד למסדרון ומשם אל חדר השינה של הוריה, נופפה לה איחול בשתי אצבעות מוצלבות וסגרה אחריה את הדלת.

השיחה הייתה קצרה ולבבית. הבמאי התנצל ואמר שאינו פנוי כרגע להאריך בדיבור, וכדי שלא יחזיק אותה במתח כל סוף השבוע הוא מברך אותה כבר עכשיו על ליהוקה לתפקיד הראשי — ביום שני יכריז על כך רשמית בבית הספר. היא הודתה לו מתנשמת וחזרה והודתה לו על אמונו בה ואמרה כמה היא נרגשת ומצפה לקראת העבודה יחד. היא נשארה לשבת על המיטה עוד כמה רגעים, גרונה חנוק משמחה ופניה עוד פועמות.

שעון הרדיו על השידה הראה רבע לשמונה בערב. בישראל כמעט ארבע בבוקר, אבל אחיה אולי כבר התעורר — שם שבת, והוא, כרוך בטלית ותפילין, אולי מתפלל עכשיו תפילת שחרית. הרצון לשתף אותו בחדשות הטובות, לשמוע אותו ולדבר איתו, נשך בה פתאום נשיכה רעבה, מרושעת. רצתה להתקשר ולצווח לו באוזן שקיבלה את הזדמנות חייה, את התפקיד הראשי בהצגת הגמר! — להתמוגג מהתדהמה שלו ומהתרועות בקצה הרחוק של הקו, לשמוח בזה באמת, כמו שרק איתו ידעה לשמוח — הכול תסס בה פתאום.

ואפילו שידעה שלא תתקשר עכשיו, ושגם אילו זה היה יום חול ובארץ הייתה השעה סבירה יותר, הוא לא היה עונה; ואפילו שידעה שגם הודעת אס־אם־אס היא לא תכתוב לו (האחרונה ששלחה הייתה ביוני, והוא התעלם ממנה כמו מכל עשרות קודמותיה) — אף על פי כן דפדפה עכשיו אל התמונות בטלפון, וכשהשמחה עוד מרעידה את אצבעותיה פתחה את התמונה שלו מלוא המסך.

כבר כמה וכמה חודשים לא עשתה את זה. בגעגועיה הייתה אורבת לו בסקייפ, וליבה החיש את פעימותיו כשהיא ראתה שהוא ״מחובר״. שיכורה בלילות הייתה מתקשרת אליו מטלפונים ציבוריים, מאזינה בלי אוויר לצפצופי החיוג ונלפתת דמעות עוד לפני שעלתה הודעתו בתא הקולי. גם לדירה שלהם בירושלים צלצלה, הייתה שומעת את אשתו קוראת ״הלו?״ ומיד מנתקת. כאב ההתעלמות ממנה, האדישות לקיומה, כאילו היא מתה או כאילו מעולם לא הייתה לו אחות, קרע אותה והעליב שוב ושוב, כמו פצע שותת של בושה.

היא נמנעה ככל יכולתה ממחשבות עליו, אבל כשעלה בה זיכרון מן העבר, או כשצחקה פתאום ממשהו שרק הוא היה יכול להבין, חשה את השבר זע בליבה. וגם בבקרים הקרים, מנמנמת ברכבת בדרכה לסטודיו ומתנודדת עם ערסולי הקרון, הייתה נפשה שוכחת ושוקעת ומגששת אל נפש אחיה, וכמו חץ פולח היה מעורר אותה אז ומבעיר בזעם את פניה. למראה יהודים חרדים ברחוב או אישה בהיריון עם ילדים בכיפה וציציות הייתה מזדעזעת מצער על האחיין או האחיינית שיהיו לה ושהיא לא תכיר.

גם השנה בפברואר חיכתה ביום הולדתה במתח לברכה ממנו, וגם למחרת היום היא לא נשלחה. ולקראת אפריל, כשאזרה אומץ והודיעה להוריה שביטלה את הכרטיס ושלא תגיע השנה לליל הסדר, היה נדמה לה שקול אימה משתתק רגע מתוך הקלה. כבר זמן־מה לא עלה שמו של אחיה בשיחותיהן, אימה לא הזכירה אותו או את אשתו, לא את תבשיליה התפלים ולא את ניסיונותיה להרות אחרי שהפילה בשנית. כאילו גם אימם, שהדיסקרטיות הקנתה לה מעמד חדש ביניהם, התרגלה לנתק המתמשך הזה בין ילדיה. ורק כשאחז אביה בשפופרת ואיחל לה ביבבה חג שמח, הסגירו אנחותיו את מה שלא דובר בו.

*

פראן חיכתה לה בציפייה דרוכה מעבר לדלת, והיא הנהנה אליה בחיוך דומע ונפלה צוחקת אל תוך חיבוקה המוחץ. הוריה כבר ישבו במטבח ופתחו בקבוק יין אדום שהביאו מטיול בצ׳ילה. הם הרימו כולם את הכוסות לכבודה והריעו לה על הזכייה בתפקיד ואיחלו לה ״לשבור רגל״. את ״שוליית הקוסם״ הם הכירו רק כמיקי מאוס מ״פנטזיה״ של אולפני דיסני, והופתעו כשסיפרה שזאת יצירה גרמנית קלאסית מהמאה השמונה עשרה.

הסתחרר לה הראש מהר, כבר אחרי חצי הכוס הראשונה. היא הייתה כל כך מרוגשת שכמעט לא נגעה בנתח הבשר וטעמה רק מהאספרגוס ומתפוחי האדמה. חשוב היה לה להזכיר להם שהשוליה מקים את המטאטא לחיים על ידי מילות הקסם שלמד ושכך הוא שולט במציאות, אבל כשהטירה מוצפת מים והמטאטאים הולכים ומתרבים, הוא מאבד שליטה ונשאר חסר אונים עד שחוזר הקוסם, שהוא כמו אלוהים בעצם, ושבסרט ציירו אותו על פי דיוקנו והבעות פניו של וולט דיסני עצמו — ורק כשפראן נגעה בכתפה והרחיקה מידה את היין, ובמקומו שתתה מתנשמת את המים שנמזגו לה, שמה לב לשקט שהשתרר סביב השולחן והבינה שדיברה יותר מדי.

לקראת סוף הארוחה קמה פראן ומפנה את הכלים, והגיבורה נשארת לשבת עם זוג ההורים. אימה של פראן היא רופאת עור ואביה פרופסור לפיזיקה, וכשהיא שואלת איך הם הכירו, הם מספרים לה שהיו שכנים מילדות, בית ליד בית. אימה של פראן הייתה בת שבע כשהוריה נספו בתאונת דרכים, ומי שאימצו אותה היו השכנים, סבה וסבתה של פראן מצד אביה, שהיה אז בן שש. הם ממשיכים ומספרים שבנעוריהם היו יריבים מושבעים ושנאו זה את זה, ושרק אחרי שחזרו למידלטאון משנותיהם בקולג׳ נעשו זוג.

אולי זה היין הצ׳יליאני, הוא והאיפוריה על הבשורה המשמחת שסחפו אותה קודם לפטפט עד סחרחורת, אבל מה ששמעה עכשיו נשמע לה מופרע, כמעט פרוורטי, בייחוד כי נראו אנשים מהוגנים כל כך, ומשום־מה, אולי כי נזכרה לרגע בסיפור של גיסתה — שהייתה ילדה יתומה ואימצו אותה הדודים — חשבה שאמרו שהם אחים חורגים. ״איך אף פעם לא ידעתי על זה?״ היא לוחשת נדהמת לפראן, שחוזרת ומתיישבת לידה, ופראן רק מגלגלת עיניים ומושכת בכתפיה ומוסיפה ללקק את כפית הגלידה. בסתיו יחגגו הוריה שלושים ושבע שנות נישואים. לפני ארבע שנים, כשעברו ההורים שלהם לדיור מוגן, הם חזרו לחיות כאן, בבית ילדותם, והיא משתוממת ונסערת כשהיא מבינה שחדר השינה שהייתה בו קודם כשדיברה בטלפון, המיטה הזוגית שישבה עליה, אלה היו לפני שנים חדר השינה והמיטה הזוגית של הוריהם.

*

ובלילה, בחדר האורחים שבהמשכו של המסדרון, מאחורי הדלת הסגורה, הן מתנשקות לראשונה מאז הגיעו לכאן. פראן מנשקת אותה על צווארה, מנשקת את שדיה. פראן הענוגה, שמשתה אותה ממצולות הדיכאון, שעיניה בורקות תמיד ושפתיה דובדבניות, ושבעת הארוחה סחרר היין גם אותה ומתחת לשולחן הייתה כף ידה לופתת בחשאי את ירכה. חמישה חודשים עברו מאז הכירו בסוהו ונשארו לבדן בבר אחרי שכל ידידיהן המשותפים הלכו, התאהבו להן שם פתאום, אישה באישה. בהתחלה, כמו מכושפות, לא ידעו שובע מחדוות הגילוי, מהאינטימיות המוזרה, היו נשארות ערות ומיוזעות עד שתיים ושלוש בלילה. ועל סערת הרגש הוסיף טעם הסוד, העובדה שאף אחד — לא בישראל ולא בקונטיקט — לא ידע על הרומן.

אבל בשבועות האחרונים נראה שמשהו נפרם. בלילות עדיין ישנו יחד זו במיטתה של זו, אבל מכל החושניות והחדווה הראשונית כאילו פג הקסם. וגם פראן, אפילו עכשיו כשנישקה אותה וליטפה וניסתה שוב, כבר הבינה שזה נגמר ביניהן, ושאלמלא הניתוק המכאיב מאחיה, אלמלא החורף והקור, כל זה לא היה קורה.

בחושך, בחדר האורחים במידלטאון, הן נרדמות מחובקות כמו שתי אחיות, וביום ראשון הן חוזרות העירה ולמחרת מתחילות החזרות והיא נבלעת בהן עד שהוריה מתקשרים אליה ואומרים שאחיה מאושפז בבית חולים.

*

(קטע 4 מתוך 17)

שש שעות אחר כך היא כבר הייתה בשדה התעופה קנדי. תחבה תחתונים וגרביים לתרמיל, את הלפטופ, מברשת שיניים, ובאותה קדחתנות, בגשם שוטף, נפלטה מהמונית ורצה אל עבר דלתות הטרמינל. אבל הטיסה לתל אביב התאחרה. על מסכי ההמראות, ואחר כך בשער העלייה למטוס, הודיעו על עיכוב. כולה מתוחה וקצרת רוח הלכה הנה והנה לפני שורות המושבים, וכשהחלו מבטים ננעצים בה, התרחקה מהם ונעלמה בין דוכני המזון וחנויות הדיוטי פרי.

באחת הפינות הבחינה באיזו התקהלות והתקרבה ונעמדה בין האנשים. צעיר מקסיקני ישב שם בישיבת כובסת על הרצפה והיה מלהטט בקלפים. ״ור איז דה דאמה?״ הוסיף ולחשש ברי״ש מתגלגלת, ״וֵרררר איז דה דאמה?״

שלושה היו מוטלים לפניו על הרצפה, שני אסים שחורים ומלכה לב אדום, והוא, באצבעות יפות וזריזות, הופך אחד־אחד את הקלפים, ואחד־אחד מגלה אותם, ושוב אוסף אותם למניפה בכף ידו ומערבב. עד שמישהו, גבר לבן שיער בחליפת עסקים, התכופף ובא אל מרכז המעגל והניח לפניו שטר של עשרה דולר. נד לו המקסיקני בראשו, והחל טורף במהירות קלף בקלף, והנה הוא פורש את הקלפים זה לצד זה, ובעל החליפה הכחולה, שהוזמן להצביע על איזה מהשלושה מסתתרת המלכה, טועה שוב ושוב, מצביע על הקלף האמצעי, שהתגלה בו אס, ואחר כך על הקלף מימין, ועל זה משמאל, שהיו גם הם אסים.

עוד עשרה דולר, אנחות הפתעה, מפה ושם עלו מחיאות כפיים. עוד סקרנים באו והתאספו וגם היא עקבה משתאה אחרי תנועת הידיים, אחרי קלילותן של האצבעות היפות ומחול הקלפים, ורגע ארוך היה מבטה תפוס וליבה מרותק. זה הרגיע אותה. הסיח את דעתה מעצמה. היא ניסתה להבין איפה כאן התעלול, אולי שותף סמוי בקהל, איפה הוא מסתתר? מהי אחיזת העיניים — איזו יד מניעה את הקלפים, ואיזו מסתירה את המלכה, ומתי הן מתחלפות?

אחר כך, במטוס החשוך, חשבה שהיא משתגעת, שזה יימשך לנצח, שהם מקיפים את כדור הארץ שוב ושוב ולעולם לא ינחתו. עשר שעות לא הצליחה לעצום עין. שכניה במושבים הסמוכים קפאו פעורי פה בתנוחות מעוקמות, נראו כמו חיה גדולה מתנשמת. ורק היא לבדה, עיניה קרועות אל החלון, ממצמצות אל מרחבי האוקיינוס, חשה כאילו היא מזדקנת משעה לשעה, כאילו עוברות עליה במטוס הזה שנות חיים.

דיילות באו וחלפו מעליה כמו דמויות בחלום. היא בהתה בשריטות הכפור בזגוגית, באין־סוף השמיים החשוכים, או שמבטה נישא סהרורי אל המסך הכחול, אל המטוס הזעיר המזדחל לאיטו על מפת העולם, ועיניה תלויות בו אין אונים, מתחננות, כאילו דוחפות אותו ודוחקות בו מכוח החרדה שלה. המחשבה האיומה שאחיה ימות, שאולי הוא מת, שנשמתו כבר יצאה ומפלחת את כל עדרי העננים שהיא רואה בחלון, הרעידה אותה וטלטלה שוב ושוב, וליבה המבועת, שהיה מחשב ללא הרף את הזמן שנשאר עד לנחיתה, שב וגורע את הפרש השעות, שלוש בלילה בניו יורק, עשר בבוקר בתל אביב — הקול במחשבותיה הלך והתלעלע לאה וחלול כמו לעלוע של בטרייה נגמרת: ״ורררר איז דה דאמה? ורררר איז דה דאאאמה?״

*

(קטע 5 מתוך 17)

כבכל בוקר הוריה של הגיבורה מגיעים למחלקה להחליף אותה ליד מיטת האח, והפעם הרבנית איננה איתם. נסעה לדבריהם אל קרוביה בבני ברק. כבכל בוקר הם מפצירים בה בתחנונים שתלך לישון בבית, והפעם היא נעתרת.

ברגליים כושלות היא עולה במדרגות אל בית ילדותה, שלא ביקרה בו יותר משנה, ומוצאת אותו דומם ומוגף תריסים. היא מתקלחת שעה ארוכה, נמסה וכמעט נרדמת תחת הזרם. ועודה יחפה ועטופה במגבת היא נעצרת בפתח חדרו של אחיה, שפעם, לפני שהוגלתה אל המרפסת, היה גם החדר שלה.

הכול בו נשאר כפי שהיה בשנות העשרה שלו: דגלוני קבוצות הכדורגל, פוסטר המנסרה של פינק פלויד, מסך המחשב המגושם, המכוסה בברדס ניילון קשיח. את רוחו של הנער שהיה אחיה וכמו קפאה כאן בזמן — קפאה ונקרשה כמו קלסתרו הגברי המזוקן, הבלום שם בטיפול הנמרץ — מחללים עכשיו בנוכחותם האילמת חפציה של הרבנית: נעלי הבית הפרוותיות שלה למרגלות המיטה, מזוודת הטרולי שלה, ועל השידה סיכות ראש וקופסת אקמול וספרון תהלים.

יחפה ועודה עטופה במגבת היא נכנסת לחדר ומתיישבת באנחה יגעה על המיטה ורואה את הדלת הפתוחה בארון הבגדים, דלת שנסתרה לפני כן מעיניה. היא רואה את כותונת הקטיפה על קולב שתלוי על וו דלת הארון, מתנוססת שם כמו גלימה של בית משפט, ואת השביס של הרבנית, גם הוא מקטיפה כחולה כהה, משגיח עליה.

היא משפשפת את עיניה וזוכרת שהייתה מציקה לו כשהיה ישן. הייתה יוצאת ממיטתה וחרש חוצה את השטיח, נעמדת כאן בחושך מעליו ולוחשת את שמו. מדגדגת אותו בצוואר ומתחת לסנטר, או שאת קצה הזרת שלה הייתה מלקקת בלשונה ותוחבת אט־אט לתוך מחילת האוזן שלו. אבל הוא ישן חזק כל כך, שאפילו כשהפשילה בקצות אצבעותיה את שולי העפעף שלו, וגם כשגילתה את הפס האדמומי בריסים ואת הלובן הרירי בגולת העין הנוצצת, הוא עדיין לא התעורר. במין תדהמה, נשימתו נעתקת וגבותיו מתנוססות, היה נוהם ומושך עליו את השמיכה, רק לרגע מחמיץ את הפנים וכבר מתהפך על צידו.

לא פעם הייתה מצטנפת ונשכבת על צידה למראשותיו, נושמת את אד הנשימות או את הבל הזיעה בעורפו, נרגעת, ועיניה היו נעצמות. עד שאסרה עליהם אימם שיישנו יחד, וגם שתישן איתו גב אל גב לא הרשתה עוד. הייתה מופיעה פתאום באמצע הלילה, מדליקה בסערה את האור, מנערת אותה בכתפה וגוערת בה שתחזור למיטה שלה.

תחשבי, תזכרי, היא מפצירה בעצמה, האם חצתה אז איזה גבול, האם ראתה אימה משהו? והרי זמן לא רב אחר כך החליטו הוריה לעשות שיפוץ בבית והעבירו אותה לחדר נפרד. יכול להיות שנגעה בו והיא לא זוכרת? ואולי כעבור שנים הוא נזכר בזה וסיפר לאשתו, והיא הלכה וסיפרה על כך לדודתה?

עוד היא זוכרת שאחרי שנאסר עליה לישון איתו, ברגע שכבה האור בחדרם של הוריה והחלו עולות משם נחירות, הייתה מתגנבת מחדרה ובוהה בו ישן. רק יושבת לצידו ומסתכלת בו. פניו היו אחרות, דומות ולא דומות לפניו הערות, כמו אחיו התאום של אחיה משעות היום. ודווקא אז זה היה קורה. גופו היה נרעד כאילו חש פתאום בצל מבטה הנופל עליו, היה פוקח את עיניו ונבהל גם כשהתחייכה בהקלה, מכה באגרופיו באוויר ומתעצבן. איך שנא שעשתה לו את זה. היה פורץ בבכי נרגן וקורא לאבא ואימא להגיד להם שהיא מציקה ומפריעה לו לישון.

מה הוא סיפר? מה הוא אמר שעשתה לו? היא נושאת בתחינה עיניים עכורות מן הכרית, מבטה עומם ומהבהב אל כותונת הקטיפה המרחפת, אל השביס של הרבנית — ומבוהלת וחסרת אונים, בתחושת בלבול נוראה, היא מתעוררת שם לפנות ערב, כולה עירומה במיטתו של אחיה, כאילו עשתה בו שוב מעשה בלתי נסלח.

*

שוב לילה וגם עכשיו היא עומדת כאן בבית החולים מעל מיטתו. בחצות התחלף צוות המחלקה, ומפעם לפעם עוברת דמות במסדרון, עולים שברי קולות. גם עכשיו עיניה לטושות בו, אבל הוא אינו חש בהן ואינו מתלונן עליה. מיום ליום זקנו מתארך, משווה לו הדר, חוטי כסף גם בשערו השחור. שניהם יש להם גון העור השחום של אימם, קו הגבות והריסים הצפופים שלה, ומאביהם קיבלו את צורת השפתיים ואת הגפיים הארוכים, את הגובה. תמיד היו דומים זה לזה, ממבט ראשון ידעו אנשים לזהות שהם אח ואחות. ובכל זאת, בילדותם, ואחר כך בנערותם, אחיה תמיד היה יפה ממנה. אותה תערובת של אימא ואבא, שאיכשהו בגרסתה הגברית הייתה מוצלחת יותר. כמה חברות איבדה לאורך הדרך כי נדלקו עליו והיא חשדה שהן מבקשות את קרבתה כדי להתקרב אליו.

אחיה הקטן, החתיך, איך נהנתה ללכת לצידו ברחובות תל אביב. לראות נשים נמשכות להביט בו, מבטן מתעורר וסוקר אותו, והיא, בשחצנות, ראשה סב לאחור, הייתה משיבה להן מבט. בג׳ינס מרושל ובגופייה, בכפכפי האדידס שלו, מתהלך לו נינוח עם הקסדה ביד, עם שרשרת הזהב הדקיקה שלא הסיר גם כשנכנס לים. אחרי השקיעה, סמוקים ומלוחים, היו חוזרים מהחוף על הטוסטוס שלו, מי היה יכול עליהם אז. יחד הם היו אימפריה — המוכר בפיצוצייה בפינה של רחוב קורדוברו, ככה הוא היה קורא לעברם כשנכנסו לקנות סיגריות בהתקפי מאנצ׳יז בלילה: ״הו־הו, הנה באה האימפריה.״ מי יכול היה לדעת שהשירים ששרו אז בשני קולות, במלוא גרון, השירים שלמדה לנגן בימאהה שאחיה קנה לה מיורשיו של השכן מקומת הקרקע אחרי שנפטר, היו שירת הברבור: שבעוד ארבע או חמש שנים ילך כל אחד משניהם לדרכו, היא בניו יורק והוא בירושלים, וכמעט לא יחליפו ביניהם מילה.

איזו שנה הייתה להם אז בפלורנטין. אחרי יותר מעשור של נדודים במרכז העיר ובצפון הישן, אחרי עוד אכזבה ועוד פרידה, היא חזרה שוב לשכונה, חזרה אל הדירה הראשונה שלה, שנהייתה עם הזמן הדירה שלו. מתישהו עזבה השותפה השלישית לחו״ל, והם נשארו בה רק שניהם. הארוחות הליליות, הסמים, השבתות העצלות שעשו ברביצה על הגג, טורניר השש־בש האין־סופי. כמו בילדות, היא בידה ספר או מוסף עיתון, והוא רדום לצידה, מרימה את ראשה ומסתכלת בו ישן.

היא נזכרת בשניהם בברים בעיר, בערבי הקיץ, רוקדים בין אנשים. היו חוזרים משעות של מסיבה וממשיכים לרקוד בסלון. זחוחים ומיוזעים היו עולים במדרגות אל הדירה החשוכה וממלאים אותה בהלמות בסים וממשיכים לרקוד. או שרק הוא, עדיין דלוק מאקסטזי, לא היה יכול להפסיק לזוז, והיא, אחרי שמיהרה לשירותים וקרסה יחפה על הספה, הייתה צופה בו רוקד. מחייכת חיוך שיכור וצופה בו נענה לקצב, מנער את מותניו ואת ראשו אל התקרה, או שבצעדי חתול היה בא ומתקרב אליה, ידו שלוחה לפניו ועיניו סדוקות ובורקות ולפותות במבטה, והיא הייתה נענית לו ומצטרפת.

רקדו שניהם והזיעו עוד, שתי צלליות בטרנס. דמה בער והיא הייתה מאושרת, הקירות רעדו מהווליום. והידיעה שמילאה אותה אחרי שעות ארוכות שבילו יחד הכתה בה שוב, ושוב הציפה: הידיעה שהם לא זקוקים לאיש מלבדם, שתמיד, בכל זמן ובכל מקום, יעדיפו זה את חברתו של זה, שהקרבה ששוררת ביניהם נינוחה ועמוקה מכל מה שידעה עם כל האהובים שהיו לה, עם כל בן זוג.

*

(קטע 6 מתוך 17)

בערך בשליש הראשון של הספר הגיבורה מחליטה לנסוע אל גיסתה בירושלים. עליה להבין ממנה, מאביגיל, מה היא יודעת.

התוכנית עלתה על דעתה רק אתמול בערב. היא והוריה ישבו במשרדו של אחד הרופאים, והוא הציג להם את תוצאות הבדיקות של אחיה. הוא אמר שהזיהום בליבו לא הגיב לאנטיביוטיקה ושעכשיו הם מנסים אחת אחרת. על השולחן היה פתוח התיק הרפואי, ובמקרה נפלו עיניה על סעיף כתובתו של החולה: רחוב רבנו גרשום 26, שכונת רמות. ומיד עם ההחלטה לנסוע נמצאה לה האמתלה: אשת אחיה בוודאי שרויה במתח ובדאגה, היא אינה יכולה לבקר בבית החולים מחשש לשלום העובר, ומה יותר תמים מביקור שלה אצל גיסתה?

בחנות הפרחים שבקומת הקרקע היא קונה עציץ רקפות, יוצאת מדלתות הכניסה ומן השער ומתחילה ללכת לעבר צומת רעננה. השעה שמונה בבוקר ובשמיים זוהרת תכלת, והאוויר רענן ומתוק ומרחיב את נשימתה. פורים עכשיו. ילדים בדרכם לגנים ולבתי הספר עוברים מחופשים על פניה, סינדרלות ומכשפות, ספיידרמנים ופיטר־פנים, בידיהם משלוחי מנות, והיא שבה ומתחייכת למראם כשהיא מגיעה לתחנה ומחכים שם על הספסל אישה בהיריון ולצידה ילדה סינית וקאובוי קטן.

בתחנה בצומת גהה האוטובוס עוצר, ועולות עוד משפחות של הורים צעירים וילדים בתחפושות. לפני כמה ימים, באחת הגיחות שלה בבית, עוד לפני שנכנסה להתקלח, פתחה את ארון האלבומים במזנון והוציאה את האלבום ההוא. אבל התמונות מאותו פורים, כשהייתה בת עשר ואחיה בן שבע, כבר לא היו שם, מישהו העלים אותן. מתחת לציפוי הצלופן נשארו רק שני ריבועים חיוורים.

אבל היא לא ויתרה, ומלאת זעם שפכה מתוך הארון את כל שקיות הפילמים שאימה שמרה בתוכן כל השנים את סרטי הפיתוח ואת התמונות שיצאו מגורענות או מטושטשות, חיטטה והפכה בהן, עד שגילתה עוד שלוש תמונות מאותה סדרה. וכולה מתנשמת ואצבעותיה מאובקות מיששה ובחנה אותן שעה ארוכה — היא ואחיה, צלליות קהויות, כמו רוחות רפאים של חתן וכלה — כאילו אפשר שמבעד לקווי המתאר והמריחות העמומות תתפענח לה התעלומה: היה או לא היה? מה היא עשתה לו? במה היא אשמה?

בתחנה הסופית האוטובוס מתרוקן, והיא מתעוררת המומה אל אחרוני האנשים הנעים במעבר. עציץ הרקפות מוטל על צידו למרגלותיה, כאילו גם הוא נרדם. היא מתכופפת ומרימה אותו, והלומת שינה היא יוצאת אל המדרגות הנעות, ומהן אל הרחוב הירושלמי הסואן, שהומה חיילי מג״ב ועוברים ושבים וצפירות מכוניות. היא תופסת מונית ונבלעת במושב האחורי. תמיד הרגישה זרה כאן, אף פעם לא אהבה את העיר הזאת, וביתר שאת כשביקרה בה לפני שנתיים, בליל החתונה של אחיה. וכמו אז, אכולת טינה, היא רואה מבעד לחלון המונית רק את חיוורונה הוורדרד של האבן הירושלמית, ואת החרדים בכל מקום.

היא יורדת בשכונת רמות ברחוב צדדי שקט. שורות בניינים גבוהים, חבלי כביסה במרפסות, ציוץ ציפורים. השעה רבע לאחת עשרה, והעייפות כבר נותנת בה את אותותיה. חתול מנומנם בוחן אותה עד שהיא מוצאת בין עשרות תיבות הדואר את שם משפחתה. היא עולה ביגיעה אל הקומה הראשונה, ואחר כך, חובקת בחיקה את העציץ, מטפסת אל הקומה השנייה, ובראש גרם המדרגות היא נעצרת וידה נלפתת אל המעקה. רגליה כושלות במין פיק ברכיים, כאילו הן ממאנות להמשיך לקומה השלישית. לראשונה מאז צאתה לדרך מרעידה אותה המחשבה שמא תיוודע לה אמת שלא תהיה לה ממנה דרך חזרה.

אביגיל כנראה ציפתה למצוא איזו שכנה מעבר לדלת; היא פותחת אותה מיד, בתנועה רחבה. למראה גיסתה שעומדת על המפתן נשימתה נעתקת. פניה נופלות. וכמו מאליה מגששת ידה אל כרסה התפוחה ומגוננת על הטבור. הגיבורה מתנצלת שבאה בהפתעה, היו לה סידורים במשרד הפנים ונגמרה לה הסוללה בטלפון. וגיסתה מהנהנת ונסוגה באי־רצון לאחור, ובאותו מלמול רפה שבו הזמינה אותה להיכנס היא גם מודה לה על העציץ ומניחה אותו על משטח השיש במטבח, עיניה עוד מבוהלות, מתרוצצות, כאילו הרקפות מורעלות.

זאת דירה קטנה וצנועה, מעט רהיטים וקירות עירומים, וכולה בוהקת מניקיון. מתוך תא השירותים היא שומעת את אביגיל מדברת בטלפון. היא שוטפת ידיים ויוצאת למסדרון ומגניבה מבט חטוף לתוך חדר השינה שלהם. דלתו פתוחה, וגם כאן הקירות עירומים והחלון עם צמרת העץ שבתוכו כמו תמונה ירוקה. ואחר כך היא מופתעת; כשדמיינה את בית אחיה ואשתו, ואפילו ששמעה על הנוהג הזה בבתי חרדים, לא שיערה בנפשה שהם ישנים במיטות נפרדות. וגם כאן החדר מצוחצח, ובשתי המיטות המצעים לבנים ומתוחים כמו בחדר מלון.

בסלון מחכים לה ספל תה וצלוחית ועליה תמרים ואגוזים. אביגיל יושבת דרוכה על הספה ובידה מכשיר נוקיה מיושן. מבטה בו עדיין טרוד. ראשה עטוף במטפחת לבנה, ומעל לכותונת הפלנל שלבשה קודם היא התכסתה גם במעיל גברים שחור. היא הסתתרה בתוך המעיל הזה גם כשנפגשו בפתח חדר המיון, ביום שנחתה הגיבורה בארץ, לפני כמעט שבועיים. היא נזכרת בתימהונה כשראתה אז את גיסתה ובאה וחיבקה אותה, בגבעת בטנה הקשה שחשה פתאום בצלעותיה. ומאז תפח הריונה עוד ובשרה התעבה. גם שדיה גדלו מאוד, והתרחבו גם פניה היפות, ואפילו אצבעותיה, שהגיבורה זכרה אותן דקיקות וארוכות ומטופחות ציפורניים, גם הן נפוחות וסמוקות.

הגיבורה ממלאת את פיה באגוזים ובתמרים ולוגמת בשקיקה מהתה. היא מוחה את שפתיה בגב ידה. ״סליחה,״ היא נאנחת בהכרת תודה, ״לא אכלתי כלום מאז אתמול בערב.״

רגע ארוך גיסתה עוד יושבת מולה מתוחה ודוממת, שקועה במחשבותיה, ופתאום היא קמה מהספה וסופקת כפיים ומתנצלת ביבבה שדווקא היום לא בישלה צהריים. והגיבורה מבקשת להרגיע אותה ואומרת שדי לה בתמרים ובאגוזים, ושבכלל לא התכוונה לרמוז בכך שהיא מצפה להזמנה לארוחה, אבל אביגיל כבר הולכת למטבח ופותחת שם את דלת המקפיא, והגיבורה, שבאה בדאגה בעקבותיה, נדבקת גם היא במצוקתה. ״בבקשה,״ פתאום היא מתחננת, ״אני רק רוצה לדבר איתך, לשאול אותך משהו.״

ואז מצלצל בידה הטלפון. ״אין בעיה, אין בעיה,״ אביגיל אומרת תכף ומיד, באותה בהילות. מעבר לקו שכנה שמתגוררת באחד הבניינים הסמוכים. היא מבקשת שאביגיל תלך לשם ותביא דחוף את המפתח הרזרבי, כי ילדיה מחכים מחוץ לדלת. ואביגיל אוספת במהירות את צרור המפתחות ומבטיחה שתחזור בעוד כמה דקות, מנשקת למזוזה ויוצאת בסערה כאילו היא נמלטת מביתה שלה.

היא לא חוזרת לא כעבור שעה ולא כעבור שעתיים. הגיבורה מחכה לה ומחכה. בהתחלה במתח, נדרכת לקול צעדים במדרגות, עינה בעינית הדלת, מסבירה את העיכוב במיני ניחושים. היא יוצאת למרפסת ומביטה לרחוב וחושבת לצאת לחפש אחריה, חלילה קרה לה משהו, אבל אין לה מושג לאן תפנה ובאיזו מכניסות הבניינים תיכנס.

היא חוזרת לסלון ומתפעלת שוב מהניקיון המופתי בכל פינה. עיניה משוטטות על שדרות ספרי הקודש בספרייה, ואחר כך היא פותחת מגירות בשידת עץ כבדה — סט של כלי חרסינה וכלי כסף, כיפות, הגדות של פסח — ובמדף נסתר היא מוצאת בקבוק של ג׳וני ווקר ולוקחת לגימה, ועוד אחת.

בחלוף עוד זמן היא סובבת בדירה הנה והנה, כי אם תשב — תירדם. היא רוצה מאוד לישון. לשים כאן את הראש על הספה ולעצום את העיניים, לישון עד שאביגיל תחזור. ואף על פי שהיא כבר מבינה שכל הסיפור על המפתח ועל השכנה שילדיה תקועים מחוץ לבית היה תחבולה; ואף על פי שהיא יודעת שעליה לקום וללכת, שאינה רצויה כאן, היא מציצה שוב בשעון שבמטבח, שוב ברקפות שעל הדלפק. ״יאללה,״ היא מפצירה בעצמה בקול רם, מתנערת ומשפשפת את פניה בתנועה חדה, ״יאללה.״

היא משתינה שוב לפני שתצא לדרך ושוטפת את פניה בכיור. ובצאתה למסדרון היא שוב בפתח חדר השינה. והפעם היא נכנסת פנימה ומתקרבת אל בין שתי המיטות. היא תוהה איזו מהשתיים היא המיטה שלו ואיזו המיטה שלה. על הארונית שמפרידה בין המיטות עומדת מנורת לילה ומונח ספר תהלים מהודר, ואחת ממטפחות הראש של אביגיל תחובה בין הדפים כמו סימנייה. ועכשיו הגיבורה רואה גם את טבעת הנישואין שגיסתה הסירה מכף ידה והשחילה לתוכה את המטפחת וקשרה בה קשר. ולפני שהיא פונה על עקבותיה ויוצאת מהחדר, סוגרת את הדלת ויורדת במדרגות, היא פורמת את הקשר ושולפת את המטפחת ומודדת את הטבעת. עונדת אותה על הקמיצה בידה השמאלית, מותחת את זרועה ופורשת את כף ידה אל עבר צמרת העץ בחלון, בוחנת את נצנוץ הזהב מול האור.

*

(קטע 7 מתוך 17)

כאן, לאחר כמאה עמודים בספר, נמסרת לראשונה תודעת האח. עד עכשיו שתק, ועכשיו ניתן לו פתחון פה.

בזיכרונו המוקדם ביותר הוא רוכב על כתפי אחותו. בן שלוש אולי, ירכיו סביב צווארה, ומעבר לאדן החלון הוא רואה לראשונה את מה שנשקף למטה — גגות של מכוניות, צמרות עצים. מהיום שהתהפך על הבטן והתחיל לזחול, אהבו הוריהם לספר, היה כרוך אחריה כמו צל. כשבכה ונרגן בלי סיבה, לא רצה לא אימא ולא אבא, רק בידיים שלה הסכים להיות. סיפרו שהייתה בקושי בת ארבע וכבר אומנת קטנה, מאכילה אותו ומרדימה אותו בשירי ערש.

היא הייתה בילבי בת־גרב והוא הקופיף שלה, מר נילסן, היו משחקים ״אסור לגעת ברצפה״ ומדלגים מספה לספה. גם כשהיו רבים, מציקים זה לזה ומתקוטטים, גם אז, כשהיה מואס בה ונמלט אל מחבואו שמתחת למיטה, היא הייתה מעמידה פנים שהוא עדיין משחק איתה. מבין תלתלי האבק היה רואה את כפות רגליה נעות יחפות על השטיח, היה שומע את רחשיה ואת לחשיה, קולט את איתותיה, ובכל פעם מחדש היה נענה ויוצא אליה ממחבואו, סקרן ומפויס, והם היו ממשיכים לשחק. כמו פתי מאוהב, סולח על הכול.

היא לעצמה, כמו על במה דמיונית, הייתה רוקדת ושרה אל מברשת שיער, והוא למרגלותיה, הקהל הנלהב שלה. כשגדל קצת הם היו מעלים קטעי מערכונים והצגות מאולתרות לפני הוריהם בסלון. כרוך גם הוא באחד הצעיפים, היה עוקב אחריה מזווית העין ומתחקה בלב הולם אחר תנועותיה. זרועו שלובה בזרועה הם היו משתחווים לקול מחיאות הכפיים. הוריהם זכורים לו אז רק בשולי הדברים, רקע מטושטש למופע שהיו היא והוא: חצי המבט שהחליפו זה עם זה ושידרו בו ללא אומר מחשבות או חצאי משפטים שהוא התחיל והיא המשיכה. היו להם הצפנים שלהם, סיסמאות פרטיות, כאילו הם צמד מרגלים בבית הזה, מחויבים בחשאיות.

היא לימדה אותו איך לקשור שרוכים, ואחר כך לרכוב על אופניים, לימדה אותו לדקלם את האיי־בי־סי עוד לפני שהיה בכיתה א׳. בדרכם חזרה מבית הספר היו עוברים במנהרת בטון עזובה, צועקים לתוכה ומעלים הד, נמלטים מפני הצעקות החוזרות אליהם. הוא היה נעצר כשהייתה רוכנת אל שלוליות ומתכופף גם הוא לראות את פניהם מרעידות במים. גם ליד השולחן במטבח היה מחקה אותה ומוצא את פניו בכפות ובכפיות מקומרות במהופך. פעמיים בשבוע היו הולכים להחליף ספרים בספרייה, ובדרכם חזרה ממרכז העיר היה רואה אותה בחלונות הראווה מחליפה מבטים רומזניים וממתיקה סודות עם בבואתה, רואה שם את עצמו נשרך שכוח מאחוריה.

הוא נרדם זמן רב לפני שהניחה מידה את הספר וכיבתה את מנורת הלילה בצד שלה. אבל השכם בבוקר, כשהוריהם עוד ישנים, היא הייתה מספרת לו על החלומות שחלמה או שהם היו מביטים זה בזה מן המיטות ומפטפטים עד שהבית התעורר. כך היה עד השיפוץ הגדול, עד שנסגרה המרפסת, והיא עברה לשם. אולי רק אז, קצת לפני הבר מצווה שלו, הוא החל לפתח זהות נפרדת.

ועדיין העריץ אותה. באותה שנה קנו הוריהם מערכת סטראו חדשה, ואחותו, את כל מה שהרוויחה משעות בייביסיטר אצל השכנים השקיעה בתקליטים — דייוויד בואי ולד זפלין, פרינס ודייר סטרייטס וג׳ניס ג׳ופלין — ערכה לה בקסטות אוספים של מיטב השירים, וגם הוא, חבוש באוזניות הווקמן שקנתה, האזין להם בשקיקה ודקלם את כל המילים. כשעלה לכיתה ח׳ הלך בעקבותיה לצופים, ובנסיעות שלה עם חברותיה באוטובוס לתל אביב היא הייתה לוקחת אותו איתה ל״אוזן השלישית״ ברחוב שינקין ואחר כך לדיזנגוף סנטר, והם היו קונים פופקורן ורואים סרטים באולם הקולנוע שבקומת הקרקע. וכעבור עוד זמן, בלילות שבת, בטרמפים מצומת רעננה, היה בא איתה למועדונים חשוכים בדרום העיר, הולך איתה לסינמטק.

ביום שנחת בתיבת הדואר רישיון הנהיגה שלו נהג חמש שעות דרומה בטויוטה של ההורים כדי להפתיע אותה בבסיס — להניף אותה בחיבוקו ולמחוץ אותה עד שצרחה. וכשהתגייס לנח״ל ונשאר שבתות בבסיס או בקיבוץ, היא הייתה נוסעת אליו בסוזוקי סוויפט האדומה שקנו לה הוריהם כשנרשמה לאוניברסיטה. אז כבר גרה בפלורנטין בדירת גג עם שלושה שותפים, ובסופי שבוע שבילה בעיר עם בני הגרעין שלו היה מתרסק אצלה בשבת לפנות בוקר על הספה.

כמה ימים לפני שטס למזרח הם נכנסו לאיזה כוך פירסינג ברחוב הרצל ויצאו משם מקועקעים כל אחד על זרועו הימנית באותו חישוק דק של עלים משתרגים. כעבור שמונה חודשים חזר רזה ושזוף ומגודל שיער, וכשאחד השותפים שלה עזב את הדירה, הוא שכר במקומו את החדר שהתפנה. מצא עבודה בבר יין בשכונה, ונשאר לגור שם גם אחרי שהיא עברה לגור עם גידי, שהיה אז החבר שלה.

הייתה לה לאורך השנים שורה של סיפורי אהבה סוערים שנגמרו בפרידות כואבות, ואז היה בא וסוחב איתה ארגזים לכתובת חדשה, נפרד מהבחורים שלה בלחיצת יד ובטפיחה גברית על השכם. אחרי סמסטר אחד בלימודי תקשורת ושלוש שנים במשפטים שסיימה בקושי, עשתה קורס למורות פילאטיס ואחר כך קורס קריינות רדיו, למדה לנגן בפסנתר, הפעילה ילדים בימי הולדת ודיבבה דמויות מצוירות באולפן אנימציה. הרבה שנים תעתה עד שאזרה אומץ לעלות על הבמה, ובעידודו נרשמה ללימודי המשחק בניו יורק.

הוא למד אדריכלות ומנהל עסקים. ה״קפקא״ החליף שלושה בעלים, והוא עדיין עבד שם בלילות מאחורי הבר. בשנים הפרועות ההן הוא יצא עם הרבה בחורות, נכבה באותה מהירות שנדלק, ואחת לכמה חודשים הגיע עם מישהי חדשה לארוחת השבת. כשביקרה אותו אחותו בעבודה וישבה על הבר לצד בחורה חדשה שחיכתה לו שיסיים את המשמרת, כבר משפת הגוף שלה הוא ידע, אפילו בחושך וכשהמוזיקה כבדה, מה היא חושבת עליה. אחת מהן, תיירת בלגית שהתאהב בה לשבועיים, אמרה לו שבצרפתית אומרים על שניים שיש להם קשר כמו שיש לו עם אחותו שהם נולדו מתחת לאותו כוכב. הוא זכר גם שאמרה שגברים כמוהו, שגדלו במחיצת אחות גדולה, שחלקו איתה מרחב ולמדו לכבד את סמכותה ולהתחשב בצרכיה, הם מאהבים טובים יותר.

אבל באביב לפני שנתיים — אחותו כבר למדה בניו יורק — הוא התחיל לצאת עם מישהי חדשה, ולא תיאר לעצמו שכבר ביוני היא תהיה אשתו. עוד לפני שסיים רשמית את התואר התקבל לעבודה במשרד הנדסאים ברמת גן, ובמארס פגש אותה, את אביגיל. במבטה הכחול הקורן ובחמוקיה המלאים היא מצאה חן בעיניו מהרגע הראשון שנכנסה למעלית. במאי, שמונה שבועות אחרי שהזמין אותה לדייט, העירה אותו באמצע הלילה וסיפרה לו בדמעות שהיא בהיריון. בגחמה של רגע, כמו מתוך חלום, הוא הציע לה נישואים. אחר כך, כשחזרו מהשבת הראשונה אצל משפחתה בירושלים, גילתה שקיבלה מחזור ושוב התייפחה כל הדרך. בינתיים כבר מצאו דודיה אולם וקבעו תאריך. הוא עוד היה מסוחרר מעצם ההחלטה.

אחותו כבר למדה בניו יורק, ובלילה, אחרי שעות לימודים ארוכות, כשאצלו כבר בוקר, הם היו מדברים בסקייפ. השנה הראשונה הייתה קשה לה. האווירה התחרותית בסטודיו, האנגלית, החורף והקור אמללו אותה. הוא סיפר לה על מסעותיו בין משרדי תיווך, בין בנקים ויועצי משכנתה, על הדירה המשופצת שמצא בפתח תקווה, שלושה חדרים עם מרפסת גדולה. באותו לילה שבו כרע ברך לפני אביגיל והלום שינה ביקש את ידה, עוד עמדו בסלון ארגזים שלא הספיק לפרוק. נסערים הם חזרו למיטה אבל כבר לא נרדמו שוב, וכשעלה הבוקר נסעו אל הוריו ברעננה והוא הכיר להם את אביגיל. ״התארסנו,״ בישר להם.

אחותו התקשרה אליו באותו ערב. בדיוק חזר אז מהעבודה. עוד כשזמזם הטלפון והוא חש את רטט הצלצולים מתוך הכיס האחורי במכנסיים שלו, ידע שאימם בוודאי כבר סיפרה לה. כשנכנס לדירה והדליק את האור, השעה הייתה רבע לשמונה. הוא הצמיד אל אוזנו את הטלפון ושאג כמו משוגע — ״אבא! אני הולך להיות אבא!״ — דחף והסיע את דלת הזכוכית על מסילתה ויצא אל המרפסת.

אורות התנוצצו בכל בתי השכנים, ושרשראות דגלים שנתלו לקראת יום העצמאות התנפנפו ממעקי החלונות ועל הגגות. כבר בפרץ השמחה שלו — רק אחר כך חשב על זה — היה משהו מאומץ, חסר ביטחון. כאילו הגזים בשאגה כדי להעלים בה את העובדה שהיא, הבכורה, הייתה אמורה להיות אימא לפניו. להתחתן לפניו.

היא אמרה שינשום רגע, שהאינטנסיביות שלו מלחיצה אותה, ושאלה אם הוא משוכנע במאה אחוז שההיריון זה ממנו; וגם, מה לעזאזל, באיזו מאה הוא חושב שהוא חי, שאפילו לרגע לא עלה על דעתו להציע לעשות הפלה. הוא התחיל להגיד שזה מסובך, שאביגיל באה מבית דתי, אבל היא המשיכה באותה קדחתנות ואמרה לו שהבחורה הזאת, הוא בקושי מכיר אותה, ומי יודע מי היא ולתוך מה הוא מכניס את עצמו. ובדיוק אז עלתה פתאום הצפירה, געיית הצפירה של ערב יום הזיכרון, והוא אמר שהוא חייב לסגור ושיתקשר אחר כך.

אבל מאז נסוג והתחמק מכל צלצוליה. לא ענה במשרד לשיחות הסקייפ, סינן אותה בנייד, מחק את כל ההודעות שהשאירה לו בתא הקולי. כבר היה טרוד בסידורים לקראת החתונה, ולא נתן לה שתעצור אותו. כבר אז, במרפסת, באותן שתי דקות שעמד בצפירה בערב יום הזיכרון, הרגיש שהשתחרר מתחום ההשפעה שלה ושהקשר ההדוק שלהם, הטלפתי כמעט, התרופף. כאילו כל חייו הסתירה אחותו אזורים שלמים בעולם, והוא היה צריך שהיא תעבור ליבשת אחרת, לאזור זמן אחר, כדי שייפקחו לו העיניים, כדי שיוכל להתחייב לאישה אחרת.

היא הגיעה לארץ כמה ימים לפני החתונה, ומי כמוהו ידע לזהות את העלבון ואת האכזבה בפניה, את האיפוק שכפתה על עצמה. השתיקה ביניהם החזיקה מעמד בקושי ארבעים ושמונה שעות. במקום מסיבת רווקים, שסירב לעשות, חבריו הזמינו שולחן במסעדה בנווה צדק, וגם את אחותו הזמינו, אישה אחת בין תשעה גברים, רקדו וכרכרו סביבה כאילו הייתה הכלה. ובסוף הערב, כשהוא החזיר אותה לרעננה ושניהם כבר היו שיכורים, הוא התפרץ עליה באוטו. האשים אותה שהיא משביתת שמחות ושהיא שתלטנית ואגואיסטית, שתמיד הייתה אובססיבית אליו, ושבגללה, כן, רק בגלל התלותיות החונקת שלה, הוא נמנע כל השנים מלהתאהב באישה אחרת. היא ניסתה להתגונן, אבל הוא לא נתן לה וצעק עליה עד שירדה בוכה מהאוטו. בליל החתונה, מאחורי הווילון המפריד בין קהל הגברים והנשים, היא נעלמה מעיניו.

הפעם הבאה שנפגשו הייתה בסתיו, כשהיא הגיעה ארצה לראש השנה, והוא נרתע ממנה כשרצתה לחבק אותו, נבהל והסב את פניו. אחרי שהתחתן עשה תשובה וקיבל עליו עול תורה ומצוות, שמר נידה ושמר נגיעה, וכיוון שאשתו הפילה שוב — גם העובר השני לא שרד ברחמה אחרי השבוע העשירי — נקשרו בליבו השבור המבט הנבוך של אחותו כשנרתע ממנה והדמעות האילמות של אשתו, רצונה של אחותו לחבק אותו ומותו של העובר.

הוא אהב את הלימוד, ואהב את הרב שלו בישיבה, אהב את אביגיל ואהב את ירושלים, וככל שהתחזק באמונתו, הרגיש שהוא מחלים ממנה, מאחותו. כאילו האנרגיה שלה היוקדת, שהפצירה בו כל השנים, הכוח המכשף הזה שהיה לה עליו מילדותם, הרפו ממנו, סרו מפני אורה המתוק של התורה. כמו הרגל רע שלא חשב שיוכל לחיות בלעדיו, פתאום היה לו קל לנשום בלעדיה, הרחק ממנה. ואם היה עולה בו מפעם לפעם זמזום הקול הנכלם שלה, ״אוי מסכן שלי״, מציק ומתגרה בו, ״אפשר לחשוב שכל כך סבלת!״ או שהיה שומע אותה מייללת בראשו, ״אתה מעליב אותי! אתה הורג אותי!״ הוא היה מוסיף ומתפלל אז ביתר שאת, עוצם את עיניו ומתנשם ומבליע את הדיה לתוך שורות התפילה.

בפסח, כשאימו אמרה לו שאחותו לא תגיע ארצה לליל הסדר, רווח לו. אשתו התחילה אז טיפולי פוריות בהדסה, והדודה אמרה שצריך להסיר מהם עין הרע, ואף שלא האמין בזה הסכים ללכת לרב מקובל בעיר העתיקה, וזה בירך אותם ונתן לו ולאשתו כתב קמע והשביע אותו בנדר ששנה שלמה יעלה בכל יום לכותל ויתפלל שם ערבית. אשתו הרתה בשלישית, ואז ביקשה ממנו הרבנית שהפעם, לפחות עד שימלא החודש השביעי, לא יספר לאחותו; אמרה לו שעד כה ריחמה עליו ולא סיפרה, אבל כעת חובה עליו לדעת שאת העין הרעה שהסיר מהם המקובל נתנה בו אחותו. כל כך נחרד אז ונסער שעוד באותו היום נסע אל הוריו והתרה גם בהם, הכה באגרופו על השולחן והשביע אותם שאת ההיריון הזה יסתירו ממנה.

*

(קטע 8 מתוך 17)

את מצוקתה של הגיבורה מזינים גם הטלפונים הליליים מניו יורק. פעם מצלצלת אליה מנהלת הסטודיו, ופעם עוזרת הבמאי, וחבריה לכיתה כותבים לה אי־מיילים, ולכולם היא משיבה שאין חדש במצבו של אחיה ומודה להם על תפילותיהם להחלמתו. ואף על פי שדאגתם כנה היא יודעת שצפונה בה גם התהייה שמקננת בה עצמה: כמה זמן עוד תוכל להחזיק בתפקיד בלי להשתתף בחזרות, כמה ימי חסד עוד נשארו לה עד שתפקע סבלנותו של הבמאי והוא יכריז על החלפתה בשחקנית אחרת.

היא מוסיפה ומשננת ללא הרף את שורות הטקסט, נאחזת בהן בליבה. קולה נהיה צרוד מרוב שבכתה, וגם את זה הם שומעים שם בדאגה באמריקה, ולחוצה אחרי עוד שיחה עם ההפקה, עם עוד סיגריה שמנדבים לה בספסל המעשנים, אחרי שכבר הבטיחה לעצמה להפסיק — סולמות הפסנתר באוזניה, הפסנתר בחדרה הרחוק של המורה לפיתוח קול, עולים ויורדים, מאיצים בדמה עם העשן — איך תשיר?

ועכשיו היא נכנסת למחלקה, בימינה הטלפון ובשמאלה כוס קפה מהקפטריה, ואף שכבר שקעה השמש והצוות התחלף במשמרת ערב, היא רואה מקצה המסדרון שהם עדיין לא הלכו הביתה, שאביה והרבנית עוד יושבים שם על הספסל שבפתח החדר. שלושה שבועות עברו מאז הטיחה הרבנית בהוריה את הלכות הגט ההזויות שלה, ואחר כך גם רמזה על מגע אסור בין הגיבורה לאחיה, והיא ירקה לה בפרצוף — מאז הן עוברות זו על פני זו ולא מחליפות ביניהן מילה. וגם עכשיו גופה נדרך ופניה מקשיחות, והיא מתעלמת ממנה במפגיע: ״למה אתה עוד פה?״ היא קוראת בחשדנות אל אביה, ״איפה אימא?״

העיניים שלו אדומות ומגורות מבכי. הוא מרים אליה מבט, וקולו נכמר לעומתה: ״הנה את, חיים שלי,״ ידו נשלחת אליה ברחמים, ״שבי איתי קצת, בואי. אימא תכף תעלה.״ היא מתיישבת לימינו של אביה ומחבקת אותו מגבו. מביאה את ספל הקפה אל שפתיו, והוא לוגם ממנו מעט.

״כן, זה קרה לפני כמה שנים,״ הרבנית אומרת, גם היא במופגן, ממשיכה את מה שדיברו בו קודם, ״בקהילה שלנו באוקראינה.״ הגיבורה רוצה לקום וללכת, אבל ידו של אביה מתהדקת אליה ומתחננת שתישאר, והרבנית מספרת שאותו ראש ישיבה נהיה חולה פתאום ואשפזו אותו בבית החולים בעיר קייב, ״והגויים שם, הם כבר היו אומרים עליו, השם ישמור, שהוא בר מינן.״

אביה ואימה המסכנים. כאילו לא די בצרה שניחתה עליהם, נפלו גם ברשתה של הדודה הטפילה הזאת, שנדבקת אליהם ומנצלת את חולשתם ומעיקה עליהם דווקא בשעתם הקשה. גבוהה ושמנה ונשואת פנים התנחלה לה בביתם, והם משרתים אותה ומאכילים אותה, מתרפסים ומתבטלים לפניה ואומרים עליה שהיא צדיקה.

יומם ולילה קראו בישיבה בקייב פרקי תהלים, עד שבאחד הלילות קמה בין האברכים יוזמה מקורית: התחייבו שלמען הרב הגוסס יקריב כל אחד מהם שנה אחת משנות חייו הבאות, ייתן אותה קורבן סמלי, שהרי הכול בידי שמיים, וככה נתרמו ונאספו עשרים וארבע שנות חיים של שני תריסר האברכים, והם חזרו אל הספרים וחיזקו בתוקף חדש את תפילותיהם. וכבר לפנות בוקר השם הטוב עשה איתם חסד, והרב באמת פקח את עיניו, ״ומאז הוא בריא ושלם ומלמד בישיבה עד היום. וגם אותם אברכים,״ הרבנית ממתיקה בסיפוק, ״כל העשרים וארבעה, תודה לאל, מוצלחים כולם בעסקים והתחתנו והקימו משפחות.״

אביה כובש את פניו בידיו ואומר ביבבה שהיה נותן את כל השנים שעוד נשארו לו לחיות, ובלבד שבנו יתעורר ויבריא. יתעורר ויראה את האור של השמש ואת החיוך של הילד שלו, בעזרת השם. והגיבורה, שעד כה העמידה פנים אדישות לקולה של הרבנית וכאילו שקעה בהודעות בטלפון, גם היא נסערת מהסיפור, ורעד היפחות החנוקות של אביה מוחץ את ליבה. וכשהוא נאנח וניתק ממנה, קם מהספסל ואומר שילך לשטוף פנים, היא נזכרת ביום קיץ אחד רחוק בחופש הגדול, ואיך החליטו אז היא ואחיה להתחלף ביניהם, ושהוא יהיה הבכור והיא הקטנה. היא אפילו כתבה חוזה והם חתמו עליו, שהיא מסכימה להחסיר מגילה שלוש שנים ולהעניק אותן לו, והוא בתמורה יקבל לידיו את כל חובותיה בבית. כעבור שעות אחדות כבר התחרטה ואמרה לו במשיכת כתף שהיא לוקחת לו בחזרה את כולן, את כל השלוש, ואחיה צרח והתקומם ורץ בכל הבית מנופף מולה בהסכם החתום, עד שהציעה פשרה והוא מיד התרצה: היא תיתן לו רק שנה וחצי, ומעכשיו הם יהיו תאומים.

״לא צנוע שאישה מעשנת,״ הרבנית אומרת פתאום.

פני הגיבורה המומות, וכעבור רגע נעוות לעומתה בסלידה. ״את, שלא תעזי לדבר איתי. שומעת?״

הרבנית ממשיכה בשלה. ״זה לא מכובד,״ היא מצקצקת, ״אישה יהודייה צריכה שיהיו לה הבעל שלה והילדים שלה והבית של–״

״נו די כבר, די!״ היא בבת אחת מתפרצת, וקולה הצרוד כמו נביחה, ״תסתמי כבר את הג׳ורה שלך.״

אבל השפה הגסה וגם הלחישות במסדרון והחשש מהמבטים שעפים לעברן, כל אלה מלהיטים עוד את רוחה של הרבנית, והיא נעמדת נרעשת כולה, זוקפת את ראשה ומרקידה את סנטריה ומזקירה את שדיה הגדולים: ״וככה ללכת לבית של אישה בהיריון,״ ניתז מבטה וננעץ בעיני הגיבורה, ״ללכת לשם להטריד אותה, בשביל מה? בשביל שהיא עוד פעם הייתה מפילה בגללך, השם ישמור, ואז היית שמחה?״

היא כבר מוכנה להתנפל עליה ולחנוק אותה. לא אכפת לה מכלום, לא מאדוות המהומה שרוחשות במחלקה, ולא מקריאותיו המרות של אביה, גם לא מהבהלה בעיני אימה, שנחפזת עכשיו לקראתה במסדרון ומנסה לחבק אותה: ״מה קרה לכם?״ הגיבורה מרתיעה את כתפיה במיאוס: ״מה הוא כבר אמר לך?״ היא מלעלעת וכולה מתנשמת ואישוניה בוערים, ״אהה, אימא?״ את השאלה שנסעה לירושלים לשאול את אביגיל היא מטיחה בה: ״תגידי עכשיו, שהנבלה הזאת תשמע, הוא אי־פעם אמר לך שעשיתי לו משהו?״

אימה עדיין נחרדת: ״אבל מה קרה פתאום?״ ובא גם אביה ומתחנן שלא תוסיף עוד צער על צער, אבל הגיבורה כבר צועקת: ״ואיפה התמונות?״ היא נובחת על הרבנית, ״תחזירי עכשיו את התמונות שלקחת לנו מהאלבום,״ מאיימת עליה באגרופה, ״או שאני לא יודעת מה אני יעשה לך.״

הרבנית משתופפת, ראשה בין ידיה, ונמלטת במלמולים אל אימה של הגיבורה, שעדיין מנסה לפייס ביניהן, חסרת אונים. ״כל זה בגלל התמונות?״ אימה רודפת בתחינה אחרי הרבנית ונשבעת מעבר לכתף שתביא מחר בבוקר את כל האלבום.

״זה לא באלבום,״ הגיבורה מייללת, ״אני חיפשתי!״

אביה נשאר לשבת איתה עד שתירגע. והיא נרגעת רק אחרי שהוא מניח יד על ליבו ועוצם את עיניו ומתוודה שעוד באותו לילה הרבנית, אחרי שראתה אותם בתמונות מחופשים לחתן וכלה, ציוותה עליו ועל אימה לשרוף אותן, אמרה שזה מה שהביא את האסון על אחיה, ועוד קודם לכן גרם לכישלון ההריונות של אשתו, והם הלכו שלושתם למטבח ושרפו את התמונות בכיור.

*

(קטע 9 מתוך 17)

בניו יורק, לרגל תחילת החזרות, הם התכנסו להרמת כוסית, הבמאי וכל השחקנים עם צוות ההפקה ועם הנהלת הסטודיו. הבמאי דיבר והציג את החזון שלו. הגיבורה ישבה דרוכה לשמאלו, ולימינו, בפישוק רגליים, ישב ג׳יימס, שנבחר לגלם את הקוסם. בקצה השולחן הסתתרה טטיאנה מאחורי גבו של ג׳יימס, ובעברו האחר ישבו בני ובנות כיתתם — ״המטאטאים״ — שמילאו בהצגה את כל תפקידי המשנה.

הבמאי אמר שביצירת המקור בגרמנית, וגם ב״פנטזיה״ של דיסני ובעיבודים אחרים שנעשו בעולם, השוליה הוא תמיד נער, נער משרת בטירה של מכשף. ״ואילו כאן, בעיבוד החדש,״ הוא החווה על דפי המחזה, ״הפכנו אותו לאישה צעירה.״ עיני כולם נמשכו להביט בה, בגיבורה, ואחר כך בג׳יימס, שחייך אליהם בביטחון אף שרגלו הרעידה ללא הרף מתחת לשולחן. ״זאת בת שמופיעה עם אביה בערבי הקסמים שלו.״ וכך גם נפתחת התמונה הראשונה במחזה: ברגע השיא שבו חותך הקוסם את בתו האהובה לשניים.

עוד מחידושי העיבוד היה הצלע השלישית במשפחה. לאב הקוסם יש שתי בנות — לה, האחות הבכורה, יש אחות חורגת צעירה ממנה, ואותה נבחרה לגלם טטיאנה. היא הצטרפה אליהם לכיתה רק באמצע השנה השנייה, והייתה בלרינה בובתית קטנת גוף, שבעלה הוא בן של אוליגרך. כבר אז, בהרמת הכוסית, הגיבורה קלטה שג׳יימס וטטיאנה שוכבים. מתחת לשולחן, בשעה שהבמאי דיבר, היא ראתה את כף ידה של טטיאנה מחליקה בהרגעה על רעד ירכו של ג׳יימס; ראתה את המניקור המושלם ואת ניצוץ היהלומים על הג׳ינס שלו.

וכעבור כמה ימים הגיע לאולם החזרות איש פעלולים מיוחדים ולימד אותם את סוד החיתוך כביכול של נערת הקוסם. אביזרי הסצנה כבר היו ערוכים לקראתו על הבמה. היו המיטה המתגלגלת, ועליה תיבת העץ עם פיתוחי הברזל, מסור הנגרים המשונן, יריעת הסאטן הסגולה — ממש כמו במופעי הקוסמים שהיו מראים פעם בארץ, בערוץ הראשון, כשהגיבורה עוד הייתה ילדה.

הפעלולן חשף את סוד האשליה מיד, ביבשושיות כמעט. הוא הראה להם איך התיבה הגדולה מתפרקת לשני חצאי תיבות, ובגבה יש דלת סתרים, הוא פתח אותה ואמר שברגע הסכנה־לכאורה, בעת שמסיחים את דעתו של הקהל, מתגנבת מירכתי הבמה נערת קוסם אחרת, שנייה, נכנסת לחצי התיבה ומתקפלת בה, וכי חוץ מעקביה ובהונותיה שמבצבצים מאשנבי הקרסוליים, היא נשארת סמויה מעין הקהל.

ועודם משתאים ונרעשים מן הגילוי התפזרו ארבעת המטאטאים למקומותיהם והחלו לתרגל את מהלכי הסצנה. ג׳יימס והגיבורה נעמדו בירכתי הבמה וחיכו להוראות מהבמאי, שנראה בקצה הרחוק של האולם מדבר עם התאורן. טטיאנה חזרה מהשירותים וראו עליה שבכתה שם. הגיבורה הציצה בג׳יימס והבינה שכנראה רבו, ושהרומן הסודי עדיין נמשך. ג׳יימס חבש כובע צילינדר גבוה, והגיבורה נעלה נעלי עקב עם נצנצים, וכשבאה טטיאנה בעיניה האדומות ובפניה הרציניות ונעמדה ביניהם, קטנטנה ויחפה, לרגע נראתה לגיבורה כמו הבת שלהם.

ג׳יימס ניסה לפוגג את אי־הנוחות בבדיחה: ״שמעתן על ההוא שניסה לשדוד בנק אחרי ששילם חמש מאות דולר לקוסם שיהפוך אותו לבלתי נראה?״

״מוכנים?״ קרא הבמאי מקצה האולם, ״אקשן!״

ג׳יימס יצא אל אורות הבמה ואמר את הטקסט שלו. הוא הסיר את הכובע והשתחווה בתנועת יד מסולסלת. הגיבורה הזדקפה ולבשה חיוך ויצאה לקראתו בצעדים מדודים. היא אמרה את השורות שלה וג׳יימס הושיט לה יד וסחרר אותה לראווה על מקומה. אחר כך היא נשכבה על המיטה. הפנסים זרחו מתקרת הבמה וסנוורו את עיניה. הבמאי נתן את האות, ומכאן ומכאן באו חבריה לכיתה: זה כפת את פרקי ידיה באזיקים, וזאת הסירה מרגליה את נעלי העקב, ואחריהם באו עוד שניים, אפופים בזוהר הפנסים: בחצי תיבה כיסו על פלג גופה העליון, ובחצייה האחר כיסו על הפלג התחתון. הבמה החשיכה, ובתוך מעגלי האור המשוטטים גהרו כל הארבעה מעליה וסובבו את המיטה, הסיעו וסובבו אותה לצד אחד, ואחר כך לצד האחר, והמוזיקה התגברה עוד ועוד.

הסימן שלה לפעול היה הבהוב האורות. כשתנדוד תשומת ליבו של הקהל אל תנועותיו של ג׳יימס, כשהמטאטאים יניפו את המסור הגדול באוויר, באותם רגעים יהיה עליה להקשית את גבה לאחור ולמשוך את רגליה ולהתקפל כולה בתיבה אחת. ובו בזמן, בחשאי, תתגנב טטיאנה אל חצי התיבה שהתרוקנה, תשתחל לתוכה דרך דלת הסתרים, ושם, מעבר למחיצת העץ הכפולה, תכנס את ראשה וכתפיה אל חזהּ ורק רגליה ייראו. האתגר היה לא לזוז, לנשום נשימות רדודות.

כעבור ארבע שעות הסצנה כבר זרמה. הכפיתה, הבהוב האורות, הכניסה של טטיאנה. הגיבורה ראתה את יריעת הסאטן הסגולה מתנפנפת, ואת כתם הברק המתכתי של המסור, ושוב ושוב, ברגע שננעץ הלהב המשונן כה קרוב לגופה, החסיר ליבה פעימה. מעבר למחיצה הכפולה היא חשה את נשימתה של טטיאנה נעתקת. ובכל פעם, הפיצול בין שני חלקי המיטה, צרצור הגלגלים וההרחקה ביניהן, כאילו חצייה כאן וחצייה שם, כאילו התפרקה לשניים.

ואולי בגלל התנוחה הזאת של ירכיה המשוכות אל שדיה בתוך חצי התיבה — תנוחה אינטימית ובוטה, גינקולוגית כמעט — ואולי בגלל נוכחותה של טטיאנה, שאף שהייתה נסתרת מעבר למחיצת העץ, בלתי נראית, הייתה גם קרובה ומורגשת, הגיבורה פתאום נזכרה באחת ההפסקות שחיכו בהן לבמאי שיסיים את הערותיו לצוות הטכני, והיא, כפותה בידיה ועיניה עצומות מפני האורות, חשבה אז על המלצרית ההיא שאחיה יצא איתה פעם, כשעוד גרו בקורדוברו, בשנה שנשארו לגור בדירה רק שניהם.

היא לא זכרה איך קראו לבחורה ההיא — ליטל? לירז? — אבל זכרה את הד קולה כשהייתה גונחת עמומות מעבר לקיר. ולילה אחד התעוררה בחדרה ומול החלון הפתוח שמעה ביתר שאת את חריקות המיטה ואת המלצרית נאנקת. ״אתה מפרק אותי,״ היא גנחה, ואחיה התנשם ונאנק גם הוא. ״אתה חותך אותי לשתיים,״ שמעה אותם מעבר לקיר ובעד לחלון, וגם אז הייתה מצונפת כולה בחושך.

*

(קטע 10 מתוך 17)

זה כבר היום השלושים שהאח שרוי בתרדמת. מבעד לחלונו רואה הגיבורה מטוסים זעירים חוצים את שמי הלילה עם הבהובם הנעלם בעננים. בשבוע שעבר שוב דחתה את מועד טיסתה; הודיעה במזכירות בית הספר שאין שיפור במצבו של אחיה ושעליה להישאר בישראל. בלילות היא משוטטת חיוורת במסדרונות הארוכים, מעורערת מדאגה ומחוסר שינה, וכבר הולכת ומסכינה עם המחשבה שיש לה חלק במצבו המר של אחיה; שהיא, בקנאתה לו, דווקא מעוצם אהבתה אליו, הטילה בו עין רעה.

היא מכה על חטא שהייתה ביקורתית כלפיו ועל הציניות שהפגינה כשהיה להוט כל כך להתחתן, ואחר כך, בליל כלולותיהם בירושלים, על הכתף הקרה שהפנתה אל גיסתה החדשה. היא מענה את עצמה על שתלטנותה, על אנוכיותה, מתחרטת על הלפיתה העיקשת שלפתה בה כל השנים את אחיה. אבל כל כמה שהיא מנסה להיזכר, כל כמה שהיא חוקרת ומלקה את עצמה, היא לא זוכרת שאי־פעם נגעה בו או שהוא נגע בה נגיעה מינית.

ובקיצו של עוד לילה היא מדשדשת עם שחר אל חשכת חדרו וחוזרת אל אוושת נשימותיו, מביאה את הכיסא קרוב אל מיטתו, וצווארה שח בצער ואת ראשה היא כובשת בין ידיה, וכשעולה הבוקר מגיעה אימה ומטלטלת אותה בחומרה בכתפה והיא מגלה שנרדמה ככה, מצחה שמוט על שוק רגלו של אחיה.

אימה מרחיקה את הכיסא אל מקומו ליד החלון. היא הביאה לה מיץ תפוזים סחוט מהקפטריה: ״קחי, תשתי קצת.״

באפה מעקצץ ריחם הטוב של התפוזים הטריים, ואימה מושיטה את הכוס ומביאה את הקשית אל בין שפתיה, והיא יונקת ממנה ופתאום מכה בגרונה הטעם הרע. ״איכס,״ היא מרתיעה את פניה בעווית של סלידה, ״זה מקולקל.״

אבל אימה מתעקשת: ״לא נורא. תשתי קצת.״

ההתעקשות המשונה של האם, וגם משהו סואן במבטה ובדריכות איבריה, מעורר את חשדה, מקומם אותה: ״לא רוצה, מה זה?״

עיניה של האם נואשות. ״אם זה יעזור,״ היא אומרת ביבבה, ״אז מה זה משנה מה זה? תשתי בשבילו,״ היא מתחננת.

היא מזעימה את פניה ומרימה את קולה עד שהאם מתייפחת ומודה שהרבנית מהלה משהו במיץ ואמרה לה שתיתן לה לשתות. ״זה טוב בשביל שלא לשמור טינה בין אחים,״ אימה נשברת וקולה נכמר, ״זה קצת מהשתן שלו, מסכן שלי, ממש קצת.״

ומזועזעת מעלבון ומגועל היא רצה אל הדלת ויוצאת למסדרון, רואה שם על הספסל את מבטו הקם של אביה ואחר כך את הרבנית מתפללת ליד החלון, וממשיכה ורצה אל שירותי הנשים. פניה בוערות במראות. היא פורצת אל חלל התא ורוכנת אל האסלה ומשתעלת בבכי לתוכה. היא מבקשת להקיא, אבל רק יורקת שוב ושוב.

היא פותחת במשיכה את כפתור הג׳ינס וקורסת מצומררת על האסלה. מימיה שוצפים בשאון, ניתזים בפראות. בד התחתונים מתוח בין ירכיה, והיא רואה, בין רסיסים רפים של שתן, רואה ומריחה את הלחלוחית השקופה שנקוותה שם בבד. הנוזל מבריק וחי ורענן מדי, צורם פתאום, כמו ראיה בוטה לכך שהיא חזקה ובריאה ומלאת חיות בעוד אחיה מוטל שם בחדר דומם, חצי מת, מחובר למכשירים. וגם כשהיא מתלבשת ויוצאת מדוכאת אל הכיור, רקותיה עוד פועמות ועיניה בראי אדומות ואשמות, וגם כשהיא רוכנת ושוטפת את פניה, נקישות הדופק שלה מוסיפות להלום חדות ודווקאיות על מפשעת הג׳ינס שלה כמו להוכיח את כוח החיים הנמרץ בה.

*

(קטע 11 מתוך 17)

בבית החולים נערך מבצע של התרמות דם. הוריה מבוגרים מדי לתרום, אבל הגיבורה נענית לקריאה ובשעת בוקר מוקדמת יורדת למעבדה שבקומה השלישית, ושם היא ממלאת טופס ונשכבת על אחת המיטות. נמדד לה לחץ הדם, נמדדים גם ערכי ההמוגלובין שלה. ומיד עם דקירת המחט מאדימה הצינורית ואצה ומתפתלת, והיא רואה את שלפוחית הניילון מתמלאת בנוזל דמה, שצבעו עז וסמיך כמו יין.

ואף על פי שגם הלילה הייתה ערה וראתה את הזריחה מחדרו של אחיה, היא אינה חשה סחרחורת, ואפילו נוצֶקֶת בה רעננות, ואחרי מנוחה קצרה ומיץ ממותק שנותנים לה לשתות, רגליה קלילות בדרכה למעלית, שרוול חולצתה עוד מופשל ובקפל זרוֹעה פיסת צמר גפן, וכשהיא עוברת על פני מחלקה אחרת באותה קומה, דלתותיה מחליקות זו מזו מאליהן וחרש נפתחות.

זאת מחלקת היולדות של בית החולים. היא רואה שם נשים מיניקות במסדרון ואחרות שהולכות ובאות בו. רואה אותן בחלוקיהן ובהילוכן הכבד, את שדיהן העצומים ואת הלאות באיבריהן, את השבריריות הנסוכה בפניהן, את חיוורונן. והאוויר פה חמים ולא ממוזג מדי כמו במחלקות האחרות, ונדמה שגם אנשי הצוות, אפופים בחמצמצות העדינה של אדי החלב, שורה עליהם איזו שלווה, והאור בחלונות רך יותר. נדמה שנקלעה אל ממלכת נשים, לשבט סודי שכולן בו אימהות ואחיות זו לזו, יהודיות וערביות, דתיות וחילוניות, ושרק היא עומדת בחוץ, משקיפה מן הצד.

מפעם לפעם עולות מאחד החדרים פעיות בכי. אלא שעכשיו זאת צווחה חדה ונוקבת, ואחריה מתחיל ליילל תינוק אחר, ואי־משם מתגבר בכיו של עוד אחד, כאילו הם שומעים ומתריעים זה אל זה, חשים בה שהיא זרה, ובליבה כבר מתערבלת ההזדהות הרחומה במין תחושת אימה, והיא נסוגה לאחור ופונה להסתלק. אלא שפתאום היא שומעת שקוראים בשמה. היא מסתובבת בתדהמה, והסחרחורת שלא נתקפה בה קודם, כשנשאבה ממנה מנת הדם, קמה בה ומהבהבת בין עיניה.

זה גידי. אולי עשור מאז שהם נפגשו בפעם האחרונה. בהילוכו המוכר ובמבטו הזורח הוא קרב לקראתה, דוחף לפניו עריסת תינוק על גלגלים. היא כמעט נשנקת מעוצמת חיבוקו, מריח צווארו. מעבר לכתפו היא רואה את התֵל הזעיר המחותל בעריסה. ״בדיוק אותו דבר,״ הוא מביט בה נרגש, משתומם, ״לא השתנית בכלל.״

גם הוא, אף שבלוריתו התדלדלה מאוד, ואף שכרס קטנה מצטיירת מתחת לחולצתו המכופתרת, נשאר מושך וגברי כשהיה. גידי היה החבר הראשון שלה בתל אביב, נסיך הקפטריה של בניין מדעי הרוח. היא הייתה בת עשרים ושתיים כשביקש ממנה אש, ואחר כך את מספר הטלפון, ובת עשרים ושבע כשהציע לה להתחתן והיא שברה לו את הלב. לאורך השנים הייתה שבה ומהרהרת בו מפעם לפעם, ולאו דווקא בחרטה, תוהה מה היה אילו הסכימה אז להצעה שלו, מה היה אילו נשארה עם גידי וחייתה איתו את חייה. כמה הייתה משמחת אז את הוריה, ובייחוד את אביה, שהתייחס אליו כאל בן, ואפילו יותר טוב: בה ובאחיה היה סונט ונוזף ואילו לגידי היו לו רק שבחים.

״מזל טוב,״ היא אומרת עכשיו. וכשגידי רוכן אל העריסה ומסיט בעדינות את בד החיתול להראות לה את הבן שנולד לו, מתנוצצת מאצבעו טבעת הזהב, ועל מפרק ידו השעיר היא רואה שהוא עונד צמיד פלסטיק תכלכל, וכמוהו כרוך גם על ידו הדקיקה להכמיר של בנו הישן. הוא נאנח בקורת רוח: ״תודה.״

בתנופת החיבוק נפל כדור הצמר גפן שלה והתגלגל לרגליהם. היא מתכופפת לרצפה ומרימה אותו ורואה את שטף הדם הסגול שהתפשט סביב נקב המחט בעורה. ועכשיו גם גידי רואה ופניו נעוות בהבעה כאובה, ״אוי...״ ובתנועת יד אופיינית, שכוחה, באותה רכות שהפשיל בה את קצה החיתול מעל פניו של התינוק, ידו נשלחת אליה בדאגה ומרפרפת על כתפה.

״את לא אמורה להיות בניו יורק בכלל?״ הוא אומר וגם הוא נבוך, ואולי גם הוא מציץ באצבעותיה לאתר שם טבעת נישואין.

בבת אחת היא נזכרת בכל מה שקרה ובאחיה השוכב בקומה השמינית, ויללה גבוהה ומרה כמעט פורצת מפיה כשהיא נזכרת בהם כמו שהיו פעם, בדירה של גידי ברוטשילד, בפיאט הכחולה שלו, אחיה מקדימה והיא במושב האחורי, מבעד לחלון ניבטת אליה צדודיתו היפה מראי הצד, או שהם מתחלפים, אחיה נוהג ועורפו של גידי לפניה, ומבעד לחלון הירידות לים המלח, או שזה שביל עפר בין פרדסים, והם בדרכם למסיבת טבע לילית. כמו שלישייה הם היו אז.

והיא חושבת גם על הוריה המסכנים, שעלצו בכל פעם שגידי הגיע איתם לארוחות שבת, כמה היו שמחים לראות אותו כאן עכשיו, ובדמיונה היא כבר עולה איתו למחלקה ומביאה אותו אליהם כמו שהייתה עושה אז, כמו מתנה לחג, אבל הרי אחיה שם בגלגולו החדש, והיא נזכרת עכשיו גם באשתו ובדודתה הרבנית ונמלאת בושה ואומללות ומיאוס, ורק הם בולמים את גל הבכי הגואה בה.

חבר משותף סיפר לו שנסעה לניו יורק ועל לימודיה שם. ״הבנתי שאת עושה חיל,״ הוא אומר מחייך, וגם היא מתחייכת בעקבותיו. ״לעשות חיל״ ו״להרבות נחת״ היו ביטויים מהלקסיקון הזוגי שלהם, משפתם האינטימית.

החיוך מאז עוד מרחף על שפתיו. ״זה מעודד, דרך אגב,״ הוא מחווה על הילד.

ליבה עוד נסער ונרעש, היא תוהה אליו כעבור רגע: ״מה מעודד?״

״עודד,״ הוא אומר בהטעמה.

״אהה,״ היא נאנחת בהבנה, בהרווחה, ״עודד.״

נולד רק שלשום בלילה. אימו מחכה שגידי יביא אותו אליה להנקה, הייתה לה לידה קשה והיא איבדה הרבה דם. ״הייתי מזמין אותך שתיכנסי איתנו, אבל,״ קולו דועך בהיסוס, ״ותאמיני לי שהיא הייתה רוצה לראות אותך, היא שמעה עלייך הרבה,״ הוא מוסיף בגיחוך מר.

ולרגע היא חושבת שאולי את המנה שתרמה לבנק הדם תקבל אשתו, וכשהיא תיניק את הבן שלהם יזרום בו גם משהו ממנה. עיניה לטושות בתינוק הישן, וננסכת בה שוב המחשבה שבגלגול חיים אחר זאת יכלה להיות היא שמחכה שם בחדר, ששדיה מלאים בחלב, שנישאה לגידי והרתה וילדה לו.

״טוב,״ הפעם זה הוא שנפרד ממנה, פורש את זרועותיו, ״הוא תכף יתעורר.״

ולהרף עין, כשהם שבים ומתחבקים, ליבה הולם בה ומתחננת בה הזיה משוגעת שהיא חוטפת את הילד אל חיקה, אותו ואת האבא, בורחת איתם.

*

(קטע 12 מתוך 17)

ביום שהתפרצה לחדרה של מנהלת הסטודיו ובקול רועד אמרה לה שהיא לא יודעת מה לעשות, שהיא חייבת לטוס בדחיפות לישראל, שקיבלה עכשיו שיחה מהוריה שהודיעו לה שאחיה מאושפז חסר הכרה בבית חולים — באותו יום הם עבדו באולם החזרות על הסצנה העשרים במחזה.

זאת הייתה ה־סצנה של טטיאנה, הסצנה בבר, שבשיאה היא רוקדת עם שלושת המטאטאים. היא הייתה רקדנית מחוננת, בוגרת האקדמיה לבלט של מוסקבה, דקיקה וקלילה כפרפר, וארבע דקות שלמות הפליאה בקטע מחול יפהפה שהיא מתנועעת בו שיכורה ומועברת מיד ליד בין שלושת המחזרים החגים סביבה.

היא הייתה בלרינה מהפנטת, אבל שחקנית בינונית למדי. כבר כשהוצנחה בכיתתם באמצע השנה השנייה — מוזרה ושתקנית, בבגדי המעצבים שלה וטבעות היהלומים — התפשטה השמועה שבעלה הוא בן של אוליגרך שבבעלותו שורת בניינים באפר איסט סייד, ומיד החלו כולם לפקפק אם בכלל נערך לה אודישן לפני שהתקבלה ללימודים.

ומן הרגע שהוכרז על הרכב הקאסט בהצגה, קמה כלפיה איבה. אמרו שהתפקיד היה מכור לה מראש ואפילו ״נתפר״ עבורה. אמרו שבעלה שימן את הנהלת הסטודיו בתרומה נדיבה, ובתמורה הובטח לו שבהפקת הגמר טטיאנה תזכה בתפקיד מרכזי שיבליט את כישוריה בקטעי מחול. אמרו שמתוך אותם כיסים עמוקים שולם גם שכרו של הבמאי המבוקש מהווסט אנד, והוא אף הגדיל לעשות וקבע את שמה של הדמות כשמה של השחקנית: טטיאנה גילמה את טטיאנה, בתו הצעירה של הקוסם.

*

בסצנה העשרים הקוסם ושתי בנותיו מתגלגלים לעיר טוסון שבדרום מדינת אריזונה. הם מתמקמים בחניון קרוונים שצופה על המדבר. אלה הימים שאחרי חג המולד, והעיר מוצפת משפחות בחופשה. ״וולפגנג הקוסם ובנותיו״, מכריזה הכרזה הצבעונית שמתנוססת על דופנות הקרוון, ויחד הם מעלים את המופע ערב־ערב, ואפילו פעמיים ביום — גם בירידי אוכל ובמרכזי קניות, גם במועדוני קשישים — הבנות מפרקות את ציוד הבמה, ואביהן, אחרי שגבה את התשלום, מעמיס את הציוד בחזרה אל תא המטען.

אליזבת בת עשרים ושלוש, ומקטנותה התנסתה בחיי נדודים מחוף לחוף. הוריה הכירו זה את זה באמסטרדם בבית ספר לאמנויות הקרקס, וכבר כשהייתה בת שלוש, בקוקיות ובחצאית טוטו, העלו אותה על הבמה; אימא שלה, זקופת גו, באף ליצן אדום, רוכבת על חד־אופן, ואביה, בכפפות לבנות, בולע אש ומפריח מפיו להבות. בת שמונה כבר הייתה ״אליזבת ילדת הפלא שמדברת מהבטן״. במסעותיהם בדרכים אביה היה מתרגל איתה — ״לוקח״ ממנה את הקול שלה, שוב ״לוקח״ ושוב ״מחזיר״ — עד שלמדה לדבר בלי להזיז את השפתיים. אימה קראה איתה ספרים ולימדה אותה חשבון.

ערב אחד, כשהייתה אליזבת בת שתים עשרה, אימה חשה פתאום ברע ובלילה התעלפה, וכעבור תשעה ימים מתה בבית חולים ליד ורמונט. אחר כך המשיכו אביה והיא להופיע כצמד, הוא עם להטוטי האש והקלפים, והיא עם מופע הפיתום והחד־אופן, ושניהם משתחווים שוב ושוב לקול תשואות הקהל. ימים ארוכים היו נוסעים בשתיקה בין תחנה לתחנה. הגשם התדפק על גג הקרוון, אביה ספון בתא הנהג, והיא מאחור, על סדיניה המוכתמים בכתמי קטשופ ובפירורי דונאטס, קוראת בספרי הכיס של אימה. בלילות המושלגים הם התאכסנו במוטלים זולים בצד הדרך. אביה היה שותה שם. היו נתקעים באיזו עיירה ערפילית באמצע שום מקום וצופים שעות בטלוויזיה בכבלים.

תמיד ידעה שלאביה יש בת נוספת, צעירה ממנה בשמונה שנים, שנולדה לו מאישה אחרת, ואחרי שאימה של אליזבת נפטרה, נסעו היא ואביה לקנזס סיטי להיפגש איתה ועם בתה. טטיאנה הייתה אז בת עשר, קטנה ובובתית כמו שאליזבת דמיינה אותה, בלונדינית וכחולת עיניים ודומה כמו מיניאטורה לאימא שלה — מלצרית בדוכן אוכל מהיר. הם בילו יחד שמונה ימים, ובסופם התחבקו המבוגרים שוב. הפעם קצרות, בפנים חתומות. הבנות היו מאושרות זו בזו. אימה של טטיאנה הסכימה שתישאר עם אליזבת ועם אביה ותצטרף למסעם מזרחה. הם קבעו להיפגש שוב בפילדלפיה בפברואר, אבל בסוף ינואר היא דחתה את הפגישה ליוני, ולקראת יוני דחתה שוב לפברואר. מאז חלפו חמש שנים, וטטיאנה היא כעת נערה בת חמש עשרה.

באחד הלילות בטוסון האחיות יוצאות העירה לשתות בירה. אליזבת בז׳קט ג׳ינס ובנעלי סניקרס, וטטיאנה בעקבים גבוהים ובמעיל מפרווה סינתטית שגולש עד שוקיה. שערה פזור והיא עדיין מאופרת באיפור הבמה. עיניה משוקדות וריסיה מלאכותיים ועל מצחה מנצנץ כוכב מפתיתים מוזהבים. הן נכנסות לבר על הכביש המהיר. המקום חשוך ומעופש, וקישוטי כריסמס מרופטים תלויים על הקירות.

״סאונד!״ אי־משם נשמעת קריאתו הנרגנת של הבמאי. באיחור־מה נשמעת מוזיקת קאנטרי ועולה המיה רחוקה של שיחות.

אליזבת מביאה מהבר רבע ליטר עבור שתיהן. טטיאנה לוגמת מהבירה בהיחבא, בולשת בעיניה לצדדים.

קורא שוב קולו של הבמאי: ״השלישייה! עכ־שיו!״

מצד הבמה השמאלי הם נכנסים זה אחר זה. שלושתם בחליפות ערב שחורות, משופמים ומזוקנים, ולשלושתם עניבות צוואר של קאובויים. הם נבדלים זה מזה רק בתכשיטי הזהב שהם עונדים: לראשון חישוק של נזם זהב באף, לשני שרשרת חוליות זהב על חזהו, ועל אצבעו של השלישי טבעת חותם.

״האם נורשה להצטרף?״ הם שואלים בקול אחד.

אליזבת, שעיניה של אחותה מפצירות בה, מהנהנת. זה עם הנזם מושך כיסא ומתיישב לידה. השניים האחרים כבר רכונים מימינה ומשמאלה של טטיאנה: זה עם השרשרת קד קידה ומושיט לה סיגריה, וזה עם הטבעת מקרב אל פיה להבה של מצית. טטיאנה מאדימה ומצחקקת כאילו נישקו אותה.

בעל הנזם מזהה אותן: ״אתן לא הבנות של הקוסם ההוא?״ הוא אומר, מופתע, נזכר שראה את הקרוון נוסע במרכז העיר, ״וולפמ...״

״וולפגנג,״ אומרת אליזבת.

מבטי השלושה נעים ממנה, שחורת העין, שעורה ושערה כהים, והולכים אל החיוורון הבלונדיני של טטיאנה, שעיניה הכחולות נוצצות. ״אתן לא באמת אחיות,״ אומר בקריצה ספקנית זה עם הטבעת.

״חצי אחיות!״ ממהרת טטיאנה להשיב. היא כבר שתויה, ומוסיפה בצווחה כמעט: ״אני מאימא אחרת!״

היא מסוחררת מתשומת הלב. נלהבת מהתחרות שהיא מלבה בין הגברים, היא נושכת בפתיינות את שפתה התחתונה, ואף מסירה מעליה את המעיל. מעל הגרבונים היא לובשת רק את בגד הגוף הנוצץ של המופע. עיני הגברים לוחכות את רגליה, והיא מניפה אותן בהנאה מול פניהם, והם, בתאווה גלויה, כורעים לקרסוליה.

אליזבת עוקבת אחרי המתרחש מהצד — בדאגה ואחר כך בהשתאות — אבל לא מתערבת. ״בנות של קוסם?״ אומר לה זה עם הנזם. ״אז את בטח יודעת מה פירושו של לחש הקסמים.״

היא מביטה בו פזורת נפש, והוא ממשיך: ״אברקדברה?״

״אורות!״

טטיאנה פורצת בצחוק היסטרי. זה עם הטבעת לוחש לה סוד באוזן אחת, וזה עם השרשרת ממתיק על אוזנה האחרת. היא כולה מרוגשת ומנפנפת בריסיה ומגלגלת את עיניה לתקרה. הכוכב במצחה מהבהב.

בעל הנזם אומר שקרא פעם בעיתון שזה בא מארמית עתיקה, ושבמקור אלה היו שתי מילים: ״אברא כדבריי. כלומר יתחוללו הדברים על פי מוצא פי.״

טטיאנה אומרת בקול מתחנחן: ״לשלוף שרשרת של ממחטות מהפה... ואני יודעת... אני יודעת להעלים אהה... מטבע... מאחורי האוזן...״

בסצנה מוקדמת יותר במחזה — הסצנה שבה טטיאנה מקבלת וסת בפעם הראשונה, ואליזבת, מבעד לדלת השירותים, מדריכה אותה איך משתמשים בטמפון — נאמר על טטיאנה שהיא בתולה. כך אליזבת מניחה, וגם אין לה סיבה לחשוב אחרת, והרי היא ואחותה נמצאות יחד כל היום וישנות זו לצד זו בלילות. אלא שהקהל יודע את מה שאליזבת אינה יודעת, על מה שקורה שם לפנות בוקר בקרוון החשוך אחרי שאליזבת מתלבשת ויוצאת לריצה, וכעבור שעה, כשהיא חוזרת נמרצת ומיוזעת, אביה מטגן ביצים, אחותה עוד ישנה, אין לו זכר.

והנה כאן, בסצנה העשרים, נשיותה של טטיאנה מתפרצת לעיני אחותה. אליזבת נעמדת על רגליה ומביטה בה — בפליאה ואחר כך בתימהון — כמו על ניצן שנפתח בן־לילה. היא רואה את שדיה שתפחו ואת ישבניה שהתעגלו ואת עורה שקורן ורדרד וחלבי כמו אפרסק, ופתאום — את התפיחה הקלה בבטנה. זה הרגע שמכה באליזבת הידיעה שלא רק שאחותה איבדה את בתוליה ולא סיפרה לה על זה, היא גם בהיריון.

״אורות! עכשיו!״

הבמה מחשיכה. מעגל של אור ירח מלווה את צעדיו הכבדים של הקוסם לתוך הבמה. בקרוון הריק הוא מתעורר משנתו. ״אליזבת?״ הוא קורא אל האולם החשוך, מנסה שוב, ״טטיאנה?״

עכשיו הם שלושתם סביבה. גם בעל הנזם, שאיבד עניין באליזבת ומתרפס עם האחרים לרגלי טטיאנה. זה נותן בין שפתיה דובדבן אדום, בכפו של השני מתגלה פתאום שזיף סגול תפוח, ואי־משם שולף השלישי בננה, מקלף אותה בן־רגע, וטטיאנה פשוקת שפתיים ועיניה עצומות, מתנשקת עם האחד וידה על צווארו של האחר.

״רוצים לראות איך אני...״ היא פונה בנימה מתפנקת גם לשלישי, שראשו טמון בין ירכיה, ״מדברת מהבטן?״

״אליזבת!״ זועק הקוסם מקצה הבמה, ועם המוזיקה שעולה ומתגברת כולו מזדעק, ״אליזבת!״

כאן היה אמור להתחיל קטע הריקוד. הקטע שבו הגברים מניפים את טטיאנה מהכיסא, ומעולפת, רוטטת מתשוקה, היא נישאת בידיהם באוויר. אבל פתאום נשמעה צעקתו של הבמאי: ״קאט! קאט, קאט!״

המוזיקה חדלה ובאולם השתרר שקט. כל האורות נדלקו. בקצהו הרחוק הם ראו את הבמאי ואת אנשי ההפקה שהתאספו סביבו. מתלחשים בפנים קודרות, מבטיהם מתרוצצים. ורק כעבור כמה רגעים, רק כשעוזרת הבמאי התקרבה מבוהלת אל הבמה, הבינה הגיבורה פתאום שהם כולם מסתכלים עליה, גם ג׳יימס וכל חבריה לכיתה, המתקבצים סביבה, ושהטלפון בידה של עוזרת הבמאי זה הטלפון שלה. הבינה שהם הפסיקו את החזרה כי בחדר ההלבשה הוא לא חדל לזמזם, ומישהו ענה בסוף, ועכשיו זה היה אבא שלה על הקו, ובקול בוכים הוא בישר לה את מה שקרה לאחיה.

*

(קטע 13 מתוך 17)

ובערב אומלל אחר היא נכנעת לדמעותיו של אביה ומצטרפת אליו למונית המחכה בחניון בית החולים. הם נוסעים לבני ברק. שם, אחרי תרומה נדיבה שתרמו הוריה לבית כנסת, יתקיים ליל שימורים של תפילות ותחנונים למען אחיה.

בית הכנסת מואר והומה מתפללים, והרבנית מקבלת את פניהם בשער, מפרידה אותה מאביה ומובילה אותה לעזרת הנשים בקומה השנייה. היא לא מתנגדת כשהיא מושיבה אותה לצידה. החום והחיות שקורנים מבשרה העבה של הרבנית אפילו נוסכים בה רוגע. מן הספסלים מציצות בה עיני הנשים בחמלה, בסקרנות, ומיד רוכנת אליה מישהי ומניחה בחיקה ספרון תהלים פתוח. ״אליך יהוה אקרא״, עיניה נעות בעקבות אצבעה של האישה, והגיבורה מהנהנת, ״ואל אדוני אתחנן״. הרבנית נוגעת בכתפה ונותנת בידה כוס מים ומורה לה לברך ״שהכול נהיה בדברו״, ועם הלגימה הראשונה היא מבינה שזה ערק. היא צמאה מאוד ורוצה מים, אבל הפעם מצייתת ושותה את הכוס עד תומה.

למטה בחצר שוחטים כבש. נדר קורבן, עובר מלמול בין הנשים, כפרת עוונות על ראשו של החולה. מכווצת במקומה היא שומעת את החיה פועה ונאנקת חרש. וכשעולה הד מקהלת הגברים, היא מזהה שם את יללת קולו המתחנן של אביה, ועיניה מתמלאות דמעות. היא עוצמת אותן, והדמעות גולשות במהירות אל צווארה. שוב ושוב הם קוראים בשמו של אחיה ומבקשים לו כפרה. עכשיו סוגרות הנשים את הפתחים מפני גלי העשן וריח חריכת הבשר, אבל המקום נהיה מחניק אפילו יותר. למטה מברכים על היין, ואת הגביע שנשלח לקומה השנייה הן מעבירות מיד ליד ומביאות אל פיה. גם מגש הבשר הצלוי, המהביל, מועבר אליה, ואחריו עוד כוס מלאה ערק.

היא מזיעה וקשה לה לנשום. נתמכת מימינה ומשמאלה היא יורדת ברגליים כושלות בגרם המדרגות, ואחריו בעוד אחד, עד לקומת המרתף של בית הכנסת, חלל קטן ואפלולי, שמנצנצת בו בריכה קטנה, סהרורית, וגחלים אדומות לוחשות סביבה. באה הבלנית ומובילה אותה בזרועה אל מסדרון חלקלק, והיא נותנת לה שתפשיט אותה, ועירומה ויחפה היא נותנת לה יד ובאה אחריה צעד צעד.

היא יורדת ברעד אל המים. על שפת הבריכה עומדת מעליה הרבנית ומורה לה לטבול עד מעל לראשה. היא יורדת וטובלת, עולה מתנשמת וצוללת. כפרת עוונות, עומם באוזניה קול התפילה, כפרת עוונות, היא מריחה עשבים נשרפים. זה עשן אחר, מתוק, שעולה באפה, והיא שואפת אותו ברצון, מלוא ריאותיה, מתמלאת בעשן, וקולה עולה מפיה זר ועמום כמו בחלום, חוזר ואומר אמן, אמן־ואמן שוב ושוב.

*

(קטע 14 מתוך 17)

לקראת פרקי הסיום חש הסיפור את קיצו הולך ומתקרב, ומבקש כאן פיתול אחרון, עוד סטייה אחת חשובה מהדרך הראשית.

בבית החולים הגיבורה נזכרת בחלום שחלמה בשנה שעברה. זה היה זמן קצר אחרי שחזרה לניו יורק מביקורה הקודם בארץ, ביקור שעמד בצילו של המפגש המדכדך עם אחיה. גם אז, בחדרה באיסט וילג׳, כשהקיצה באחת בצהריים משינה טרופה אל האור הסתווי, השתאתה זמן ממושך על החלום הקודר, קמה ומצאה עט ושרבטה אותו על דף מחברת, ורישומו החי עוד ליווה אותה במחשבותיה ימים רבים אחר כך. וגם כעת, לנוכח מצב הביש של אחיה, כשהיא שבה ונזכרת בפרטי החלום, היא תוהה עליו ומוטרדת ממנו מחדש.

הם היו על מדשאה גדולה, באיזו גינה ציבורית מוצלת בעצים. גם הוריה היו שם, ובחלום, היא נזכרת, הם לבשו שלושתם טוגות לבנות, כמו יוונים קדמונים משום־מה. את ראשו של אחיה עיטר זר, ענף של עלי זית. בהמשכו של החלום — עוד ועוד פרטים עולים בראשה, והיא מצטמררת כאז, צובטת בין עיניה — התגלתה הסוסיתא הישנה, המכונית שהייתה להם פעם.

היא מרימה את ראשה ומגלה שמה שחשבה לצילם של עצים אינו אלא הערב היורד. במדשאה יש מין עיגול בטון אפור, הוריה מרימים אותו, ומתגלה בור באדמה. הוריה מורידים אותה אל תוך הבור. היא לא תמהה ולא מתקוממת. גם אחיה שותק ולא מתערב. מכאן והלאה נקודת התצפית שלה היא מתוך האדמה.

היא רואה את שלושתם עוזבים את הגן. מבטה נמשך אחריהם אך גרונה אינו משמיע קול. פתאום היא חשה את הלמות ליבה. היא נזכרת בבהלה שמישהו מת. היא נלחצת ומנסה להיזכר מי זה, וכבר היא רואה את הסוסיתא מתרחקת על הכביש. היא מונה אותם בעיניה, בנשימה עצורה, הם רחוקים וכמעט נעלמים, אבל שלושתם שם במכונית — גם אחיה, והיא חשה הקלה. פעימות ליבה נמרצות משהוקל לה על ששלושתם בחיים. התחושה בחלום שבה ומתחיה בה: רחמיה על עצמה, בדידותה והצער על שעזבו אותה לבדה בתוך הבור — כל אלה נבלעים בידיעה שלא אונה כל רע לאף אחד מהם.

*

(קטע 15 מתוך 17)

לא מכבר הועבר אחיה לאשפוז במחלקה הקרדיולוגית בקומה השמינית. עובד שם בצוות סטז׳ר ערבי, רופא צעיר מאום אל־פחם, שלפעמים באישון לילה, כשהגיבורה יורדת אל קומת הקרקע ויוצאת לעשן, היא פוגשת אותו מעשן על הספסל. מלילה ללילה, באורו של הפנס המאיר על רחבת הכניסה, נקשרת ביניהם שיחה. שמו זיאד, והוא בן עשרים ותשע ומאורס לצעירה ממזרח ירושלים, סטודנטית לרוקחות. עיניו סקרניות, דיבורו מאופק, ואת העברית הטובה שלו צובע המבטא הערבי באיזו נימת אירוניה מתקמרת. הוא שואל אותה על חייה בניו יורק ומתעניין בלימודי המשחק ומספר לה על שנותיו בפדובה, על בית הספר לרפואה שלמד בו.

מתפתחת ביניהם ידידות. מפעם לפעם מציץ ראשו בפתח החדר, והוא מברר אם בא לה משהו מהקפטריה, או שהיא מוצאת על השידה עוגייה במפית או פרלין שוקולד שהגניב לה מחדר הרופאים. יותר מכול היא מכירה לו טובה על הכבוד ועל הסבלנות שהוא נוהג בהוריה בכל בוקר כשהם מגיעים למחלקה. וכנהוג כלפי משפחות החולים, כשהוא פונה אליהם או מדבר איתה עליהם, גם בפיו הם ״אימא״ ו״אבא״.

ובאחד הלילות, כשהוא יוצא להפסקה שלו, הוא נעצר מהילוכו במסדרון, והיא קמה ומצטרפת אליו. כשהם יורדים יחד במעלית, היא מסתכלת בבבואות שניהם שמחזיר הראי, מסתכלת בעורו השחום ובשערו הכהה, בקומתו השווה לקומתה. ואולי זה משהו בתאורה או בחלוק הלבן שלו שמזכיר לה את החלום שחלמה, פתאום הוא נראה לה קצת כמוהם, דומה לה ולאחיה — אחיהם הקטן.

על הספסל בחוץ הוא זורה על נייר הגלגול טבק מן השקיק ומגלגל לו סיגריה, וזאת לא הפעם הראשונה שהוא מתבל אותה בפתיתי מריחואנה, שואף ומעביר מידו אל ידה. ״אני ממש זוכרת את התחושה בתוך הבור,״ בהשפעת הג׳וינט היא מספרת לו על החלום, ״זה היה כל כך מוחשי,״ היא משתוממת, ״כל כך ברור, כאילו זה קרה באמת.״

אחרי יניקה עמוקה, מבטו מצומצם מפני העשן, הוא אומר: ״את מפחדת עליו. זה האח שלך. זה טבעי.״

״כן, לא...״ היא מתבלבלת, ״כן, אבל חלמתי את זה מזמן, לפני שנה בערך, הוא היה אז בריא לגמרי.״

וכשהוא קם, מועך את הבדל ומשליך למאפרה, גם היא נעמדת, אם כי באי־רצון, וראשה סחרחר עליה. ואחר כך, כשהם חוזרים, בתנופת המעלית נתקפים קרביה חולשה, וידו כמו מן המוכן חשה אליה. עצומת עיניים היא נלפתת בו, מוצאת את שפתיו. וכשנפתחות הדלתות הם נפלטים אל קומה אחרת, שוממה ואפלולית, והוא מוביל אותה בידו לתוך חדר המתנה ואל עוד מסדרון, ושם הוא פותח דלת אל חדר צדדי — משטח נירוסטה מתנוצץ מתוכו לרגע, מסתמנים ארונית ובלוני חמצן, צללית של כיסא גלגלים — וידו מנחה אותה מגבה פנימה.

הוא לא מדליק את האור. בעלטה גמורה הוא מפשיט אותה, והיא מוצפת בריחו ובקרינת עורו, באד נשימותיו, מרעידה והומה אליו. הוא נושא אותה ממותניה ומשכיב אותה על מיטת הנירוסטה. צינת המתכת בגבה וחומו הגברי מעליה, וטוב לה, אחרי ימים ארוכים שהייתה קפוצה ומתוחה כל כך, מתענה בחרדה, פניה טמונות בשער חזהו ותשוקתו מנחמת אותה. עוד שעה ארוכה ראשה נח בחיקו, ושניהם דוממים אל התקרה.

ואחר כך הוא ממשיך בדיוק מהנקודה ששיחתם על הספסל נקטעה בה: ״זה יוּסֶף, נכון? זה שהאחים שלו מקנאים לו? גם הוא מורידים אותו לבור.״

״מקנאים בו,״ היא מתקנת בלחישה.

כעבור רגע הוא יורד לסוף דעתה. ״מקנאים בו.״

וכשהוא נוטה על צידו ועוטף בירכו את ירכה, מנשק רכות לכתפה, לצווארה, מנשק בתוך שערה, היא חושבת שאולי דווקא הניסוח שלו היה הנכון, ומה שנרמז מתוך החלום לא היה שריד של קנאה קדמונית באח קטן, אלא קנאתה לו — שאותה ביקשה לקבור, ואת עלבון ריחוקו ממנה, את הבושה והאשמה ברגשותיה כלפיו. אותם — העזים כל כך, המביכים כל כך, הממאנים להרפות — טמנו הוריה בתוך הבור שבחלומה.

וכשהם מתלהטים שוב על מיטת הנירוסטה והוא מעלה אותה על מותניו, היא נזכרת במחשבה שעברה בראשה כשהביטה בו בראי המעלית: כמה הם דומים, וצעקתה בחושך מטלטלת אותה.

*

(קטע 16 מתוך 17)

ואולי בכל זאת היה משהו. איזה סוד שנשמר ביניהם מילדות. זה לא משהו שהגיבורה נזכרת בו רק עכשיו, בלילות לצד אחיה בבית החולים, אלא משהו שזכרה תמיד, וידעה שגם הוא זכר אותו, אפילו שמעולם לא דיברו עליו.

הם קראו לזה ״גלגולים״. זה קרה רק פעמים אחדות, אולי ארבע או חמש פעמים, ורק באיזה חורף אחד, כשהחשיך מוקדם. אחרי שאימם הייתה יוצאת מהבית ומשאירה אותם לבדם, הם היו נכנסים לחדר השינה מוגף התריסים שלה ושל אביהם, נכנסים מתחת לשמיכות הפוך, ומצומררים מצינת המצעים היו מצטווחים ומשתוללים כדי להתחמם. שניהם במיטה הזוגית הרחבה היו מתגלגלים מצד לצד. היא, בשמיכתה, הייתה מניעה את עצמה מהבטן אל הגב ושוב אל הבטן, והוא, בעקבותיה, מהצד של אימא אל הצד של אבא, פעם ועוד פעם.

היא הייתה אז בת שתים עשרה, או בעצם עוד קודם, והוא היה צריך להיות אז בן שבע או שמונה. מתישהו היא הייתה נלפתת בו ומצמידה אותו אליה, והם היו מתגלגלים יחד, נעים מכאן לכאן כגוף אחד. אולי חיבקה אותו חזק מדי, הבהילה או החניקה אותו, ואולי לא רק צינה וחום היו שם, היה עוד. היא מתכווצת במבוכה כשהיא נזכרת איך נרעדה והתנשמה אז, נזכרת באחיה המרעיד גם הוא, קטן כל כך ומבולבל, במבטו שהתערפל בחושך, מרוגש ממנה.

אבל זהו, זה כל מה שהיא זוכרת. ואם קרה עוד מעבר לכך, לא עולה בזיכרונה שום דבר אחר. ועכשיו, בדרכה מבית הוריה חזרה אל בית החולים, אחרי שהתקלחה שם ומצאה בארון שלהם טישרט ישנה שלו, ורחרחה את הבד ותרה אחרי שריד של ריח ולבשה את החולצה, שהייתה גדולה עליה בשתי מידות, עכשיו, במושב האחורי של המונית, היא מושכת את שולי הצווארון אל מעל לגשר אפה, ופתאום היא חושבת שאולי בזה מדובר, שם הכול התחיל, ב״גלגולים״ ההם.

וכשהיא תוהה מה מזה אחיה זכר ומה סיפר לימים לאשתו, ומה היא, אביגיל, כמו ב״טלפון שבור״, הלכה וסיפרה לדודתה; כשהיא תוהה אם ההאשמה שהטיחה בה הרבנית בקעה בכלל ממשחק ה״גלגולים״ ההוא, אגרופיה נקמצים בבת אחת ופניה בחלון מקשיחות ועיניה בוערות, והיא אוסרת על עצמה ללכת אל הרבנית ולהתוודות, בשום אופן לא תאמר לה שהיה שם משהו, שהיה איזה משחק לא כשר ששיחקה עם אחיה לזמן־מה, הרי זה היה כל כך תמים וגם היא הייתה אז ילדה; רק תצרח ותצרח שתמיד היו לבושים, תמיד, היא בבגדיה והוא בבגדיו.

*

(קטע 17 מתוך 17)

לקראת העמודים האחרונים של הספר קורה נס. הרופאים מצילים את חיי אחיה החולה של הגיבורה, הוא חוזר לאיתנו ומשוחרר מבית החולים. בביתו שבירושלים הוא מדליק את המחשב. בזמן שנעדר מן העולם הצטברו לו בתיבת ההוטמייל עשרות הודעות חדשות.

בין השאר הוא מוצא שם שתי הודעות ששלחה לו אחותו. האחרונה נשלחה מניו יורק, לפני כמה שבועות, הודעה קבוצתית שהפיצה בין בני משפחה וחברים: תמונות שלה מערב הבכורה, חיוכה זורח באורות הבמה, בחיקה זר ורדים אדומים, וחבריה ללהקה מוחאים לה כפיים. הוא גולל עוד מטה ומוצא ממנה הודעה נוספת, קודמת, שממוענת רק אליו, מכתב שכתבה לו כשעוד הייתה בארץ.

במכתב היא מתארת לו את החדר שבו אושפז. היא מספרת לו שרק לפני שלושה ימים הועבר לכאן, למחלקה הקרדיולוגית במאיר, ושעד אז, חמישה שבועות ויומיים, שכב במחלקת טיפול נמרץ. היא מתארת את מכשירי ההנשמה ואת צינורית החמצן ואת האינפוזיה, את אוושת חזהו העולה ויורד. ״אנחנו בקומה השמינית,״ היא כותבת, ״השעה ארבע לפנות בוקר, ומעבר לזגוגית מחווירים השמיים כמו הסדינים כאן. על השידה לימינך יש ספרי קודש ושלוש חמניות בעטיפת צלופן שמישהו הביא, ושמו אותן בכד מים לידך. והנה עכשיו גם נשמע מבחוץ ציוץ ציפורים, איזו ציפור קטנה באה והולכת מאדן החלון, שורקת ומעופפת ושורקת.״

הוא קורא ממסך המחשב, וקולה עולה באוזניו, ברור וקרוב, כמו שעלה פעם מהמכתבים היפים שהייתה שולחת לו בתקופה שהיה בצבא, ואחר כך, בזמן שטייל בהודו ופתח את ההודעות הארוכות שלה בתחנות מעופשות של אינטרנט קפה; הוא קורא ורואה את תנועת שפתיה ואת עיניה המדברות — את תבנית פניו מוטבעות בתבנית פניה, אחותו הגדולה.

״הכול בסדר?״ אביגיל מתקרבת מפתח החדר. בימינה היא תומכת בגב התינוקת הרדומה על כתפה השמאלית. בשבת הבאה ימלאו לה חודשיים. הוא מהנהן אל אשתו ומוחה את הדמעות הזולגות אל זקנו, מביא את כף ידה אל שפתיו ומנשק אותה. אשתו ובתו יוצאות ופונות לסלון, והוא ממשיך לקרוא:

״באמת אהבתי אותך יותר מדי, כמו שצעקת עליי אז באוטו, כשחזרנו מתל אביב. שמאז שהיית קטן נאחזתי בך, רציתי שתכרכר סביבי ועשיתי אותך הצל שלי. כן, בעבותות. וגם כשגדלנו, מעולם לא הרפיתי ממך ורק עיכבתי אותך כל השנים. נכון, אני אשמה. אשמתי שהייתי אחותך הגדולה ושאהבתי את אחי הקטן אהבת נפש. חנקתי אותך מרוב אהבה.״

כאן נימת המכתב משתנה בבת אחת, כנראה נתקפה חרדה והיא מתחננת לאלוהים שיציל אותו, מתחננת שישמע את תפילתה ויחזיר אותו בריא ושלם לחיים. ״אלוהים שבשמיים״ — היא כותבת, ושיכולי האותיות והמילים שנדבקו זו לזו, שגיאות ההקלדה, מלמדים על סערת נפשה אז — ״אם באמת קרה משהו כזה, אלוהים, משהו עקום בילדות שלנו שאני לא זוכרת, משהו שאני הדחקתי ואולי התעורר בזיכרון של אח שלי והוא סיפר על זה לאשתו, ואפילו אם זה קרה בתמימות, אלוהים, מתוך סקרנות של ילדים, בחוסר מודעות, כמו שקורה לא פעם בין אחים, אנא סלח לי, אלוהים, בבקשה תסלח לנו.״

אחר כך חזרה לכתוב ישירות אליו, נשטפה ברגשנות אחרת: ״ואתה יודע מה? אולי גם במה שאומרת הדודה הזאת של אשתך יש חלקיק מעוות של אמת. הרבנית המלוכלכת הזאת וההזיות הסוטות שלה, אולי היא הבינה כאן משהו. אולי הקרבה בינינו (הנפשית לעזאזל!), שלושים ומשהו שנים, ברית הנשמות שלנו שבוקר בהיר אחד פתאום נמאסה עליך כל כך, באמת נהייתה חזקה כמעט כמו ברית נישואין, והתמונות שלנו מהפורים ההוא (כשאימא חשבה שלהלביש אותנו בתחפושות של חתן וכלה זה בסדר גמור) היה בהן רמז לבאות.

אז הנה, בשם אלוהים, בשם כל הקמעות ותמונות הקדושים וספרוני התהלים שאימא והרבנית טמנו לך מתחת לכרית וגם במגירות כאן, אני נותנת לך גט של אהבה. אח שלי יקר, אהוב ליבי, מר נילסן שלי, אני משחררת אותך לחיות את חייך, וגם את עצמי אני משחררת ממך. הלילה אני טסה לניו יורק. אני חייבת לחזור. הנה תראה, הציפור השיכורה על אדן החלון, היא והתאומה שלה שהצטרפה אליה, הן יהיו לנו עדות. שתי ציפורים ושלוש חמניות, נעשה מה שרצתה הרבנית המטורפת שלך ונתגרש אחות מאחיה. אם זה באמת מה שיחזיר אותך לחיים, אם זה מה שצריך כדי שתראה שוב את אור השמש, ואת אשתך היפה ואת החיוך של הילד שלך, בעזרת השם, אז הנה אני פוטרת אותך ממני ועוזבת אותך הלילה שתהיה חופשי לנפשך.

״אלוהים, תן שזה יעזור, תעשה שזה יעזור, אלוהים״ — היא חותמת בשורה בתחתית ההודעה — ״בבקשה תעזור לנו.״