
שירת הארה: תרגומים מהשירה הבודהיסטית העתיקה
אביתר שולמן
₪ 44.00
תקציר
בספר זה מובאים תרגומים מן הכתבים הבודהיסטיים העתיקים ביותר הידועים לנו. אלה הם שירים פילוסופיים המבקשים לתאר במילים את חוויית ההֶאָרָה, את התודעה המקיימת חוויה זו ומאפשרת אותה, ואת דמותו של האדם המוּאָר – הבודהה או תלמידו. מבין המסורות שנאספו כאן ראוי לציון מיוחד “פרק השמיניות” (Aṭṭhakavagga), הסוקר את פנים נפשו של האדם שאינו נאחז בשום דבר, שאינו מחזיק בכל השקפה או דעה ואינו כופה את נקודת מבטו הרעיונית או הרגשית על העולם.
“הפרק על המַעֲבָר מֵעֵבֶר” (Pārāyanavagga) מתאר כיצד נחלץ תלמידו של הבודהה משיטפון המציאות וחוצה אותו אל חוף המבטחים של הגדה שמעֵבר, שבה שורר שקט פנימי מלא. שירים אחרים מאפיינים את האהבה וההתנתקות, הברכה והמכשולים המתפתחים לאורך הדרך הבודהיסטית. מתוך השירים עולה התהייה על טבעה של ההֶאָרָה, והאם היא מתארת חוויה רגעית או מצב סופי. בעיקר נשאלת בהם השאלה האם יש להתעוררות משמעות לגבי מה שיתרחש באדם לאחר מותו – האם ייחלץ האדם המואר ממעגל הלידה והמוות?
ד”ר אביתר שולמן מלמד פילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית בירושלים והוא עמית מנדל לפוסט-דוקטורט במכון “סכוליון”.
ספרי שירה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 175
יצא לאור ב: 2013
הוצאה לאור: כרמל
ספרי שירה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 175
יצא לאור ב: 2013
הוצאה לאור: כרמל
פרק ראשון
מה לימד הבודהה? מה עיקר בדרך שהנחה את תלמידיו ומאמיניו? טווח התשובות לשאלות אלה מפתיע: נמצא ביניהן את אמירתו של הפילוסוף ההודי הבודהיסט נאגארג'ונה, שאמר, כאשר הדגיש את ריקותה המלאה של הדרך הבודהיסטית עצמה, כי "הבודהה לא לימד דבר, באף מקום, לאף אחד". במקביל, תשובה לא פחות "בודהיסטית" תהיה זו של המאמין בממשותה הפיסית של "הארץ הטהורה", אותו רקיע מערבי מהודר ועוטה יהלומים, שם הוא מקווה להיוולד לאחר מותו בנוכחות הבודהה אמטיבהה בזכות שינון חוזר ונשנה של המנטרה שלו. בודהיסט אחד יטען כי לב הבודהיזם במאמץ להתגבר על מעגל הלידה והמוות ולסיים את הקשר אליו הניזון מתשוקה, בעוד אחר סובר כי האמונה בגלגולים זרה לבודהיזם שאינו מתייחס כלל לתכנים שאינם ניתנים לצפייה בעיניו של האדם הפשוט. מגוון עשיר עוד יותר של תשובות לשאלות אלה והגדרות עבור עיקרי הבודהיזם צפוי לנו ככל שנעמיק חקר אל עומק התרבויות בארצות הבודהיסטיות ממזרחה לנו, וכיום גם ממערב. מורכבות רבה יותר היתה מתעוררת אם יכולנו לשוב אחורה בזמן ולתחקר בני תרבויות בודהיסטית בתקופות בהן הבודהיזם העמיק שורשיו והתפתח בארצות מגוונות כגון הודו, סין, טיבט או בורמה. בהיעדר תשובה ברורה וחד־ערכית לשאלה מה לימד הבודהה, אנו שבים אל הכתבים שהשתמרו כדי לנסות ולחדור אל התודעה הבודהיסטית ולהבין את יסודותיה המכוננים – שם נוכל אולי לזהות מה התכוון האדם שסיפר שהתעורר וקרא לחווייתו "נירוואנה".
חלק מן הכתבים המתורגמים בספר זה נחשבים כעדויות המוקדמות ביותר לתורה הבודהיסטית בתחילת דרכה. אחד הספרים המופיעים כאן – "פרק השמיניות" או "הפרק על לב המשמעות" (Aṭṭhaka-vagga) – אף מובן כאחד הביטויים המובהקים ביותר שהועלו על הכתב בדבר הדרך הבודהיסטית ובדבר הנחייתה הבסיסית לגבי חוסר־היאחזות. "פרק השמיניות" מנסח את ההנחיה שלא להחזיק בכל השקפה, ולו הדקה ביותר. ספר זה מופיע כאן יחד עם טקסט נוסף בשם "הספר על המַעבר מעֵבר" (Pārāyaṇa-vagga) המציג גם הוא שלבים מוקדמים ביותר של המחשבה הבודהיסטית ההודית. שני חיבורים אלה מתורגמים כאן לצד כמה כתבים מייצגים נוספים מתוך האסופה בה הם השתמרו בקאנון הבודהיסטי המוקדם, היא "אוסף הדרשות" (Sutta-Nipāta) הכלולה בקאנון בשפת הפאלי של אסכולת הטְהֶרַה־ואדַה.
למרות העתיקות הרבה של החומרים, עלינו להיות זהירים קודם לכך שנראה בהם ביטוי מלא של "דבר הבודהה". הסיבה לכך היא שכתבים אלה הם, למעשה, שירה. שירה זו משכילה לבטא איכויות חשובות של הרגש והמחשבה הבודהיסטיים, אך מטרתה אינה רק תיעוד היסטורי. ככל שירה, החיבורים שלפנינו מבקשים לגעת בנפש, וחשיבותם בערכם הפיוטי לא פחות מאשר בתוכנם ההיסטורי או הפילוסופי. שירים אלה מלמדים אותנו למעשה כיצד הבינו הבודהיסטים המוקדמים את הבודהה, לא פחות משהם מציגים לנו את הדברים שלימד הבודהה עצמו.
השירים המתורגמים בספר זה לקוחים מתוך "אוסף הדרשות", הספר החמישי באסופת הדרשות החמישית והאחרונה המיוחסת לבודהה (ה־Khuddaka Nikāya). אסופת הדרשות של הקהודקה־ניקאיה כוללת בעיקר אוספים של שירה בודהיסטית עתיקה שנכתבו ונשזרו יחד במהלך מאות השנים הראשונות לקיומה של התנועה הבודהיסטית. חיבורים אלה נותנים קול לרבדים הפנימיים והדקים של התודעה הבודהיסטית, בהציעם מבטים מעמיקים על נושאים מהותיים לחיים הבודהיסטיים, וביניהם עיבוד דמותו של האדם שחי את החיים נכונה, הבודהה. קובץ שירי הג'אטקה, למשל, מספר את תולדות הגלגולים הקודמים של הבודהה, בהם השביח את תודעתו ונפשו כך שאלה הפכו בשלות להארה. סיפורים אלה אודות הלידות הקודמות מניחים מצע עשיר לעיבוד מערכת הערכים הבודהיסטית. לצידם, הקבצים המרשימים של "שירי הזקנים" (Thera-gāthā) ו"שירי הזקנות" (Therī-gāthā) מתארים באופן נגיש ואינטימי את חוויות המדיטציה וההתעוררות של אנשי רוח בודהיסטים במהלך מאות השנים שלאחר הבודהה. וכן, פרקי "דברי האמת" (Dhammapada) מציגים בתי־שיר המבטאים את הגישה הבודהיסטית למגוון נושאים כגון הרוע, הטוב, טבעו של האדם המשוחרר או של איש הרוח ישר־הדרך, וכן הלאה. ההד המשמעותי אותו מייצרים דברי השירה בנפש הוא שהביא לכך שאלה לוקטו והושמו באסופה זו, למרות שבעיקרם כנראה שהשירים לא חוברו על־ידי הבודהה עצמו. הדברים היו בעלי משמעות כזו שהבודהיזם ראה לנכון להתייחס אליהם כאל דבר הבודהה.
הסיפורים אודות הוראתו של הבודהה לתלמידיו אסופים ב"סל הדרשות" (Sutta-piṭaka) של הקאנון הבודהיסטי, ואיתם גם חיבורי השירה של האסופה החמישית. הדרשות המוכרות יותר ב"סל" זה, הכלולות בארבע האסופות הראשונות, כתובות בפרוזה, ובהן מציג המורה הגדול את ההוראות לתרגול, לחיים הנכונים ולצורות המחשבה עליהן המליץ. בקובצי הפרוזה נזהה ניסוח שיטתי יותר של הפילוסופיה הבודהיסטית. את חלקן הארי של דרשות אלה אפשר כנראה לקשר, לפחות באופן חלקי, לדבריו של הבודהה ההיסטורי. למרות שגם בדרשות הפרוזה הללו יש אלמנטים ספרותיים מובהקים ועיבודים מאוחרים יחסית של הדברים, בבסיסן הן מייצגות את מה שלימד המורה המייסד, הבודהה. כל סיפור או טקסט הקיים ב"סל הדרשות" נקרא "דרשה" (sutta), מילולית – "מה שנאמר" או "מה שנאמר היטב". בהתאם, גם השירים שלפנינו מכונים "דרשות" על־פי החוק הקובע כי "כל שנאמר היטב הינו דבר הבודהה". בהיותם אחד הביטויים המובהקים ביותר לרוח התנועה הבודהיסטית המוקדמת, אין זה מתמיה שגם שירה זו מצאה את דרכה אל תוך "סל הדרשות", ועל־כן היא מציגה עצמה כפרי עטו של הבודהה.
השירה שלפנינו שונה מזו בה אנו מורגלים בעידן המודרני, הניזונה מהעניין הרב שמוצאת תרבותנו בסובייקט האנושי, בחקירת נקודת־ מבטו האישית על עצמו ועל סביבתו ובהעצמתו ועידונו של מבט זה. "שירה" עבור אדם מודרני מבטאת הלכי לב ורוח פרטיים המציעים לנו לחדש מבט בראש ובראשונה על רבדים שונים בחווייתנו האישית. כאן אנו עוסקים בסוג אחר של שירה – מדובר בשירה דתית או פילוסופית יותר המבקשת להציע נקודת־מבט נכונה על החיים, לה יש גם ערך חברתי ונורמטיבי. רבים אף קראו שירים אלה כביטוי מוצק של התורה הבודהיסטית ושל הגדרתה את דרך הישר. עדיין, כל הכתבים האסופים ב"קהודקה ניקאיה" כתובים בבתי שיר ובמשקלים סדורים, ועל־כן, לפחות במובן פורמלי, יש להגדירם כשירה. בקריאה קרובה יותר נבחין גם כי המבע האישי המקבל ביטוי בשירים אלה משמעותי ומהווה חלק מהותי מתוכנם – חיבורים אלה אינם מנסים רק להגדיר את האמת הבודהיסטית אלא גם להציע פרספקטיבה שתאפשר לפגוש אמת זו ממקום אישי.
תחום העיסוק המרכזי של השירה הבודהיסטית שלפנינו מתייחס לאופייה של הדרך הבודהיסטית, למצבי התודעה שבפסגתה ולדמותם של האנשים שהגשימו תודעה זו או שפועלים על־מנת להגשימה. היפה בשירה זו הוא במנעד הרחב של נקודות־מבט שביכולתה להכיל בהקשרים אלה – השירים מהדהדים זה את זה באיכות הרגשית שלהם ובכיוון הבסיסי של הסתכלותם, אך הם גם שונים האחד מהשני ויכולים להגדיר באופן מאוד שונה זה מזה את ההארה או את הבודהה. הספר שלפנינו מכיל אפוא מגוון של מבטים בודהיסטיים מוקדמים ומכוננים על עיקרי הבודהיזם שקשה לרדד אותם לכדי משמעות בעלת מובן אחיד ונטול סימני שאלה. אלה הם מבין הניסיונות הראשונים להגדיר ולהסביר מה היא דרכו של הבודהה ומה הם השאיפות והאידיאלים של האנשים הצועדים בדרך זו בהתמדה ובנחישות. הייחוד בשלב הטקסטואלי אותו אנחנו פוגשים כאן הוא שהמאמץ לעצב את האידיאלים באופן שיתאימו אחד לשני כמעט ולא יצא לדרך.
בנוסף, השירים שלפנינו פונים למגוון עמדות שהבודהיזם נדרש להתייחס אליהן כגורם משמעותי בתודעה התרבותית והדתית ההודית. אלה יכללו בין השאר את דמותו של הסגפן והנזיר, את סוגי התובנה, ההתנהגות והרגש שאיש זה אמור לטפח, את מערכת היחסים בין הנזיר הפרוש ובין "הכפר" והחברה, וכן הלאה.
כאמור, מבין אסופות השירה הבודהיסטית, לחיבורים המתורגמים בספר זה מקום של כבוד ייחודי – שני הקבצים המרכיבים את ליבו של הספר – "פרק השמיניות" ו"הפרק על המַעבר מעֵבר" – נחשבים כטקסטים הבודהיסטיים העתיקים ביותר שקיימים. זו הסיבה לכך שחיבורים אלה מובנים כמייצגים את צורות החיים והמחשבה הבודהיסטיות הראשוניות.
"פרק השמיניות" ו"הפרק על המעבר מעבר", הינם החטיבות הרביעית והחמישית מבין חמשת החלקים של "אוסף הדרשות". שני פרקים אלה מובאים בתרגום מלא בחלקים הבאים של ספר זה והם יזכו להקדמה נפרדת. חלקו הראשון של ספר זה מכיל מדגם מהשירה שבחלקים הראשונים של הסוטה־ניפאטה, בהם נמצא מבחר של שירה בודהיסטית עתיקה ומגוונת. נעבור לבחון אפוא את הכתבים הללו.
המדגם המובא כאן מתוך הפרקים הראשונים של הסוטה־ניפאטה משקף את המגמות השונות המרכיבות את האסופה. לצד שירים בעלי אופי פילוסופי מובהק, נמצאים בה סיפורים עם רקע היסטורי, מהם מובאת כאן "הדרשה אודות הנטישה", בה פוגש בימביסארה מלך מגדהה את הבודהה ומתפעם מתורתו. נמצאים בסוטה־ניפאטה גם כמה שיחות בין הבודהה לבין "יקשים", יצורים מיתולוגיים נפוצים בהודו שלבודהיזם חשוב להראות כי הם נחותים בעוצמתם מהבודהה. מסוגה זו מופיעה כאן "הדרשה לאלאווקה", בה מאיים היקשה על הבודהה ובסופו של דבר מתמסר אליו כתלמיד. מבין ה"בלדות הפסטורליות" שבקובץ מופיעה כאן "הדרשה לדהניה". דרשה תיאטרלית זו מבוססת על מפגש דרמטי בין הבודהה לבין רועה בשם דהניה. שני הגיבורים נפגשים רגע לפני התפרצות מטר המונסון, והמשורר משתמש באירוע כדי להשוות בין מעמדו של הבודהה למצבו של בעל־הבית העשיר. הוא מציג את הישגיו של הבודהה, הפנימיים בעיקרם, כגדולים מאלה של דהניה, רועה חרוץ ומצליח, שהצלחתו הרבה שייכת לתחום החומרי. אנו למדים כי חופש פנימי אמיתי שווה יותר מעושר. "אוסף־הדרשות" מכיל גם דרשות שעיקרן הוראה עממית יותר, מהן מובאת "הדרשה אודות המזל הגדול". דרשה זו משמשת עד היום בתרבויות בודהיסטיות כמעין לחש מגן בו משתמשים המאמינים כדי לדחות סכנות.
חלק חשוב מהשירה בסוטה־ניפאטה פילוסופי יותר ובעל חשיבות מיוחדת בשל ההגדרות שהוא מציע עבור האמת הבודהיסטית וניסוחיו אודות הדרך הנכונה. מלבד "פרק השמיניות" ו"הפרק על המַעבר מעֵבר", ארבעה שירים מסוג זה מתורגמים כאן – "הדרשה אודות נשל הנחש", "הדרשה אודות קרן הקרנף", "הדרשה אודות האהבה" ו"הדרשה אודות החכם". דרשות אלה כולן מובנות גם כעתיקות ביותר וכשייכות לרובד קדום של השירה הבודהיסטית, ובמיוחד "הדרשה על קרן הקרנף".
"הדרשה אודות נשל הנחש" מתארת את איכות פרישותו של הנזיר הבודהיסט. בדומה ל"דרשה" המקבילה שכתב המשורר הישראלי מאיר אריאל על נשל הנחש, בה "אבא חוזר ואומר 'תעזבנו יום יעזבך יומיים, העגלה נוסעת אין עצור'", גם כאן מזהיר הבודהה (הוא הקול המספר שבבסיס הדרשה) את תלמידיו לבל יהיו נטולי תשומת־לב לגבי הדרך הנכונה. על הנזיר להיות, בין השאר, נטול גאווה, תשוקה וחמדנות, לא להגזים ולא להמעיט, וכן לאבד כל עניין ממשי ב"מצבי הקיום". חציו השני של כל אחד מבתי־השיר של דרשה זו מגדיר את התמורה בה יזכה נזיר שיפעל באופן הנכון – הוא "נוטש את העולם הזה והעולם שמעבר, כמו נחש המשיל את עורו הישן והבלוי".
מה הכוונה בכך שהנזיר "נוטש את העולם הזה והעולם שמעבר"? לא לשווא עולה שאלה זו כבר כאשר אנו מתבוננים בדרשה הפותחת את הסוטה־ניפאטה. אין ספק כי אסופת השירים המובאת כאן נכתבה על רקע מוסכמה תרבותית רחבה ומשמעותית בהודו הקדומה שסברה כי הישגו הממשי של איש הרוח הוא בשליטה בתהליכים שיקרו לו לאחר המוות – במוות, איש הרוח יגשים את האמת במלואה וישתחרר מכל גורמי המכאוב הממלאים את ההוויה. להיכן ישתחרר? לכל מסורת תשובות משלה, והתשובה שהבודהיזם אימץ בסופו של דבר גורסת כי האדם המואר מכחיד את גלגל הלידה והמוות, הסמסארה – האדם שמגשים את הדרך משתחרר באופן רדיקלי מכל היבט מותנה של קיום ועובר למצב קיומי אחר בתכלית. כלומר, שבהכרח הגשמת השחרור המלאה תהיה עם המוות. האדם המואר לא יחווה יותר את כאב המוות, אך גם לא ייוולד כדי לדעוך עד אז. למרות שגישות בודהיסטיות רבות – ובכללן כמה מהקולות המקבלים ביטוי בשירים המתורגמים בספר זה – הדגישו את השחרור כערך הקשור בחיים והיססו להתיימר לקבוע מה מתרחש לאחר המוות, הטענה כי הבודהה גבר על המוות היתה תמיד מקובלת ביותר.
על־אף האפשרויות השונות לפירוש השיר, נראה כי ב"נשל הנחש" המשורר מציג נקודת־מבט קרובה יחסית למה שהפכה להיות העמדה הבודהיסטית הרשמית – הנזיר גובר לחלוטין הן על העולם הזה והן על העולם שמעבר. כלומר, שהנזיר ישר־הדרך אינו מותנה ומוגבל על־ידי העולם הזה, מאחר שהוא ניתק כל קשר היאחזותי כלפיו – מי שאינו אחוז בעולם כבר אינו נגוע על ידו. להישג אנושי אדיר זה יש גם, כנראה, פרס מטאפיזי הרבה יותר באופיו – הנזיר משתחרר גם מהמוות וממה שמעבר אליו, הוא מסיים את תהליך ההתגלגלות הקרמתי ומשתחרר ממנו לחלוטין. או, לחלופין, אולי נרצה לאמץ קריאה אחרת – חוסר ההיאחזות של הנזיר הישר הינו כה שלם שהוא איבד עניין בהפרדה בין החיים הללו לאלה שאחריהם והוא אינו מוטרד יותר לעולם מאשר יתרחש לו, בכל עולם אליו הוא עשוי להגיע. הוא משוחרר במלוא מובן המילה. אולי אף נרצה לומר שהמשורר של "הדרשה על נשל הנחש" חשב על שני הרעיונות ובחר בניסוח שירמוז לשניהם.
חשוב להבין כי קשה לקרוא את השירים שלפנינו כמביעים אמת אחידה וסופית – אנו עדים כאן יותר לשלבי התהוותה של תפיסת האמת הבודהיסטית מאשר לתוצריה הסופיים. בשל כך נוכל למצוא בשירים הללו ביטויים שונים למתרחש לתודעה מוארת לאחר המוות, או למשמעותה של תודעה מוארת בכלל. בודהיסטים שונים ראו באופן שונה זה מזה את המצב הקיומי החדש שהבודהה ותלמידיו המוכשרים יותר השיגו – יש שהבינו מצב זה כ"הכחדה" מלאה החשוכה אף יותר מהמוות, כסוף מוחלט שנוגד באופן מלא כל צורת הוויה. אחרים ראו זאת כהוויה מוחלטת, צלולה וזכה, שאינה ניתנת להשגה שכלתנית ולתיאור מילולי. אחרים חשבו שהוויה זו מתקיימת עוד בחיים הנוכחיים ומהווה בעיקרה תודעה החיה "נכון" את העולם הזה. מביניהם היו שסברו שמי שיגשים מצב זה אינו חושש יותר מהמוות ולא יתגלגל יותר. הדים לתפיסות יסודיות אלה וגוונים רבים שלהן נוכל לזהות בשירים רבים המובאים כאן. מוקד העניין המובהק של כתבים אלה הוא במגוון האמירות שהם מכילים לגבי "תודעת ההארה" ולגבי אופייה של תודעה זו – בוודאי שהבודהה היה "משוחרר", "מואר", "ער" וכדומה, אבל ממה משוחרר, איזה חושך הוא האיר, או איזו שינה ישן קודם שהתעורר, אלה הן כבר שאלות חמקמקות בהרבה.
שיר נוסף בעל חשיבות מיוחדת המתורגם כאן הינו ה"דרשה אודות קרן הקרנף", הנחשבת עתיקה במיוחד. זוהי דרשה שהיתה פופולרית מאוד בתרבויות הבודהיסטיות, לאור הגרסאות הרבות בהן היא שרדה בשפות שונות ובמקומות שונים. גם דרשה זו עסוקה בניסיון לאפיין את איכות פרישותו של איש־הרוח, וגם היא קרויה על שם הדימוי החוזר בכל אחד מבתי השיר המרכיבים אותה (למעט אחד) – "לו יהלך לבד, דומה לקרן הקרנף". שיר זה מציג מבט כואב וקריר על הצורך של הנזיר להתנתק באופן מלא מסביבה חברתית העשויה למנוע ממנו לשקוע אל רבדיה העמוקים של התודעה המדיטטיבית. חברה וידידות, ואפילו חמלה, עלולות לחבר את הנזיר באופן דביק אל רשת הקורים של החברה האנושית, ופנייה זו אל העולם, כך חש מחבר השיר, תרחיק את הנזיר מהפנייה פנימה שהיא מבחינתו מהות המדיטציה. הנזיר מתבקש לפתח דרגת בדידות הדומה לקרנו הבודדת של הקרנף.
"הדרשה אודות האהבה" מרפאת במעט את הרעד הצונן שניתן לחוש אל מול הציווי להלך כמו קרן הקרנף. דרשה זו נשענת על תרגול חשוב ביותר לבודהיזם של הפניית תשומת לב אוהבת וחומלת כלפי כל היצורים בכל מקום בו הם עשויים להימצא. שיר זה מנסח את אחד הקולות המשמעותיים ביותר עבור הרגש הבודהיסטי. דרשה זו נשענת על תרגול הנקרא "משכניו של ברהמה" (brahma-vihāra), המבוסס על טיפוח אהבה, חמלה, אכפתיות ושיוויוניות. אלה מתייחסים, בהתאמה, לשמחה בשמחתו של האחר, לכאב לגבי מכאוביו, לגישה המבקשת באופן אמיתי את טובתו, וליחס נקי ונטול אחיזה המשחרר את האחר מהצורך של האדם המתבונן ביחס אליו. מדובר באיכויות נפשיות אותן הדגישו והבליטו מסורות התרגול הבודהיסטי במשך כל ההיסטוריה שלו, ושיר זה מדגים כמה מרכזי הרגש שבבסיס הדרשה עבור התרגול. איכות האהבה הצלולה שהתרגול מבקש לפתח אמורה, לכשתבשיל במלואה, להיות דומה לעונג הצרוף שחווים ברהמה ושאר בני האלים, ועל־כן אלה הם "משכניו של ברהמה". בפן מעשי הרבה יותר בו דרשה זו מעוגנת, שיר זה מציע הצצה אל עולם הרגש הבודהיסטי המפותח, הנשען על תודעה מוסרית ואכפתיות רבה כלפי האחר. עדיין, בית השיר האחרון מרמז כי גם כאן האידיאל של הדרך הוא למנוע את הלידה מחדש.
"הדרשה אודות החכם" מציעה תובנות לגבי דמותו של החכם הפרוש (muni), כינוי של איש הרוח האמיתי שנטש את הכול וּויתר על כל גורם מנחם שעשוי לקשר אותו חזרה אל העולם הרגיל. דרשה זו מציגה את אחד הניסוחים הרגישים לגבי התנהלותה הפנימית והשקטה של תודעת הגיבור הבודהיסטי, כאשר בבית־השיר השני היא אומרת כי הוא "נטש את מה שנזרע בעבר, אינו זורע מחדש, ואינו משקיע עצמו במה שמתהווה". באופן זה אמור הפרוש האמיץ להתנהל אל מול כל התכנים העולים בהכרתו. שיאו של יישום גישה זו הוא בשלבי המדיטציה המתקדמים בהם, כאשר החכם מביט באופן זה על התכנים העולים בהכרתו הנמצאת בריכוז עמוק, ביכולתו להגשים את השחרור.
קודם לקריאה בשירים עצמם, כדאי להדגיש שני עקרונות. ראשית, נשוב ונציין כי מדובר בשירה, ועל־כן כי אין כאן ניסיון ליצור עולם רעיוני אחיד וקוהרנטי באופן מלא. שירים אלה מבטאים איכויות רגשיות מגוונות, שמתאימות להיבטים שונים של החיים הבודהיסטיים ושאינו חייבות תמיד לעלות בקנה אחד. כך יכולה "הדרשה על קרן הקרנף", המזהירה מפני יצירת קשרים עם אנשים, להתקיים לצידה של "הדרשה אודות האהבה" המציעה להתייחס לכל היצורים כמו שאם מתייחסת לבנה היחיד, ולצד "הדרשה על המזל הגדול" המגדירה את הברכה שבחיים כנובעת מיחס של כבוד להורים ומדאגה לאישה ולילדים.
שנית, חשוב להבין כי לא רק שהשירים כנראה שלא נכתבו כולם על־ידי אותו האדם באותו הזמן, אלא שהשירים גם זכו לעיבוד במהלך השנים. כך יש גרסאות שונות לשירים אלה שהתפתחו בתרבויות שונות. אם ניקח את "הדרשה על קרן הקרנף" כדוגמא, אזי שהרבע האחרון של השיר עמוס במושגים טכניים מהמאגר הסכולסטי הבודהיסטי, שסביר כי הוספו לשיר בשלבים מאוחרים יותר של התפתחותו. הפיתוי לקחת את המבע הפואטי הנוגע ולסגל אותו למחשבה הבודהיסטית המובנית ביותר היה כנראה גדול מדי עבור חלק מהאחראים למסורות השימור של הטקסטים. מובן גם שפעולה זו היא לגיטימית, שהרי שירים אלה אינם, למעשה, בבעלותו של אף אחד. גם על זה אמר מאיר אריאל פעם כי "כוונת המשורר" מעניינת פחות מהאופן שבו השיר נשמע לראשונה על־ידי אדם אחר.
הערות לגבי התרגום ולביאורים בסופוכתבים עתיקים מהסוג המתורגם כאן מציבים לעתים סוגיות סבוכות בפני המתרגם. עולם המושגים שלהם ארכאי, ולעתים הצורות הדקדוקיות נוהגות באופן בלתי צפוי. כך יוצא שבתי־שיר מסוימים יכולים לקבל פירושים שונים, וכי המושגים הקיימים בעברית אינם תואמים באופן מלא את השדה הסמנטי של המושגים ההודיים. אלה הן בעיות הניצבות בפני כל מתרגם, אבל הן מובהקות יחסית כאן, בשל המורכבות בפירוש חלק מהמילים עצמן.
גישתי לתרגום היתה לגבש גרסה של הטקסט שהיא נגישה ככל הניתן עבור הקורא ואינה מייגעת בניסוחים עקלקלים המבקשים לשמור על נאמנות מוחלטת לדקדוק של שפת המקור. התרגום קרוב למקור, אך מקבל את גזירת היותו תרגום. בעיקר, בחרתי שלא להיכנס לדיונים טכניים לגבי התרגומים שבחרתי, שיהיו בוודאי חסרי משמעות עבור הקורא העברי. בהתחשב בכך שסוגיות שכאלה עולות שוב ושוב לנוכח ספרות כה עתיקה, דיון זה היה הופך את הפרויקט הנוכחי לכבד ומייגע עבור כל הנוגעים בדבר. בעלי הקרמה הטובה שיכולים לקרוא תרגום זה לצד הטקסט בפאלי יזהו בוודאי מתי בחרתי בתרגום חופשי יותר.
עדיין, יש מושגים רבים הדורשים ביאור. על־כן, בסוף כל אסופת שירים מופיעים הסברים לגבי מילים שעשויות להיות סתומות עבור הקורא שאינו בקי בחומר הפאלי בשפת המקור. הסברים אלה מסווגים ביחס למספר העולה של בתי־השיר. ככלל, בתי־השיר ממוספרים לפי מקום הופעתם בסוטה־ניפאטה. כך, למשל, "פרק השמיניות" מתחיל בבית־שיר מספר 776.
נקודה חשובה נוספת קשורה במעמד הפרשנויות לטקסט. על חיבורי הסוטה־ניפאטה חוברה פרשנות על־ידי הפרשן החשוב בודההגהושה במאה החמישית לספירה. קיימת גם פרשנות מוקדמת לחלקים המרכזיים של האסופה – "פרק השמיניות", "הפרק על המעבר מעבר" וה"דרשה על קרן הקרנף" – הכלולה כבר בתוך הקאנון (ה־Nidessa). בודההגהושה מסתפק בדרך־כלל בתמצות דברי הפרשנות המוקדמת יותר. ההיעזרות בפרשנויות למען פיענוח בתי־השיר היא לעתים בלתי־נמנעת, במיוחד במקרים בהם הטקסט המקורי עושה שימוש במילים נדירות שכמעט ואין להן שימוש אחר בפאלי ושהן חסרות מקבילה סנסקריטית. גם במקרים רבים אחרים, קריאתו של הפרשן סבירה ומסייעת להגיע לקריאה אמינה של הכתוב. במקרים אחרים, דבריו של הפרשן מהווים קריאה אפשרית, אך כלל לא הכרחית של הטקסט, כאשר באופן כללי נכון כי לפרשן יש סדר־יום משלו שהוא מבקש מהטקסט המקורי להתאים אליו. סדר־היום הפרשני כרוך בקשר אמיץ במערכת הרעיונית המפותחת יותר של הבודהיזם, המזהה את התשוקה כמקור לכל בעיה אפשרית והרואה את הבודהה ככליל השלמות. כך, למשל, הפרשן יסביר כל קושי שהטקסט מצביע עליו כסוג של תשוקה, והוא רואה את הבודהה כישות על־אנושית המסוגלת לדעת כל דבר, כולל את תחושת הקורא הישראלי העתידי הפוגש התבלטות זו כאן. בשל גישתם הדתית והדוגמטית יותר של הפרשנים ניסיתי להישען על דבריהם רק במקרים בהם היה בכך הכרח וכאשר לא חשתי שהם מטים את הטקסט למובנים בלתי־מחויבים.
סוגיית התיעתוק מפאלי, ומהשפות ההודיות בכלל, לעברית טרם נפתרה. כאן הקפדתי רק על השימוש באות 'א' כדי לציין תנועה ארוכה (כמו ב"סמאדהי"), כאשר אין הבחנה בעברית לגבי תנועות ארוכות אחרות (ī, ū וכן הלאה). כמו־כן, הפאלי מלאה בעיצורים כפולים, כמו במילה dhamma, המקבילה ל־dharma הסנסקריטית והמתייחסת לתורה או לדרך הבודהיסטית. הפאלי היא שפה מדוברת יותר באופיה מהסנסקריט, ועל כן מופיעים בה כפלי עיצורים רבים. בעברית ציינתי כפל עיצורים זה באמצעות דגש, ועל כן, למשל – "דהמּה".
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.