שיר של אש ושל קרח 1: משחקי הכס

"כדאי שנתחיל לחזור", הפציר גָארֵד כשהיער החל להאפיל סביבם. "הפראים מתים".

"המתים מפחידים אותך?" שאל סר וואימר רויס בשמץ דק של חיוך.

גארד לא בלע את הפיתיון. הוא היה אדם זקן, כבר עבר את שנתו החמישים, וזכה לראות בני לורדים הולכים ובאים. "מת הוא מת", אמר. "אין לנו שום עניין עם המתים".

"והם מתים?" שאל רויס בקול נמוך. "איזו הוכחה יש לנו?"

"וויל ראה אותם", אמר גארד. "אם הוא אומר שהם מתים, זאת הוכחה מספקת בשבילי".

וויל ידע שהם יגררו אותו למריבה במוקדם או במאוחר. הוא קיווה שבמאוחר, לא במוקדם. "אימא שלי אמרה לי שמתים לא שרים שירים", התערב.

"המינקת שלי אמרה את אותו הדבר, וויל", השיב רויס. "לעולם אל תאמין לדברים שאתה שומע ליד שָד של אישה. גם מהמתים אפשר ללמוד דברים". קולו הרם מדי הדהד בדמדומי היער.

"לפנינו עוד רכיבה ארוכה", ציין גארד. "שמונה ימים, אולי תשעה. והלילה יורד".

סר וואימר רויס העיף מבט שאנן בשמים. "כמו כל יום בזמן הזה בערך. האם החושך מפחיד אותך, גארד?"

לא נעלמו מעיניו של וויל הדריכות בשפתיו של גארד והכעס הנכבש בעמל שניבט מעיניו, תחת הברדס השחור של אדרתו. ארבעים שנה עברו על גארד במשמר הלילה כגבר וכנער, והוא לא היה רגיל שיקלו בו ראש. אך לא זו בלבד. מתחת לגאווה הפגועה חש וויל דבר-מה נוסף אצל הזקן. דבר שכמעט הותיר טעם על הלשון. מתח עצבני שרק כפסע בינו ובין פחד.

וויל היה שותף לעצבנותו. הוא היה ארבע שנים על החומה. בפעם הראשונה שנשלח אל מעבר לה הוא נזכר בבת אחת בכל הסיפורים הישנים, ומעיו התהפכו. לאחר מכן הוא צחק על עצמו. בינתיים כבר יש מאחוריו מאה סיורים, ומישימון הפרא האינסופי והאפל, "היער המכושף" בפיהם של הדרומיים, כבר ניטלה האימה מבחינתו.

עד הלילה. משהו היה שונה הלילה. לחשכה זו נוסף טעם לוואי שעכר את רוחו. כבר תשעה ימים שהם רוכבים צפונה, צפון מערבה ושוב צפונה ומתרחקים מן החומה במרדף עיקש אחרי כנופיית ביזה של פראים. כל יום קשה מקודמו. והיום היה הקשה מכולם. רוח קרה נשבה מן הצפון, והעצים רשרשו כמו יצורים חיים. כל היום הרגיש וויל שמשהו מתבונן בו, משהו קר שאי אפשר לפייסו, שאין בו אהבה כלפיו. גם גארד הרגיש כך. וויל השתוקק רק לרכוב במהירות אל המקלט שמספקת החומה, אבל תחושה כזאת אין אדם חולק עם מפקדו.

בעיקר לא עם מפקד כזה.

סר וואימר רויס היה צעיר הבנים בבית אב עתיק ועתיר יורשים. הוא היה צעיר יפה תואר בן שמונה-עשרה, אפור עיניים, חינני ודק גזרה כסכין. האביר, הרכוב על סוס מלחמה שחור וגדול מאוד, התנשא מעל וויל ומעל גארד הרכובים על סוסי משא קטנים. הוא נעל מגפי עור שחורים, לבש מכנסי צמר שחורים וכפפות פרוות חולד שחורות וחגר שריון טבעות שחור, מבהיק, גמיש ומשובח מעל שכבות של צמר שחור ושל עור מבורס. סר וואימר היה אח מושבע במשמר הלילה פחות מחצי שנה, אך איש אינו יכול לטעון שהוא לא התכונן לייעודו. לפחות ככל שהדבר אמור במלתחתו.

אדרתו הייתה שיא תפארתו. פרוות צובל סמיכה, שחורה ורכה להפליא. "מתערב איתכם שהוא הרג את כולם בעצמו", אמר גארד לאנשי הקסרקטין כששתו כוסית יין. "סובב להם את ראשיהם הקטנים, הלוחם הגיבור שלנו". כולם צחקו.

קשה לקבל פקודות מאדם שאתה צוחק לו כשאתה סובא את יינך, הרהר וויל שישב על סוסו ורעד. גארד ודאי מרגיש כמוהו.

"מוֹרְמוֹנְט אמר שאנחנו צריכים לעלות על עקבותיהם, וזאת עשינו", אמר גארד. "הם מתים. הם לא יטרידו אותנו עוד. לפנינו רכיבה קשה. מזג האוויר הזה לא מוצא חן בעיניי. אם ירד שלג, תימשך הדרך חזרה שבועיים, ושלג הוא הרע במיעוטו. ראית פעם סופת קרח, הלורד?"

דומה שבן הלורדים לא שמע אותו. הוא בחן את הדמדומים המעמיקים באותו שיעמום מהול בפיזור דעת האופייני לו. וויל כבר רכב עם האביר לא מעט זמן וידע שמוטב לא להפריע לו כשפניו עוטות ארשת זו. "ספר לי שוב מה ראית, וויל. את כל הפרטים. אל תפסח על שום דבר".

וויל היה צייד לפני שהצטרף אל משמר הלילה. צייד ביערות זרים, ליתר דיוק. הפרשים החופשיים של מוליסטר תפסו אותו בשעת מעשה ביערות מוליסטר, כשפשט את עורו של אחד הצבאים, ועמדה בפניו הברֵרה ללבוש שחורים או לאבד יד. איש לא ידע לנוע בתוך היערות בשקט כמו וויל, ולא חלף זמן רב עד שהאחים השחורים גילו את כישרונו.

"המחנה נמצא במרחק קילומטר מכאן, על הרכס, בדיוק על-יד הפלג", אמר וויל. "התקרבתי ככל שהעזתי. היו שם שמונה, גברים ונשים. לא ראיתי ילדים. הם הקימו סככה שנשענה על הסלע. השלג כבר כמעט כיסה אותה, אבל בכל זאת הבחנתי בה. לא בערה אש, אבל ראו בבירור את שוחת המדורה. איש לא זז. הסתכלתי הרבה זמן. בן אדם חי לא שוכב בלי לזוז לגמרי".

"ראית דם?"

"למען האמת, לא", הודה וויל.

"ראית כלי נשק?"

"כמה חרבות, מעט קשתות. לאחד הגברים היה גרזן. הוא נראה כבד, להב כפול, חתיכת ברזל אכזרית. הוא היה מונח על האדמה ליד הגבר, על-יד היד שלו".

"שמת לב לתנוחת הגוויות?"

וויל משך בכתפיו. "זוג ישב שעון אל הסלע. הרוב היו על האדמה. הם נראו חללים".

"או ישנים", הציע רויס.

"חללים", התעקש וויל. "אישה אחת הייתה על עץ ברזל, חצי מוסתרת בין הענפים. הצופָה". הוא חייך חיוך דק. "נזהרתי שהיא לא תראה אותי. כשהתקרבתי ראיתי שגם היא לא זזה". חרף רצונו חלף בו רעד.

"אחזה בך צינה?" שאל רויס.

"קצת", הפטיר וויל. "הרוח, הלורד".

האביר הצעיר פנה לאחור, אל חיילו המאפיר. עלי שלכת-כפור לחששו מאחוריהם, וסוסו של רויס זז בחוסר מנוחה. "איך לדעתך מתו האנשים האלה, גארד?" שאל סר וואימר כלאחר יד. הוא סידר את קפלי אדרת הצובל הארוכה שלו.

"מהקור", אמר גארד בביטחון של ברזל. "בחורף שעבר ראיתי אנשים קופאים, וגם בחורף שלפני כן, כשעדיין הייתי ילד כמעט. כולם מדברים על שלגים בגובה של שלוש עשרה מטרים, ואיך רוח הכפור מגיעה ביללות מהצפון, אבל האויב האמיתי הוא הקור. הוא מתגנב יותר בשקט מוויל. בהתחלה רועדים, והשיניים נוקשות, ורוקעים ברגליים וחולמים על יין-תבלים מחומם ועל אח חמה. והקור צורב, ועוד איך. אין דבר שצורב יותר מהקור. אבל רק לזמן קצר. אחר כך הוא נכנס לגוף וממלא אותו, ואחרי כמה זמן אין כוח להילחם בו. קל יותר סתם לשבת או להירדם. אומרים שלקראת הסוף לא מרגישים שום כאבים. בהתחלה נעשים חלשים ומנומנמים, והכול מתחיל להיטשטש, ואחר כך זה כמו לטבוע בים של חלב חם. מין שלווה".

"איזה כישרון דיבור, גארד", ציין סר וואימר. "לא העליתי על דעתי שיש בך כישרון כזה".

"היה בי גם הקור, אדון צעיר". גארד משך לאחור את ברדסו והניח לסר וואימר להתבונן היטב בגדמים שנותרו במקום שפעם היו אוזניו. "שתי אוזניים, שלוש אצבעות והזרת של ידי השמאלית. אני יצאתי בזול. את אחי מצאנו קפוא במשמרת שלו, עם חיוך על הפנים".

סר וואימר משך בכתפיו. "אתה צריך להתלבש בבגדים חמים יותר, גארד".

גארד זיכה את בן הלורדים במבט זועף, והצלקות סביב חורי אוזניו, הסימנים שנשארו אחרי שאאימון המלומד כרת את אוזניו, האדימו מזעם. "נראה כמה חם תוכל להתלבש כשיבוא החורף". הוא משך את ברדסו ורכן מעל סוס המשא הקטן שלו, שותק ונרגן.

"אם גארד אומר שזה היה הקור..." החל וויל.

"וויל, בשבוע שעבר הגרלת משמרות?"

"כן, הלורד". לא היה שבוע שלא הגריל בו תריסר משמרות מחורבנות. למה האיש חותר?

"ואיך נראתה לך החומה?"

"דומעת", קימט וויל את מצחו. עכשיו, לאחר שבן הלורדים הדגיש את הנקודה, הוא הבין. "לא יכול להיות שהם קפאו – אם החומה דומעת. לא היה קר מספיק".

רויס הנהן. "בחור פיקח. היו לנו כמה מקרי כפור קל בשבוע שעבר, ושלג קל ירד מדי פעם, אבל לבטח לא קור עז שיכול לגרום למותם של שמונה אנשים מבוגרים. אנשים עטופים פרוות ועור, אני מזכיר לכם, עם מחסה בקרבת מקום ואמצעים להבעיר אש". חיוכו של האביר היה חדור ביטחון. "וויל, תוביל אותנו לשם. אני רוצה לראות את האנשים האלה במו עינַי".

לאחר מכן לא היה מה לעשות עוד. הפקודה ניתנה, והכבוד כפה עליהם לציית.

וויל רכב בראש, סוסו הקטן והשעיר מפלס דרך בזהירות בתוך הצמחייה. שלג קל ירד אמש, ותחת מעטה השלג נחבאו אבנים, שורשים ובורות שהמתינו לנמהר ולפזיז. סר וואימר רויס רכב מאחוריו, סוס המלחמה השחור והגדול שלו מחרחר בקוצר רוח. סוס המלחמה לא היה בהמה מתאימה לסיור, אבל מה הטעם לומר דבר לבן הלורדים? גארד היה המאסף. החייל הקשיש רכב ורטן לעצמו.

הדמדומים העמיקו. רקיע ללא ענן קיבל צבע סגול עמוק, צבעה של חבורה ישנה, ולאחר מכן דהה לשחור. כוכבים החלו לבצבץ. חצי ירח עלה. וויל היה אסיר תודה על האור.

"אנחנו ודאי יכולים להתקדם בקצב מהיר מזה", אמר רויס לאחר שהירח עלה במלואו.

"לא עם הסוס הזה", אמר וויל. הפחד עשה אותו עז מצח. "אולי הלורד מבקש לרכוב בראש?"

סר וואימר רויס לא הואיל להשיב.

אי-שם ביער נהם זאב.

וויל הפנה את סוסו אל מתחת לעץ ברזל עתיק ומסוקס וירד ממנו.

"למה אתה עוצר?" שאל סר וואימר.

"מוטב לעבור את שאר הדרך ברגל, הלורד. זה בדיוק על הרכס ההוא".

רויס עצר לרגע ונעץ במרחקים מבט מהורהר. רוח קרה עברה בין העצים. אדרת הצובל הגדולה שלו זעה מאחור כמעט כמו יצור חי.

"משהו כאן לא בסדר", הפטיר גארד.

האביר הצעיר זיכה אותו בחיוך לגלגני. "כן? באמת?"

"אתה לא מרגיש?" שאל גארד. "תקשיב לחושך".

וויל הרגיש. ארבע שנים במשמר הלילה, ומעולם לא פחד כל-כך. מה הדבר?

"רוח. עצים מרשרשים. זאב. איזה מהרחשים מפחיד כל-כך, גארד?" לאחר שגארד לא השיב, החליק רויס בחינניות מאוכפו. הוא קשר את הסוס לענף נמוך במרחק ניכר מהסוסים האחרים ושלף את חרבו הארוכה מנדנה. אבני חן נצצו בניצבה, ואור הירח פיזז על הפלדה המבריקה. זה היה כלי נשק מרהיב, מלאכת מחשבת של אומן בטירה, ועשוי זה מקרוב לפי מראהו. וויל היה מסופק אם אי-פעם הונף בזעם.

"העצים צפופים כאן", התרה וויל. "החרב תסבך אותך, הלורד. סכין טובה יותר".

"אם אזדקק להוראות, אבקש אותן", אמר הלורד הצעיר. "גארד, אתה נשאר כאן. שמור על הסוסים".

גארד ירד מסוסו. "אנחנו צריכים אש. אני אדאג לזה".

"איזה שוטה אתה, זקן? אם יש אויבים ביער הזה, אש היא הדבר האחרון שאנחנו צריכים".

"יש אויבים שהאש מרחיקה", אמר גארד. "דובים וזאבי בלהות ו... עוד דברים..."

פיו של סר וואימר הפך לפס נוקשה. "שום אש".

ברדסו של גארד הצל על פניו, אבל וויל ראה את הניצוץ הקשה בעיניו הנעוצות באביר. לרגע חשש שהמבוגר מהשניים יושיט יד אל חרבו. חרבו הייתה חפץ קצר ומכוער, ניצבה נטול צבע בגלל זיעה, וחודה קטום משימוש מאומץ, אבל וויל לא היה מהמר אפילו בפרוטת ברזל על חייו של בן הלורדים, אילו שלף אותה גארד מנדנה.

לבסוף השפיל גארד את מבטו. "שום אש", מלמל בקול נמוך.

רויס קיבל את דבריו כציות והסתובב. "אתה מוביל", הורה לוויל.

וויל פילס דרך בצמחייה עבותה והחל לטפס במעלה המדרון אל הרכס הנמוך, שבו מצא קודם את נקודת התצפית מתחת לעץ הזקיף. תחת מעטה השלג הדק הייתה האדמה לחה ובוצנית, טובענית תחת כף הרגל, והיו בה אבנים ושורשים סמויים שאיימו להכשיל את ההולך. וויל טיפס ללא רחש. מאחוריו שמע את השקשוק המתכתי הרך, ששריון הטבעות של בן הלורדים השמיע, את רשרוש העלים ואת הגידופים שבן הלורדים מלמל, כשענפים פשטו את זרועותיהם, נתקלו בחרבו הארוכה ונאחזו באדרת הצובל המרהיבה שלו.

עץ הזקיף הגדול התנשא בראש הרכס כפי שווויל ידע, וענפיו הנמוכים ביותר הגיעו למרחק-מה מהאדמה. וויל החליק מתחתם, השתטח על גחונו בשלג ובבוץ והתבונן בקרחת היער השוממה שמתחתיו.

לבו נדם לרגע. ברגע הראשון לא העז לנשום. אור ירח האיר את קרחת היער, את אפר המדורה, את הסככה המכוסה שלג, את הסלע הגדול ואת הפלג הקפוא למחצה. הכול נשאר בדיוק כפי שהיה לפני שעות אחדות.

הם נעלמו. כל הגוויות נעלמו.

"אלים!" שמע מאחוריו. חרב כרתה ענף, וסר וואימר רויס הגיע אל הרכס. הוא עמד ליד עץ הזקיף, חרבו הארוכה בידו, אדרתו מתבדרת מאחוריו ברוח המתגברת, והוא נראה בכל הדרו לעין כול על רקע הכוכבים.

"תתכופף!" האיץ בו וויל בלחישה. "משהו רע קרה".

רויס לא זע. הוא התבונן בקרחת היער הריקה מאדם וצחק. "מתברר שהמתים שלך העתיקו את המחנה שלהם, וויל".

קולו של וויל נטש אותו. הוא חיפש אחר מילים שלא באו. לא יכול להיות. עיניו סקרו את המחנה הנטוש והשתהו על הגרזן. גרזן קרב ענק, כפול להב עדיין היה מונח במקום שבו ראה אותו באחרונה, בלא שיד נגעה בו. נשק יקר ערך...

"על הרגליים, וויל", פקד סר וואימר. "אין כאן נפש חיה. לא ארשה לך להסתתר תחת שיח".

וויל ציית בחוסר רצון.

סר וואימר סקר אותו במורת רוח ניכרת. "לא אחזור לטירת שחור עם כישלון בסיור הראשון שלי. אנחנו נמצא את האנשים האלה". הוא העיף מבט סביבו. "עלה על העץ בזריזות. חפש אש".

וויל הסתובב בלי להשמיע מילה. לא היה טעם להתווכח. הרוח נשבה וחדרה לגופו. הוא ניגש אל העץ, זקיף אפור-ירקרק קמור צמרת, והחל לטפס. עד מהרה נעשו ידיו דביקות משרף, והוא אבד בין המחטים. חרדה מילאה את קרביו כמו ארוחה לא מעוכלת. הוא לחש תפילה לאלים חסרי השם של היער ושלף את פגיונו מנדנו. הוא נעץ אותו בין שיניו כדי לשחרר את שתי ידיו לצורך הטיפוס. טעם הברזל הקר בפיו עודד אותו.

למטה קרא פתאום בן הלורדים: "מי הולך שם?" וויל שמע פקפוק בקולו. הוא הפסיק לטפס, הקשיב והתבונן.

היער ענה: רשרוש העלים, השצף הקפוא של הפלג, צפצוף מרוחק של ינשוף השלג.

האחרים לא השמיעו שום רחש.

וויל הבחין בתנועה מזווית עינו. דמויות חיוורות גלשו בין העצים. הוא הפנה את ראשו והבחין בחטף בצללית לבנה בחושך. פתאום היא נעלמה. ענפים זעו קלות ברוח, שורטים זה את זה באצבעות עציות. וויל פתח את פיו להשמיע קריאת אזהרה, והמילים כמו קפאו. אולי הוא טעה. אולי זאת הייתה רק ציפור, השתקפות על השלג, אחיזת עיניים בגלל אור הירח. וכי מה הוא ראה, בסופו של דבר?

"וויל, איפה אתה?" קרא סר וואימר. "אתה רואה משהו?" הוא הסתובב לאטו בזהירות, חרבו בידו. הוא ודאי חש בהם, כפי שווויל חש בהם. לא היה מה לראות. "ענה לי! למה קר כל-כך?"

אכן היה קר. וויל הרועד נצמד עוד יותר לענף שלו. פניו נלחצו בכוח אל גזע הזקיף. הוא הרגיש בשרף המתקתק והדביק על לחיו.

צללית הגיחה מתוך חשכת היער. היא עמדה מול רויס, גבוהה, גרומה ונוקשה כעצמות זקנות, ובשרה בהיר כחלב. שריונה כאילו החליף את גונו בתנועתה, כאן הוא לבן כשלג שירד זה עתה, שם שחור כצל, בכל מקום מנומר בירוק האפרפר העמוק של העצים. הדוגמאות פיזזו כאור ירח על מים בכל צעד שעשתה.

וויל שמע את הנשימה פורחת מסר וואימר רויס בלחישה שורקנית ארוכה. "אל תתקרב יותר", הזהיר בן הלורדים. קולו היה סדוק כקולו של נער. הוא הטיל את אדרת הצובל הארוכה לאחור כדי לשחרר את זרועותיו לקרב והחזיק את חרבו בשתי ידיו. הרוח חדלה. היה קר מאוד.

האחר החליק לפנים על רגליים דוממות. בידו הייתה חרב ארוכה, שכמותה לא ראה וויל מעודו. לא מתכת אנושית שימשה לחישול החרב הזאת. היא פעמה כחיה באור הירח, שקופה מבדולח דק שבדקים, שכמעט נעלם מן העין מצד החוד. החפץ התנצנץ בכחול חיוור, באור רפאים שפיזז סביב קצותיו, ובדרך פלא ידע וויל שהוא חד מכל תער.

סר וואימר קידם אותו באומץ. "בוא נצא במחול". הוא הרים את חרבו בהתרסה גבוה מעל ראשו. ידיו רעדו מכובד החפץ ואולי מן הקור. אך באותו הרגע הוא חדל להיות נער, סבר וויל, והיה לאיש משמר הלילה.

האחר נעצר. וויל ראה את עיניו, עיניים כחולות ועמוקות, כחולות מכל עיני אנוש, כחול שצרב כמו קרח. הן ננעצו בחרב הארוכה והרוטטת המונפת לגובה והתבוננו באור הירח המפזז בקור לאורך המתכת. לשבריר שנייה העז לקוות.

הם הגיחו בדממה מבין הצללים, זהים לראשון. שלושה... ארבעה... חמישה... אפשר שסר וואימר חש בקור שהתלווה אליהם, אבל הוא לא זכה לראות אותם או לשמוע אותם. וויל היה חייב להשמיע קריאה. זאת הייתה חובתו... ומותו, לו השמיע קול. הוא רעד, חיבק את העץ ולא פצה פה.

החרב הבהירה פילחה את האוויר ברטט.

סר וואימר קידם אותה בפלדה. כשהלהבים נפגשו, לא נשמע צלצול של מתכת במתכת, אלא קול גבוה ודקיק בשולי טווח השמיעה, כמו חיה הזועקת בכאב. רויס בלם אבחה שנייה ושלישית ונסוג צעד לאחור. עוד מטח אבחות, והוא נסוג שוב.

מאחוריו, מימין, משמאל ומכל עבריו, עמדו צופים סבלניים, חסרי פנים, דוממים. הדוגמאות המתנועעות של שריונם העדין כמעט הסוו אותם ביער. אך הם לא התערבו.

שוב ושוב נפגשו החרבות, עד שוויל רצה לאטום את אוזניו מפני היבבה הנוקבת והמוזרה של התנגשותן. סר וואימר התנשם במאמץ, ונשימתו ההבילהלאור הירח. חרבו הלבינה מכפור, וחרבו של האחר חוללה באור תכול.

ואז בלם רויס באיחור-מה. החרב הבהירה חדרה מבעד לשריון הטבעות אל בית שחיו. הלורד הצעיר פלט זעקת כאב. דם נקווה בין הטבעות. בקור נראו הטיפות המטפטפות על השלג אדומות כאש. אצבעותיו של סר וואימר נפתחו. כפפת החולד שלו נשרה ספוגה באדום.

האחר אמר דבר-מה בשפה לא מוכרת לוויל, קולו נשמע כמו קרח נסדק באגם חורפי, והמילים הביעו לעג.

חֵמה מילאה את סר וואימר רויס. "למען רוברט!" צעק והסתער בנהמה לפנים. הוא הרים בשתי ידיו את החרב הארוכה, המכוסה כפור ונופף אותה במהלומת צד שטוחה, כשכל משקלו מאחוריה. האחר הדף אותו כמעט בעצלתיים.

כשהלהבים נגעו זה בזה, התנפצה הפלדה.

זעקה הדהדה ביער. החרב הארוכה התנפצה למאה חתיכות משוננות, והרסיסים התפזרו כגשם של מחטים. רויס כרע על ברכיו בצווחה וכיסה את עיניו. דם בצבץ בין אצבעותיו.

הצופים נעו לפנים יחדיו, כאילו ניתן אות כלשהו. חרבות עלו וירדו בדממת מוות. זה היה טבח בדם קר. החרבות הבהירות פילחו את שריון הטבעות כאילו היה משי. וויל עצם את עיניו. הרחק מתחתיו שמע את קולותיהם ואת צחוקם החדים כגלידי קרח.

כשהרהיב עוז להביט שוב, כבר חלף זמן רב, והרכס מתחתיו היה נטוש.

הוא נשאר על העץ ובקושי העז לנשום, בעוד הירח מזדחל ברקיע השחור. לבסוף הוא ירד מהעץ בשרירים מכווצים ובאצבעות משותקות מקור.

גופתו של רויס הייתה מוטלת על השלג כשפניה כלפי מטה, וזרוע אחת מוטלת במרחק-מה. אדרת הצובל העבה הייתה שסועה בעשרות מקומות. כששכב כך, מת, נראה בבירור עד כמה צעיר היה. נער.

הוא מצא את שרידי החרב. החוד היה מנופץ ומעוקם כעץ מוכה ברק. וויל כרע על ברכיו, התבונן סביבו בחשש והרים אותה. החרב השבורה תהיה ההוכחה שלו. גארד יֵדע מה לעשות בה, ואם לא הוא, ודאי מורמונט, הדוב הזקן, או אאימון המלומד. האם יחכה גארד עם הסוסים? עליו להזדרז.

וויל קם. סר וואימר רויס מפקח על התנהגותו.

בגדיו המשובחים היו קרעים, פניו – חורבן גמור. רסיס מחרבו היה נעוץ באישון הלבן המת של עינו השמאלית.

העין הימנית הייתה פקוחה. האישון בער בכחול. הוא ראה.

החרב השבורה נפלה מאצבעות חסרות עצבים. וויל עצם את עיניו והתפלל. ידיים ארוכות ונאות החליקו על לחיו, אחר התהדקו סביב צווארו. הן היו נתונות בכפפות חולד משובחות ודביקות מדם, אך המגע היה קר כקרח.