שמש מקדונית

ירח הדבש שלנו היה שלושה שבועות של מחול חושים ברחבי ספרד הרומנטית והיפה.

ספרד היא ללא ספק מדינה שיש בה את כל האלמנטים המרכיבים טיול מושלם לטעמי - ערים מלאות בעושר תרבותי של אתרי מורשת, מוזיאונים מרהיבים, מבנים מעוטרים בסגנונות מגוונים, נופים נרחבים משכרים בכל גוני הירוק, תרבות והיסטוריה מרתקת, אוכל מקומי אותנטי ומשובח ומזג אוויר מושלם, חם ועוטף. שכרנו הפעם רכב ספורט מפנק בצבע אדום לוהט, כיאה לירח דבש וכזה שלא נרשה לעצמנו בארץ, עימו יצאנו משדה התעופה לעבר מדריד הבירה, בה תיירנו ממוזיאון למוזיאון, מבית קפה למסעדה, בסמטאות ובשדרות האלגנטיות. לאחר מספר ימים של מיצוי העיר יצאנו ממנה למסע סובב ספרד בין כפרים וערים - טולדו, קורדובה, סביליה, רונדה, גרנדה, הנאה צרופה רק למשמע שמותיהן המתגלגלים בפה כמנגינה. ברקע מושמעת בחלל הרכב מוזיקה קצבית של להקת "ג'יפסי קינגס", הנהדרת והאהובה עליי, שסחבתי עימי דיסקים שלה לטיול. נכון שחברי הלהקה המפורסמת הם ילידי ארל שבצרפת, אך בשיריהם בשפה הספרדית הם כל כך מזוהים עם ספרד. קצב הפלמנגו הצועני שלהם נובע משורשי אבותיהם הצוענים, שנמלטו מספרד במלחמת האזרחים בשנות ה-30 של המאה ה 20 והקימו קהילה צוענית גדולה בדרום צרפת השכנה. בטיולינו העדפנו לנסוע בכבישים עוקפים ופחות סואנים ומהירים, חולפים על פני שדות מוריקים ופוריים, מנוקדים בחוות כפריות המבודדות מכל נקודת יישוב. בתי חווה ישנים, שהטיח המתקלף שלהם משקף את הזמן שעצר בהם, מוקפים חלקות חקלאיות, בהם משוטטים בשלווה מידבקת בעלי חיים מלחכי עשב. לצידם בתי אחוזה גדולים ובוהקים בלבן. טירות ישנות, מבצרים עתיקים. שלל צבעים מוארים בשמש המלטפת. אינספור תמונות גלויה המרצדות מחלונות הרכב במהלך נסיעתנו. מבקרים בעיירות פסטורליות, עיירות לבנות, כפרים ציוריים עם סמטאות עתיקות כה פתלתלות וצרות, שלא מאפשרות גישה לרכבנו האדום, ממנו נפרדנו בשער הכניסה לעיירה. המשכנו לשוטט רגלית בין הבתים הקטנים הלבנים בעלי מרפסות צבעוניות מפורזלות בידי אומן וחצרות עמוסות עציצי פרחים בכל צבעי הקשת. הולכים לאיבוד בתוך הסמטאות, ומוצאים עצמנו בחזרה בכיכר המרכזית המרוצפת אבנים שחוקות, הנפתחת לרווחה, והדומה כל כך לכיכר בעיירה הקודמת שבה עצרנו, עם הקתדרלה העתיקה הדומה לזו בעיירה הקודמת. טיילנו בגנים פורחים, שקול פכפוך מי מזרקה בוקע בין שביליהם המטופחים.

ספרד מדינה המלאה בפולקלור תרבויות ומסורות עתיקות, המציינת כל עונה, כל קדוש וכל פטרון בפסטיבל ססגוני, המפתיע אותך בעיר שכוחה וישנונית, המתעוררת לפתע לחיים בתהלוכה עליזה וקולנית, של המון רב מחופש, עוטה מסכות, ומוביל מייצגים, שמשמעותם ברורה רק לו. במהלך היום נשמעים פעמוני כנסיות מכל עבר ובלילה מועדונים חשוכים מלאי עשן טבק סמיך וניחוחות יין מתוק, פותחים בפניך עולם אפל של שירה, נגינה וריקוד חושניים ומפתים. רוחניות דתית וחושניות חילונית שלובים יחדיו בהרמוניה, מיסתורין ויופי רב.

זהו מסוג הטיולים שאנו אוהבים - חציו מתוכנן וחציו ספונטני מאולתר. עוצרים ללינה מתי והיכן שרק מתחשק, בהתאם לקצב ההתקדמות שלנו ובהתאם למידת העניין במקום. ללא התחייבויות, ללא מגבלות של זמן או קביעות כובלות מראש. די במבט אחד זה בזה כדי לדעת מתי מיצינו ומתי רצינו עוד. מרגישים את הדופק של המקום ואחד של השני. חריש שתי וערב ברחבי המדינה החמה והסוערת, שעוצרת את כל מחול הפלמנקו והשדים שלה, ונמה בעקשנות מטרידה בשעת הסייסטה של צוהרי היום - אז הכול סגור ודומם. אני זוכרת שבכל יום מחדש הופתענו מהעובדה, שמדינה כל כך ערה ותוססת עוצרת באמצעו של יום מכל פעילותה, נכנסת לתרדמה שיכולה לבלוע אותך, ומשאירה את התייר לשוטט לו לבד "להתייבש" לאיזו ארוחה או כוס קפה או אפילו לאיזה "צ'ורוס" מקומי מתוק ופריך המתפצפץ בפה.           

ובתוך כל זה, גררתי אותו להתחקות אחר הנקודות היהודיות, לחפש אחריהן בכל עיר ועיירה שביקרנו או חלפנו על פניהן בדרך. והן, אותן נקודות יהודיות, אכן נמצאות שם, בספרד, מאחורי כל פינת רחוב ובכל סמטה. בתי כנסת שהפכו לכנסיות, בתי יהודים שננטשו, אך עדיין מוטבע המגן דוד על פתחם. חפצי קודש או חפצי אמנות שעליהם חרותות אותיות עבריות, אותם ניתן למצוא מונחים בפינה זנוחה בחנויות דברי עתיקות או חנויות יד שנייה. בכל מקום ישנו איזה סימן, סמל, סממן, עדות ליהודים שחיו בספרד עד לגירושם ב-1492, וגם אחר כך תחת הזהות הבדויה והמוסווית של האנוסים. 

"למה דווקא ספרד??" תמה מיקי לפני צאתנו, "למה דווקא למדינה המנומנמת הזו לירח הדבש, מכל היעדים האקזוטיים בעולם?"

"ספרד מהממת, אתה תראה..." השבתי בהבטחה.

הספקתי לטייל בעולם - לא התחתנתי מייד אחרי הצבא. לקח לי זמן למצוא את אהבת חיי האמיתית. כך שבין שירותי הצבאי, לעבודות וללימודים, חרשתי יעדים רחוקים וקרובים: ארה"ב מחוף לחוף, המזרח הרחוק, אירופה, ואפילו אפריקה בטיולים הרפתקניים. בשלב זה הייתי בשלה לטיול עומק, כזה עם שורשים וערכים היסטוריים ותרבותיים, עם היבטים אמנותיים-אדריכליים, מונומנטים ושרידים של עבר מקומי מפואר.

זמן רב חיכיתי שיהיה בידי פרק זמן די ארוך, בין לימודים לעבודה, בין עבודה לעבודה, כדי לטייל באופן יסודי בספרד, שענתה על כל הקריטריונים הנדרשים. רבות קראתי ושמעתי על תור הזהב של ספרד, תקופת הפריחה התרבותית-כלכלית של הקהילה היהודית המפוארת, ששגשגה ברחבי ספרד בתקופת ימי הביניים, תחת השלטון המוסלמי המורי. עד שכל הטוב הזה נגדע באכזריות שלטון האימים של המלכים הקתולים, פרננדו ואיזבלה, בסוף המאה ה 15 והאינקוויזיציה, שפעלה תחתם והדגימה אינספור שיטות עינויים והשמדה כנגד היהודים, כולל וגירושם האכזרי על ידי המלכים הקתולים, פרננדו ואיזבלה בסוף המאה ה-15, הרבה לפני הנאצים של גרמניה בתקופה המודרנית.

ללא ספק הושפעתי גם מרחובות השכונה הירושלמית הוותיקה והיפה שבה גדלתי, נוף ילדותי. רחביה היא בבחינת כפר ירוק בלב העיר ירושלים. שכונה עם בתים נמוכי קומה, ברובם מבנים ישנים מעוצבים בסגנונות מהעבר הירושלמי, המוגנים לשימור, על פי חוקי עזר עירוניים קפדנים, עם חצרות אחוריות וקדמיות משופעי צמחייה ועצים, שנשתלו ביחד עם ההיסטוריה של עירי. אך כשאני מדברת על הרחובות שהקיפו ועטפו את ילדותי ואת בגרותי בשכונת רחביה, אני מתכוונת לשמות הרחובות בה, הנושאים את שמותיהם של המשוררים, אנשי המדע והרוח, אנשי האשכולות וגדולי אותו דור היהודים, שפעלו בספרד בתקופת תור הזהב, שמות כמו: אבן גבירול, אברבנאל, אבן שפרוט, אלפסי, בן מימון, אלחריזי ועוד. שמות שתמיד עוררו את סקרנותי. בשבילי הם היום יום - ההליכה מהבית למכולת ברחוב רמב"ן, לדואר בסוף אבן גבירול, לגן הילדים ברחוב אבן עזרא, לבית הספר דרך שמואל הנגיד, לקופת החולים ברחוב בנימין מטודלה - הטייל הגדול ומגלה הארצות היהודי מהמאה ה-12, שכתב את מסעותיו הרבה לפני כל שאר מגלי העולם הידועים.

בכל מקום שטיילתי עניינה אותי תמיד "הנקודה היהודית", ולאו דווקא בספרד, אשר עד כמה שהיה ידוע לי אין לי ענפים משפחתיים שם. אולי זה טבוע יותר בשורשים היהודיים הפטריוטיים שקיבלתי מבית אבא.

גדלתי בבית צברי, ישראלי, להורים ילידי הארץ, לאבא שעסק בבניית הארץ, ואביו שהיה שליח ציבור ושליח עלייה עוד לפני קום המדינה. תחת שלטון המנדט הבריטי יצא סבי היקר בשליחות הסוכנות היהודית בשנות ה-20 של המאה ה-20, בדרך לא דרך, בנתיב מלא קשיים וסכנות, לצפון עיראק וכורדיסטן, שם התקבל בהתלהבות ובכבוד מלכים, והעלה ארצה משפחות רבות של הקהילה היהודית, דרך סוריה, הלוך ושוב, עד שהקים בארץ קהילה גדולה לתפארת מדינת ישראל, ואף עמד בראשה שנים רבות עד לפטירתו בשיבה טובה, כשביתו היה פתוח תמיד לרווחה ואוזנו קשבת לכל בעיה של צאן מרעיתו שדרשה פתרון. סבי היה רב גדול וידוע בעיר, אדם מלא חוכמה והדר, נועם וקדושה כעומק הים, נמרץ וצלול עד יומו האחרון בגיל 96, מנהיג שלא בא לו יורש, "יקיר ירושלים" מבין הראשונים לקבלת העיטור והתואר, ואף רחוב ראשי אגריפס לשעבר נקרא על שמו – הרב שמואל ברוך. 

בית ילדותי היה מה שנקרא בקשת הגוונים והצבעים הקיימת בשאלת הזהות הדתית, "בית מסורתי". כל אחד אצלנו במשפחה שומר את השבת כפי יכולתו. אבא ללא ספק שומר ומקפיד יותר מכולנו על כל חוקי הדת, מלבד בהופעתו החיצונית, שממנה לא ניתן לשייכו לשום מחנה, מלבד אולי למחנה העובד, זאת בזכות בגדיו הפשוטים וכובע הקסקט הירושלמי, סימן ההיכר שלו בעיר. אבא איש עבודה ועמל, קבלן ידוע בעירו, שעשה כמה דברים גדולים בחייו, ועם זאת נותר אדם צנוע וישר דרך. אימי האהובה, הצנועה והטובה, שתמיד עמדה לצידו, מלפניו ומאחוריו, משתדלת גם בענייני הדת לנגן לפי אותה מנגינת החליל של אבא. שומרת על כללי הדת הבסיסיים, אך מגמישה פה ושם ולא מקפידה עם החמורות. מאחר שגם תמיד עמדה לצידנו, ילדיה, שלחה אותנו למסגרות לימוד חילוניות, אולי בשל הנוחות והקרבה לשכונת מגורינו, ואולי משום שבליבה הייתה קרובה יותר לצד החילוני שבה, למרות שאל לה מלהודות בזה, לעולם.  בכך העניקה לנו את החופש לבחור, כל אחד בדרכו, רוצה - שומר, לא רוצה - לא שומר. החגים נחגגים בקפידה על כל הלכות החג. שמירת הכשרות בבית עם ההפרדה של חלב ובשר. אווירת השבת המשפחתית עם הקידוש הפיוטי של אבי בערב שבת וסיפורי המעשיות והמשלים שלו מייד אחרי האוכל, סביב שולחן ערוך יפה, שהמפה הלבנה היא חלק בלתי נפרד ממנו, כמו גם המטעמים והארוחות שאימי שקדה עליהם משעות הבוקר המוקדמות של יום שישי כדי שלא לבשל בשבת. כל אלה הכניסו אותנו בכל זאת למסגרת המחנה ה"מסורתי".  וגם אם נצא לבלות עם חברים או ניסע לים ולפיקניק בשבת אחרי הקידוש, הרי שהמטרה הושגה - ואכן, הזהות היהודית נשמרה אצלנו וגם ערכי התרבות היהודית, לדורות הבאים להעביר.

את ירח הדבש תכננתי בימים הטרופים שלפני החתונה, בין מבחני סוף שנת לימודי המשפטים שלי לבין סידורי ההפקה של אירוע החתונה הפומפוזית במלון "רמדה רנסנס" המפואר. אז זה היה סמל סטטוס בירושלים, וגם טרנדי, להתחתן במלונות. ביום החתונה, שהיה מטבעו עמוס ולחוץ, שיחת הטלפון היחידה שהסכמתי לקבל הייתה מסוכן הנסיעות שטיפל בנסיעתנו לירח הדבש, שתוכנן ליומיים לאחר האירוע הגדול. 

שנת הנישואין הראשונה שלנו הייתה המשכו של ירח הדבש המוצלח. לזוגות רבים זו שנה בעייתית. יש אומרים, שאם צלחת את השנה הראשונה, על כל הקשיים שבה, אתה בדרך הנכונה להצלחה. עבורנו זו הייתה שנה של פינוק. למדנו להכיר ולהסתדר זה עם זו וכבר אז גילינו, שאין לנו על מה לריב ובכל זאת מעניין ושווה להישאר... נהנינו לסדר יחד את ביתנו, שהיה עדיין ריק מילדים וכולו לעצמנו. אירחנו חברים רבים, עליהם התנסיתי בבישול ואפייה, אף שאפשר לומר שרכשתי כישורי מטבח מוקדמים מאימי הבשלנית, אותם רק השלמתי ברעיונות מספרי הבישול שאגרתי, עוד בתקופה שלפני האינטרנט, כשנהנינו לקנות ספרי בישול. ערכנו מסיבות רווקים רבות בביתנו, כדי להדביק את חברינו הרווקים בטוב שיש לנו. ערבי שבת היו מוקדשים להורים, אליהם הוזמנו דרך קבע לארוחות שבת, שבוע אצלו שבוע אצלי, כמו שני ילדים טובים ירושלים. כן, גם מיקי היה ירושלמי. וכך, הקשרים המשפחתיים התחזקו בשני הצדדים.

מיקי שלי התאושש מטראומת המפגש הראשון אצל הוריי, שבועות ספורים לאחר שהתחלנו לצאת. אבי, שהיה תמיד חברותי ומשובב נפש ליד חברותיי, התעניין בשלומן וניהל עימן שיחות פתוחות וקלילות, היה עוטה קשיחות בלתי מתפשרת ליד חבריי מהמין השני. אם העליתי בכלל על דעתי להביא חבר להורים, הרי שהוא היה צריך לעבור את קיר הברזל של האב השמרן המגונן. לרוב אבי היה פשוט מתכנס בעצמו ומתעלם ממנו, שגם זה לא מלבב במיוחד. 

למפגש ההורים הראשון הזמנתי את מיקי לארוחת שבת. אבי כצפוי היה שקט ומכונס במשך כל הביקור, למעט משפט אחד שסינן לו בכניסתו, ולא יישכח עוד שנים אחרי שיהפכו שני אלה לחברים טובים: "לארוחת שבת לא באים בג'ינס". מיקי ההמום, שבניגוד אליי, הינו ביישן, רגיש ועדין, למזלי הרב לא נרתע וברח, למרות הכול. אך המשפט הזה - שנזרק לאוויר על ידי אבי, כסוג של מבחן אומץ לחבר הפולש שבא לגזול את בתו - דרש ממני תקופה ארוכה של הצטדקויות מול מיקי וניסיונות להוכיח לו שבית הוריי אינו כזה מבצר מתחסד, גם אם זה היה להגיע להוריי בשבתות עם מכנסי ג'ינס קרועים או מכנסיים קצרים בעצמי, רק כדי להראות לו, למיקי, או גם לאבי, שזו בכלל לא סוגיה אצלנו, ושירגיש בנוח. כמובן שברבות השנים היחס השתנה וכולם התאהבו במיקי, ולא רק בזכות עיניו הכחולות היפות. לכשהבין אבי איזה נכס הבאתי למשפחה, בדמות החתן נעים ההליכות טוב הלב, העוזר והתומך, בעל ידי זהב ויכולת לתקן כל דבר, התרכך אבי והפך מתוק מדבש. קשה שלא לאהוב את מיקי, את זה כולם אומרים לי.

הבעיה היחידה, אך הקלה, של פערי הדת, נועדה לפתרון. משפחתו של מיקי הייתה רחוקה מרחק רב מהדת והמסורת. מיקי תמיד טען, שאדם לא צריך להיות דתי כדי להיות צדיק. והוא אכן 'נאה דורש ונאה מקיים'. כמשפחות רבות של ניצולי שואה, משפחתו של מיקי כפרה לצערי בדת במוצהר. הוריו מאלה שמענישים את אלוהים על מה שעשה להם. בתקופת חברותנו מיקי ניסה גם הוא את כוחו והקניט אותי, ספק בהומור ספק ברצינות - "בבית שלנו יהיה לי במקרר בפסח מדף משלי בשביל הפיתות".

"המקרר הדמיוני הזה שלך, כנראה לא יהיה בבית שלנו", לא התרגשתי וביטלתי את דבריו כלאחר יד. 

כשהגענו למעמד החתונה התברר למרבה המבוכה, כי אימו לא יודעת כלל מה עומד מאחורי צמד המילים "שבת חתן". אימי הטובה, הצילה את המצב אז והתנדבה מייד לקחת זאת על עצמה ולערוך למיקי שבת חתן כהלכתה. אימו, מאסטר באפייה, העמידה לטובת האירוע מבחר ממיטב העוגות שלה, ששמן הולך לפניה, וכך צלחנו את המשוכה. עוגות בית משובחות מחליקות תמיד כל בעיה.

לי, מכל מקום, לא היו משוכות גבוהות כל כך לעבור בבית משפחת אלטרץ. משפחה ירושלמית, יוגוסלבים משני הצדדים, "עולים חדשים", כפי שאביו אהב לכנות את עצמו גם לאחר עשורים בארץ, ואימו השיבה מייד אחריו, ספק נעלבת - "למה אתה אומר כך, אנחנו ישראלים, כמו הצברים".  

למשפחתו נכנסתי עם כל שמחת החיים שלי, כבשתי ונכבשתי. הוריו קיבלו אותי בזרועות פתוחות, כמשב רוח מלבב, למרות הסערה שהכנסתי. אף שגם "פגישת ההורים הראשונה" שלי, לא הייתה מי יודע מה מושלמת, או יותר נכון לא בהתאם לציפיותיה ותקוותה של האימא מהדור הישן שלו.

משום מה, עושים הגברים עניין מהמפגש הראשון של החברה עם ההורים שלהם, כאילו היה זה אירוע מכונן ודרמטי של הצהרת כוונות מחייבת, מין נקודת ציון משמעותית בחיי השרידות בין בני זוג שיוצאים קבוע, ממנה אין חזור. ובכל זאת, בחר מיקי את הזמן והמקום למפגש הזה באופן ספונטני וחסר מחשבה מעמיקה, שלא נתן את הדעת יתר על המידה למוסכמות חברתיות-תרבותיות-מסורתיות של מאן דהו, בעיקר לא של אימו. 

לאחר שיצאנו מספר חודשים, נסעה אחותו של מיקי עם בעלה לטיול בתאילנד, לשלושה או ארבעה שבועות. לקחו ארבעה תיקים והשאירו ארבעה ילדים קטנים, ללא כל היסוס, בביתם, כפיקדון. הוריו המסורים של מיקי נקראו לדגל, לארוז מזוודה ולעבור לגור בבית האחות כדי לשמור על נכדיהם.

דווקא באותו החודש החליט מיקי, בינו לבינו, שאני האחת, שאיני בת חלוף, והביא אותי לארוחת ערב בבית אחותו, להכיר את הוריו.  דווקא היה ערב לא רע.

ישבנו באווירה משוחררת, מוקפים מכל עבר בילדים נמרצים ועליזים, שתי בנות ושני בנים, המקפצים בהתלהבות על דודם האהוב. הילדים המתוקים שיחקו איתנו ב"מסעדה", עם תפריטים שכתבו ועיטרו במו ידם וכיבודים שהכינו, מילצרו והגישו, הכול בעצמם וברצינות תהומית. לא הייתה מדיניות של החזרת מנה במסעדה שלהם, מה שהזמנת על אחריותך בלבד, חייב לסיים הכול, פן תעליב את השף והסו שף הצעירים. בתוך כל ההמולה מסביב, לא נעלמו מעיניי מבטיה הבוחנים והסוקרים, אם כי בנימוס ובחום, של אימו של מיקי, המנסה כל העת לתהות על קנקנה של החברה החדשה שבנה הביא. וכפי שנשבע לי "בקושי הבאתי להורים חברות בעבר"...

עוד שנים ועשורים אחר כך תזדעק ותתלונן חמותי בפני בנה - "איך הבאת אותה למפגש ראשון עם ההורים בבית של מישהו אחר??" מישהו אחר, כן? זר גמור, לא אחותך... בזמנו לא ראיתי בכך בעיה. למעשה, עד היום לא.  

אבל חרף ההתחלה הצולעת, לשיטתה, החיבור ביני ובין חמותי לעתיד, שֶׁלָה, היה כמו קסם. חיבור מיוחד וישיר. באווחה אחת, ועוד הרבה לפני החתונה הרשמית. לא היינו צריכות תקופת חימום, גישוש והיכרות. זה קרה מייד, הקשר הזה – חופשי, חם ופתוח. קשר כמו בין שתי חברות, נישוקים וחיבוקים אמיתיים מכל הלב, מפטפטות ומספרות זו לזו בפתיחות גמורה. לגמרי לא כמו קשר שגרתי בין כלה לחמות. אולי סוד הקשר טמון בכך שמלכתחילה לא התייחסתי אל שלה כאל 'חמה', אולי יותר כאל שמש מחממת. 

חברותיי הקרובות השתוממו והתפעלו מסיפוריי עליה. היו ספקניות שטענו שזה יחלוף, כי אין דבר כזה חמות טובה או חמות שהיא חברה. עד שלא הכירו אותה פנים אל פנים, לא הבינו שזה אכן קשור לאישיותה המיוחדת. באמת מיוחדת.

כנראה שגם לחיבור ביני ובין מיקי היה איזה כוח מאגי או לפחות עזרה מלמעלה. כך רצינו לחשוב, במיוחד אחרי שגילינו כי שם משפחתה של שלה - ציון, הוא כשמו של אבי, ושם משפחתי - ברוך, הוא כשם משפחת סבתו של מיקי מצד אביו. קשר השמות, אם לא המזל האסטרולוגי המשותף שלנו – מזל שור, חייב היה להיות סימן להצלחה.

ביום שמש נעים אחד לקחנו את הוריו לטיול בתל אביב, שבאופן ספונטני הסתיים במוזיאון התפוצות.  עלה בדעתנו לבדוק שם את מקורות השמות המשותפים שלנו. לפי מוזיאון התפוצות, בכל הכבוד הראוי לו, כולנו יצאנו מספרד והתפזרנו לכל עבר ברחבי תבל לפני כ-500 שנה. גם משפחתו, וגם משפחתי.

מובן אפוא שלא יצאנו משם עם מסקנות עובדתיות מוחשיות ורלוונטיות, כצפוי.

מה שחיבר באמת היה האהבה.