שני לילות בליסבון

אריאל מתעוררת. אור שמש נשפך מבעד לתריסים, ומשרטט על הקיר עמוד בהיר ובוהק שהמבט בו כמעט מכאיב. חם לה, אז היא מזיזה את השמיכה אל הצד השני של המיטה, שבו אמור לשכב בעלה הטרי.

הוא לא נמצא שם.

עיניה מנתרות סביב החדר, כמו מקפצות על אבנים בנחל, תרות אחר עקבותיו של ג'ון. עיניה אינן מוצאות דבר.

לפתע אריאל שוקעת במים הסוערים, הקפואים, של בהלה מוכרת: מה אם טעתה בנוגע אליו? מה אם טעתה בנוגע להכל?

השעון שליד המיטה מראה 7:28 בצבע אדום מרתיע. זו שעה מאוחרת בהרבה מהשעה שבה אריאל מתעוררת בדרך כלל, במיוחד בתקופה הזאת של השנה. אלו החודשים הכי עמוסים בחווה, כשהציפורים מתחילות לצייץ בסביבות ארבע לפנות בוקר. העבודה בשדה מתחילה עם הזריחה — כלבים נובחים, גברים צועקים כדי לגבור על טרטור המנועים — וגם אילו רצתה — ולפעמים היא בהחלט רוצה — היא הייתה מתקשה להמשיך לישון בהמולה הזאת.

אריאל התרגלה להתעורר מוקדם מאז שג'ורג' נולד. בינקותו היה זה הכרח, אבל אפילו כשהבן שלה התחיל להתעורר בשעות מאוחרות, היא לא שינתה שוב את דרכיה. הקימה המוקדמת הפכה למדיניות, לעניין של אופי. כך היא רצתה להזדהות, גם אם רק בפני עצמה: מישהי שקמה מוקדם, הולכת לישון מוקדם ועובדת קשה בין לבין. טיפוס רציני ואחראי שעברו עליו נעורים מבוזבזים, ולמעשה גרועים מכך.

למרות הדופק המהיר, אריאל עדיין מטושטשת והכרתה עדיין מעורפלת. ליל אמש הותיר אותה חבוטה. ההתייבשות והתשישות הכללית שכרוכות בטיסה מעבר לים, הג'ט לג, האוכל והיין והסקס, כדור השינה שג'ון הכריח אותה ליטול בסופו של דבר.

אחרי שהגיעו לפורקן, ג'ון קם מהמיטה ששניהם שכבו בה נוצצים מזיעה. הוא הסתובב לאחור והשפיל מבט של הערצה אל אריאל, שהייתה שרועה עירומה, תפרחת ורודה מתפזרת על חזה העולה ויורד, במעלה צווארה ועד ללחייה, כמו זיהום המתפשט במהרה. הוא רכן אליה, אך נעצר רגע קצר לפני שפיו נגע בשלה. הוא הביט אל תוך עיניה וגרם לה לכאוב מרוב ציפייה עד שלא יכלה עוד, והיא מתחה את צווארה אל־על לנשיקה.

הנשיקה הייתה ארוכה ועמוקה וכמעט מוגזמת, מחוללת עוד גל של עקצוצים שליוו את אלה שטרם שככו לגמרי. בעורה פשטה תחושה כה חיונית, והיא חשה דקירות בקצות העצבים. גירוי טהור.

אריאל התבוננה בג'ון נע לאיטו בחשכת החדר, נזהר לא למעוד, פן ייתקלו בהונותיו ברהיטים. הוא עמד עירום ליד החלון, מנסה לתפעל את התריסים הישנים עד שמצא את החריץ המתאים ונשמע צליל הנקישה של פתיחתם. ג'ון אחז תריס בכל יד, ודחף את הלוחות הגדולים בעדינות, מרחיק ביניהם, מפשק אותם, עד שנפתחו לרווחה. התנועה הייתה נוסח גופני מוכר, מגע האצבעות הקל ביותר, כמו בקשת רשות.

בדיוק הדבר שאריאל רצתה יותר מכול.

בדיוק הדבר שקיבלה פחות מכול.

עד לאותו רגע.

אריאל שומעת משהו מבחוץ, מבעד לכותלי חדר השינה השרוי באי־סדר של שעת בוקר מוקדמת.

"ג'ון?"

איש אינו עונה.

היא הולכת בזהירות לעבר רוח הרפאים של הצליל, ואז עוצרת לפני דלת הסוויטה בידיעה שאינה לובשת דבר פרט לטי־שירט. היא מפנה את מבטה למטה, כדי לבדוק כמה החולצה מכסה, ורואה שהיא לא מכסה מספיק. היא שוב שומעת את אותו הרעש, שבבירור מגיע מבחוץ, מהצד השני של הדלת.

"ג'ון?"

"דֶסקוּלפּה." הקול הוא קולה של אישה, שנשמע עמום מאחורי הדלת. "סֶרוויסו דֶה לימפֵּזָה."

אריאל מציצה מבעד לעינית. עומדת שם חדרנית ומסדרת את העגלה שלה.

"דסקולפה," היא אומרת שוב.

אריאל מפנה את גבה לדלת. היא מסתכלת סביב החדר, שקירותיו צבועים באפור חיוור, גוון פולט אור עד כדי תחושה של הימצאות בתוך קונכייה. מבטה נופל על כוסות המשקה ששתו בליל אמש, על כריות הספה המפוזרות על הרצפה, הנעליים שהסירו בבעיטה. הם התחילו על הספה, עדיין לבושים אך ברוכסנים וכפתורים פתוחים, בגדיהם מוסטים הצידה. לא עבר הרבה זמן עד שג'ון אמר, "בואי נעבור למיטה." קולו רטט מהתרגשות. אריאל אפילו לא הצליחה לדבר.

היא בודקת את הטלפון. הוא ריק מהודעות ומהתראות, ומציג רק את מסך הנעילה ובו תצלום של ילד קטן מחבק שני כלבים גדולים. זו תמונה מלפני ארבע שנים, אבל היא כל־כך מושלמת שאריאל אינה מסוגלת להחליף אותה במשהו חדש יותר אך פחות אידאלי.

בחוף המזרחי, המקום שבו גרים כמעט כל האנשים שהיא מכירה, השעה עכשיו שתיים וחצי בלילה. אריאל פותחת את האפליקציה שעוקבת אחרי המכשירים של בני משפחתה — הטלפון הנייד של הבן שלה, של בעלה ושלה. לנתונים לוקח הרבה זמן לעלות, לאתר את האיכונים השונים. הבועה הראשונה שמופיעה על המסך שייכת למכשיר שלה שנמצא כאן, במרכז ליסבון. אחריה מופיע המכשיר של בנה, בדיוק במקום שבו הוא אמור להיות באמצע הלילה, במרחק ששת אלפים חמש מאות קילומטרים, ישן במיטתו, בוודאי עם אחד הכלבים — טופי, וסביר שגם עם קרמבו. הכלבים נאמנים מאוד לג'ורג', והוא נאמן להם. מיטתו הצרה יכולה להיעשות צפופה ביותר, גדושה בערימה של יונקים מצחינים שנצמדים זה לזה וחולמים.

האפליקציה עדיין לא מצליחה לאתר את המכשיר של ג'ון, עד שהיא נכנעת ומודה בכישלונה. 'מיקום לא זמין', היא מוסרת בנימה ניטרלית, כאילו האשמה בכך היא במכשיר או באדם שהיא מחפשת או בכל דבר פרט לאפליקציה. אפליקציות נבנות כך שלעולם לא יודו בכישלון כלשהו.

אריאל ערה כבר שלוש דקות.

כשאריאל עזבה את בעלה הראשון לפני ארבע־עשרה שנים, היא הותירה מאחור גם את כל מה שהכירה. היא רוקנה את חייה כליל והתחילה מאפס, מרכיבה את קיומה החדש חלק אחר חלק — בית במקום שקט וחדש, תינוק, כלב משוגע חדש ואחריו עוד אחד משוגע אף יותר. היא ויתרה על שערה הארוך לטובת תספורת קצוצה, קנתה מלתחה חדשה, פתחה בקריירה חדשה, הכירה חברים חדשים ומצאה תחביבים חדשים. זו הייתה דרכה לתקשר עם העולם ולהזמין את העולם לתקשר עימה. היא לא רצתה שיתייחסו אליה בראש ובראשונה, ובכל עת, אך ורק בתור אישה מושכת.

רק לאחרונה היא הגיעה למסקנה שהגיע הזמן לצרף את החלק האחרון, להשלים עד תום את החיים החדשים שכבר לא היו כל־כך חדשים ואולי עוד לא מספיק מלאים. היא תוהה אם התשוקה היא שזימנה את ג'ון לחייה, או שמא ההפך הוא הנכון.

אתמול בלילה הוא נשאר עומד ליד החלון במשך זמן רב. פנסי הרחובות שמתחת האירו אותו והטילו צל מתפשט על התקרה. צורה מטרידה בסגנון אדוארד מונק באור הכחלחל המסתורי של העיר בלילה, שעוררה באריאל עווית מהירה של פחד. תחושה ישנה ובלתי נעימה שמתגנבת אליה מפעם לפעם, מתקפות פתע שרק התזמון שלהן מפתיע. היא יודעת שהן עומדות להגיע, אבל לא בדיוק מתי.

אריאל עצמה את עיניה בחוזקה ושאפה שאיפה עמוקה, מנסה להתמקד בתחושות הגופניות שחשה באותו רגע — הרוח החמימה שנשבה מנהר הטחו, שחף שצווח ממרחקים, משב אוויר משפת הים בעל ניחוח מלוח, הדקירות על עורה המעקצץ. היא שאפה אוויר לתוך פיה, שאיפה ארוכה ואיטית של שליטה מוחלטת. הכל היה עניין של שליטה. ואז היא פקחה את עיניה, שמה קץ לדרמה שהתחוללה אך ורק במוחה, בעולם פרטי של חרדה.

אריאל הייתה נטולת מורא כשהייתה צעירה, תקופה שבה אנשים נוטים להיות נועזים. היא הייתה שחקנית, אחרי הכל, ומה יותר נועז מזה? אבל אז החיים קשרו קשר כנגד התעוזה שלה, ערערו את אומץ ליבה וריסקו את הביטחון שאפשר לה להתקדם בעולם בבטחה.

ג'ון המשיך לעמוד ליד החלון הפתוח. דמותו העירומה הייתה כה מוכרת — היא חשה שהספיקה לחקור כל סנטימטר בגופו בעיניה, בקצות אצבעותיה, בלשונה — ובה בעת עדיין כה זרה, כמו כל גוף, כמו כל אדם אחר. היא ידעה איך הוא נראה ואיזה טעם יש לו, אבל לא ידעה איך הוא מרגיש ומה הוא חושב.

שנים קודם לכן אריאל איבדה את האמון ביכולתה לראות אנשים אחרים בבירור. היא הייתה מאוד בטוחה בנוגע לבעלה הראשון, וברגע אחד הבינה שטעתה לחלוטין בנוגע אליו. מסוג הטעויות שנראות ברורות להפליא במבט לאחור. אריאל ראתה רק את הדברים שבאקי טרנר רצה שתראה, רק את מה שהציג בפניה. שלא בידיעתה היא שימשה שותפה לדבר עבירה במצג השווא של אישיותו, עד שהיה מאוחר מדי — לא רק עבור מערכת היחסים ביניהם, אלא עבור כל מערכות היחסים שניהלה. היא איבדה את הביטחון בשיקול הדעת שלה, ביכולתה לראות את הזהות האמיתית של כל אדם.

האם היא למדה משהו מכך? כמובן. אבל כל הידע מתפוגג אם מפסיקים את הלימודים באמצע. חשבון דיפרנציאלי, צרפתית, ההיסטוריה הקולוניאלית של ארצות הברית, המיתוסים היווניים — אריאל לא זוכרת שום דבר מכל אלה. היא אפילו לא זוכרת מהו חשבון דיפרנציאלי. לפני כמה שנים היא חיפשה את המונח במילון, אבל הפירוש לא הבהיר לה שום דבר.

"על מה אתה חושב?" היא שאלה.

ג'ון שינה תנוחה והסתובב אליה, פניו הרחק מהאור של פנסי הרחוב. עכשיו היא יכלה לראות אפילו פחות מהבעת פניו. למעשה היא לא ראתה את פניו כלל.

"את יודעת," הוא אמר. "על מחר, זה הכל."

המחר כבר הגיע. מחר כבר היה היום.

היא תתקלח, זה מה שהיא תעשה. היא תתקלח ואז תלבש את הבגדים שהכינה להיום, שבחרה לעצמה לפני שבוע כששקלה בכובד ראש את ארון הבגדים שלה מול תרשים קטן של בגדים שתזדקק להם ולאיזו מטרה. היום היא תלבש חצאית באורך בינוני וחולצה בסגנון כפרי. לבוש פשוט, לא מסורבל, אבל סקסי. הבגדים הרגילים של אריאל מאז שעזבה את ניו יורק הם ג'ינס וטי־שירט, והיא לא מתאפרת בכלל. אבל הנסיעה לליסבון היא לא רגילה, ולכן היא תתאפר ותענוד שרשרת ארוכה עם תליון שמדגישה חלקים בגופה שהיא לא נוטה להדגיש כבר שנים.

היא תפתח את הדלת ותמצא על מחצלת הכניסה את העיתון באנגלית, ובו הכתבות על הטקס לזכרו של סגן הנשיא, ועל האיש שמועמד לתפוס את מקומו. החדשות האלה מושלות בתקשורת האמריקאית כבר כמה שבועות. אריאל תרים את העיתון ותרד לאיטה בגרם המדרגות הרחב של המלון, משתהה על השיש החלק וידה נוסעת על פני מעקה העץ הממורק והמבהיק ממאתיים שנה של חיכוך מעשה ידי אדם. היא תצעד אל תוך חדר האוכל הגדול ושטוף השמש, שנמצא מעל המולת הכיכר המוקפת בניינים אלגנטיים.

סביר שהיא תשמע את החשמליות הישנות מקרקשות וחורקות על המסילות, פולטות מתוכן תיירים משכימי קום ותושבים טרוטי עיניים המכרסמים פַּשׁטֶל דה נאטָה בדרכם לעבודה. מבטם נישא אל החזית המרשימה של הבניין, שווילונותיו מתנפנפים במרכז הקומה הראשונה מאחורי הדלתות הצרפתיות, ומולן השולחן הנמוך שעליו אריאל וג'ון אכלו את ארוחת הבוקר שלהם ביומיים האחרונים. זה השולחן שלהם, ושם בטח נמצא בעלה הטרי. הוא יֵשב שם עם הקפה שלו, מחכה לה, נושא אליה את עיניו בחיוך.

לא הבוקר.