תזונת המעגלים הנשית

תזונת המעגלים הנשית בוחנת את הצרכים התזונתיים של האישה ומתאימה המלצות תזונתיות לנשים לאורך כל התחנות במעגל החיים שלהן - מינקות ועד לגיל הזהב: תחנת הינקות (גילי 0-3), תחנת הילדות (גילי 3-8), תחנת גיל ההתבגרות (גילי 8-17), תחנת הפריון (גילי 18-47), תחנת ההיריון (גם כן גילי 18-47), תחנת הפרימנופאוזה (גילי 45-51), תחנת המנופאוזה (גילי 50-64) ותחנת גיל הזהב (גיל 65 ואילך).4 בספר נסקור בקצרה את תחנת הילדות ונתמקד בתחנות החיים הבאות, החל מגיל ההתבגרות. רוב המטופלות שלי הן בגילים אלה, והתהליך הטיפולי שלהן ישמש כאן דוגמה.

במסגרת תזונת המעגלים הנשית עלינו לאתר בכל אחת מתחנות החיים הללו, כפי שיפורט בהמשך, את משקל החיים המותאם אישית לגיל האישה, למבנה גופה, לצרכיה הפיזיולוגיים והרגשיים ולאורח חייה. בכל אחת מתחנות החיים של האישה עלינו לבחון את צרכיה התזונתיים תוך התייחסות לשני המעגלים המחזוריים שבהם היא נמצאת באותה העת: המעגל השנתי (מעגל עונות השנה: סתיו, חורף, אביב וקיץ) והמעגל היומי (הכולל שלוש ארוחות עיקריות וביניהן ארוחות ביניים). לעומת שני מעגלים מחזוריים אלה, הרלוונטיים לכל תחנות החיים של האישה, ישנו מעגל מחזורי שלישי המחייב גם הוא התייחסות תזונתית - המעגל החודשי, הכולל שלוש תקופות: PMS (תסמונת קדם־וסתית), וסת וביוץ. מעגל זה רלוונטי אך ורק לשלוש תחנות חיים - גיל ההתבגרות, הפריון והפרימנופאוזה.

ההיכרות עם הצרכים התזונתיים של האישה בתחנות השונות בחייה ובמעגלים המחזוריים שלה והתאמת תזונה שתיתן מענה הולם לצרכים אלה יאפשרו לכל אחת מאיתנו להגיע אל משקל החיים שלה ולשמור עליו לאורך זמן. הטיפול התזונתי על פי תזונת המעגלים הנשית מביא לשיפור במצב הפיזיולוגי ובאיזון הרגשי של האישה בכל אחת מתחנות החיים. נוסף על כך, בניית תפריט מאוזן בהתאם לתזונת המעגלים הנשית תאפשר לךְ גם להתמודד בקלות רבה יותר עם המשבר הכרוך במעבר בין תחנות החיים ולהתכונן טוב יותר, גופנית ורגשית, לתחנת החיים הבאה.

הטיפול התזונתי ההוליסטי במסגרת תזונת המעגלים הנשית מאפשר לכל אישה לבנות תפריט אישי מאוזן תוך שקלול בו זמני וסינרגי של צרכיה התזונתיים הן בהתאם לתחנת החיים שבה היא נמצאת, הן ביחס לתקופה הרלוונטית במעגלים המחזוריים. למשל (כפי שמודגם באיור), אישה בתחנת הפריון, שמעוניינת לבנות תפריט תזונתי מתאים לארוחת בוקר בתקופת הביוץ במהלך החורף. אישה כזאת תוכל, בעזרת תזונת המעגלים הנשית, להכיר את צרכיה התזונתיים בתחנת החיים הרלוונטית וכן את התזונה המתאימה בשלב זה של המעגל החודשי, תלמד את המלצות התזונה לעונה המתאימה במעגל השנתי ותתוודע למרכיבים התזונתיים המומלצים לארוחה הספציפית במעגל היומי.

תזונת המעגלים הנשית

בשנים האחרונות מתפתח תחום הרפואה המגדרית (gender medicine) בקצב מהיר. תחום זה חוקר את השונות המגדרית כפי שהיא באה לידי ביטוי במחלות ובטיפול הרפואי בנשים ובגברים. הנחת המוצא של הרפואה המגדרית היא כי על רקע פעילויות שונות של גברים ונשים במשך מיליוני שנים (ולכך אפשר להוסיף גם את השוני הרגשי וההתנהגותי בין המגדרים) נוצרו הבדלים בתפקודי המערכות השונות בגופם. הבדלים אלה מחייבים טיפול רפואי שונה ומותאם במיוחד לנשים ולגברים הסובלים מאותן מחלות ותסמונות, וזאת מעבר למחלות שהן בבסיסן מגדריות וקשורות לאיברים נשיים או גבריים, כגון סרטן הערמונית או סרטן השד.

ההבדלים הפיזיולוגיים הרבים בין גברים לנשים מביאים לעתים להתבטאות של סימפטומים שונים בקרב בני ובנות אדם הסובלים מאותה מחלה, ולכן מתחייבת התייחסות מגדרית שונה בשלבי האבחון והטיפול. כך למשל השהות של תרופות במערכת העיכול של אישה ארוכה יותר מאשר אצל גבר, ולכן מתחייב לעתים מתן מינון שונה לנשים ולגברים בטיפול באותה מחלה. לדוגמה, ה־FDA, מִנהל המזון והתרופות האמריקאי, אישר לתת חצי מינון של תרופת השינה אמביאן לנשים לעומת גברים.

מעבר לכך, יש מחלות שהוכח כי שכיחותן היא תלוית מגדר. פי תשעה יותר נשים סובלות מפיברומיאלגיה ביחס לגברים, וכך גם לגבי זאבת (לופוס), ששכיחותה בקרב נשים גבוהה פי עשרה. והרשימה לא נגמרת כאן: שכיחותן של דלקות פרקים גבוהה פי ארבעה אצל נשים; של אוסטאופורוזיס פי שלושה; של מיגרנות פי שניים וחצי; של תסמונת המעי הרגיש פי ארבעה; ושל דיכאון - פי שניים. מטבע הדברים, גם סינדרומים ומחלות המושפעים מהורמונים ומנוירוטרנסמיטרים (מוליכים עצביים) באים לידי ביטוי שונה אצל נשים לעומת גברים. אצל נשים, לדוגמה, מיוצר פחות סרוטונין במוח, ולכן הטיפול התרופתי בדיכאון עשוי להיות שונה בין נשים וגברים.

אולם הבעיה אינה רק בהשפעה המגדרית על שכיחות המחלות או בסימפטומים שונים של אותה מחלה. מתברר כי גם המחקר המדעי לגבי מחלות והטיפול בהן אינו שוויוני. פרופ' מרק גלזרמן, ראש תחום רפואה מודעת מין ומגדר, מנהל המרכז לחקר הרפואה המגדרית במרכז הרפואי רבין, יו"ר החברה הישראלית לרפואה מגדרית ולשעבר נשיא החברה הבינלאומית לרפואה מגדרית, קובע בהקשר זה כי שני שלישים מן המחלות הפוגעות בשני המינים נחקרו בגברים בלבד.5 מרבית התרופות נוסו רק על גברים, וכתוצאה מכך הרפואה המודרנית מטפלת לרוב בנשים על בסיס ההנחה שלמין האדם אין חשיבות בהקשר זה. לטענתו, כל תחום רפואי שיכיר בהבדל בין נשים וגברים ויבטא זאת בגישה המחקרית והטיפולית - יוכל לספק רפואה טובה ונכונה יותר.

מה שנכון ברפואה נכון שבעתיים בתזונה. ההכרה הגדלה בצורך בקידום הרפואה המגדרית מחייבת לפיכך גם פיתוח עקרונות של תזונה מגדרית. תזונה כזאת חיונית להשגת אורח חיים בריא, להגעה למשקל גוף רצוי (משקל החיים) ואף לצורך הרזיה. היא עשויה גם להיות בעלת השפעה על הטיפול במחלות הקשורות בתזונה, בהן מחלות לב, עמידות לאינסולין, סוכרת מסוג 2 ומחלות נוירודגנרטיביות (ALS, אלצהיימר, פרקינסון עוד), על גורמי סיכון לסרטן ועל ויסות הורמוני המין.

גם ב־(DRI (Dietary Reference Intake - המלצות האקדמיה הלאומית האמריקאית לרפואה - ניתן ביטוי לצורך לפתח התייחסות תזונתית שונה לפי המגדר. לפי המלצות אלה, על נשים וגברים לצרוך כמויות שונות של ויטמינים ומינרלים, זאת גם בהינתן נתונים פיזיולוגיים דומים (גובה, משקל, גיל וכו'). השוני הזה בתזונה המומלצת מבוסס, בין השאר, על הבדלים בצרכים האנרגטיים ובמטבוליזם, שהם פועל יוצא של ההבדלים בין גברים ונשים.

המודעות לצורך בתזונה מגדרית חשובה הן בהקשר של טיפול תזונתי במחלות שונות, הן בקביעת רכיבי התזונה היומית של נשים וגברים. בהקשר זה, להבדלים המגדריים יש השפעה ישירה על היקף העלייה במשקל ועל מאפייניה. בקרב נשים קשורה העלייה במשקל בדרך כלל לארבע תחנות חיים: גיל ההתבגרות, הפריון, ההיריון והמנופאוזה. מעבר לכך, על העלייה במשקל משפיעים גם הבדלים מגדריים בתגובה למצבי משבר בעבודה או בחיים הפרטיים. מי מאיתנו לא חוותה על בשרה את ההבדלים באינטרפרטציה הרגשית שאנו הנשים מעניקות למצבי חיים מגוונים, בהשוואה לגברים, ואת ההשפעה שיש למזונות שונים על מצב הרוח? לפיכך, גם ההבדלים ההתנהגותיים והרגשיים בין המגדרים, בדומה להבדלים הפיזיולוגיים, מחייבים התאמה של תוכנית תזונתית שונה לנשים ולגברים.

רבים בעולם המערבי, ובהם נשים, סובלים במהלך חייהם מהשמנת יתר. ארגון הבריאות העולמי מגדיר השמנת יתר כמגיפה בחברה המערבית המודרנית. על פי השנתון הסטטיסטי של מדינת ישראל לשנת 2017, כמחצית מהאוכלוסייה (48 אחוז) סובלת מעודף משקל או מהשמנה: 55 אחוז מהגברים ו־41 אחוז מהנשים. ב־2016 סבלו יותר מ־50 אחוז מבני 21 ומעלה מעודף משקל (BMI גדול מ־25).6

שיעור הגברים הסובלים מהשמנת יתר (BMI גדול מ־30) הוא 17.4 אחוז, ו־15.7 אחוז מהנשים מוגדרות כך גם הן. שיעור הגברים הסובלים מהשמנת יתר בגילים הצעירים, 25-44, גבוה מזה של הנשים, אבל עם העלייה בגיל עולה שיעור השמנת היתר בקרב נשים על זה של הגברים. בהשוואה בינלאומית נמצא כי ברוב המדינות המפותחות, בין 45 ל־65 אחוז מהאוכלוסייה סובלים מעודף משקל או מהשמנת יתר. שיעור הנשים הסובלות מהשמנת יתר בישראל (כזכור, 15.7 אחוז) נמוך מעט מהממוצע במדינות ה־OECD (17.3 אלוז), ואילו אחוז הגברים הסובלים מהשמנת יתר בארץ כמעט זהה לממוצע במדינות אלו.

עידן השפע הוא אחד הגורמים המרכזיים לעלייה בשיעורי השמנת היתר, בעיקר במדינות המפותחות, והשמנת היתר בתורה היא מרכיב חשוב ולעתים אף מרכזי בתחלואה במחלות כגון סוכרת, לחץ דם גבוה ודיסליפידמיה.7 סיפורה של ברכה ממחיש היטב את התוצאות הטרגיות לעתים של החיים בחברת השפע.

את ברכה, אישה דקת גזרה בת 62 בתחנת המנופאוזה, פגשתי בקליניקה שלי לאחר שהופנתה אלי בגלל תלונות על צרבת ועל ריפלוקס שגרמו לאי-נוחות, בעיקר בשעות הערב. ברכה, שעלתה לארץ בשנות ה-50 מתימן, סבלה מהשמנה קלה באזור הבטן המאפיינת נשים בגילה. מסיפורה הבנתי כי כל חייה היתה רזה מאוד. היא עבדה במשק בית במשך שנים והיתה פעילה ביותר. לאחר שיצאה לפנסיה, לפני כשנתיים, הורידה בצורה דרמטית את הפעילות הגופנית שלה. בתשאול (אנמנזה) מקיף שערכתי לה התברר כי היא סובלת מפצעים ברגליים שלא מגלידים ולא מחלימים. לשאלתי, "כמה זמן את כבר סובלת מהפצעים האלה?" ענתה, "הו, אלה? זה שום דבר. זה כבר הרבה שנים". הבנתי כי הפצעים עלולים להיות סימפטומים של מחלת הסוכרת ולכן שלחתי אותה לרופא המשפחה עם בקשה לבדיקות דם הכוללת סוכר בצום וערכי HbA1c. בדיקת HbA1c נועדה לבדוק את רמת הסוכר (הגלוקוז) בדם לאורך תקופת זמן ארוכה של שלושה חודשים, ומודדים בה את רמת ההמוגלובין המסוכרר. ריכוזים של תקינים של סוכר (גלוקוז) מייצרים רמות תקינות של HbA1c. כאשר ריכוז הסוכר בדם עולה, עולה גם ריכוז ההמוגלובין המסוכרר ביחס לסך ההמוגלובין. מדידת HbA1c משמשת מדד לרמת הגלוקוז הממוצעת בדם בשלושת החודשים טרם הבדיקה ומשמשת היום גם בדיקת אבחון לסוכרת.

לאחר ימים ספורים, עם קבלת תוצאות הבדיקות, התגלה כי החשש שלי התאמת - ברכה חולה בסוכרת מסוג 2 עם ערכי גלוקוז של 150 בצום ועם ערכי HbA1c של 6.8.8

מטבע הדברים, הטיפול התזונתי התמקד לאחר אבחנה זו בתזונה המותאמת לתחנת החיים שלה, של המנופאוזה, בשילוב עם מחלת הסוכרת.

המקרה של ברכה הוא דוגמה מובהקת לתופעה נפוצה: התפתחות מחלות האופייניות לחברת השפע בקרב מהגרים ממדינות מתפתחות וצאצאיהם. בשנות ה־50, בתקופת העלייה מתימן, עמדה שכיחות מחלת הסוכרת בקרב העולים על פחות מאחוז אחד. בחלוף 40 שנה עלה שיעור החולים בסוכרת מקרב יוצאי תימן ל־40 אחוז - כלומר, שכיחות הסוכרת בקבוצה זו גבוהה מאשר באוכלוסייה הכללית בארץ. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא השינוי הדרמטי בתזונתם של יוצאי תימן: התזונה המערבית, בניגוד לתזונה שהורגלו אליה בתימן, הינה דלה בסיבים תזונתיים ועתירת שומנים, שומנים רוויים וסוכרים פשוטים, בדמות משקאות ממותקים, עוגות, עוגיות, שוקולד ושאר דברי מתיקה. הדבר הוביל לעלייה משמעותית בהפרשת האינסולין, ומכאן לעמידות לאינסולין ולכשל בתפקודם של תאי הבטא בלבלב. התוצאה היא, כאמור, שיעור גבוה של סוכרת בקרב יוצאי תימן.9

להשמנת יתר השלכות בריאותיות חמורות בקרב כל הקבוצות, אך לענייננו כאן נתמקד כמובן בנשים. אידיאל היופי הנשי משתנה מעת לעת ומחברה לחברה. בעוד בתקופת הרנסנס, כך מלמדות יצירות האמנות, נשים מלאות היו האידיאל, במאה ה־19 חנטו נשים את עצמן במחוכים על מנת לדַמות מותניים צרים באופן לא פרופורציונלי, ובמאה ה־20 היה מודל היופי נשים רזות וספורטיביות בפרופורציות מושלמות של 90:60:90. נשים החורגות באופן קיצוני ממודל היופי (שמטבע הדברים נקבע במידה רבה על ידי גברים) סובלות בדרך כלל מדחייה חברתית ולעתים קרובות אף מאפליה בתעסוקה, כמו גם מקושי ביצירת זוגיות ובהקמת משפחה. למשל, מחקר שבחן נשים צעירות עם עודף משקל מצא כי יש להן סיכוי נמוך יותר להינשא מנשים שמשקלן תקין ושהכנסתן נמוכה בהשוואה אליהן. קשיים אלה מקבלים משנה תוקף בשל אידיאל היופי הנשי הנשקף מכל עבר: בפרסומות, בתקשורת, בקולנוע ובאמנות.

נערות בתחנת גיל ההתבגרות חשופות במיוחד להשפעתו של אידיאל היופי, שכן זוהי תקופה משמעותית ורגישה בפן הפיזיולוגי ובפן הרגשי. השינויים החלים בה במבנה הגוף, הכוללים עלייה במשקל ובעיקר באחוזי השומן, מאתגרים את דימויי האידיאל הנשי של הנערה, הנתונה גם ללחץ חברתי. כל הערה מצד החברים או בני המשפחה עלולה להשפיע על תפיסת הגוף שלה ולהוביל, בצירוף גורמים נוספים, להידרדרות בלתי־נשלטת, עד כדי הפרעות אכילה כגון אנורקסיה או בולימיה.

השמנת יתר משפיעה על האישה בהיבטים רבים, בהם בריאותה, הדימוי העצמי שלה, מעמדה החברתי, כושר ההשתכרות שלה, יכולתה לבנות זוגיות ועוד. אולם יש לזכור כי משקל האישה משתנה מעת לעת לאורך חייה, במעבר מתחנת חיים אחת לאחרת, וכך גם צרכיה התזונתיים. עלייה במשקל והשמנה ייתכנו בכל תחנות החיים - מהילדות, דרך ההתבגרות, הפריון, הפרימנופאוזה והמנופאוזה ועד הגיל השלישי. לעתים, ובעיקר בגיל ההתבגרות ובתקופת המנופאוזה, עלול תהליך זה להביא לעלייה במספר תאי השומן בגוף ולא רק להגדלת נפחם של אלה הקיימים. בתקופות אלה יש חשיבות מיוחדת להקפדה על תזונה נכונה יחד עם התחשבות בצרכים הפיזיולוגיים והרגשיים של אותה תחנה.

כאמור, ההבדלים בין נשים לגברים הם רבים ומשפיעים על מבנה הגוף ועל התזונה. בתחנת גיל ההתבגרות, אחוז השומן אצל הנערות גבוה בהרבה מאשר אצל הנערים, בעוד שמסת השריר שלהן מפותחת פחות, והבדל זה נשמר באופן עקבי לאורך תחנות החיים השונות. הוא קשור כנראה בהבדלים ההורמונליים בין המינים: אצל נערות ונשים רמות האסטרוגן גבוהות יותר, בעוד לנערים ולגברים יש רמות גבוהות של טסטוסטרון, שהוא הורמון אנבולי הבונה שריר. אצל נשים, עם הירידה ברמת האסטרוגן (בעיקר בתחנת המנופאוזה) חלה לרוב עלייה בתיאבון, ומבנה הגוף משתנה, מהשמנה פריפרית־גינואידית (השמנה דמוית אגס המתמקדת באגן ובישבן), להשמנה צנטרלית האופיינית לגברים (השמנה דמוית תפוח, המתמקדת בבטן).10 כמו כן, עם הירידה ברמת האסטרוגן יורדת ההוצאה האנרגטית במנוחה, ושינויים ברמתו (וברמת הפרוגסטרון) בתקופות שונות של המחזור החודשי מובילים לשינוי בתבנית האכילה.

ההבדל הפיזיולוגי הבסיסי בין נשים לגברים מתעצם עם ההתבגרות. אצל נשים בתחנת המנופאוזה, למשל, נמצאו אחוזי שומן גבוהים יותר מאשר אצל נשים בתחנות החיים הקודמות, ואחוזי השומן עלו עם הגיל וככל שתחנת גיל המעבר נמשכה זמן רב יותר. נוסף על כך, קצב חילוף החומרים של נשים נמוך מזה של גברים, ולכן הגירעון הקלורי הנדרש מהן לצורך ירידה במשקל גדול מזה הנדרש מגברים, כלומר קשה להן יותר להגיע למאזן קלורי שלילי. במילים אחרות, אישה תרד לאט יותר במשקל מגבר שינקוט אותה תזונה. לפיכך, אישה וגבר באותו משקל עם אותו תפריט (באותו ערך קלורי) לא יֵרדו במשקל באותו קצב.

אחת הדרכים התומכות בירידה במשקל היא השתתפות בקבוצת הרזיה. לאורך השנים קיימתי קבוצות רבות כאלה במסגרות ציבוריות (קופת חולים) או באופן פרטי. ככל שצברתי ניסיון והתמחיתי בניהול קבוצות ובטיפול קבוצתי, מצאתי בשיח ובתהליך הקבוצתי יתרונות רבים להשגת המטרה של הירידה במשקל ואף יותר מכך - לשמירה על משקל החיים לאורך זמן. בו בזמן התוודעתי מקרוב גם לקשיים ולאתגרים בניהול של קבוצות הרזיה, ובעיקר כאלה מעורבות, כפי שמעיד הסיפור הבא.

גילה, קיבוצניקית מטופחת בת 50 העובדת כמנהלת חשבונות, השתתפה בקבוצת הרזיה מעורבת (נשים וגברים) שפתחתי בקיבוץ באזור השרון. היא הגיעה עם בעלה שמוליק בן ה-52, שעבד כמנהל מחלקה במפעל הקיבוץ לאחר שנים רבות של שירות בקבע. קבוצת ההרזיה הזאת היתה מאתגרת במיוחד מבחינתי - קבוצה מעורבת של נשים וגברים, שכל המשתתפים בה הם חברי קיבוץ וכולם מכירים זה את זה היטב, חלקם בני משפחה, ורבים מהם הגיעו עם מטענים קודמים, חיוביים ושליליים. בקבוצה היו, בין השאר, אמא ובת, בעלים ונשותיהם, בני דודים ושכנים.

מלכתחילה היה ברור לי כי בקבוצה זו עלי להתנהל אחרת, ולכן החלטתי להוסיף לה מאמן כושר שיהיה אחראי על הפעילות הגופנית של המשתתפים, שהתכנסו לשם כך כשעה לפני הטיפול התזונתי שהעברתי. הם צעדו בשדות, ביצעו תרגילי כוח וגמישות ברחבה מול חדר האוכל, וכולם הגיעו לפגישה איתי במצב רוח מרומם.

גילה ושמוליק היו חדורי מטרה והחליטו כי הם "מתלבשים" על פרויקט ההרזיה ולא יחמיצו אף מפגש. היה נראה כי שניהם מתמודדים עם משבר גיל ה-50 ושניהם רצו מאוד לחזור לגזרה שלהם מראשית שנות ה-40 לחייהם, כששמוליק עדיין שירת בצבא וגילה היתה רצה באופן קבוע במשעולי הקיבוץ. היה קל לזהות את המוטיבציה הגבוהה ואת הרצינות שלהם, שבאו לידי ביטוי בהתמדה בפרויקט המשותף שלנו.

לגילה היה עודף משקל בינוני של כחמישה עד שבעה קילו; לשמוליק היתה כרס קטנה והוא נשא עליו משקל עודף דומה. כבר בתחילת הדרך, בפגישות אישיות שקיימתי איתם, הגדרנו לכל אחד מהם את משקל החיים הרצוי בתחנת החיים שבה הם נמצאים ומשם יצאנו למסע המשותף שנמשך שבועות ארוכים.

גילה ושמוליק נהגו לאכול את ארוחות הבוקר והערב יחד בביתם ואת ארוחת הצהריים - בחדר האוכל של הקיבוץ. שניהם הקפידו להגיע לאימוני הכושר של הקבוצה ואף ביצעו אימונים משלימים באופן עצמאי בשאר ימות השבוע.

לאחר כשלושה שבועות של ירידה מהירה יחסית במשקל אצל שניהם התחיל להיווצר פער ברור בקצב הירידה במשקל של שמוליק לעומת גילה. זוהי תופעה מוכרת. שמוליק המשיך לרדת במשקל כפי שתוכנן, ואילו אצל גילה נראה כי הירידה במשקל אטית יותר. היא ממש התעצבנה. "איך זה יכול להיות? אנחנו אוכלים את אותו תפריט, צורכים אותו מספר קלוריות, מתאמנים יחד, אני אפילו מקפידה יותר ממנו, והנה הוא יורד יותר ממני במשקל. זה לא פייר", התלוננה בפני. עד מהרה התסכול שלה לא בא לידי ביטוי רק בפגישות איתי בזמן השקילה הדיסקרטית, אלא גם בדיונים הקבוצתיים, והפך להתנגדות לכל הפעילות של הקבוצה. התחרות הלא-סמויה בין גילה לשמוליק העסיקה את הקבוצה כולה וגרמה לדמורליזציה. שמוליק לעומת זאת היה מאושר. הוא ירד במשקל באופן קבוע ויציב.

החוויה שלי מהטיפול בבני הזוג היתה מעורבת. מצד אחד התחברתי לתסכול של גילה, ומנגד הייתי שותפה לשמחה של שמוליק. סופו של הסיפור היה טוב. אחרי כמה שיחות אישיות עם גילה ולאחר שהסברתי לה כי ההבדלים בירידה במשקל אופייניים ומוכרים והם תוצאה של הבדלי מטבוליזם מגדריים, היא נרגעה. לאחר כמה שבועות היא שבה לרדת במשקל (אם כי עדיין בקצב נמוך יותר מזה של שמוליק) והצליחה להגיע למשקל החיים שהגדרנו לה ולשמור עליו באדיקות. התסכול נעלם ועמו גם הביקורת על התהליך כולו. למרות זאת, מאז אותה קבוצה אני נמנעת מלטפל בקבוצות מעורבות וכיום אני מטפלת רק בקבוצות של נשים.

משקל החיים הוא המשקל האישי שלך, ההולם את מדדי הגוף שלךְ, את מצבך הפיזיולוגי ואת תחנת החיים הספציפית שבה את נמצאת. ככזה, משקל החיים אינו קבוע אלא משתנה מעת לעת. ככלל, משקל החיים הוא המשקל שבו את אמורה להרגיש הכי בנוח, להרגיש בו "בבית". הוא צריך להיות בר־השגה ללא התאמצות יתרה וכזה שאפשר לשמור עליו לאורך זמן. הנחישות והמודעות הנדרשות על מנת להגיע אליו צריכות להיות בתחילה גבוהות (תלוי כמובן במשקל הגוף ההתחלתי בהשוואה למשקל החיים), ולאחר שמשיגים אותו, וככל שעקרונות התזונה הנכונה נהיים חלק טבעי ממהלך החיים, נעשה קל יותר לשמור עליו.

את משקל החיים את למעשה קובעת לעצמך, לעתים בסיוע של דיאטנית קלינית. בדרך כלל הוא גבוה מהמשקלים המומלצים בטבלאות השונות. העיקרון של קביעת משקל החיים האישי עולה בקנה אחד עם תחום רפואי שמתפתח כיום בעולם - רפואה מותאמת אישית (personalized medicine). על פי גישה זו, יש להתאים לכל מטופל טיפול רפואי אישי על פי המפה הגנטית שלו. בהתאמה, בתזונה מותאמת אישית חייבים קודם כול להגדיר את משקל החיים האישי של המטופלת בתחנת החיים שהיא נמצאת בה, ועל בסיס זה מתאימים לה תוכנית תזונה ההולמת את צרכיה הפיזיולוגיים, את מאפייני ההוצאה האנרגטית שלה, את אורח חייה, את הרגליה ואת צרכיה הבריאותיים והרגשיים המיוחדים.

אחת הבעיות בכל תהליך של ירידה במשקל ככלל, ובהגעה למשקל החיים האישי בפרט, הנה הצורך בהתמדה. מי מאיתנו לא החליטה לפצוח בדיאטה לאחר התרת הרסן בחגים או עקב גחמה רגעית כזו או אחרת? "הפעם אני רצינית", אנחנו אומרות לעצמנו. "לא אפסיק עד שאגיע למשקל היעד שלי". לפעמים אנחנו אכן מצליחות להגיע למשקל שהגדרנו לעצמנו ואז נדמה לנו שהמבצע הסתיים. אולם שמירה על המשקל החדש היא כבר סיפור אחר, המצריך כוחות נפש גדולים ולאורך זמן. או אז רבות מאיתנו נשברות, ושוב מתחיל תהליך זוחל של עלייה במשקל.

"במה שונה הדיאטה שלך מכל שאר הדיאטות שעשיתי? למה שהשיטה שלך תצליח? אני לא מאמינה יותר בדיאטות האלה. נמאס לי. אני לא יכולה להתחיל בעוד דיאטה. אני עליתי וירדתי בחיים שלי אולי כבר איזה 100 קילו. אני מיואשת. נמאס לי!" כך נפתח המפגש הראשון שלי עם שירלי, אישה אינטליגנטית ונאה בת 60, נשואה ואם לשני בנים בוגרים.

שירלי היתה סקפטית, שלא לומר נסערת. היא הגיעה אלי בהמלצת חברתה הטובה, שהיתה מודעת למאמצים הרבים שהשקיעה בניסיונות לרדת במשקל ולשמור עליו, ניסיונות שנכשלו פעם אחר פעם. איזו דיאטה היא לא ניסתה? אטקינס, פליאו, דיאטה קטוגנית ועוד. חלקן לא הביאו לירידה המקווה במשקל, ובאחרות היא אמנם הגיעה למשקל המקווה אבל עד מהרה עלתה שוב אף מעבר למשקלה הקודם. פעם החזיקה מעמד שלושה חודשים לאחר שירדה במשקל וחשבה שזהו זה, שהפעם הצליחה. מה גדולה היתה אכזבתה כשבתקופה של מתח בעבודה מצאה את עצמה בכל לילה חוזרת להתנחם בחיקו של המקרר, והמשקל חזר עד מהרה לטפס.

כבר בפתיחת המפגש הראשון היה ברור לי כי במקרה הזה הצלחת הטיפול תלויה בראש ובראשונה בכך שאצליח לבנות אצל שירלי אמון בי כמטפלת וכדיאטנית. אם אצליח בזה, חשבתי, כל השאר יסתדר מעצמו.

בהמשך הטיפול הבנתי כי אמנם המפתח להצלחת הטיפול הוא בניית אמון, אבל לא בהכרח רק אמון של שירלי בי וביכולות המקצועיות שלי, אלא קודם כול אמון שלה בעצמה, בַּמטרה שלה וביכולתה להשיג את היעד שתציב לעצמה ולשמור עליו. ידעתי שאם נחצה את הרוביקון של האמון, אחר כך, כאשר נבנה יחד תוכנית תזונתית שמתאימה לתחנת החיים שהיא נמצאת בה, התזונה החדשה תהפוך עד מהרה לחלק מהשגרה שלה, לסוג של התנהלות שלא דורשת אנרגיה ומחשבה מיוחדת.

ההתחלה היתה קשה. לא התחלנו מאפס אלא ממינוס. התחלנו מחוויות חוזרות ונשנות של כישלון, של חוסר אמון, של ייאוש. במקרה זה המטרה שהצבתי לעצמי היתה להפיח תקווה במטופלת, לעורר מוטיבציה ובעזרתה להעצים את יכולותיה הנפשיות להתמודד עם אתגר הירידה במשקל והשמירה על משקל החיים.

לאחר שהגדרנו את היעדים ותרגמנו אותם לשינוי הנדרש בהרגלי התזונה, אמרה לי שירלי, "את יודעת, עמית, אני ממש... מתאבלת". זו היתה מילה קשה שנבררה בקפידה על ידי שירלי. היא בעצם אמרה לי כי היא חשה תחושה של אובדן - אובדן היכולת לאכול באופן ספונטני "כל מה שבא לה" ו"כמה שבא לה"; היא התאבלה על הצורך לשנות את הרגלי האכילה שלה, לחשוב אחרת, להתנהג אחרת.

אבל תחושות האובדן והאבל התחלפו עד מהרה בתחושות של סיפוק, אושר והעצמה אישית. אלה לא היו רק תחושות לוואי לעמידה ביעדים שהציבה לעצמה, לירידה במשקל, להנאה שבהסתכלות בבבואה החדשה שנשקפה אליה במראה ולשמחה על הירידה במידת המכנסיים, והן אפילו לא הגיעו רק עקב המחמאות שהחלה לקבל מבני משפחתה ומחבריה, אלא בראש ובראשונה הן היו תוצאת התחושה של החזרת השליטה על חייה לידיה. היא לא נשלטה עוד על ידי האוכל אלא שלטה בו.

הרגלי התזונה החדשים, שנבנו על בסיס צרכיה התזונתיים בתחנת החיים שבה היתה, שמרו גם על ההעדפות התזונתיות שלה (כמו למשל קצת שוקולד) והפכו עד מהרה לטבע שני אצל שירלי. הן היו לחלק בלתי-נפרד מהחיים שלה, חלק שלא מצריך עוד חשיבה מיוחדת או מאמץ וּודאי שאינו מייסר, מכאיב או מלווה בתחושה של אובדן ואבל.

לאחר כשנה של טיפול, שבמהלכה שמרה שירלי על משקל החיים שלה, ידעתי שניצחנו יחד. רגע השיא היה כאשר היא תיארה לי כיצד היא מתענגת על ארוחות מלאות ומזינות שהיא מכינה לעצמה בהתאם לצרכיה ואמרה כי ארוחות השחיתות של פעם "כבר לא עושות לי את זה".

מחקרים שונים מצביעים על ממצאים שונים ולעתים אף סותרים ביחס למידת ההצלחה בירידה במשקל ובשמירה על משקל הגוף החדש לאחר דיאטה. הדבר נובע, בין השאר, מהעובדה כי מחקרים אלה דגמו את הירידה במשקל בטווחי זמן שונים (למשל לאחר שנה, חמש שנים או עשר שנים מתחילת הדיאטה). הירידה המשמעותית ביותר במשקל נצפית בדרך כלל כחצי שנה לאחר תחילת הדיאטה, אולם לאחר חמש שנים נראה כי רוב האנשים לא מצליחים לשמור על משקל הגוף החדש שלהם ושבים למשקל ההתחלתי.

במקרה שלנו, סטטיסטיקה זו משתפרת כאשר המטופלות מקפידות על פעילות גופנית בתדירות גבוהה, על צריכה קבועה של תפריט דל־קלוריות, על דיאטה דלה בשומן ועל ניטור עצמי יומיומי של המשקל. ההצלחה בשמירה על משקל הגוף החדש מושפעת גם מתכונות אופי ומתבניות חשיבה, כגון ביטחון בהצלחת התהליך של הירידה במשקל, הימנעות מחיפוש מתמיד של דיאטות חדשות, תחושת שחרור והיעדר מגבלות, חשיבה חיובית, ובעיקר - בניית אמון וקשר משמעותי בין המטופלת למטפלת. השינוי בהרגלי האכילה מוטמע באופן יעיל יותר כשהוא נעשה במסגרת תוכנית מעקב דיאטטי לטווח ארוך.

רוב הדיאטות האופנתיות, המציעות פתרונות קסם שונים, נעלמות כשם שצצו. גם כאשר "מבצע" זה או אחר מצליח להביא לירידה במשקל, הרי שלאחר פרק זמן מסוים ההתמדה נשחקת, מה שגורר חזרה למשקל הגוף הקודם ואף למשקל גבוה ממנו. במקרים קיצוניים, דיאטות כאסח בלתי־מאוזנות עלולות גם לגרום לפגיעה חמורה בבריאות. ללא שינוי אמיתי (ונוח) של הרגלי התזונה והתאמה אישית, במקרה שלנו, לצורכי האישה, להרגליה ולתחנת החיים שבה היא נמצאת, דין מי שמבקשת לרדת במשקל הוא כגורלו של סיזיפוס, שגלגל את הסלע במעלה ההר במאמץ רב וכשהגיע אל הפסגה התגלגל הסלע במורד, וכך שוב ושוב. אפקט היו־יו במשקל, המוכר לכולנו, או כמו שמכנים אותו בספרות, weight cycling, הוא תהליך מתסכל, מכאיב ושוחק. יתרה מכך, "מבצעי" הדיאטה הופכים את הגוף שלנו ליעיל יותר: הוא לומד לתפקד בצריכה קלורית נמוכה, ולכן חזרה למאפייני התזונה טרום־הדיאטה גורמת במקרים רבים לעלייה במשקל, לעתים אף מעבר למשקל טרם הדיאטה, כאשר ההשמנה מתרכזת בעיקר באזור הבטן (השמנה צנטרלית). אפקט היו־יו גם אינו בריא. תהליך הירידה והעלייה במשקל גורם לשינויים בלחץ הדם, בקצב הלב, בפעילות המערכת הסימפתטית, ברמות הסוכר, האינסולין והשומנים בדם ועוד, וכך מאתגר את מערכת הלב וכלי הדם.

הדרך היחידה להגיע למשקל החיים האישי שלנו ולשמור עליו לאורך זמן היא באמצעות בניית תוכנית תזונה אישית לניהול משקל (weight management), בהתאם לצרכים התזונתיים בכל תחנת חיים ובהתחשב באורח החיים ובמצב הפיזי והרגשי. תזונת המעגלים הנשית, בשילוב עם פעילות גופנית סדירה המאפשרת ויסות קלורי ועלייה במסת השריר, תביא להישג הנדרש. תזונה זו עונה על הצרכים הפיזיולוגיים והרגשיים של האישה בכל תחנה מתחנות החיים.

התזונה על כל היבטיה היא חלק מרכזי ממהלך החיים של האישה. הנשים בדרך כלל אמונות על קניית מוצרי המזון לבית, על הכנת האוכל ועל ההזנה של בני ובנות ביתן. האישה מתחילה לדאוג להזנת ילדהּ עוד בהיותו עובר, ובהמשך מיניקה אותו, לעתים קרובות, ואחראית למזונו לאורך ילדותו ובהיותו מתבגר. מכל הסיבות הללו, לאישה יכולת להשפיע על הרגלי התזונה של המשפחה כולה, ובתוך כך - אל לה לשכוח את עצמה.

העומס המוטל על האישה - בבית ובעבודה - עלול להביא אותה להזניח את בריאותה שלה, את גופה ואת תזונתה. לעתים מוביל החסר הזה בחיבור עם הגוף לכך שהיא אינה מקדישה מחשבה לתחנת החיים שהיא נמצאת בה. כאמור, כל תחנת חיים מתאפיינת בשינויים מטבוליים ורגשיים ונובעים ממנה צרכים תזונתיים שונים - ואת כל אלה חשוב שנכיר. כאמור, תזונת המעגלים הנשית מציעה תכנון תזונתי המותאם לתחנות החיים השונות, ובזכותה עשויה אישה לשפר את בריאותה ואת מצב רוחה.

אם כך, הבה נתחיל להכיר את מעגל החיים שלנו, הנשים: תחנת הילדות, תחנת גיל ההתבגרות, תחנת הפריון, תחנת ההיריון, תחנת הפרימנופאוזה, תחנת המנופאוזה ותחנת גיל הזהב.

4. הגילים המצוינים הם ממוצעים ועשויים להשתנות מאישה לאישה.

5. מרק גלזרמן, הרפואה המגדרית: לקראת המובן מאליו, מודן, 2014.

6. (BMI (body mass index הוא המדד המקובל למדידת עודף משקל. מדד זה מביא בחשבון את הגובה ואת המשקל, ונוסחתו היא: BMI = משקל (בק"ג)/ גובה 2 x (במטרים). כיום ברור כי ה־BMI אינו מדד מדויק מספיק וכי יש לחשב גם את אחוזי השומן לעומת מסת הגוף הרזה (שרירים ועצמות) וכן כי יש חשיבות למיקומו של השומן באיברים השונים. עם זאת, ה־BMI הוא עדיין המדד המקובל והנפוץ.

7. דיסליפידמיה היא הפרעה במטבוליזם של שומני הדם המתבטאת ברמות גבוהות של LDL (כולסטרול רע), ברמה גבוהה של טריגליצרידים או ברמה נמוכה של HDL (כולסטרול טוב). הטיפול בה עשוי להיות תזונתי או תרופתי, תלוי בחומרת ההפרעה. הטיפול התזונתי משפיע בעיקר על הכולסטרול, על השומנים ועל הסוכרים המגיעים מהמזון, והטיפול התרופתי מפחית את ייצור הכולסטרול בכבד.

8. ישנן כמה בדיקות לאבחון סוכרת, ואדם נחשב לחולה בסוכרת אם מתקבלים בהן הערכים הבאים: רמת סוכר (גלוקוז) בצום (במשך שמונה שעות לפחות) של 126 מ"ג/דצ"ל (דציליטר) או יותר; רמת המוגלובין מסוכרר (A1c) של 6.5 אחוזים או יותר; רמת סוכר (גלוקוז) של 200 מ"ג/דצ"ל או יותר לאחר העמסת סוכר של 75 גרם (שמודדת אי־סבילות לגלוקוז); או רמת סוכר (גלוקוז) של 200 מ"ג/דצ"ל או יותר בבדיקה אקראית.

רמות הסוכר בצום לאדם שאינו סובל מסוכרת צריכות להיות עד 100 מ"ל/דצ"ל, ולאחר העמסת סוכר של 75 גרם - עד 140 מ"ג/דצ"ל. רמת המוגלובין מסוכרר (A1c) בטווח הנורמה היא עד 5.7 אחוזים.

מי שרמת הסוכר שלו בצום נעה בין 100 ל־125 מ"ג/דצ"ל נחשב בקבוצת סיכון מוגבר לסוכרת; כמו גם מי שרמת הסוכר אצלו לאחר העמסת סוכר של 75 גרם היא 140-199 מ"ג/דצ"ל ומי שרמת ה־A1c שלו נעה בין 5.7 לשישה אחוזים.

9. יש לציין כי יוצאי תימן סובלים פחות מהשמנה ומיתר לחץ דם המאפיינים בדרך כלל את התסמונת המטבולית. תסמינים אחרים שלה הם עמידות לאינסולין וסוכרת.

10. לתהליכים אלה אחראיים גם גורמים נוספים.