תיקון קטן מאוד

"תבואי אלי אחרי הפגישה עם הפסיכיאטרית", כך צעקתי לה במסדרון המרפאה, בדרך לשירותים, והיא הנהנה. סגרתי מאחורי את דלת השירותים ונשמתי עמוק. פתאום לא הייתי בטוחה שתגיע. איזה מין דבר זה לצעוק ככה במסדרון? אני מקווה שהיא לא נדהמה מחוסר הטקט. מזל שלא היו הרבה אנשים בחדר ההמתנה. אני מקווה שתגיע שוב... בדיוק כשהרגשתי שמתחיל להיות משהו מיוחד בינינו. הרי אמרה היום לאמה, שבאה איתה: "איזו רופאה מקסימה יש לי, את רואה בעצמך". היא סיפרה על השינה הגרועה, על תנאים כלכליים קשים, על פרידה מבן זוג, וכן, גם על אלימות.

היום הרגשתי שמשהו מתחיל להתרחש בינינו. לפעמים אנחנו כמו מתאבקים בזירה, או לחלופין, כמו בעלי חיים שמחזרים זה אחרי זה. מודדים זה את זה במין מחול שכזה. בסוף אחד מאיתנו עושה את הצעד הראשון. היום הרגשתי שעשתה את הצעד הראשון שלה. היתה בחדר אווירה של אמון. זה נעים. זה לא מובן מאליו. אלה רגעים יקרים. איתם אני חוזרת הביתה בסוף היום.

סוף היום זה עכשיו ואני מתייסרת. אני שואלת את עצמי, מה גרם לי לצעוק לה כך במסדרון? אני תמיד מקפידה שדברים מעין אלה ידוברו בתוך החדר כאשר הדלת סגורה. אמרתי את המשפט כאילו אמרתי, "ניפגש אחרי הביקור אצל האורתופד". והרי טיפול פסיכיאטרי לגיטימי כמו גבס לרגל. כל כך התרגלתי לראות במרפאתי מטופלים עם הפרעות פסיכיאטריות ורגשיות, עד ששכחתי. שכחתי את הבושה, שכחתי את ההסתרה. התרגלתי ליהנות מהבעת האמון, כאשר נחשפים בפנַי הדברים שבנפש. אבל מחוץ לחדר שלי העולם הוא שונה. הכללים אחרים. המטופלים אולי אחרים.

אני סוגרת את המרפאה וחוזרת לביתי. המחשבות מלוות אותי בדרך, כמו הצללים הארוכים של הערב. סוף היום.

1. ד״ר לימור אברהם, אם לשתי בנות, שירה ואורי. סיימה התמחות לפני שש שנים וכעת רופאה בפתח תקווה ומדריכת מתמחים וסטודנטים. אוהבת ספרות יפה. בעת כתיבת סיפור מתוך המפגש עם מטופל מקבלת במתנה את רגעי העצירה וההתבוננות.