פתיח
אף אדם אינו יודע עד שהידיעה נכפית עליו (האם כל חיי הייתי בדיכאון ולא ידעתי?). ידיעות מסוג זה הן מצד אחד תהליכיות, מצטברות, נאספות, ובו־בזמן הן מגיעות ברגע מסוים וספציפי המגדיר את "לפני" ו"אחרי". לעיתים אפשר לזהות נקודות בציר הזמן, אך החוויה וההכרה אינן לינאריות, אינן חד־משמעיות. הכרה בתהליכים הקשורים לעצמי תמיד מורכבת ומערבת נקודות מבט שונות, חיצוניות ופנימיות, סובייקטיביות ואף אידיוסינקרטיות. האם הדיכאון הוא "זהות", "מחלה", "בחירה"? האם הדיכאון הוא חלק ממני, מ"העצמי" שלי, או משהו חיצוני המכביד עליו (עליי).
מעבר לתחושות הקשות (והברורות יחסית) הכרוכות בדיכאון, יש בלבול הכרוך בחוויית העצמיות. מה שייך לי? מה מגדיר אותי? ומה נמצא מחוץ למה שאני מגדיר כ"אני", תוקף אותי מבחוץ או פשוט זר ומוזר לי? וכל זה בתוך העולם הפנימי, בתוך עולם החוויות, התחושות, הפנטזיות, הנתפס באופן שגרתי כ"עצמי". ה"חוץ" נכנס פנימה, ובאופן לא ברור, בו־בזמן הוא נשאר רחוק מאוד, מעבר לאפשרי. ואולי זה אינו החוץ?
גם אני, בגיל 50, לא ידעתי (עדיין) שאני בדיכאון. פניתי לסדנת כתיבה. לא ידעתי מה אני מחפש, אך התחלתי לחפש משהו (כשעוצמת הדיכאון שככה מעט), מקום לי ולמחשבות המיוסרות והמייסרות שלי. (נראה ש)חיפשתי מרחב שקט, אך שאינו שומם, שבו אוכל להיות עם מחשבותיי ולשמוע אותן, אבל לא בבדידות ובניתוק. לא חיפשתי טיפול (כבר הייתי בטיפול זה שנים). חיפשתי סוג של הקשבה בהקשר אחר. חיפשתי באקראיות בעולם את מה שאיבדתי בפנים. ההבחנה בין פנים לחוץ כבר לא הייתה ברורה (אבחנות רבות נעלמו). ייתכן שחיפשתי מרחב שבו לא איאלץ להבחין בין חוץ לפנים, אבחנה שאיבדה משמעות עבורי.
ואכן, מנחת סדנת הכתיבה התייחסה לטקסטים (ולמחשבות) של המשתתפים כאל אנשים (סובייקטים) שאפשר להתעניין בהם ולהקשיב להם (אך בשונה מטיפול, היא הייתה משוחררת מהצורך לטפל בהם או לעזור להם). היא התמקדה בטקסטים כמושאים לחשיבה ולמשחק. במפגשים הקשבנו לטקסטים, והתברר שהיה להם קול עצמאי ומפתיע. הקל עליי המיקוד בטקסטים עצמם, זאת מאחר שבתוכי חוויתי ריקנות ובלבול. הדמיון לאנליזה בלט לי בהצעה של מנחת הסדנה לקרוא את הטקסט ולחשוב אותו כפי שהוא. זו הייתה הצעה לבטא מחשבה צלולה וסקרנית, עניינית, לא רכלנית. הרגשתי שאנו לומדים לעשות פסיכואנליזה לטקסטים, אבל בלא המוטיבציה, המכבידה לעיתים, לטפל (לתפוס מקום?). העיסוק הזה בטקסטים היה מרתק והזכיר לי הקשבה טיפולית.
נוסף על כך, הסטת הקשב אל הטקסטים ייתכן שעזרה לי לנוח מהפניית הקשב הבלתי פוסקת (והמכאיבה) אל עצמי. גיליתי שלעיתים הפניית קשב יכולה לעזור באופן מפתיע ביותר. הטקסטים היו רחוקים וגם קרובים, נמצאו באזור עצמאי (ונפרד), ובה־בעת גם בלב הדברים (בליבי). קריאה זאת בטקסטים הזכירה לי גם את ההקלה שבקשרים טיפוליים — האפשרות להתרכז לא בעצמי אלא באחר, ובו־בזמן להתחבר לעצמי (ולאחר) כחלק מהותי ובסיסי מהקשר בינינו.
האפשרות למצוא מקום בחיי — הכתיבה — הייתה מפתיעה, כמעט אקראית (ובעיקר בתקופה קשה זו, שבה הקיום והמרחב שלי כה הצטמצמו או אולי התפשטו/נזלו לאין־סוף). נהיה לי מקום לשים בו את המחשבות שלי, מחשבות שמעולם לא היה לי די מקום בשבילן בתוכי. הדף עצמו נהיה מקום למילים, למחשבות; מקום שאינו אני, זאת בעת שהאני כה חסר מקום, כה חסר, נעדר. משלא היה לי־עצמי מקום לחשוב, הדף השאיל לי את עצמו בפשטות.
האם האפשרות לכתוב הייתה פתוחה בעבורי תמיד, ומעולם לא חשבתי עליה, לא החשבתי אותה (אולי לא הייתי זקוק לה)? ובאופן מקביל — האם הדיכאון היה שם תמיד, ולא שמתי לב לקיומו, לא חשבתי אותו (את מי איבדתי או את מה איבדתי ולא ידעתי)? ואיפה ה"עצמי" שלי כאשר אני חש ריקנות מוחלטת? ייתכן שישנן אפשרויות נוספות, כאלה שאיני מצליח למקד בהן את תשומת ליבי. האם אני מסתכל (רק) במה שמוכר? האם אני מסב את פניי מלהסתכל (החרדה והכאב כה מצמצמים)?
פרויד, ובהמשך לו ביון, תיארו הקשבה טיפולית כהטלה (מבחינת מיקוד הקשב) של אלומה של חושך (ולא הגברת אור, כמו המטפורה השגורה), מתוך הבנה שבחושך ניתן להבחין גם באורות חלשים. האורות (המחשבות. האם גם ה"אני"?) קיימים תמיד, אך ממגוון סיבות, איננו שמים לב אליהם. למעשה, ביון (בעקבות משפט של פרויד) הציע מעבר פרדיגמטי מחיפוש (פרשני, של עומק) אחר תכנים לעבר קושי להתבונן (ולחוות) בתכנים ובמחשבות הקיימים במרחב (בתוכנו), אך אינם נגישים לנו בשל קושי במגע רגשי עם העצמי. לעיתים זה קורה לנו בטיפול (כמטפלים וכמטופלים) — אנו מרגישים שאין לנו מחשבות, ובתהליך (לרוב ממושך, מכוון ובו־בזמן גם אקראי), אנו מגלים שהמחשבות היו ברשותנו כל העת, אלא שלא ייחסנו להן משמעות (האם יכול להיות אדם נטול מחשבות מעניינות, כאלה המחכות שיבחינו בהן?)
דיכאון הוא כמו תאורה עצומה בתוכי; אור חזק ובוהק של חשכה המקשה לזהות, לחשוב, להרגיש את מה שאינו נכלל בו (ובה־בעת מגביר את תשומת הלב למה שנכלל בתחומו). עוצמה אדירה של אין־חשיבה. כיצד אפשר להימלט ממשהו חזק כל כך? שתלטני כל כך? צודק כל כך (ובמובן זה גם מפתה כל כך)? ולצד זה, כיצד לא זיהיתי את הדיכאון בתוכי בכל השנים שקדמו להתפרצותו? ואולי זיהיתי (אך לא ידעתי)?
בתהליכי ההתבוננות בצילומים ובכתיבת טקסטים עליהם מצאתי אקט תרפויטי וגם אנושי, כמו דיאלוג בקליניקה, כמו קשר אל עצמי ואל מחשבותיי. בתוך חיפוש (מעורפל, לא מכוון) אחר חלקי העצמי שלי, נמשכתי לתמונות מאלבום ילדותי (הרחקתי בזמן כדי לנסות להתקרב לעצמי). הזיכרונות הרחוקים היו ברורים לי יותר מחוויות ההווה שלי (שהיו מפוררות ודלילות, כמעט שלא קיימות, גם אם כואבות מאוד, מייסרות — פרדוקס). העבר כשלעצמו לא עניין אותי, אלא האופן שאני עשוי, אולי, למצוא משהו מעצמי בהווה. בהמשך הוספתי כמה צילומים שאומנם אינם שייכים לאלבום הילדות שלי אבל הם מייצגים את האני הילדי המתבונן בדימויים, עצמי שיכולתי לזכור ולייצג במילים.
האפשרות להיות במגע עם המציאות הנוכחית הייתה ישירה ועמוקה אך גם מוגבלת מאוד. פניתי למציאות העבר (צילומים, זיכרונות, נרטיבים), מציאות הנגישה לי יותר. קיוויתי שדרכה אוכל להתחבר למציאות העכשווית שבה אני חי, ואשר ברובה מנוכרת לי (ואני לה).
באופן אסוציאטיבי, כמעט אקראי, גיליתי שלעיתים, כשאני מתבונן בתמונות מתקופות שונות בחיי, אני מוצא מרחב חדש של ספק זיכרונות ספק הזיות המדגימות את יחסיי עם העולם. גם לדיכאון יש מקום רב יותר בהתבוננויות אלה ובכתיבה עליהן (מתוך התרחקות ממנו והפניית קשב לאזורים אחרים, ובו־בזמן מעקב צמוד אחריו). הדימויים שבתמונות מאפשרים לי להתמקד במשהו חיצוני לי, שאינו אני, אבל הוא קשור אליי. אני מתקרב אליי מתוך מרחק, וגם מתרחק ממה שקרוב מדי (קרוב מדי — רחוק מדי). ההתבוננות בתמונה וכתיבת טקסט עליה מאפשרות לי מסגרת, אולי אפילו גדר (גדר מעצמי), אל מול ייאוש וכאב שאין להם פשר, שאין להם התחלה וסוף. המחשבות והאין־מחשבות המייסרות הן אין־סופיות. הטקסט מוגדר, מגודר. ויש לו גם נמען שאינו רק אני (ולעיתים הוא קרעֵי אני).
באופנים שלא צפיתי אותם, הכתיבה אפשרה לי מרחב להתבוננות ולמחשבות, כמו גם מסגרת קונספטואלית, יצירתית, תקשורתית, ואף קונקרטית ממש, לחוויה אישית. בתחילה אלה היו פירורים של עצמי, זיכרונות, ספק דימויים ספק מציאויות, ובהמשך נוצרה חוויה ברורה יותר של העצמיות שלי, תהא אשר תהא (בסופו של דבר צריך לבחור מילים ולהניח אותן על הדף בסדר מסוים כדי להפיק משמעויות וחוויה אסתטית). איני חווה את הכתיבה שלי כתרפיה, אך היא אפשרה (ועדיין מאפשרת) לי ליצור מקום עבורי, מקום שלעיתים שם את הדיכאון בתוך הקשר מסוים, נסבל יותר (יש כאן דגש על חיפוש הקשר, וגם על הניסיון, ואולי האפשרות, למצוא מקום לדיכאון, ויותר מזה — לעצמי, במובן המרחבי ממש). בהמשך, לעיתים, היא מאפשרת לי לחוות חוויית משמעות כוללת יותר, כזאת המקושרת לזיכרונות שונים, אך היא אינה הם. במילים אחרות, התברר לי שאני קיים מעבר לדיכאון שלי, על אף הנוכחות המתמשכת שלו בחיי, ואולי גם בהקשר שלו.
בספר אני משתף במחשבות שלי על צילומים הקשורים אליי. למחשבות האלה הגעתי בתהליכי חיפוש וגילוי של העצמי, ובו־בזמן בתהליכים והקשרים אסוציאטיביים. רוב הטקסטים נכתבו בעיצומן של שנות דיכאון, והם מתארים מרכיבים אינטנסיביים של אמביוולנטיות בקשרים, חוויה של אי־נחת, רגישות עצומה, פגיעות רבה, תחושות שונות וחוסר מובנות (האם אלה מרכיבים שלי עצמי או של 'הדיכאון'. האם יש משמעות לאבחנה הזאת?). אני חושב שבכל הטקסטים אפשר לחוש בניסיונות שונים לתקשר, לקשר, להיקשר, וגם את הכישלון, שוב ושוב, בניסיונות האלה. הכתיבה היא ניסיון נוסף לקיים תקשורת, פנימית וחיצונית. יש בה ממד של חזרה לחוויות (הקשות), אבל גם מרחב של בחירה אישית, התבוננות ועיצוב. באופן שאינו לגמרי ברור לי, אני חש שתהליך ההתבוננות והכתיבה מקל עליי.
הספר מציג שלוש סדרות מקבילות וקשורות: סדרה של דימויים חזותיים מחיי (צילומים), סדרה של התבוננויות על הדימויים במילים — טקסטים, וסדרה מאוחרת יותר של התבוננות בטקסטים ובצילומים, סדרה שנכתבה כשנתיים־שלוש לאחר הטקסטים המקוריים. בספר אני משתף בתהליכי ההתבוננות שלי. לעיתים אני האובייקט להתבוננות, לרוב אובייקט שכבר אינו קיים (כמו בכל תמונה), ובו־בזמן גם ייצוג של אובייקט, ואני מחפש בתוכי את היחס לדימויים האלה.
את הצילומים בחרתי כמעט באקראי — בתקופת הכתיבה התבוננתי באלבומים המשפחתיים ובחרתי באלו ש"דיברו אליי" או בדימויים אחרים שהתחברו לחוויות שהרגשתי ותיארתי, אפילו אם הם לא נכללו באלבום המשפחתי. כל הדימויים קשורים אליי ולפגיעות שלי (וליופי שבי) באופנים שונים, וגם זאת זווית מרכזית להתבוננויות שלי.
על מה (ועל מי) אני מסתכל כשאני מתבונן בתמונות? האם יש "מוקדם" ו"מאוחר" (בתוך הרצף הכרונולוגי של החיים, הרצף ההיסטורי של הצילומים או הרצף ההיסטורי־אקטואלי של זמן הכתיבה)? ואם כן, מה משמעותו? האם השנים שעברו יכולות להיות האירוע "המאוחר", זה המאפשר חוויה שונה (במובן שהוא מבנה בדיעבד משמעות שונה על גבי האירועים והחוויות המוקדמות יותר)? ואולי המאוחר הוא ההתבוננות והכתיבה על התמונה, הדימוי (האם יש הבדל?) הבדיעבד, פרויד מהמוקדם למאוחר, מהמאוחר למוקדם; אין ראשית ואין אחרית למחשבות, לעולם הפנימי, לעצמי (בשונה מתאוריות התפתחותיות המדגישות את התפתחות האישיות על ציר הזמן). הדיכאון, כמו האפקט הטראומטי, כמו מלנכוליה, מדגישים את השפעת העבר, החזרתיות האין־סופית (חזרתיות שאני חווה והיא אף מתוארת בכמה מהטקסטים), ובו־בזמן טורפים את הסדר הלינארי שאנו לכאורה מתנהלים בתוכו. הזיכרונות הם גשר מעכשיו לעכשיו, מפעם לאף פעם. אני כותב על צילומים ש(כנראה) היו מציאות בנקודת זמן מסוימת, אך בו־בזמן כבר התהוו כזיכרונות, כהזיות על עבר היסטורי שאכן היה, אבל לא אני הייתי שם. האם אוכל להיות כאן כעת?
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.