תעשו לי טובה

1

גינקולוגים משקרים. אם תשאלי אותם למה הם בחרו להעביר חיים שלמים עם ידיים בתוך כפפות גומי ובביצוע בדיקות וגינליות, רובם יגידו שהם עושים את זה כדי לרפא את החולות ולוודא שהבריאות נשארות בריאות. זה לא נכון. מתישהו במהלך הילדוּת הם פיתחו פֶטיש לבדיקות וגינליות. או לכפפות גומי (ההנאה שבעשיית הון תועפות הגיעה מאוחר יותר).

אני מניחה שאני עוינת במיוחד את שבט הגינקולוגים משום שהייתי אחת מחסרות המזל שיצא להן להיות מטופלות של הגינקולוגים התאומים.

בכלל, תאומים זו תופעה שלא צריכה לשרוד מעבר לגיל ההתבגרות, הגיל שבו תאומים מפסיקים להיות חמודים. הדבר הכי עצוב בעולם, מיד אחרי מוות וכישלון בתעשיית הבידור, הוא צמד תאומות מבוגרות שגרות יחד ומתעקשות להמשיך להתלבש אותו דבר. הגינקולוגים התאומים היו התופעה הכי מוזרה בעולם. השניים מתו יחד, לצערן של חלק מהמטופלות שלהם שעדיין נשבעות בשמם. ההנחה היתה שסיבת המוות היא סמים, אבל איש לא יודע בוודאות מה הביא למותם או למה הם הורשו להמשיך לעבוד בזמן שהיה ידוע לכול שהם מתעללים במטופלות שלהם.1

כשהשניים עלו בדהרה השמימה, נשבעתי שאני עם גינקולוגים מרושעים גמרתי, אבל די מהר אחרי השבועה הזאת מצאתי את עצמי אצל ד"ר מרטין מאנזר, רופא רשע עם תעודות. מי שהמליצה לי עליו היתה חברתי הטובה, דוריס.

"מי הגינקולוג שלך, דוריס? אני צריכה רופא חדש כי שני הרופאים שלי התאבדו."

"סטיבן כל כך טוב אלי," אמרה חברתי, שהיא גם אחת הפסיכולוגיות הידועות בניו יורק. דוריס היא חברה טובה, והיא תספק לך את שתי הכתפיים שלה כדי שתוכלי לבכות עליהן. הבעיה היחידה: היא מתקשה לדבר על כל נושא שהוא לא היא עצמה או הבחור שהיא יוצאת איתו באותו רגע. אם תספרי לה שאולי תזדקקי לעקירת עין, דוריס תספר לך כמה יפות עיניו של הבחור הנוכחי שלה.

"אז אולי את, או סטיבן שכל כך טוב אלייך, מכירים גינקולוג טוב?"

"אני הולכת לרופא הכי טוב בעולם. אני לא יכולה לחכות שתפגשי את סטיב, המלאך שלי. אני לא יודעת אם הוא יוכל לקבל אותך, הוא לא מקבל מטופלות חדשות, אבל אני יכולה לשאול." דוריס, חברתי הטובה, היתה גם מי שהשיגה לי את רופא השיניים הכי טוב בעולם. זוכרים את הימים שבהם כל מי שהרגיש לא טוב היה יכול פשוט ללכת לרופא, בלי שאף אחד יצטרך להפעיל את קשריו לצורך העניין? הימים התמימים שבהם האמנו שיש חיים על המאדים ושיגיע יום שבו מישהו ימציא גרבונים שלא נקרעים.

"הוא נחמד?" אלה השאלות שאת שואלת אחרי שהיית אצל הגינקולוגים התאומים.

"הוא גינקולוג." כן. הוא בטוח שהוא יותר טוב ממך רק כי הוא יכול להגיד לך לשכב בתנוחה שאמא שלך הזהירה אותך שלא תמצאי בה את עצמך לעולם.

ד"ר מאנזר היה אדם בוטה, לא חיבבתי אותו, אבל הוא הפך להיות הרופא שלי. הייתי עצלנית מכדי לחפש רופא אחר והיתה לי הרגשה שגם אם אמצא רופא שלא סובל מבוטות, תהיה לו בעיה אחרת, נגיד, בעיית דגדוג. הלכתי לד"ר מאנזר כל תשעה חודשים, או בכל פעם שנתקפתי פחד, מה שהגיע קודם.

"הרופא מיד יתפנה אלייך," אמרה האחות, שהיתה עדיין בעניין של מדי אחות קצרצרים, כנראה כי האמינה שיש לה רגליים נהדרות. "הרופא מיד יתפנה אלייך" הוא אחד השקרים הגדולים של כל הזמנים. באותה קטגוריה כמו "יש הרבה תיאטראות טובים בלוס אנג'לס".

ד"ר מאנזר הגיח עשרים דקות מאוחר יותר, חלוקו הלבן מתנפנף, נע במהירות כדי שיוכל לפגוש את כל המטופלות שלו ועדיין להספיק להגיע הביתה בזמן למשחק של יום שני. על הדלת שלו היה כתוב "שירותי רפואה". האיש הזה ראה נשים עירומות כל היום ושילמו לו על זה.

"מה שלומך..." (הוא מציץ בתיקייה שלי כדי להיזכר בשמי, למרות שיחסינו עברו מזמן את שלב ההיכרות הראשונית). "רוברטה, יש בעיות?" הוא מפזר סביבו קסם של בחורים שנראים טוב. האיש ניחן במראה ובכריזמה שמאפשרים החזקת קליניקה בפארק אווניו. כדי להצליח בשכונות הטובות, רופא צריך להיראות ממש טוב או להיות גמד. רופאים גמדים יכולים להצליח בגדול גם אם הם סובלים מקשקשים (זה עצוב כשלגמדים יש קשקשים. כל מי שעבר את גיל תשע זוכה לראות את זה).

"לא, אין בעיות, דוק." גם אם היו לי בעיות לא הייתי מספרת לו עליהן. זה יהיה לא הולם להגיע חולה אל רופא נקי ונחמד כל כך (לרופאים גמדים אפשר לספר הכול. זו עוד סיבה לפופולריות שלהם).

כפפת הגומי היתה במקום והמלחציים הקרים לחצצו עוד בטרם היה אפשרי טכנית שאלחצץ. הרגשתי שאני לוקחת חלק במופע קסמים מרהיב שכולל בדיקת פאפ.

"בת כמה את, רוברטה?" הוא שאל, עיניו נעוצות בחלק שעליו גינקולוגים מסתכלים רוב הזמן. תהיתי למה הוא שואל בת כמה אני דווקא ברגע הזה. יכול להיות שמדובר באזור שלא מתבגר?

"בדיוק מלאו לי שלושים וחמש." את התשובה הזאת אני מתכוונת לתת עד יום לפני יום הולדתי השלושים ושישה.

"את עדיין שוקלת היריון?" הוא שאל ברצינות מעוררת חלחלה. מצחיק, הוא לא זכר איך קוראים לי בלי סיוע מהתיקייה, אבל הוא זכר שאמרתי לו שהייתי רוצה ילד ביום מן הימים. אני מהמרת שלגינקולוגים יש נטייה לזכור מידע משונה. או שבעלי הנטייה לזכור מידע משונה הופכים לגינקולוגים.

"כן, אני ללא ספק רוצה ילד." מעולם לא שקלתי לא לעשות ילדים. הגעתי לשלב בחיי שבו יכולתי להסתדר בלי דייט בשבת בערב, בלי בעל, בלי דירה גדולה או בלי הרבה בגדים בדירתי הקטנה. אבל לא יכולתי לוותר על ילד. "כדאי שתשקלי לעשות את זה בהקדם," אמר ד"ר מאנזר לראשונה מאז נכנס לחדר, כשראשו מציץ מבין רגלי.

"משהו לא בסדר?" שאלתי במהירות, לא בגלל הדאגה לבריאותי כמו בגלל החשש שתוך שניות הוא כבר יצא מהדלת ויתחב את ראשו בין רגליה של מישהי אחרת. התיישבתי במהירות, קורעת מעלי את חלוק הנייר. הרופא ניצל את הפרצה כדי לבצע בדיקת שד זריזה.

"הכול בסדר," הוא אמר, משתמש בכמה שפחות מילים כנהוג בקרב רופאי פארק אווניו, כולל הגמדים שבהם. "פשוט מסוכן יותר ללדת ילד ראשון אחרי גיל שלושים וחמש. כך שאם את מתכננת לעשות את זה, תעשי את זה עכשיו." והוא המשיך הלאה, עם קריצה. "אף פעם אל תורידי שיער בשעווה בשביל ללבוש ביקיני, זה מסוכן." הוא אמר את זה למסדרון יותר מאשר לי. "לשיער ערווה יש סיבה." לא חשבתי להסיר את השיער. אפילו לא חשבתי ללבוש ביקיני. כשיש לך צלוליט את בקושי לובשת תחתונים בגזרת ביקיני.

שכבתי שם כמו גולם. האחות הנמרצת סידרה את החדר אחרי הבלגן שהותיר האיש שהיא כנראה אהבה. אין לי ספק שהיא והרופא מימשו את תאוותם על כיסא הטיפולים. ריחמתי עליה. הרופא לא השאיר אף אחת על הכיסא ליותר מדקה.

"אחות, באמת כל כך מסוכן ללדת אחרי גיל שלושים וחמש, או שיש לי מרחב תמרון?" בדרך כלל לא הייתי פונה אליה. אני מעדיפה לקום ולהתלבש מה שיותר מהר. אבל באותו יום לא היה לי חשק לזוז. מעולם לפני כן לא נאמר לי שאני מבוגרת מכדי לעשות משהו. לא היתה לי שערה אפורה אחת בכל הגוף, עובדה שהרופא היה מודע לה.

"אני לא יודעת," שיקרה האחות. היא ידעה. פשוט לא היה לה אכפת. היא התעניינה רק בפריסת הנייר על כיסא הטיפולים לטובת המטופלת הבאה, ובשאלה אם כן או לא לקצר עוד קצת את המדים שלה, במטרה להיות האישה הבוגרת היחידה בשנות השמונים שיש בבעלותה מיקרו־מיני.

"הרופא אמר שמסוכן להיכנס להיריון ראשון אחרי גיל שלושים וחמש, אבל חשבתי שאולי עם המדע המודרני והכול..." נחמי אותי, אחות.

האחות דיברה. "אני רוצה להיות אמא צעירה כדי שאוכל לגדול איתם. אמא שלי היתה ממש מבוגרת כשהיא ילדה אותי ושנאתי את זה. הילדים בבית הספר היו אומרים לי שלאמא שלי יש זקן כי היו לה שערות על הסנטר. זה היה נורא."

"בת כמה היא היתה כשנולדת?" שאלתי, מצפה לשמוע שהיא היתה לפחות בת חמישים ושמונה.

"שלושים ושש." אמרה האחות. החלק החולני בכל הסיפור היה שהיא עדיין חשבה ששלושים ושש זה גיל מבוגר. זה לא גיל מבוגר, אחות ארוכת רגליים. אפשר לעשות הכול בגיל הזה חוץ מלהחליט לפצוח בקריירה של בלרינה או להיכנס להיריון בלי דאגות. "אל תסירי את שיער הערווה." היא אמרה מעבר לכתף, מְחַקָה את אהוב לבה.

התלבשתי לאט, קצת משום שהרגשתי זקנה ובעיקר משום שקשה למהר כשאת מדוכאת. הדיכאון מאט את העולם.

אני מצוידת בידע סביר על גוף האדם, אני מודעת לכך שמוטב לא לדחות את ההריונות לשלב מאוחר בחיים, פשוט עוד לא הפנמתי את העובדה שאני עצמי הגעתי לשלב הזה. אני יודעת שיש רופאים שמתייחסים לגיל שלושים וחמש כאל הגבול האחרון, אחרים מותחים אותו עד גיל ארבעים. זה היה נושא שאנחנו, הרווקות, דיברנו עליו. אמרנו אחת לשנייה שבכל מה שקשור לילודה, השעון הביולוגי שלנו מתקתק. עד לפני כמה שנים לא ידענו שיש לנו שעון ביולוגי, והנה הוא כבר מתקתק.

אני חייבת לעשות ילד.

יש לי אגן מתאים ללידה וציצים מתאימים להנקה.

למעשה אני זו שמטפלת בבת של אח שלי כל סוף שבוע מאז שהוא התגרש, ואני מצטערת שהיא לא שלי ושאני חייבת להיפרד ממנה בימי ראשון בערב.

כמעט התחתנתי עם גבר אחד, עד שגיליתי בזמן שאני לא מעוניינת לראות אותו כל בוקר. בעיקר רציתי לראות את הילדים המשותפים שהיו יכולים להיות לנו.

התנדבתי בתינוקייה בבית חולים לילדים רק כדי להיות ליד תינוקות בני יומם. טוב, זה לא היה רק כדי להיות ליד תינוקות בני יומם. זה היה גם כדי להיות ליד הרופאים הרווקים, עד שעברתי בגיל את כל הרופאים הרווקים.

אני קונה אבקת כביסה לתינוקות רק בגלל התמונה של התינוק.

יצא לי לדחוף כרית מתחת לשמלה רק כדי לראות איך איראה בהיריון.

מעולם לא חשבתי שיש סיכוי שלא יהיה לי ילד.

"זה טבעי שאישה תרצה ילדים. את צריכה להעמיד את הנושא בראש סדרי העדיפויות שלך. רוברטה." זיגמונד פרויד.

"אם לא הייתי רוצה שנשים ילדו ילדים, לא הייתי מדבר על זה כל כך הרבה בתנ"ך." אלוהים.

"הנה, אפילו אני רציתי ילד." אלברט איינשטיין.

אני לא יודעת כמה זמן חלף עד שהאחות הצעירה חזרה לחפש אותי. כשאני מדוכאת הזמן לא מעניין אותי.

"מיס ארנולד, את מוכנה בבקשה לצאת? אנחנו צריכים את החדר." אני שואלת אותך, אחות, האם פלורנס נייטינגייל היתה מתנהגת למטופלת כמו שאת התנהגת אלי? האם היא לא היתה לכל הפחות טורחת להציץ ולראות אם היא לא סובלת מפגיעת ראש? חיצונית או פנימית? האם היא לא היתה טורחת לכסות את ירכיה?

אני לא יודעת למה עשיתי את מה שעשיתי. אולי זה קרה כי האחות רצתה שאצא ואני רציתי להישאר. אולי החלטתי באותו רגע לייצג את כל הנשים שסובלות מהתעמרות גינקולוגית. אולי זה קרה כי לבשתי את התחתונים שלי הפוך. החלטתי שאני לא מתפנה.

"אני לא יוצאת." לא בדיוק ז'אן דארק, אבל עדיין, הצהרה חד משמעית.

"את חייבת." היא אמרה, מניחה שהיא עומדת לנצח.

"תקשיבי, אחות, אני לא יוצאת. את יכולה להביא לפה את המשמר הלאומי או את מלך הגינקולוגים, אני לא מתפנה."

קולות רמים של אי שביעות רצון בקעו מהמסדרון. מלמולי "היא לא מתכוונת לצאת" (מסדרונות הם מקום מצוין לאי שביעות רצון ולמלמולים. למלמולים ולאי שביעות רצון המושמעים במטבח אין אותו אפקט). עוד דפיקה בדלת. הפעם חסמתי אותה בגופי, כך שהרגשתי את הדפיקה ישירות בגבי.

"ד"ר מאנזר אומר שכדאי שתצאי תכף ומיד." עוד חבטה על הגב.

"תגידי לד"ר מאנזר שלך שאם הוא רוצה אותי מחוץ לחדר הזה הוא יצטרך לבוא לפה ולהגיד לי את זה בעצמו."

שמעתי אותה נאנחת, מפוצצת את המסטיק שלה ומתרחקת משם. הירכיים שלה לא התחככו זו בזו כשהיא הלכה, עובדה שהרשימה אותי מאוד. קיבלתי את ההפוגה הקצרה כסימן מאלוהים שעלי להפוך את התחתונים שלי. במהרה שוב נשמעו קולות דשדוש במסדרון. הנחתי שאלה האחות וד"ר מאנזר. אלה היו האחות ופקידת הקבלה, זו שזוכרת איך קוראים לך אבל לא אכפת לה מי את. היא זו שזוכה להגיד "לאן לשלוח את החשבון שלך".

"הבדיקה שלך הסתיימה, גברת ארנולד."

"באמת?" אמרתי. "חשבתי שהרופא עוד פה, בודק אותי. יש לו כזה מגע עדין." לפעמים הדיכאון מאיץ את מהירות התגובה שלי.

האחות הצעירה גיחכה. פקידת הקבלה המבוגרת היתה מפליקה לה לו היתה יכולה. היא היתה טיפוס כזה, מישהי שאוהבת להפליק.

"אולי הפליקו לה כשהיא היתה ילדה." פרויד.

"גברת ארנולד, מה את רוצה?" המפליקה.

"אני רוצה להיכנס להיריון בלי לדאוג בגלל הגיל שלי." אמרתי כאילו זה מובן מאליו.

"אז?" אמרה האחות, כנראה האדם הכי פחות אמפתי על פני כדור הארץ. אפשר למצוא אנשים אמפתיים מעברן האחר של דלתות רק בוורמונט ובסרטים ישנים.

"אז? זה מה שאת רוצה לדעת? אם היו מרשים לך לשאול אותי שאלה אחת בלבד, היא היתה 'אז'?"

"כדאי שתצאי משם, גברתי." היא הידרדרה לקול שמשמש אותה ברכבת התחתית. אפשר תמיד לזהות אנשים שנוסעים בתחבורה ציבורית לפי הקול שהם משתמשים בו כשהם בלחץ.

"אני לא יוצאת עד שד"ר מאנזר ידבר איתי."

"הוא גבר מאוד עסוק."

"אני אישה מאוד עסוקה." יש אנשים שמאמינים בקיומם של גברים עסוקים יותר ממה שהם מאמינים בקיומן של נשים עסוקות. לאף אחד לא היה אכפת שאני אמורה לחזור לקייטרינג "רובין ובנו", שאותו ניהלתי לבדי בזמן שרובין ובנו התבטלו בדרכים שונות ומשונות. לאף אחד לא היה אכפת שהחתונה של בני הזוג סיגל מתקרבת ושאני עדיין צריכה למצוא דרך לשדך בין סלמון מעושן ללוונדר.

"את נהיית קוץ בפדחת." העסק נהיה מלוכלך. היא רצתה להגיד קוץ בתחת, אבל החינוך שלה עצר בעדה.

"קוץ בפדחת? אני קוץ בפדחת? מטופלת מגיעה לפה, מרגישה שהיא צריכה קצת יותר זמן, מעוניינת בעוד זמן שיחה עם הרופא, וככה את קוראת לה?"

כנראה אמרתי משהו נכון. האחות עזבה, והקול הבא ששמעתי היה קולו של ד"ר מאנזר.

"מה הבעיה, רוברטה?"

"אני... אה... רק רציתי לדבר איתך על כמה דברים." לפתע הרגשתי אשמה על כך שאני מבזבזת את זמנו היקר של אדם שלמד בבית ספר לרפואה. בזמן שאני לקחתי קורס בתולדות האמנות, הוא ניתח גופה.

"את רוצה לדבר על כמה דברים?" הוא שאל באנחה, כנראה מציץ בשעון תוך כדי. אם הוא לא היה נאנח יכול להיות שהייתי נסוגה ושוכחת מכל העניין. האנחה החזירה אותי למצב קרבי.

"כן, דוקטור, אני, רוברטה מרשה ארנולד, מטופלת חסרת חשיבות שלך, רוצה לדבר איתך על כמה דברים."

"למה שלא תקבעי תור ונשב ונדבר?"

"ותיקח ממני עוד חמישים דולר על עוד פגישה? לעולם לא." זה חוק בלתי כתוב. אסור לדבר עם הרופא עצמו על כסף. הוא טהור מדי ואין לזהם אותו בזוטות שכאלה. אם אין ברירה ואת חייבת להעלות את הנושא, בשום פנים אל תשתמשי במילה המפורשת "דולר".

הרגשתי שמרטין מאנזר מתעצבן. מדהים שאפשר להבין בדיוק מה קורה מצדה השני של הדלת. ידעתי שבשלב הזה נאסף לו קהל קטן, שאולי כולל גם כמה נשים בהיריון, קהל צומח.

"בסדר," הרופא נאנח. "למה שלא תיתני לי להיכנס ונדבר כמה דקות?" שוב הוא קלקל לעצמו. אם הוא לא היה אומר "כמה דקות", אולי הייתי נכנעת ופותחת את הדלת, ונדהמת לגלות את ההתקהלות שמאחוריה. הייתי נמלטת משם תוך קריאה "יש בפנים משוגעת שנראית בדיוק כמוני. אנחנו תאומות, אבל היא מטורפת. כשהיינו מטופלות של הגינקולוגים התאומים לא היה סוף לאפשרויות."

"אני לא יוצאת, דוק."

"בטח שכן." היה שם שמץ של קול־רכבת־תחתית. זה כמו מבטא של מישהו שגדל בפיטסבורג. אי אפשר להיפטר מזה.

"אתה מוכן לנהל משא ומתן, דוקטור מאנזר?" ייצגתי את הפועלים. את העם. הוא היה ההנהלה. הצד השנוא. הקהל התפצל בשלב הזה. האחיות היו בצד שלו, ההריוניות היו ניטרליות. ידעתי שהן לא יישארו ניטרליות לאורך זמן, כי עצם טיבו של ההיריון מכניס את הנשים למצב של שינוי. קיוויתי לסחוף אותן לצד שלי. דמיינו נשים בהיריון נסחפות.

"משא ומתן? רוברטה, אם יש לך בעיה לשלם את החשבון, אולי..." הוא לא הצליח לסיים את המשפט. הסוף של המשפט היה אמור להיות "אולי נוכל למצוא פתרון". הוא לא היה מסוגל להגיד את זה. זה נגד את עקרונותיו.

"תירגע, דוקטור. אני יכולה לשלם. יש כמה דברים אחרים שאני רוצה לטפל בהם, לא רק בשבילי. בשביל כל מצעד הנשים שיוצא ונכנס לפה במרווחים של חמש דקות."

"כמו מה?"

"כמו כלי בדיקה מחוממים. יש לך מושג מה זה להרגיש מלחציים קרים בתוך החלק הזה של הגוף שלך? בטח שאתה לא יודע, אין לך חלק כזה בגוף. תחשוב על החלק הכי עדין בגוף שלך, ותדמיין את התחושה של מלחציים קרים נוגעים בו." קיוויתי שהוא מצטמרר.

"ואם אני אבטיח לחמם את הכלים?"

"לא גמרתי. אני רוצה שתוודא שאף אחת לא צריכה לשבת על הכיסא אפילו שתי דקות מיותרות. אני רוצה שתיפטר מחלוקי הנייר. תשתמש בחלוקי כותנה, תגדיל קצת את חשבון הכביסה שלך. איך אתה היית מרגיש אם היית נאלץ לשכב פה עטוף בנייר טואלט? ואני רוצה שתעיף מחדר ההמתנה את העותקים של 'מדמואזל' ו'ווג'. ראית פעם פרצוף של אישה בהיריון כשהיא קוראת ב'ווג', המגזין נתמך בבטן שלה ועיניה מלטפות את קולקציית האביב שהיא לא תוכל ללבוש באביב? תזרוק את המגזינים האלה, דוקטור. תבטל את המנוי. תעבור לספרי אמנות, או רבי המכר של השנה. תקים פה ספרייה."

"סיימת?" הוא היה מת. שמחתי שלא סיימתי. למרות שיש לי פה גדול, נדיר שאני מקבלת את מרכז הבמה.

"לא, אני חושבת שהגיע הזמן לעבור לנושאים הכבדים." הקהל בחוץ היה שקט, אבל אולי היתה התחלה של התעוררות. לא לחינם שימשתי בתפקיד סגנית נשיאת מועצת התלמידים במשך שנתיים ברציפות. "אני רוצה שתישבע, דוקטור, שלעולם לא תבצע כריתת רחם כדי לשלם על היאכטה שאתה רוצה. ואל תיתן לכל מי שנכנסת לכאן גלולות למניעת היריון. אתה היית רוצה לבלוע משהו שגורם לדם שלך להיקרש? מה קורה עם השמועות על גלולות לגבר? אתם עדיין דוחים את זה?"

"את בוודאי מתלוצצת." איך איש מקצוע משתמש במילה מתלוצצת ברגע כזה?

"איך אני יכולה להתלוצץ לגבי משהו כמו קרישיות יתר?"

"אני אדאג לסלק את העותקים של 'ווג' מחדר הקבלה, למרות שאני חושב שאת טועה לגבי זה. יש לנו קהל גדול של נשים שאינן בהיריון ונראה שהן נהנות מהמגזינים. אני חושב שגם ההנחה שלך שנשים בהיריון לא נהנות ממגזיני אופנה מוטעית. הן יודעות שהגוף שלהן יחזור לעצמו בסופו של דבר, בעיקר בעזרת סיוען של פעילות גופנית ותזונה נכונה, אבל, כמו שהצעת, אני אוציא את המגזינים הללו מחדר ההמתנה, והייתי רוצה להמשיך לשוחח איתך, אבל אני חייב לחזור למטופלות האחרות שלי. אל תשכחי, בשום מצב אל תסירי את שיער הערווה."

והוא עזב והקהל עזב ואני נשארתי לא מסופקת. תכננתי לדבר על רפואה הוליסטית ועל חימום מכשירים, וכל מה שהצלחתי לעשות היה להגן על קומץ נשים בהיריון מפני דוגמניות עם עצמות אגן בולטות.

"יצא לי לנהל כמה משאים ומתנים מוצלחים." הנרי קיסינג'ר.

"הצלחת להשיג את מה שבאמת רצית?"

"רוב הזמן רק הצלחתי להוציא את 'ווג' מחדרי המתנה."

"יש לך גם משהו שרוב הנשים רוצות, ד"ר קיסינג'ר."

"מה?"

"מישהו גבוה להתחתן איתו."

"תגידי לי משהו, מיס ארנולד, איך נעשית כל כך חכמה?"

"אני רווקה ניו יורקית שנוסעת בתחבורה ציבורית. האופציות שעומדות בפני הן להיות חכמה או מתה."

הייתי שמחה לצאת מחדר הבדיקות בראש מורם, לבושה בתלבושת המושלמת, משהו שג'קי אונסיס היתה זורקת על עצמה כשהיא הולכת לבדיקת פּאפּ. למרבה הצער, לא היו ברשותי האקססוריז המתאימים להעצמת המסר. כמו כן, היה עדיף שאוותר על הדמעות. אני לא מאלה שמתייפחות בחן. יש נשים שיודעות לבכות באופן שגורם להן להיראות פגיעות אבל לא חלשות. בכייניות בסגנון מריל סטריפ. כשאני בוכה, המסקרה שלי נוזלת, ועוד לא דיברנו על מה שקורה לאף שלי. אחרי בכי הגון הכול אצלי שורף, מטפטף ומוכתם. זה היה מצבי כשהגחתי מחדר הבדיקות. מריל היתה נראית במצב כזה רכה אך נועזת. אני נראיתי לחה.

כשצעדתי לאורך המסדרון, וראייתי מטושטשת מדמעות ואיפור, הרגשתי זוג זרועות חזקות מובילות אותי לתוך חדר. חשבתי שעומדים לחקור אותי בשל פשעי נגד ד"ר מאנזר, אבל הזרועות הגישו לי ממחטה והקול שליווה אותן אמר: "תקנחי." מי שמשדל אותך לקנח לא מתכוון להעניש אותך על שום דבר. ספּק הממחטות וההוראות התגלה כגבר מושך ונמוך באמצע שנות השלושים, עם זרועות שעירות ופנים כהות ומחויכות. הוא לבש חלוק לבן, סמל מקצועי.

"אתה רופא," ציינתי, כאילו נתפסתי על ידי האויב.

"אני השותף השני במרפאה, הצטרפתי לא מזמן," הוא אמר ולקח בחזרה את הממחטה. הייתי נבוכה בגלל שלכלכתי אותה, למרות שבדיוק לכך היתה מיועדת.

"ברוך הנכנס." אמרתי, מבינה שבחירת המילים שלי עלובה, בעיקר בתור מטופלת הפונה לגינקולוג. עמדנו שם והבטנו זה בזו כמה שניות. זו היתה חוויה חדשה מבחינתי. מעולם לא פגשתי גינקולוגים עם שניות מיותרות. ניצלתי את הזמן לבחינת רמת המשיכה והנומך שלו. השניים היו מאוזנים. הוא היה נאה כשם שהיה נמוך. גבר נמוך מושלם לאישה נמוכה ומושלמת. יש זוג כזה בכל חתונה. אני מניחה שגם הוא בחן אותי והגיע למסקנה שאני אדם תפוח. כל חלק בפנים שלי הרגיש מנופח.

"את בסדר?" הוא שאל באדיבות. למרבה הצער, הוא התקדם קדימה תוך כדי השאלה, תוך שהוא דורך על שתי כפות רגלי. זה היה יותר מצעד קדימה. למעשה הוא קפץ על שתי כפות הרגליים שלי. אף אחד מאיתנו לא ידע בשלב הזה שאנחנו עתידים לבלות הרבה יחד ושהנטייה שלו לקפיצות תהיה מאורע שיחזור על עצמו. כל מה שידעתי באותו רגע זה שהרופא הזה, שאת שמו לא ידעתי, שבר לי עתה את העצמות בכפות הרגליים.

"אאוץ'," אמרתי, לא מסוגלת להסתיר את הכאב. שנינו שמענו את העצם נסדקת.

"את רוצה לשבת?" הוא הציע — לשווא יש לומר, שכן החדר שבו עמדנו היה ריק לחלוטין. היה שטיח חדש ויקר על הרצפה, טפטים יקרים וחדשים על הקירות וכמה תעודות ממוסגרות שעונות על הקיר, השכלה מוכנה לתצוגה. הוא היה השותף החדש, זה שהכיסאות שלו טרם הגיעו.

"אולי כדאי שאלך, גרמתי מספיק צרות."

"את יכולה להישאר," הוא אמר במתיקות, מתכונן לעוד זינוק. לא היה לי זמן לזוז אחורה, אבל הספקתי לצעוק וזה היה מספיק כדי להשאיר אותו במקום.

"אני עושה את זה כל הזמן, קופץ על רגליים של אנשים."

"זה לא כזה נורא. אנשים עושים דברים יותר גרועים." רצח, למשל.

"אני חייב להפסיק עם זה. הרבה אנשים לא אוהבים את זה." מה אתה אומר. רציתי לבקש ממנו שיציין שם של אדם אחד שאהב את זה.

"אני בטוחה שתתגבר, בסופו של דבר." האיש לא נראה מבוגר מכדי להשתנות. "תודה על התמיכה. אני בסדר עכשיו."

כשהתקדמתי לדלת לא שכחתי להזהיר, "אל תוריד את שיער הערווה."

"מה, לעזאזל, ניסית להוכיח?" שאלה דוריס מעל סלט עוף.

"חשבתי שאני יכולה לעזור."

"את חייבת לחזור משנות השישים. מחאות הישיבה נגמרו."2 כן, ואני הייתי כל כך טובה בישיבה, זה לא הוגן לתת לעולם משהו כזה ואז לקחת אותו ממנו.

"אל תסתכלי עלי." אלוהים.

"סטיבן הוא משהו מיוחד. הוא עשה לי מסאז' במשך ארבע שעות אתמול בערב."

"הוא נשמע... הוא נשמע כמו מסאז'יסט מעולה." כבר עברתי את זה עם דוריס. בשנה וחצי שחלפו מאז הגירושים דוריס פגשה כתריסר גברים מדהימים, כולם אכזבו אותה בסופו של דבר.

התרכזנו בסלט שלנו לזמן מה. חברות טובות יכולות להרשות לעצמן להתמקד באכילה יחד. אף פעם לא יכולתי לסבול דייטים לארוחת ערב, שבהם צריך לאכול ולהיות מקסימה בו זמנית. קשה להיות נחמדה כשחסה תלויה לך מהפה.

"בטח יש סיבה עמוקה יותר למעשה שלך," אמרה דוריס, שכאשת מקצוע תמיד חיפשה סיבות עמוקות יותר.

"ברור." זה היה פרויד, שאם חושבים על זה, מעולם לא למד פסיכולוגיה.

"אני בטוחה שזה קרה משום שהכתה בי התובנה שאם אני באמת רוצה ילד, אני צריכה להתקדם עם זה. מנעתי מעצמי או שהחיים מנעו ממני הרבה דברים, אבל אני מסרבת לקבל את זה שמשהו ימנע ממני ללדת ילד."

"די, נו, במגזין 'מיז' אומרים שיש לנו עוד מלא זמן. את יכולה ללדת ילד ראשון גם בשנות הארבעים המוקדמות. סטיבן כזה נהדר, הוא קורא 'מיז'."3

"כשהילד יהיה בן שש–עשרה, אני אהיה בת חמישים ושמונה. היית שמחה אם בגיל ההתבגרות היתה לך סבתא על תקן אמא? אם מי שהיתה מביאה אותך לגן היתה קשישה עם שערות על הסנטר? היית רוצה אמא עצבנית מרוב הסרת שיער מהשפם?"

"אז מה את הולכת לעשות?"

לא ידעתי מה התשובה לשאלה הזאת עד ששמעתי את עצמי אומרת אותה. הייתי כמו עדה על הדוכן, כמו שבוית מלחמה שפנס מכוון אל פניה. מה אני הולכת לעשות? תקשיבו טוב, דוריס ושאר העולם: אני עומדת לעשות ילד.

1 הגינקולוגים התאומים: דמויות המבוססות כנראה על מקרה אמיתי שאירע ב־1975, ובו צמד גינקולוגים תאומים נמצאו מתים בקליניקה שלהם, לאחר שהתאבדו. המקרה שימש השראה גם לסרט אימה בשם Dead Ringers שיצא ב־1988. דיוויד קרוננברג ביים, ג'רמי איירונס כיכב. (כל ההערות הן של המתרגמת).

2 מחאות ישיבה (sit in) היו הפגנות לא אלימות שהתרחשו בישיבה, ונפוצו בשנות השישים בארצות הברית.

3 מגזין 'מיז' (Ms.) הוא מגזין פמיניסטי ליברלי שהחל לצאת ב־1972. בין מקימיו היתה העיתונאית הפמיניסטית גלוריה סטיינהם.