אבא סיפר לי סיפור

בטיפולים, אני חייבת לעסוק בזה.

כי בטיפולים, ההתעסקות בזה היא הבסיס לתקווה לחיים טובים יותר.

אבל לכתוב על זה, בזמני החופשי, כשאני יכולה לראות עוד פרק בסדרה של "מסע בין כוכבים"?

כמעט למַמֵּשׁ, בכל פרק מחדש, את הפנטזיה שלי לחיות באיזו שהיא בועה בחלל, עם ספרים, שוקולד,

ובעיקר

שקט. שקט של חלל עמוק. הרחק מכל הרעש והייסורים של כדור הארץ.

גם תוכניות בישול אני אוהבת. ובמיוחד את "מאסטר שף" המדממת, המלאה גופות, איברי גוף, מוחות. אני פשוט מדמיינת לעצמי שזה בשר מתורבת. והרי יבוא יום שהדמיון שלי יהיה מציאות. כי כנראה אין ברירה אחרת. כי כדור הארץ לא יכול לשאת יותר את הזיהום, את הצער, את הייסורים.

ערב אחד ישבתי מול "מאסטר שף", עושה לעצמי את התרגיל הידוע של לדמיין בשר מתורבת.

בהפסקת הפרסומות עברתי לרגע לערוץ הראשון, ויצא ששידרו שם פרק מסדרה על משפט אייכמן.

לא הצלחתי לחזור למאסטר שף.

ישבתי על הספה הגדולה בסלון, עם רעד פנימי וצעקה פנימית: תפסיקי, תפסיקי, תפסיקי!

תחזרי למאסטר שף!

אבל לא יכולתי להקשיב לעצמי.

נשארתי מרותקת למסך.

מרותקת לאנשים שעל המסך.

מרגישה את הקריסה הפנימית,

קריסה

קריסה

קריסה...

כאילו לא למדתי שום דבר בנושא של איך לשמור על עצמי.

למחרת בבוקר היה לי ברור לגמרי שאני חייבת לנסות להשמיע את קולי.

לכן חזרתי לכתוב על זה.

לכן גם איכשהו הצלחתי לסיים.

הכול שביר וניתן לתיקון

(אני)