אבא עשיר אבא עני – מהדורת 25 שנה

פרק ראשון שיעור מס׳ 1: העשירים אינם עובדים בשביל הכסף

העניים ואנשי המעמד הבינוני עובדים בשביל כסף.

העשירים דואגים שהכסף יעבוד בשבילם.

״אבא, אתה יכול לומר לי איך להתעשר?״

אבא שלי הניח את עיתון הערב. ״למה אתה רוצה להתעשר, בן?״

״בגלל שהיום אמא של ג׳ימי הגיעה בקדילק החדשה שלהם, והם נסעו לבית החוף שלהם לסופשבוע. הוא לקח שלושה חברים, אבל הוא לא הזמין את מייק ואותי. הם אמרו לנו שאנחנו לא מוזמנים כי אנחנו עניים.״

״באמת?״ שאל אבא שלי כלא מאמין.

״כן, באמת,״ השבתי בנימה של עלבון.

אבי נד בראשו בדממה, דחף את משקפיו במעלה אפו וחזר לקרוא בעיתון. אני נשארתי עומד וחיכיתי לתשובה.

השנה היתה 1956. הייתי בן תשע. רצה הגורל ולמדתי בבית ספר ציבורי שהעשירים שלחו אליו את ילדיהם. התגוררנו בעיירה של מטעי סוכר בהוואי. מנהלי המטעים ואנשים עשירים אחרים, כמו רופאים, בעלי עסקים ובנקאים, שלחו את ילדיהם לבית הספר היסודי הציבורי. אחרי כיתה ו׳, ילדי העשירים הלכו בדרך כלל לבתי ספר פרטיים. משפחתי התגוררה בצד הזה של הרחוב, ולכן הלכתי לבית הספר הזה. אילו גרתי בצד השני, הייתי הולך לבית ספר אחר, עם ילדים ממשפחות דומות יותר למשפחה שלי. אחרי כיתה ו׳, הילדים האלה ואני הלכנו ללמוד בחטיבת הביניים ובבית הספר התיכון הציבוריים. לא היה בית ספר פרטי, לא בשבילם ולא בשבילי.

לבסוף הניח אבי את העיתון. ראיתי שהוא חושב.

״ובכן, בן...״ פתח באטיות, ״אם אתה רוצה להיות עשיר, אתה חייב ללמוד איך להרוויח כסף.״

״איך אני ארוויח כסף?״ שאלתי.

״תשתמש בראש שלך, בן,״ אמר וחייך. כבר אז הבנתי שפירוש הדבר, ״זה כל מה שאני מתכוון לומר לך,״ או, ״אני לא יודע את התשובה, אז אל תביך אותי.״

מקימים שותפות

למחרת בבוקר סיפרתי לחברי הטוב ביותר, מייק, את מה שאבי אמר. עד כמה שידעתי, מייק ואני היינו שני הילדים העניים היחידים בבית הספר הזה. גם מייק היה בבית הספר הזה במקרה. מישהו שרטט קו כדי לסמן את אזור בית הספר, ושנינו הגענו לבית הספר של ילדי העשירים. לא היינו עניים באמת, אבל הרגשנו כך, מפני שלכל האחרים היו כפפות בייסבול חדשות, אופניים חדשים — הכול חדש.

אמא ואבא נתנו לנו את כל הדברים הבסיסיים כגון מזון, מחסה ובגדים. אבל זה הכול. אבא נהג לומר, ״אם אתה רוצה משהו, עבוד בשבילו.״ רצינו דברים, אבל לא היתה הרבה עבודה לילדים בני תשע.

״אז מה נעשה כדי להרוויח כסף?״ שאל מייק.

״אני לא יודע,״ אמרתי. ״אבל אתה רוצה להיות שותף שלי?״

הוא הסכים, ובשבת בבוקר מייק הפך לשותף העסקי הראשון שלי. בילינו את כל הבוקר בהעלאת רעיונות כיצד להרוויח כסף. מדי פעם דיברנו על ה״חבר׳ה המגניבים״ שעושים חיים בבית החוף של ג׳ימי. זה כאב קצת, אבל הכאב הזה היה טוב, מפני שהוא העניק לנו השראה לחשוב בהמשך על דרכים להרוויח כסף. לבסוף, באותו יום אחר הצהריים, היכָּה בנו הברק. זה היה רעיון שמייק קיבל מספר מדע שקרא. נרגשים לחצנו ידיים, ועכשיו השותפות שלנו הפכה לעסק.

בשבועות הבאים התרוצצנו מייק ואני ברחבי השכונה, דפקנו על דלתות וביקשנו מהשכנים שישמרו בשבילנו את השפופרות המשומשות של משחות השיניים שלהם. רוב המבוגרים תמהו על הבקשה, אך הסכימו בחיוך. אחדים שאלו אותנו מה אנחנו עושים, ואנחנו השבנו, ״אנחנו לא יכולים לספר. זה סוד עסקי.״

בחלוף השבועות, אמא שלי נעשתה מוטרדת יותר ויותר. בחרנו מקום ליד מכונת הכביסה שלה כדי לערום שם את חומרי הגלם שלנו. בקופסת קרטון חומה שאחסנה בעבר בקבוקי קטשופ, התחילה לצמוח ערֵמה קטנה של שפופרות משחת שיניים.

לבסוף החליטה אמא להתערב. מראה השפופרות המעוכות והמלוכלכות של השכנים התחיל להרגיז אותה. ״מה אתם עושים, ילדים?״ שאלה. ״ואני לא מוכנה לשמוע שוב שזה סוד עסקי. תעשו משהו עם הזבל הזה, אחרת אזרוק אותו.״

מייק ואני ביקשנו והתחננו, הסברנו שבקרוב יהיו לנו מספיק שפופרות, ואז נוכל להתחיל את תהליך הייצור. אמרנו לה שאנחנו מחכים שעוד כמה שכנים יסיימו את משחות השיניים שלהם וייתנו לנו את השפופרות. אמא נתנה לנו ארכה של שבוע אחד.

מועד תחילת הייצור הוקדם והלחץ היה גדול. על השותפות הראשונה שלי כבר איימה הודעת פינוי של אמא שלי! על מייק הוטלה המשימה לומר לשכנים להזדרז ולהשתמש במשחות השיניים שלהם. הוא אמר להם שרופא השיניים שלהם ביקש שהם יצחצחו שיניים לעתים קרובות יותר. התחלתי לארגן את פס הייצור.

יום אחד הגיע אבי עם חבר במכונית וראה בשביל הגישה למוסך שני ילדים בני תשע עם קו ייצור שפועל במלוא המרץ. אבקה לבנה היתה פזורה בכל מקום. על שולחן ארוך עמדו קרטוני חלב קטנים מבית הספר, והפחמים בגריל ההיבאצ׳י המשפחתי שלנו להטו בחום המרבי.

כיוון שקו הייצור שלנו חסם את החניה, נאלץ אבא לחנות בקצה השביל. הוא וחברו התקרבו בזהירות וראו סיר מתכת על הגחלים שבתוכו הותכו שפופרות משחת השיניים. באותם ימים משחות השיניים לא נארזו בשפופרות פלסטיק. השפופרות היו עשויות עופרת. אחרי ששרפנו את הצבע הטלנו את השפופרות לסיר המתכת הקטן. הן הותכו לנוזל, ובעזרת מחזיקי הסירים של אמא שלי יצקנו את העופרת אל קרטוני החלב דרך חור קטן בראשם.

הקרטונים היו מלאים גבס. האבקה הלבנה היתה פזורה בכל מקום. מרוב חיפזון הפלתי את השקית, והשטח כולו נראה כאילו נפגע מסופת שלג. קרטוני החלב היו מכלים חיצוניים של תבניות גבס.

אבי וחברו התבוננו בנו כשיצקנו בזהירות את העופרת הנמסה דרך החור הקטן בראש קוביית הגבס.

״זהירות,״ אמר אבי.

נדתי בראשי ולא הרמתי את מבטי.

לבסוף, לאחר שסיימנו לצקת, הנחתי את הסיר וחייכתי אל אבא.

״מה אתם עושים, ילדים?״ שאל בחיוך זהיר.

״אנחנו עושים את מה שלימדת אותי לעשות. אנחנו הולכים להיות עשירים,״ אמרתי.

״כן,״ אמר מייק שחייך ונד בראשו. ״אנחנו שותפים.״

״ומה יש בתבניות הגבס?״ שאל אבא.

״תראה,״ אמרתי. ״אולי הפעם זה יצליח.״

בפטיש קטן דפקתי על החותמת שחיברה את שני חלקי הקובייה. הרמתי בזהירות את חצייה העליון של תבנית הגבס ומטבע של 5 סנט עשוי עופרת נפל ממנו.

״אוי, לא!״ קרא אבא. ״אתם מייצרים מטבעות מעופרת!״

״בדיוק,״ אמר מייק. ״אנחנו עושים את מה שאמרת לנו לעשות. אנחנו עושים כסף.״

חברו של אבי הסתובב ופרץ בצחוק. אבי חייך ונד בראשו. מולו, לצד אש בוערת וקופסת שפופרות משומשות של משחת שיניים, עמדו שני ילדים קטנים מכוסים אבקה לבנה ומחייכים מאוזן לאוזן.

הוא ביקש מאיתנו לעזוב הכול ולשבת איתו על מדרגת הכניסה לביתנו. הוא חייך והסביר בסבלנות מה פירוש המילה ״זיוף״.

חלומותינו התנפצו. ״אתה אומר שזה לא חוקי?״ שאל מייק בקול רועד.

״תניח להם,״ אמר החבר של אבא. ״נראה שהם מפתחים כישרון טבעי.״

אבי נעץ בו מבט זועם.

״כן, זה לא חוקי,״ אמר אבא ברוך. ״אבל אתם הפגנתם יצירתיות נהדרת וחשיבה מקורית. תמשיכו. אני גאה בכם מאוד.״

מייק ואני ישבנו שקטים ומאוכזבים כעשרים דקות, ואחר כך התחלנו לנקות את הבלגן שעשינו. העסק שלנו נסגר כבר ביום הפתיחה. כשטאטאתי את האבקה הסתכלתי על מייק ואמרתי: ״אני חושב שג׳ימי והחברים שלו צודקים. אנחנו עניים.״

אבא בדיוק עמד לצאת ושמע את דברי. ״ילדים,״ אמר. ״אתם תהיו עניים רק אם תרימו ידיים. הדבר החשוב ביותר הוא שעשיתם משהו. רוב האנשים רק מדברים וחולמים להיות עשירים. אתם עשיתם משהו. אני גאה מאוד בשניכם. ואני אומר לכם שוב: תמשיכו. אל תוותרו.״

מייק ואני עמדנו שותקים. אלה היו מילים יפות, אבל עדיין לא ידענו מה עלינו לעשות.

״אז למה אתה לא עשיר, אבא?״ שאלתי.

״מפני שבחרתי להיות מורה. מורים בדרך כלל לא חושבים על עושר. אנחנו פשוט אוהבים ללמד. הלוואי שיכולתי לעזור לכם, אבל אני באמת לא יודע איך מרוויחים כסף.״

מייק ואני חזרנו לנקות.

״אני יודע,״ אמר אבא. ״אם אתם רוצים ללמוד איך להיות עשירים, אל תשאלו אותי. דבר עם אבא שלך, מייק.״

״אבא שלי?״ שאל מייק בפנים מכורכמות.

״כן, אבא שלך,״ חזר אבא ואמר בחיוך. ״לאבא שלך ולי יש אותו בנקאי, והוא מתפעל מאבא שלך. הוא אמר לי כמה פעמים שאבא שלך מבריק בכל מה שקשור לכספים.״

״אבא שלי?״ שאל מייק שוב כלא מאמין. ״אז למה אין לנו מכונית יפה ובית יפה כמו לילדים העשירים בבית הספר?״

״מכונית יפה ובית יפה אינם תמיד סימן לכך שאתה עשיר, או שאתה יודע איך להרוויח כסף,״ השיב אבא. ״אבא של ג׳ימי עובד במטע הסוכר. הוא אינו שונה ממני בהרבה. הוא עובד בחברה, ואני עובד בממשלה. החברה קונה לו את המכונית. לחברת הסוכר יש עכשיו בעיות כספיות, וייתכן שבקרוב לאבא של ג׳ימי לא יהיה כלום. אבא שלך שונה, מייק. נראה שהוא מקים לעצמו אימפריה, ויש לי הרגשה שבעוד כמה שנים הוא יהיה איש עשיר מאוד.״

למשמע דבריו חזרה ההתרגשות לפעם בנו. במרץ מחודש חזרנו לנקות את הלכלוך שהשאיר אחריו העסק הראשון הכושל שלנו. בזמן שניקינו תכננו איך ומתי נדבר עם אבא של מייק. הבעיה היתה שאבא של מייק עבד שעות ארוכות ובדרך כלל חזר הביתה מאוחר מאוד. הוא היה הבעלים של מחסנים, חברת בנייה, רשת חנויות ושלוש מסעדות. המסעדות העסיקו אותו עד השעות המאוחרות.

אחרי שסיימנו לנקות, מייק נסע הביתה באוטובוס. הוא היה אמור לדבר עם אביו כשיגיע הביתה באותו לילה ולשאול אותו אם יהיה מוכן ללמד אותנו איך להיות עשירים. מייק הבטיח שיטלפן אחרי שידבר עם אביו, גם אם השעה תהיה מאוחרת.

הטלפון צלצל ב־8:30 בערב.

״בסדר,״ אמרתי, ״בשבת הבאה.״ הנחתי את השפופרת. אבא של מייק הסכים לפגוש אותנו.

בשבת בבוקר, בשעה 7:30, עליתי על האוטובוס ונסעתי לצד העני של העיר.

השיעורים מתחילים

מייק ואני נפגשנו עם אבא שלו באותו בוקר בשעה 8:00. הוא היה כבר עסוק, כי התחיל לעבוד יותר משעה קודם לכן. מפקח הבנייה שלו יצא משם בטנדר שלו בדיוק כשהתקרבתי אל הבית הפשוט, הקטן והמסודר. מייק פגש אותי בפתח.

״אבא מדבר בטלפון, והוא אמר שנחכה לו במרפסת מאחור,״ אמר מייק כשפתח את הדלת.

רצפת העץ חרקה כשדרכתי על סף הדלת של הבית המזדקן. בפנים, מעבר לדלת, היה פרוס שטיחון זול. הוא נפרס שם כדי להסתיר את הרצפה שנשחקה משנים של אינספור צעדים שעברו עליה. הרצפה היתה נקייה, אך היא היתה זקוקה להחלפה.

היתה לי תחושת קלאוסטרופוביה כשנכנסתי לחדר המגורים הצר, העמוס מדי ברהיטים ישנים שהיום היו נחשבים לפריטי אספנות. על הספה ישבו שתי נשים, שתיהן מבוגרות מעט מאמא שלי. מולן ישב גבר בבגדי עבודה. הוא לבש מכנסי חאקי וחולצת חאקי, מגוהצת היטב, אך לא מעומלנת, ונעל מגפי עבודה מצוחצחים. הוא היה מבוגר מאבי בכעשר שנים. הם חייכו כשמייק ואני חלפנו על פניהם בדרך אל המרפסת האחורית. חייכתי בחזרה בביישנות.

״מי האנשים האלה?״ שאלתי.

״הם עובדים אצל אבא שלי. האיש המבוגר מנהל את המחסנים שלו, והנשים מנהלות את המסעדות. ובדיוק כשהגעת ראית את המפקח על הבנייה שעובד על פרויקט כבישים במרחק 80 קילומטר מפה. המפקח השני שלו, שבונה שורת בתים, יצא עוד לפני שהגעת.״

״ככה זה כל הזמן?״

״לא תמיד, אבל כן, בדרך כלל,״ אמר מייק וחייך כשגרר לעצמו כיסא והתיישב לידי.

״שאלתי את אבא שלי אם הוא ילמד אותנו איך לעשות כסף,״ אמר מייק.

״מה הוא אמר?״ שאלתי בסקרנות זהירה.

״היתה לו הבעה משונה בהתחלה, אבל אחר כך הוא אמר שהוא יגיש לנו הצעה.״

״אה,״ אמרתי והטיתי את הכיסא כנגד הקיר. ישבתי כך, נשען רק על שתי הרגליים האחוריות של הכיסא.

גם מייק עשה כמוני.

״אתה יודע מה ההצעה שלו?״ שאלתי.

״לא, אבל תכף נדע.״

פתאום פרץ אבא של מייק דרך דלת הרשת הרעועה ויצא למרפסת. מייק ואני קפצנו על רגלינו, לא מתוך כבוד אלא מפני שנבהלנו.

״מוכנים, בנים?״ שאל והביא לעצמו כיסא כדי לשבת איתנו.

נדנו בראשנו, ובתוך כך הרחקנו את הכיסאות שלנו מהקיר והתיישבנו מולו.

הוא היה גבר גדול, גובהו יותר ממטר שמונים ומשקלו כתשעים קילוגרם. אבי שקל בערך אותו הדבר, אבל היה גבוה יותר ומבוגר מאביו של מייק בחמש שנים. הם נראו קצת דומים, אף על פי שהיו ממוצא אתני שונה. אולי האנרגיה שלהם היתה דומה.

״מייק אומר שאתם רוצים ללמוד איך לעשות כסף. זה נכון, רוברט?״

הנהנתי במהירות, אבל הייתי קצת מבוהל. היה כוח רב מאחורי דבריו וחיוכו.

״בסדר, זאת ההצעה שלי. אני אלמד אתכם, אבל לא בשיטה של כיתה בבית הספר. אתם תעבדו אצלי, ואני אלמד אתכם. אם לא תעבדו אצלי, אני לא אלמד אתכם. אם תעבדו, אני אוכל ללמד אתכם מהר יותר, אבל אם אתם רוצים סתם לשבת ולהקשיב כמו בבית הספר, אני אבזבז את הזמן שלי. זאת ההצעה שלי. אתם יכולים לקבל אותה או לוותר עליה.״

״אני יכול לשאול שאלה קודם?״ שאלתי.

״לא. אתם חייבים להחליט. יש לי יותר מדי עבודה, ואני לא יכול לבזבז את הזמן שלי. אם אתם לא מסוגלים להחליט מיד, ממילא לעולם לא תלמדו איך להרוויח כסף. הזדמנויות צצות ונעלמות. היכולת לדעת מתי חייבים לקבל החלטות מהירות היא מיומנות חשובה מאוד. קיבלתם את ההזדמנות שביקשתם. הלימודים מתחילים, או שאנחנו נסיים בעוד 10 שניות,״ אמר אבא של מייק בחיוך מתגרה.

היום לפני 25 שנה... החלטיות

העולם נע במהירות שהולכת וגוברת. העסקות

בבורסות לניירות ערך מתרחשות במיליונית שנייה.

עסקות באינטרנט צצות ונעלמות בתוך דקות.

יותר ויותר אנשים מתחרים על עסקות טובות.

ולכן, ככל שתקבלו החלטה מהר יותר, כך

יגדלו הסיכויים שתצליחו לתפוס הזדמנויות —

לפני שמישהו אחר יעשה זאת.

״לוקח,״ אמרתי.

״לוקח,״ אמר מייק.

״טוב,״ אמר אבא של מייק. ״גברת מרטין תהיה כאן בעוד 10 דקות. אחרי שאני אסיים איתה, אתם תיסעו איתה לחנות המכולת שלי ותוכלו להתחיל לעבוד. אני אשלם לכם 10 סנט לשעה, ואתם תעבדו שלוש שעות בכל שבת.״

״אבל יש לי היום משחק בייסבול,״ אמרתי.

אבא של מייק הנמיך את קולו ואמר בנימה קשוחה, ״או שאתה לוקח או שאתה מוותר,״ אמר.

״אני אקח את זה,״ השבתי ובחרתי לעבוד במקום לשחק.

כעבור 30 סנט

בשעה תשע בבוקר באותו יום מייק ואני עבדנו בשביל גברת מרטין. היא היתה אישה נעימה וסבלנית ותמיד אמרה שמייק ואני מזכירים לה את שני בניה הבוגרים. היא היתה אדיבה, אבל האמינה בעבודה קשה והפעילה אותנו כל הזמן. במשך שלוש שעות הורדנו קופסאות שימורים מהמדפים, ניקינו את האבק מכל אחת מהן במברשת נוצות והחזרנו אותן למדפים בסדר מופתי. זו היתה עבודה מפרכת ומשעממת.

אביו של מייק, זה שאני קורא לו אבי העשיר, היה הבעלים של תשע חנויות מכולת כאלה, עם מגרשי חניה גדולים. הן היו הגרסה המוקדמת של רשת חנויות הנוחות 7-Eleven. חנויות מכולת שכונתיות קטנות, שאנשים קנו בהן מוצרים, כמו חלב, לחם, חמאה וסיגריות. הבעיה היתה שבהוואי עדיין לא השתמשו הרבה במזגנים בתקופה ההיא, ובגלל החום, לא סגרו את הדלתות בחנויות. בשני צדי החנות הדלתות היו פתוחות לרווחה אל הכביש ואל מגרש החניה. בכל פעם שמכונית עברה בכביש או נכנסה למגרש החניה, האבק היה מתאבך ושוקע בתוך החנות. ידענו שתהיה לנו עבודה, כל עוד אין מזגנים.

במשך שלושה שבועות מייק ואני היינו כפופים לגברת מרטין, ובכל שבת עבדנו שלוש שעות. בשתים־עשרה בצהריים סיימנו את העבודה, והיא הניחה שלושה מטבעות של 10 סנט בידי כל אחד מאיתנו. למען האמת, אפילו באמצע שנות החמישים, כשהייתי בן תשע, 30 סנט לא היה סכום מעורר התלהבות. חוברת קומיקס עלתה 10 סנט, ובדרך כלל בזבזתי את כספי על חוברות קומיקס וחזרתי הביתה.

ביום רביעי של השבוע הרביעי, הייתי מוכן לעזוב. הסכמתי לעבוד רק מפני שרציתי שאבא של מייק ילמד אותי איך להרוויח כסף, ובמקום זה הייתי עבד תמורת 10 סנט לשעה. וחוץ מזה, לא ראיתי את אבא של מייק מאז אותה שבת ראשונה.

״אני עוזב,״ אמרתי למייק בזמן הפסקת הצהריים. בית הספר היה משעמם, ועכשיו אפילו לא חיכיתי בקוצר רוח לשבתות. אבל מה שבאמת הרגיז אותי היה עניין ה־30 סנט.

הפעם מייק חייך.

״מה מצחיק אותך?״ שאלתי כועס ומתוסכל.

״אבא אמר שזה יקרה. הוא אמר שניפגש איתו ברגע שתחליט שאתה מוכן לעזוב.״

״מה?״ אמרתי בכעס. ״הוא חיכה שיימאס לי?״

״בערך,״ אמר מייק. ״אבא שלי קצת שונה. הוא לא מלמד כמו אבא שלך. אמא ואבא שלך מדברים הרבה. אבא שלי שקט, אדם שממעט במילים. חכה עד שבת. אני אגיד לו שאתה מוכן.״

״אתה אומר שבעצם סידרו אותי?״

״לא, לא ממש, אבל אולי כן. אבא יסביר בשבת.״

מחכים בתור בשבת

הייתי מוכן להתעמת עם אבא של מייק. אפילו אבי האמיתי כעס עליו. אבי האמיתי, זה שאני מכנה אבי העני, חשב שאבי העשיר עובר על חוקי העסקת ילדים ושצריך לחקור אותו.

אבי המשכיל, העני, הורה לי לדרוש את מה שמגיע לי — לפחות 25 סנט לשעה. אבי העני אמר לי שאם לא אקבל העלאה, עלי לעזוב מיד.

״בכל מקרה אתה לא זקוק לעבודה הארורה הזאת,״ אמר אבי העני בכעס.

בשבת ב־8:00 בבוקר עמדתי בפתח הדלת בביתו של מייק כשאביו פתח אותה.

״שב וחכה בתור,״ אמר כשנכנסתי. הוא הסתובב ונעלם במשרד הקטן שלו ליד חדר השינה.

הסתכלתי מסביב ולא ראיתי את מייק בשום מקום. הייתי נבוך והתיישבתי בזהירות ליד אותן שתי נשים שהיו שם לפני ארבעה שבועות. הן חייכו והצטופפו על הספה כדי לפנות לי מקום.

חלפו 45 דקות ואני רתחתי מכעס. שתי הנשים נפגשו איתו והלכו חצי שעה קודם לכן. גבר מבוגר היה שם 20 דקות, וגם הוא הלך.

הבית היה ריק, ואני ישבתי בחדר מגורים מעופש ואפל ביום שמש יפה של הוואי, וחיכיתי כדי לשוחח עם קמצן שמנצל ילדים. שמעתי אותו מסתובב במשרד, מדבר בטלפון ומתעלם ממני. הייתי מוכן להסתלק, אבל משום מה נשארתי.

לבסוף, כעבור 15 דקות, בשעה 9:00 בדיוק, יצא אבי העשיר מהמשרד. הוא לא אמר מילה, אלא רק סימן לי בידו להיכנס.

״אני מבין שאתה רוצה העלאה, אחרת אתה עוזב,״ אמר אבי העשיר והסתובב בכיסא המשרדי שלו.

״אתה לא מקיים את הצד שלך בעסקה,״ המילים נפלטו מפי, והייתי על סף דמעות. ממש פחדתי להתעמת עם אדם מבוגר.

״אמרת שתלמד אותי אם אעבוד בשבילך. אז עבדתי בשבילך. עבדתי קשה וויתרתי על אימוני הבייסבול שלי כדי לעבוד בשבילך, אבל אתה לא קיימת את ההבטחה שלך ולא לימדת אותי כלום. אתה רמאי כמו שכולם בעיר הזאת חושבים. אתה רודף בצע. אתה רוצה את כל הכסף ולא דואג לעובדים שלך. אתה הושבת אותי לחכות ולא מכבד אותי בכלל. אני רק ילד קטן, אבל מגיע לי יחס טוב יותר.״

אבי העשיר נשען לאחור בכיסא המסתובב שלו, כפות ידיו תומכות בסנטרו, ונעץ בי את מבטו.

״לא רע,״ אמר. ״בתוך פחות מחודש, אתה נשמע כמו רוב העובדים שלי.״

״מה?״ שאלתי. לא הבנתי מה הוא אומר לי, והמשכתי להתלונן. ״חשבתי שתקיים את החלק שלך בעסקה ותלמד אותי. במקום זה אתה רוצה לענות אותי? זה אכזרי. זה ממש אכזרי.״

״אני מלמד אותך,״ אמר אבא עשיר בשקט.

״מה לימדת אותי? שום דבר!״ אמרתי בכעס. ״לא דיברת איתי אפילו פעם אחת מאז שהסכמתי לעבוד בשביל גרושים. 10 סנט לשעה. אהה! הייתי צריך לדווח עליך לממשלה. יש לנו חוקים של עבודת ילדים, אתה יודע. אבא שלי עובד בממשלה, אתה יודע.״

״וואו!״ אמר אבא עשיר. ״עכשיו אתה נשמע כמו רוב האנשים שעבדו אצלי פעם — אנשים שפיטרתי, או עזבו מרצונם.״

״אז מה יש לך לומר?״ שאלתי והרגשתי די אמיץ לב בתור ילד קטן. ״שיקרת לי. עבדתי אצלך, ואתה לא קיימת את מה שהבטחת. לא לימדת אותי שום דבר.״

״איך אתה יודע שלא לימדתי אותך שום דבר?״ שאל אבא עשיר בקור רוח.

״אף פעם לא דיברת איתי. עבדתי שלושה שבועות ולא לימדת אותי שום דבר,״ אמרתי בפרצוף חמוץ.

״האם ללמד פירושו לדבר או להרצות?״ שאל אבא עשיר.

״אה... כן,״ השבתי.

״כך מלמדים בבית הספר,״ הוא אמר וחייך. ״אבל לא כך החיים מלמדים אותך. ואני חושב שהחיים הם המורה הטוב מכולם. רוב הזמן, החיים אינם מדברים איתך. הם פשוט מטרטרים אותך. ובכל טרטור החיים אומרים לך, ׳תתעורר. יש משהו שאני רוצה שתלמד.׳״

היום לפני 25 שנה... חרוט הלמידה

לזכותו של אדגר דייל ייאמר שהוא עזר לנו להבין שאנחנו לומדים הכי טוב באמצעות מעשה — עשיית הדבר האמיתי או הדמיה שלו.

לפעמים זה נקרא למידה התנסותית (experiential learning).

דייל וחרוט הלמידה שלו מראים לנו שקריאה והרצאה הן הדרכים הפחות אפקטיביות ללמוד. ולמרות זאת אנחנו יודעים איך רוב בתי הספר מלמדים: בקריאה ובהרצאות.

על מה האיש הזה מדבר? שאלתי את עצמי. כשהחיים מטרטרים אותי, החיים מדברים אלי? עכשיו היה ברור לי שאני חייב לעזוב את העבודה שלי. אני מדבר עם אדם שזקוק לאשפוז.

״אם תלמד את השיעורים של החיים, תצליח. אחרת, החיים פשוט ימשיכו לטרטר אותך. אנשים עושים שני דברים. יש כאלה שפשוט מניחים לחיים לדחוף אותם. אחרים מתרגזים ודוחפים בחזרה. אבל הם דוחפים את הבוס שלהם, או את העבודה, או את הבעל או האישה שלהם. הם לא יודעים שהחיים הם שמטרטרים אותם.״

לא היה לי מושג על מה הוא מדבר.

״החיים מטרטרים את כולנו. יש אנשים שמרימים ידיים, ויש כאלה שנלחמים. אחדים לומדים את הלקח וממשיכים הלאה. הם מקבלים בברכה את הטרטורים של החיים. האנשים המעטים האלה מבינים שהם צריכים ורוצים ללמוד משהו. הם לומדים וממשיכים הלאה. רוב האנשים עוזבים, ומעטים, כמוך, נלחמים.״

אבי העשיר קם וסגר את חלון העץ הישן והחורק שהיה זקוק לתיקון. ״אם תלמד את הלקח הזה, תגדל להיות בחור חכם, עשיר ומאושר. אחרת, תאשים תמיד את העבודה שלך, את השכר הנמוך שלך או את הבוס שלך בבעיות שלך. אתה תחיה כל חייך בתקווה לפריצת הדרך הגדולה שתפתור את כל הבעיות הכספיות שלך.״

אבי העשיר הביט בי כדי לראות אם אני עדיין מקשיב. עיניו פגשו את עיני. הבטנו היישר זה בזה ותקשרנו במבטים. לבסוף הסבתי את מבטי כשקלטתי את המסר שלו. ידעתי שהוא צודק. האשמתי אותו, וכן ביקשתי ללמוד. נלחמתי.

היום לפני 25 שנה... החיים כמורה

בני דור המילניום של היום לומדים את

עובדות החיים הקשות.

קשה יותר למצוא עבודה.

מיליוני רובוטים מחליפים את הפועלים.

יותר ויותר חשוב ללמוד מטעויות

באמצעות ניסוי וטעייה.

הלמידה באמצעות ספרים התבררה

כפחות יעילה בעולם האמיתי.

לימודים אקדמיים כבר אינם

מבטיחים עבודה.

אבי העשיר המשיך. ״אם אתה מסוג האנשים שאין להם אומץ, אתה פשוט מרים ידיים בכל פעם שהחיים מטרטרים אותך. אם אתה אדם כזה, תחיה את כל חייך בדרך הבטוחה, תעשה את הדברים הנכונים, תשמור את עצמך לאירוע הגדול שלא יקרה לעולם. ואז תמות כאדם זקן ומשעמם. יהיו לך המון חברים שבאמת יאהבו אותך מפני שאתה אדם כל כך נחמד שעובד קשה. אבל האמת היא שאִפשרת לחיים לדחוף אותך למצב של כניעה. עמוק בלבך פחדת מסיכונים. אתה באמת רצית לנצח, אבל הפחד מהפסד היה חזק מההתרגשות של הניצחון. עמוק בלבך רק אתה תדע שבחרת לא להסתכן. שבחרת ללכת בדרך הבטוחה.״

עינינו נפגשו שוב.

״אז אתה טרטרת אותי?״ שאלתי.

״יש אנשים שהיו אומרים כך,״ חייך אבי העשיר. ״אני הייתי אומר שנתתי לך טעימה מהחיים.״

״איזו טעימה מהחיים?״ שאלתי, עדיין כועס, אבל עכשיו גם סקרן ומוכן ללמוד.

״אתם האנשים הראשונים שאי־פעם ביקשו ממני ללמד אותם איך להרוויח כסף. יש לי יותר מ־150 עובדים, ואף אחד מהם לא שאל אותי מה אני יודע על כסף. הם מבקשים ממני עבודה ושכר, אבל מעולם לא ביקשו שאלמד אותם על כסף. ולכן רובם יבזבזו את השנים הטובות ביותר של חייהם בעבודה בשביל הכסף, בלי להבין באמת בשביל מה הם עובדים.״

ישבתי והקשבתי בתשומת לב רבה.

״ולכן, כשמייק אמר לי שאתם רוצים ללמוד איך להרוויח כסף, החלטתי לבנות קורס שמשקף את החיים האמיתיים. יכולתי לדבר עד שפני יכחילו מרוב מאמץ, אבל אתם לא הייתם שומעים כלום. אז החלטתי לאפשר לחיים לטרטר אתכם קצת, כדי שתוכלו לשמוע אותי. לכן שילמתי לכם רק 10 סנט.״

״אז מה למדתי מזה שעבדתי רק ב־10 סנט לשעה?״ שאלתי. ״שאתה קמצן ומנצל את העובדים שלך?״

היום לפני 25 שנה... שנה את מה שאתה יכול לשנות

למדתי את האמת והתבונה בדבריו

של אבי העשיר.

דברים רבים כל כך בחיים אינם בשליטתנו.

למדתי להתמקד במה שיש לי

שליטה עליו: בעצמי.

ואם דברים חייבים להשתנות, קודם כול

אני חייב להשתנות.

אבי העשיר התנדנד לאחור בכיסאו ופרץ בצחוק גדול. לבסוף אמר: ״כדאי שתשנה את נקודת ההשקפה שלך. תפסיק להאשים אותי ולחשוב שהבעיה היא אצלי. אם אתה חושב שהבעיה היא אצלי, תצטרך לשנות אותי. אם תבין שהבעיה טמונה בך, תוכל לשנות את עצמך, ללמוד משהו ולהחכים. רוב האנשים רוצים שכולם בעולם ישתנו חוץ מהם עצמם. אני אומר לך, קל יותר לשנות את עצמך מאשר את כל האחרים.״

״אני לא מבין,״ אמרתי.

״אל תאשים אותי בבעיות שלך,״ אמר אבי העשיר והתחיל לאבד את סבלנותו.

״אבל אתה משלם לי רק 10 סנט.״

״אז מה אתה לומד מזה?״ שאל אבא עשיר בחיוך.

״שאתה קמצן,״ אמרתי בחיוך ערמומי.

״אתה רואה, אתה חושב שאני הוא הבעיה,״ אמר אבא עשיר.

״אבל הבעיה היא באמת אתה.״

״טוב, אם תישאר עם הגישה הזאת לא תלמד כלום. אם תמשיך לחשוב שהבעיה טמונה בי. מה האפשרויות שלך?״

״אם לא תשלם לי יותר, או לא תכבד אותי יותר ותלמד אותי, אני אעזוב.״

״ניסוח מצוין,״ אמר אבי העשיר. ״וזה בדיוק מה שרוב האנשים עושים. הם עוזבים והולכים לחפש עבודה אחרת, הזדמנות טובה יותר ושכר גבוה יותר, ומאמינים שזה יפתור את הבעיה. ברוב המקרים זה לא יקרה.״

״אז מה אני צריך לעשות?״ שאלתי. ״פשוט לקחת את 10 הסנטים העלובים שלך לשעה ולחייך?״

אבא עשיר חייך. ״זה מה שהאנשים האחרים עושים. אבל זה כל מה שהם עושים, מחכים להעלאה וחושבים שיותר כסף יפתור את הבעיות שלהם. רובם פשוט משלימים עם המצב, ואחרים לוקחים על עצמם עבודה נוספת ועובדים קשה יותר, וגם שם הם מסכימים לשכר נמוך.״

נעצתי את מבטי ברצפה והתחלתי להבין את השיעור שאבא עשיר הציג לי. הרגשתי שזו טעימה מהחיים. לבסוף הרמתי את מבטי ושאלתי: ״אז מה כן יפתור את הבעיה?״

״זה,״ הוא אמר, רכן לפנים בכיסאו וטפח על ראשי בעדינות. ״הדבר הזה שיש לך בין שתי האוזניים.״

אותו רגע חלק איתי אבי העשיר את נקודת המבט העיקרית שהבדילה בינו ובין העובדים שלו ואבי העני — השקפה שבזכותה הוא נעשה בסופו של דבר אחד האנשים העשירים בהוואי, שלא כמו אבי המשכיל, אבל עני, שנאלץ להתמודד כל חייו עם קשיים כספיים. זו היתה נקודת מבט ייחודית שיצרה את ההבדל התהומי ביניהם ובאופן שבו חיו כל חייהם.

אבי העשיר הסביר את נקודת המבט הזאת שוב ושוב, ואני מכנה אותה שיעור מס׳ 1: העניים ואנשי המעמד הבינוני עובדים בשביל הכסף. העשירים דואגים שהכסף יעבוד בשבילם.

היום לפני 25 שנה... נכסים מול הכנסה

באמצעות קנייה או בנייה של נכסים

שמספקים תזרים מזומנים —

אתם נותנים לכסף לעבוד בשבילכם.

משרות בשכר גבוה פירושן שני דברים:

אתה עובד בשביל הכסף,

והמסים שתשלם יהיו גבוהים יותר.

למדתי איך לנהוג בכסף כדי שיעבוד

בשבילי וליהנות מהטבות המס של יצירת

הכנסה שאינה באה מתשלום שכר.

באותו בוקר שבת שטוף שמש למדתי נקודת מבט שונה לחלוטין מזו שלימד אותי אבי העני. בגיל תשע הבנתי ששני האבות שלי רוצים שאלמד. שניהם עודדו אותי ללמוד, אך לא את אותם הדברים.

אבי המשכיל המליץ שאנהג כמוהו. ״בן, אני רוצה שתלמד היטב ותקבל ציונים טובים כדי שתוכל למצוא משרה טובה ובטוחה בחברה גדולה. ושים לב שיהיו בה הטבות נדיבות.״ אבי העשיר רצה שאלמד איך הכסף עובד כדי שאתן לו לעבוד בשבילי.

את השיעורים האלה אני לומד כל חיי הודות להדרכתו, ולא בזכות ישיבה בשיעורים.

אבי העשיר המשיך את השיעור הראשון. ״אני שמח שכעסת שאתה עובד תמורת 10 סנט לשעה. אם לא היית מתרגז ופשוט מקבל זאת, הייתי נאלץ לומר לך שאני לא מוכן ללמד אותך. אתה מבין, לימוד אמיתי דורש אנרגיה, התלהבות ותשוקה בוערת. כעס הוא מרכיב חשוב בנוסחה הזאת, מפני שתשוקה היא שילוב של כעס ואהבה. כשמדובר בכסף, אנשים מעדיפים ללכת בדרך הבטוחה ולהרגיש מוגנים. כך שלא התשוקה מובילה אותם, אלא פחד.״

״ולכן הם מוכנים לעבוד בשכר נמוך?״ שאלתי.

״כן,״ אמר אבא עשיר. ״יש אנשים שאומרים שאני מנצל את העובדים מפני שאינני משלם כמו במטעי הסוכר או בממשלה. אני טוען שהאנשים מנצלים את עצמם. זה הפחד שלהם. לא שלי.״

״אבל אתה לא מרגיש שהיית צריך לשלם להם יותר?״ שאלתי.

״אני לא חייב. וחוץ מזה, יותר כסף לא יפתור את הבעיות שלהם. תראה לדוגמה את אבא שלך. הוא מרוויח הרבה כסף, ולמרות זאת הוא לא מצליח לשלם את החשבונות שלו. רוב האנשים רק נכנסים לחובות נוספים כשהם מקבלים יותר כסף.״

״ולכן שילמת 10 סנט לשעה,״ אמרתי וחייכתי. ״זה חלק מהשיעור.״

היום לפני 25 שנה האם צריך ללכת ללמוד?

אני תומך נלהב בהשכלה ובלמידה כל החיים,

אבל ״ללכת ללמוד״ — במיוחד במכללה —

נעשה סיוט כספי. החוב של הלוואות הסטודנטים הגיע לשיא. 44 מיליון אמריקאים חייבים קרוב ל־1.3 טריליון דולר.

שימו לב: טריליון.

״נכון,״ חייך אבא עשיר. ״אתה רואה, אבא שלך למד וקיבל השכלה מצוינת, ולכן הצליח להשיג משרה בשכר גבוה. אבל עדיין יש לו בעיות כספיות מפני שהוא לא למד מעולם על כסף בבית הספר. חוץ מזה, הוא מאמין שצריך לעבוד בשביל הכסף.״

״ואתה לא?״ שאלתי.

״לא ממש,״ אמר אבי העשיר. ״אם אתה רוצה ללמוד איך לעבוד בשביל כסף, תישאר בבית הספר. זה מקום מצוין ללמוד לעשות את זה. אבל אם אתה רוצה ללמוד מה לעשות כדי שהכסף יעבוד בשבילך, אני אלמד אותך את זה. אבל רק אם אתה רוצה ללמוד.״

״לא כולם רוצים ללמוד את זה?״ שאלתי.

״לא,״ השיב אבא עשיר. ״פשוט מפני שקל יותר ללמוד איך לעבוד בשביל כסף, במיוחד אם הפחד הוא הרגש העיקרי שלך כשמדובר בכסף.״

״אני לא מבין,״ אמרתי וקימטתי את מצחי.

״אל תחשוב על זה עכשיו. רק תדע שרוב האנשים מחזיקים במשרות שלהם בגלל פחד: פחד שלא יוכלו לשלם את החשבונות, פחד שיפטרו אותם, פחד שלא יהיה להם מספיק כסף ופחד שייאלצו להתחיל מחדש. זה המחיר שמשלמים כשלומדים מקצוע או תחום מסוים, ואז עובדים בשביל הכסף. רוב האנשים נעשים עבדים לכסף — ואז הם מתרגזים על הבוס שלהם.״

״ללמוד מה לעשות כדי שהכסף יעבוד בשבילך, זה מסלול לימודים שונה לגמרי?״ שאלתי.

״בהחלט,״ השיב אבא עשיר. ״בהחלט.״

ישבנו שותקים בבוקר שבת יפה של הוואי. החברים שלי בדיוק התחילו את משחק הבייסבול שלהם בליגת הנוער, אבל משום מה הרגשתי עכשיו אסיר תודה על כך שהחלטתי לעבוד ב־10 סנט לשעה. הרגשתי שאני עומד ללמוד משהו שהחברים שלי לא ילמדו בבית הספר.

״מוכן ללמוד?״ שאל אבא עשיר.

״בטח,״ אמרתי בחיוך.

״קיימתי את הבטחתי. לימדתי אותך מרחוק,״ אמר אבי העשיר. ״בגיל תשע טעמת איך זה לעבוד בשביל כסף. פשוט תכפיל את החודש האחרון שלך ב־50 שנה ותקבל מושג איך עוברים חייהם של רוב האנשים.״

״אני לא מבין,״ אמרתי.

״איך הרגשת כשחיכית בתור כדי לפגוש אותי, פעם אחת כדי שאקבל אותך לעבודה אצלי ובפעם השנייה כדי לבקש עוד כסף?״

״איום ונורא,״ אמרתי.

״אם תבחר לעבוד בשביל כסף, כך ייראו חייך,״ אמר אבא עשיר.

״ואיך הרגשת כשגברת מרטין שמה שלושה מטבעות של 10 סנט בכף ידך אחרי שלוש שעות עבודה?״

״הרגשתי שזה לא מספיק. זה נראה לי שום דבר. הייתי מאוכזב,״ אמרתי.

״כך מרגישים רוב השכירים כשהם מסתכלים על תלוש השכר שלהם — במיוחד אחרי כל המסים והניכויים שיורדים ממנו. לפחות אתה קיבלת 100 אחוזים.״

״אתה אומר שרוב העובדים לא מקבלים את כל הסכום?״ שאלתי בפליאה.

״אלוהים, לא!״ אמר אבי העשיר. ״הממשלה תמיד לוקחת קודם את חלקה.״

״איך הם עושים את זה?״ שאלתי.

״מסים,״ אמר אבי העשיר. ״אתה משלם מסים כשאתה מרוויח כסף. אתה משלם מסים כשאתה מוציא כסף. אתה משלם מסים כשאתה חוסך. אתה משלם מסים כשאתה מת.״

״למה אנשים מרשים לממשלה לעשות להם את זה?״

״העשירים לא מרשים לה,״ אמר אבי העשיר וחייך. ״רק העניים ואנשי המעמד הבינוני. אני מתערב איתך שאני מרוויח יותר מאבא שלך, אבל הוא משלם יותר מסים ממני.״

״איך זה יכול להיות?״ שאלתי. בגילי, זה נראה לי ממש לא הגיוני. ״למה שמישהו יסכים שהממשלה תעשה לו את זה?״

אבי העשיר התנדנד בכיסאו לאט ובשקט, ופשוט הביט בי.

״מוכן ללמוד?״ שאל.

הנהנתי לאט.

היום לפני 25 שנה... מסים... מסים... מסים

כשממשלות מתרחבות וזקוקות ליותר ויותר כסף,

המקום היחיד שהן יכולות להשיג אותו

הוא מבני המעמד הבינוני. כלומר, השכירים.

כל ממשלה היום מפלה לטובה את המשקיע המקצועי ואת בעלי העסקים.

העובדים משלמים מסים; המשקיעים ובעלי העסקים משלמים מעט מאוד מסים, אם הם משתמשים בחוקי המס כמו שהם אמורים להיות —

מכשיר לבניית המשק.

״כמו שאמרתי, יש הרבה מה ללמוד. כדי ללמוד מה לעשות עם הכסף כדי שיעבוד בשבילך, אתה צריך ללמוד כל החיים. רוב האנשים הולכים למכללה לארבע שנים, ושם מסתיימים הלימודים שלהם. אני כבר יודע שהלימודים שלי על כסף יימשכו כל חיי, פשוט מפני שככל שאני לומד יותר, אני מגלה שאני צריך לדעת יותר. רוב האנשים לא לומדים בכלל את הנושא. הם הולכים לעבודה, מקבלים משכורת, מאזנים את התקציב שלהם, וזהו. אחר כך הם מתפלאים למה יש להם בעיות כספיות. הם חושבים שיותר כסף יפתור את הבעיה ולא מבינים שהבעיה היא שאין להם השכלה פיננסית.״

״אז לאבא שלי יש בעיות מסים מפני שהוא לא מבין בכסף?״ שאלתי, מבולבל.

״תראה,״ אמר אבא עשיר. ״מסים הם רק נושא קטן מהלימודים על כסף. היום רק רציתי לברר אם אתה עדיין נלהב ללמוד על כסף. רוב האנשים אינם נלהבים. הם רוצים ללכת לבית הספר, ללמוד מקצוע, ליהנות בעבודה ולהרוויח המון כסף. יום אחד הם מתעוררים עם בעיות כספיות חמורות, ואז הם אינם יכולים להפסיק לעבוד. זה המחיר שמשלמים כשיודעים רק איך לעבוד בשביל הכסף במקום ללמוד איך לתת לכסף לעבוד בשבילם. אז עדיין יש בך תשוקה ללמוד?״ שאל אבא עשיר.

הנהנתי.

״טוב,״ אמר אבא עשיר. ״עכשיו חזור לעבודה. הפעם אני לא אשלם לך בכלל.״

״מה?״ שאלתי המום.

״שמעת אותי. כלום. אתה תעבוד את אותן שלוש שעות, אבל הפעם לא תקבל 10 סנט לשעה. אמרת שאתה רוצה ללמוד איך לא לעבוד בשביל כסף, אז אני לא אשלם לך כלום.״

לא האמנתי למשמע אוזני.

״כבר ניהלתי את השיחה הזאת עם מייק והוא כבר עובד, מסיר את האבק מקופסאות שימורים ומסדר אותן בחינם. כדאי שתזדרז ותחזור לשם.״

״זה לא הוגן,״ צעקתי. ״אתה חייב לשלם משהו!״

״אמרת שאתה רוצה ללמוד. אם לא תלמד את זה עכשיו, תגדל ותהיה כמו שתי הנשים והגבר המבוגר שיושבים בסלון שלי, עובדים בשביל הכסף ומקווים שאני לא אפטר אותם. או כמו אבא שלך, שמרוויח הרבה כסף, אבל שקוע בחובות עד הצוואר ומקווה שעוד כסף יפתור את הבעיות. אם זה מה שאתה רוצה, אני אחזור לעסקה המקורית של 10 סנט לשעה. או שאתה יכול לעשות את מה שרוב המבוגרים עושים: מתלוננים שהתשלום לא מספיק, עוזבים והולכים לחפש עבודה אחרת.״

״אבל מה אני אעשה?״ שאלתי.

אבא עשיר טפח על ראשי. ״תשתמש בזה,״ אמר. ״אם תשתמש בו היטב, בקרוב תודה לי שנתתי לך הזדמנות ותגדל להיות איש עשיר.״

עמדתי שם, עדיין לא מאמין איזו עסקה גרועה עשיתי. באתי לבקש העלאה, ואיכשהו התחלתי לעבוד בחינם.

אבא עשיר טפח שוב על ראשי ואמר: ״תשתמש בזה. עכשיו צא מכאן וחזור לעבודה.״

שיעור מס׳ 1: העשירים לא עובדים בשביל כסף

לא סיפרתי לאבי העני שאינני מקבל כסף תמורת עבודתי. הוא לא היה מבין, ואני לא רציתי לנסות להסביר משהו שלא הבנתי בעצמי.

במשך שלושת השבועות הבאים, מייק ואני עבדנו שלוש שעות, בכל שבת, בלי תמורה. העבודה לא הטרידה אותי, והשגרה נהייתה קלה יותר, אבל מה שהרגיז אותי היו משחקי הבייסבול שהחמצתי והעובדה שלא יכולתי לקנות חוברות קומיקס.

אבי העשיר בא לבקר אותנו בשתים־עשרה בצהריים בשבוע השלישי. שמענו את הטנדר שלו נכנס למגרש החניה ומשתעל כשהמנוע כבה. הוא נכנס לחנות ובירך את הגברת מרטין בחיבוק. אחרי שבירר מה קורה בחנות, ניגש למקפיא הגלידות, הוציא שני ארטיקים, שילם תמורתם וסימן למייק ולי.

״בואו נלך לטיול, בנים.״

עברנו את הכביש, חמקנו מכמה מכוניות והלכנו לעבר שדה גדול וירוק שכמה מבוגרים שיחקו בו סופטבול. התיישבנו ליד שולחן פיקניק בודד והוא הושיט לי ולמייק את הארטיקים.

״איך הולך, בנים?״

״בסדר,״ אמר מייק.

הנהנתי בהסכמה.

״כבר למדתם משהו?״ שאל אבי העשיר.

מייק ואני הסתכלנו זה על זה, משכנו בכתפינו ונדנו בראשנו יחד לשלילה.

איך להתחמק מאחת המלכודות הגדולות ביותר של החיים

״טוב, ילדים, כדאי שתתחילו לחשוב. אתם מביטים עכשיו באחד השיעורים הגדולים ביותר של החיים. אם תלמדו אותו, תיהנו מחיים של חופש וביטחון. אחרת, תגמרו כמו גברת מרטין ורוב האנשים שמשחקים סופטבול בפארק. הם עובדים קשה מאוד תמורת סכום נמוך, ודבקים באשליה של ביטחון בעבודה, מצפים כל השנה לחופשה של שלושה שבועות ולפנסיה עלובה אחרי 45 שנות עבודה. אם זה מרגש אתכם, אני אעלה את השכר שלכם ל־25 סנט לשעה.״

״אבל אלה אנשים טובים שעובדים קשה. אתה לועג להם?״ שאלתי.

חיוך עלה על פניו של אבי העשיר.

״הגברת מרטין היא כמו אמא בשבילי. לעולם לא אהיה כל כך אכזר. אולי אני נשמע רע מפני שאני משתדל להראות לכם משהו. אני רוצה להרחיב את נקודת המבט שלכם כדי שתוכלו לראות משהו שרוב האנשים אינם זוכים לראות מפני שנקודת המבט שלהם צרה מדי. רוב האנשים אינם רואים את המלכודת שהם נמצאים בתוכה.״

מייק ואני ישבנו שם, ולא היה לנו ברור מה המסר שלו. הוא נשמע אכזרי, אבל הרגשנו שהוא רוצה שנבין משהו חשוב.

אבא עשיר אמר בחיוך, ״האם 25 סנט לשעה לא נשמע לכם טוב? האם זה לא מאיץ קצת את פעימות הלב שלכם?״

נדתי בראשי ״לא״, אבל האמת היתה אחרת. 25 סנט לשעה נראה לי סכום עתק.

״בסדר, אני אשלם לכם דולר לשעה,״ אמר אבא עשיר בחיוך ממזרי.

עכשיו לבי התחיל להלום בפראות. המוח שלי צרח, ״קח את זה, קח את זה.״ לא האמנתי למשמע אוזני. אבל לא אמרתי כלום.

״בסדר, שני דולר לשעה.״

מוחי ולבי הקטנים כמעט התפוצצו. השנה היתה 1956, ושני דולר לשעה יהפכו אותי לילד העשיר ביותר בעולם. לא דמיינתי לעצמי שאוכל להרוויח סכומים כאלה. רציתי לומר כן. רציתי את העסקה. בדמיוני ראיתי אופניים חדשים, כפפת בייסבול חדשה ואת הערצתם של חברי כשאראה להם את המזומנים בכיסי. ומעל לכול, ג׳ימי וחבריו העשירים כבר לא יוכלו לכנות אותי ״עני״. אבל משום מה פי נשאר סגור.

הגלידה נמסה ונזלה במורד ידי. אבא עשיר הביט בשני בנים שנעצו בו מבטים, עיניהם פעורות לרווחה ומוחם ריק. הוא בחן אותנו, והוא ידע שבמקום כלשהו בתוכנו רצינו להיענות לעסקה. הוא הבין שבנפשו של כל אדם יש חלק חלש ונזקק שאפשר לקנות אותו, אבל הוא ידע שבנפשו של כל אדם יש גם חלק עקשן שלא ניתן לקנות אותו לעולם. השאלה היתה רק איזה מהם חזק יותר.

״בסדר, חמישה דולר לשעה.״

חייהם של בני האדם נשלטים תמיד על ידי שני רגשות: פחד וחמדנות.

פתאום השתתקתי. משהו השתנה. ההצעה היתה גדולה מדי ונעשתה מגוחכת. לא היו מבוגרים רבים ב־1956 שהרוויחו יותר מזה, אבל הפיתוי נעלם מהר ואת מקומו תפסה שלווה. הפניתי את ראשי לאט לשמאלי והבטתי במייק. הוא הביט בי בחזרה. אותו חלק בנפשי שהיה חלש ונזקק הושתק לגמרי. החלק שבי שאין לו מחיר השתלט עליו. ידעתי שגם מייק הגיע לאותה הנקודה.

״טוב,״ אמר אבי העשיר ברוך. ״לרוב האנשים יש מחיר. ויש להם מחיר בגלל רגשות אנושיים המכונים פחד וחמדנות. בהתחלה, הפחד שמא נישאר בלי כסף מדרבן אותנו לעבוד קשה, ואז, לאחר שקיבלנו את שכרנו, החמדנות או התשוקה מניעות אותנו לחשוב על כל הדברים הנהדרים שכסף יכול לקנות. ואז נקבע דפוס ההתנהגות.״

״איזה דפוס?״ שאלתי.

״הדפוס של לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לשלם חשבונות, לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לשלם חשבונות. חייהם של בני האדם נשלטים תמיד על ידי שני רגשות: פחד וחמדנות. תציע להם יותר כסף והם ימשיכו במסלול הזה ורק יגדילו את ההוצאות שלהם. אני קורא לזה מרוץ העכברים.״

״יש דרך אחרת?״ שאל מייק.

״כן,״ אמר אבא עשיר באטיות. ״אבל רק אנשים מעטים מוצאים אותה.״

״ומהי הדרך הזאת?״ שאל מייק.

״זה מה שאני מקווה ששניכם תלמדו כשתעבדו ותלמדו איתי. לכן ביטלתי כל סוג של תשלום.״

״יש רמזים?״ שאל מייק. ״די התעייפנו מלעבוד קשה, במיוחד אם זה בחינם.״

״ובכן, הצעד הראשון הוא לומר את האמת,״ אמר אבא עשיר.

״לא שיקרנו,״ אמרתי.

״לא אמרתי ששיקרתם. אמרתי שצריך לומר את האמת,״ השיב אבא עשיר.

״האמת על מה?״ שאלתי.

״על איך שאתם מרגישים,״ אמר אבא עשיר. ״אתם לא צריכים לומר אותה לאף אחד. רק תודו בה בפני עצמכם.״

״אתה מתכוון שהאנשים בפארק, האנשים שעובדים בשבילך, הגברת מרטין, לא עושים את זה?״ שאלתי.

״אני בספק,״ אמר אבא עשיר. ״במקום זה, הם מרגישים את הפחד שלא יהיה להם כסף. הם אינם מתעמתים איתו בהיגיון. הם פועלים באופן רגשי במקום להשתמש בראש שלהם. ואז הם מקבלים כמה דולרים לידיהם, ושוב, תחושות השמחה, התשוקה והחמדנות משתלטות עליהם. ושוב הם מגיבים, במקום לחשוב.״

״אז הרגשות שלהם משתלטים על המוח,״ אמר מייק.

היום לפני 25 שנה... הפחד מס׳ 1

בזמן שהאוכלוסייה העולמית מזדקנת, ויותר

ויותר אנשים מתקרבים לגיל פרישה,

מתברר שהפחד מס׳ 1 שלהם קשור לכסף.

קרוב ל־50 אחוזים מהאנשים שנסקרו חוששים

שיאריכו שנים יותר מכספם... שכספם

יאזל ב״שנות הזהב״ שלהם.

״נכון,״ אמר אבי העשיר. ״במקום להודות ברגשות האמיתיים שלהם, הם מגיבים לרגשותיהם ומפסיקים לחשוב. הם מרגישים את הפחד, ולכן הולכים לעבודה ומקווים שהכסף ירגיע את הפחד, אבל זה לא קורה. הפחד ממשיך לרדוף אותם והם חוזרים לעבודה ומקווים שוב שהכסף ירגיע את הפחדים, ושוב זה לא קורה. הפחד מחזיק אותם במלכודת של לעבוד, להרוויח כסף, לעבוד, להרוויח כסף, בתקווה שהפחד ייעלם. אבל בכל יום שהם קמים, הפחד הישן מתעורר איתם. ישנם מיליוני בני אדם שהפחד הזה אינו מניח להם לישון בלילה, ולילותיהם מלאים דאגה וחרדה. וכך הם קמים והולכים לעבודה, בתקווה שהשכר יהרוג את הפחד המכרסם בנשמתם. הכסף מנהל את חייהם, והם מסרבים להודות באמת הזאת. הכסף שולט ברגשותיהם ובנשמותיהם.״

אבי העשיר ישב בשקט ואפשר לדבריו לשקוע. מייק ואני שמענו את מה שאמר אבל לא ממש הבנו על מה הוא מדבר. ידעתי שפעמים רבות שאלתי את עצמי למה המבוגרים ממהרים לעבודה. זה לא נראה לי כיף גדול, והם לא נראו לי מאושרים במיוחד, אבל משהו הניע אותם להמשיך בזה.

לאחר שראה שקלטנו מדבריו כמה שיכולנו, אמר אבא עשיר: ״אני רוצה שאתם לא תיפלו למלכודת הזאת. זה מה שאני באמת רוצה ללמד אתכם. לא רק להיות עשירים, מפני שלהיות עשירים לא פותר את הבעיה.״

״לא?״ שאלתי, מופתע.

״לא, זה לא פותר אותה. אני רוצה להסביר לכם את הרגש השני: תשוקה. יש שמכנים אותה חמדנות, אבל אני מעדיף את המילה תשוקה. זה בהחלט בסדר להשתוקק למשהו טוב יותר, יפה יותר, מהנה יותר או מרגש יותר. ולכן אנשים עובדים תמורת כסף גם בגלל תשוקה. הם משתוקקים לכסף בשביל ההנאות שהם חושבים שיוכלו לקנות בו. אבל ההנאה שקונים בכסף היא בדרך כלל קצרת ימים, ובתוך זמן קצר הם זקוקים לעוד כסף כדי להשיג עוד הנאות, עוד תענוגות, עוד נוחות ועוד ביטחון. ולכן הם ממשיכים לעבוד, וחושבים שהכסף ירגיע את נפשותיהם הטרודות מפחד ומתשוקה. אבל הכסף לא יכול לעשות את זה.״

״גם אנשים עשירים חיים כך?״ מייק שאל.

״כן, גם אנשים עשירים,״ אמר אבא עשיר. ״למעשה, אנשים רבים הם עשירים לא בגלל התשוקה, אלא בגלל הפחד. הם מאמינים שהכסף מסוגל להפיג את הפחד הזה מפני מצב שלא יהיה להם כסף, שיהיו עניים, ולכן הם צוברים טונות של כסף, ואז מגלים שהפחדים רק מתחזקים. עכשיו הם פוחדים שיאבדו את הכסף. יש לי חברים שממשיכים לעבוד אף על פי שיש להם מיליונים, ועכשיו הם פוחדים יותר משפחדו כשהיו עניים. הם פוחדים לאבד הכול. הפחדים שדחפו אותם להתעשר החריפו. החלק החלש והנזקק שבנפשותיהם צורח בקול רם יותר. הם אינם רוצים לאבד את הבית הגדול, את המכונית ואת חיי המותרות שהכסף קנה להם. הם חוששים מפני התגובות של חבריהם אם יפסידו את כל כספם. הרבה מהם נואשים ונירוטיים, אף על פי שהם נראים עשירים ויש להם יותר כסף.״

״אז אנשים עניים מאושרים יותר?״ שאלתי.

״לא, אני חושב שלא,״ השיב אבא עשיר. ״ההימנעות מכסף היא לא פחות מופרעת מההיקשרות לכסף.״

כמו לפי הזמנה, עבר ליד שולחננו הקבצן של העיירה, עצר ליד מכל האשפה הגדול והתחיל לחטט בו. שלושתנו התבוננו בו בעניין רב. קודם לכן היינו בוודאי מתעלמים ממנו.

אבי העשיר הוציא דולר מארנקו וסימן לזקן שיבוא. למראה הכסף, מיהר האיש וניגש אלינו, לקח את השטר, הודה מעומק לבו לאבי העשיר ומיהר להסתלק, נרגש ממזלו הטוב.

״הוא אינו שונה בהרבה מרוב העובדים שלי,״ אמר אבי העשיר. ״פגשתי כל כך הרבה אנשים שאומרים, ׳כסף לא מעניין אותי בכלל,׳ ולמרות זאת הם עובדים שמונה שעות ביום. זו הכחשת המציאות. אם כסף לא מעניין אותם, למה הם עובדים? צורת המחשבה הזו היא כנראה מטורפת יותר ממחשבה של אדם שצובר כסף.״

כל כך הרבה אנשים אומרים,

״כסף לא מעניין אותי בכלל.״

ולמרות זאת הם עובדים

שמונה שעות ביום.

כשישבתי שם והקשבתי לאבי העשיר, נזכרתי בכל הפעמים הרבות שאבא שלי אמר, ״כסף לא מעניין אותי.״ הוא אמר את המילים האלה לעתים קרובות. הוא גם הצדיק את עצמו בכך שאמר תמיד, ״אני עובד מפני שאני אוהב את העבודה שלי.״

״אז מה צריך לעשות?״ שאלתי. ״נעבוד בלי לקבל כסף עד שכל שיירי הפחד והחמדנות ייעלמו?״

״לא, זה יהיה בזבוז זמן,״ אמר אבי העשיר. ״רגשות הם אלה שהופכים אותנו לאנושיים. המילה ׳רגש׳ (emotion) פירושה ׳אנרגיה בפעולה׳ (energy in motion). היו נאמנים לרגשותיכם והשתמשו בשכל וברגשות שלכם לטובתכם, ולא נגד עצמכם.״

״וואו!״ אמר מייק.

״אל תטרידו את עצמכם בדברים שאמרתי עכשיו. הם יתבררו לכם יותר בשנים הבאות. השתמשו ברגשות שלכם כדי להתבונן, ולא כדי להגיב. רוב האנשים אינם יודעים שהם חושבים באמצעות הרגשות שלהם. הרגשות שלכם הם הרגשות שלכם, אבל אתם חייבים ללמוד לחשוב בכוחות עצמכם.״

״אתה יכול לתת לי דוגמה?״ אמרתי.

״כמובן,״ השיב אבא עשיר. ״כשמישהו אומר, ׳אני חייב למצוא עבודה,׳ הרגשות שלו חושבים בשבילו. הפחד שלא יהיה לו כסף מעורר את המחשבה הזאת.״

״אבל אנשים באמת זקוקים לכסף כדי לשלם את החשבונות.״

״בוודאי,״ אמר אבא עשיר וחייך. ״אני רק אומר שלעתים קרובות הפחד הוא שעושה את כל החשיבה.״

״אני לא מבין,״ אמר מייק.

״לדוגמה,״ אמר אבי העשיר, ״אם אתה מתחיל לפחוד שלא יהיה לך מספיק כסף, במקום למהר ולחפש עבודה, אולי כדאי לך לשאול את עצמך: ׳האם עבודה היא הפתרון הטוב ביותר לפחד הזה בטווח הארוך?׳ לדעתי, התשובה היא לא. עבודה היא פתרון בטווח הקצר לבעיה של הטווח הארוך.״

״אבל אבא שלי תמיד אומר ׳לך לבית הספר, תקבל ציונים טובים, וכך תוכל למצוא עבודה שיש בה ביטחון,׳״ התפרצתי, מבולבל קצת.

״כן, אני מבין מדוע הוא אומר את זה,״ אמר אבא עשיר וחייך. ״רוב האנשים ממליצים על זה, וזה מסלול טוב לרוב האנשים. אבל הם ממליצים כך מתוך פחד.״

״אתה אומר שאבא שלי אומר את זה כי הוא פוחד?״

״כן,״ אמר אבא עשיר. ״הוא פוחד עד מוות שלא תרוויח מספיק כסף ולא תשתלב בחברה. אל תבין אותי לא נכון. הוא אוהב אותך ורוצה את הטוב ביותר בשבילך. גם אני מאמין שהשכלה ועבודה חשובות בחיים, אבל הן לא יפתרו את הפחד. תבין, הפחד שגורם לו לקום בבוקר כדי להרוויח כמה דולרים הוא אותו פחד שגורם לו להיות כל כך נחרץ לגבי הלימודים שלך.״

היום לפני 25 שנה... בקיאות בענייני כספים

עם ההתפתחות של הנגזרים וצמיחתה

של כלכלה מורכבת יותר ויותר, בקיאות

בענייני כספים נעשתה חיונית להישרדות

בכלכלה העולמית. עם שערי ריבית נמוכים ובורסה לא יציבה, האמרה הישנה שיש לחסוך ולהשקיע לטווח הארוך איבדה את תוקפה.

״אז מה אתה ממליץ?״ שאלתי.

״אני רוצה ללמד אתכם לשלוט בכוחו של הכסף, במקום לפחוד ממנו. לא מלמדים את זה בבית הספר, ומי שלא לומד את זה נעשה עבד לכסף.״

סוף־סוף הכול התחיל להישמע הגיוני. הוא רצה שנרחיב את השקפת העולם שלנו ונראה את מה שאנשים כמו הגברת מרטין אינם רואים. הוא השתמש בדוגמאות שנשמעו אכזריות באותו רגע, אבל מעולם לא שכחתי אותן. השקפת העולם שלי התרחבה באותו יום, והתחלתי לראות את המלכודת שאורבת לרוב האנשים בדרך.

״אתם מבינים, בסופו של דבר כולנו מועסקים. אלא שאנחנו עובדים ברמות שונות,״ אמר אבי העשיר. ״אני רוצה שתהיה לכם ההזדמנות להימנע מהמלכודת שמציבים שני הרגשות האלה, פחד ותשוקה. השתמשו בהם לטובתכם, ולא נגדכם. זה מה שאני רוצה ללמד אתכם. אינני מעוניין רק ללמד אתכם איך להרוויח ערמות של כסף. זה לא יחסל את הפחד או את התשוקה. אם לא תשלטו בפחד ובתשוקה ותהיו עשירים, תהיו פשוט עבדים שמקבלים שכר גבוה.״

״אז איך נמנעים מהמלכודת?״ שאלתי.

״הסיבה העיקרית לעוני או לקשיים כספיים היא הפחד והבורות, ולא הכלכלה או הממשלה או העשירים. הפחד והבורות שאנחנו מביאים על עצמנו הם שמכניסים אותנו למלכודת. ולכן, אתם בנים, לכו ללמוד וקבלו את התארים האקדמיים שלכם, ואני אלמד אתכם איך לא להיכנס למלכודת.״

פיסות התצרף התחילו להופיע. אבי המשכיל קיבל השכלה מצוינת והיתה לו קריירה נהדרת, אבל בבית הספר מעולם לא לימדו אותו איך לטפל בכסף או בפחד שלו מפניו. התברר לי שאוכל ללמוד דברים שונים וחשובים משני האבות שלי.

״אתה מדבר על הפחד שלא יהיה לך כסף. איך התשוקה לכסף משפיעה על החשיבה שלנו?״ שאל מייק.

״איך הרגשתם כשפיתיתי אתכם בהעלאת שכר? הרגשתם שהתשוקה שלכם גוברת?״

שנינו הנהנו.

״בכך שלא נכנעתם לרגשות שלכם, הצלחתם לדחות את תגובותיכם ולחשוב. זה חשוב. תמיד יהיו לנו רגשות של פחד וחמדנות. מעתה ואילך, אתם חייבים לנצל את הרגשות האלה לטובתכם, ובטווח הארוך אל תניחו לרגשותיכם לשלוט בחשיבה שלכם. רוב האנשים משתמשים בפחד ובחמדנות נגד עצמם. זו תחילתה של בורות. בגלל חמדנות ופחד, רוב האנשים חיים את חייהם במרדף אחרי שכר ועליות שכר וביטחון בעבודה, ואינם שואלים באמת לאן מוליכות אותם המחשבות הנובעות מהרגשות האלה. זה דומה לתמונה שבה חמור מושך עגלה והבעלים מטלטל גזר לפני חוטמו. הבעלים של החמור אמנם יגיע לאן שהוא רוצה, אבל החמור רודף אחר אשליה. מחר יהיה לו רק גזר חדש שיטלטלו לפני חוטמו.״

״אז אתה אומר שהרגע הזה שבו אני מדמיין כפפת בייסבול חדשה, ממתקים וצעצועים, הוא כמו הגזר בשביל החמור?״ שאל מייק.

״כן, וככל שאתה מתבגר, הצעצועים שלך נהיים יקרים יותר — מכונית חדשה, סירה ובית גדול כדי להרשים את החברים שלך,״ אמר אבי העשיר בחיוך. ״הפחד דוחף אותך לצאת, והתשוקה מפתה אותך. זו המלכודת.״

״אז מה התשובה?״ שאל מייק.

״הבורות והתשוקה הן שמעצימות את הפחד. ולכן אנשים עשירים שיש להם המון כסף פוחדים יותר ככל שהם עשירים יותר. הכסף הוא הגזר, האשליה. אילו החמור היה יכול לראות את התמונה כולה, ייתכן שהיה חושב מחדש על הבחירה שלו לרדוף אחרי הגזר.״

אבא עשיר המשיך והסביר שחיי האדם הם מאבק בין בורות לנאורות.

הוא הסביר שברגע שאדם מפסיק לחפש מידע והכרה עצמית, הבורות משתלטת. המאבק הזה הוא החלטה שמתרחשת בכל רגע — ללמוד לפתוח או לסגור את המחשבה.

״בית הספר חשוב מאוד. הולכים לבית הספר כדי לרכוש כישורים או מקצוע כדי להפוך לחברים תורמים בחברה. כל תרבות זקוקה למורים, לרופאים, למכונאים, לאמנים, לטבחים, לאנשי עסקים, לשוטרים, לכבאים ולחיילים. בתי הספר מכשירים אותם כדי שהחברה תוכל לפרוח ולשגשג,״ אמר אבי העשיר. ״לרוע המזל, לאנשים רבים בית הספר הוא הסוף, ולא ההתחלה.״

השתררה דממה ארוכה. אבא עשיר חייך. לא הבנתי את כל מה שהוא אמר באותו יום. אבל כמו רוב המורים הדגולים באמת, דבריו המשיכו ללמד אותי לאורך שנים.

״הייתי קצת אכזרי היום,״ אמר אבא עשיר. ״אבל אני רוצה שתזכרו תמיד את השיחה הזאת. אני רוצה שתחשבו תמיד על גברת מרטין. ואני רוצה שתזכרו תמיד את החמור. לעולם אל תשכחו שפחד ותשוקה עלולים להוליך אתכם למלכודת הגדולה ביותר של החיים, אם לא תהיו מודעים לכך שהם שולטים בחשיבה שלכם. להעביר את כל חייכם בפחד, בלי לנסות ולבחון אפשרויות להגשים את חלומותיכם — זה אכזרי. לעבוד קשה בשביל כסף, לחשוב שהכסף יקנה לכם דברים שיעניקו לכם אושר — גם זה אכזרי. להתעורר באמצע הלילה בפחד שלא תצליחו לשלם חשבונות, אלה חיים איומים. לחיות חיים שמוכתבים על ידי גודל המשכורת, אלה אינם חיים באמת. לחשוב שמשרה מקנה לכם ביטחון, פירושו לשקר לעצמכם. זה אכזרי, וזו המלכודת שאני רוצה שתימנעו ממנה. ראיתי איך הכסף מנהל את חיי האנשים. אל תניחו לזה לקרות לכם. בבקשה אל תניחו לכסף לנהל את חייכם.״

כדור סופטבול התגלגל מתחת לשולחן שלנו. אבא עשיר הרים אותו וזרק אותו בחזרה.

״אז איך בורות קשורה לחמדנות ולפחד?״ שאלתי.

״בורות בנושאי כספים היא הסיבה להרבה מאוד חמדנות ופחד,״ אמר אבא עשיר. ״אני אתן לכם כמה דוגמאות. רופא שרוצה יותר כסף כדי לפרנס טוב יותר את משפחתו, מעלה את התעריפים שלו. בכך הוא מייקר את הטיפול הרפואי לכולם.

״זה פוגע בעיקר בעניים, ולכן הבריאות שלהם הרבה פחות טובה מזו של העשירים. הרופאים מעלים את התעריפים, ומיד גם עורכי הדין מעלים את התעריפים שלהם. ואז גם המורים דורשים העלאות שכר, וזה מעלה את המסים שלנו, וכן הלאה. בתוך זמן קצר יהיה פער עצום בין העשירים לעניים ויפרוץ תוהו ובוהו נורא, ועוד תרבות מפוארת תתמוטט. ההיסטוריה מוכיחה שתרבויות גדולות מתמוטטות כשהפער בין מי שיש להם ובין מי שאין להם גדול מדי. למרבה הצער, אמריקה נמצאת במסלול הזה מפני שלא למדנו מההיסטוריה. אנחנו לומדים בעל פה רק תאריכים ושמות היסטוריים, ולא את הלקחים.״

היום לפני 25 שנה... פערי שכר

ב־2016, בקמפיין שלו לנשיאות ארצות הברית, אמר הסנטור ברני סנדרס:

״הפער בעושר ובהכנסות הוא המשבר המוסרי הגדול ביותר שהאמריקאים צריכים להתמודד איתו היום.״

״מחירים לא אמורים לעלות?״ שאלתי.

״בחברה משכילה, עם ממשלה שמנוהלת היטב, המחירים צריכים בדרך כלל לרדת. כמובן, זה נכון רק באופן תיאורטי. המחירים עולים בגלל חמדנות ופחד שנובעים מבורות. אילו בתי הספר לימדו את התלמידים על כסף, היה יותר כסף והמחירים היו נמוכים יותר. אבל בתי הספר מלמדים את האנשים רק איך לעבוד בשביל כסף, ולא איך לרתום את כוחו של הכסף.״

״אבל מה עם בתי הספר למנהל עסקים?״ שאל מייק. ״האם לא עודדת אותי ללמוד לתואר MBA?״

״נכון,״ אמר אבא עשיר. ״אבל ברוב המקרים בתי הספר למנהל עסקים מכשירים רואי חשבון, שהדבר היחיד שמעניין אותם הוא הצד הרווחי של העסק. אסור שאנשים כאלה ינהלו עסק. הם מסתכלים רק על המספרים, מפטרים אנשים והורגים את העסק. אני יודע את זה מפני שאני מעסיק אותם. הם חושבים רק איך לקצץ בהוצאות ולהעלות מחירים, וזה רק יוצר עוד בעיות. חשוב מאוד להבטיח את רווחיות העסק. הלוואי שיותר אנשים היו יודעים איך עושים את זה. אבל גם זאת אינה התמונה השלמה,״ הוסיף אבא עשיר בכעס.

״אז יש לזה תשובה?״ שאל מייק.

״כן,״ השיב אבא עשיר. ״למדו להשתמש ברגשות שלכם כדי לחשוב, ואל תניחו לרגשות שלכם לחשוב במקומכם. כששלטתם ברגשותיכם והסכמתם לעבוד בחינם, ידעתי שיש תקווה. כשניסיתי לפתות אתכם עם עוד כסף, וגם אז לא נכנעתם לרגשותיכם, שוב למדתם לחשוב, אם כי הייתם טעונים רגשית. זה הצעד הראשון.״

״למה הצעד הזה חשוב כל כך?״ שאלתי.

״את זה תצטרכו לגלות בעצמכם. אם אתם רוצים ללמוד, אני אקח אתכם ל׳שיח הקוצים׳, המקום שרוב האנשים מתרחקים ממנו. אם תלכו איתי, תוותרו לגמרי על הרעיון של עבודה בשביל כסף, ובמקום זה תלמדו מה לעשות כדי שהכסף יעבוד בשבילכם.״

״ומה נקבל אם נלך איתך? מה יהיה אם נסכים ללמוד ממך? מה נקבל?״ שאלתי.

״תקבלו בדיוק את מה שהארנב הערמומי קיבל,״ אמר אבא עשיר, והתכוון לסיפור הילדים הקלסי.1

״יש שיח קוצים?״ שאלתי.

״כן,״ אמר אבא עשיר. ״שיח הקוצים הוא הפחד והחמדנות שלנו. הדרך לצאת ממנו היא ללמוד להתמודד עם הפחד, החולשות והצרכים שלנו ולבחור את המחשבות שלנו.״

״לבחור את המחשבות שלנו?״ שאל מייק במבוכה.

״כן, לבחור את מה שאנחנו חושבים במקום להגיב לרגשות שלנו. במקום לקום בבוקר וללכת לעבודה, רק מפני שאתם פוחדים שלא יהיה לכם כסף לשלם את החשבונות, שאלו את עצמכם, ׳האם לעבוד קשה יותר הוא הפתרון הטוב ביותר לבעיה?׳ רוב האנשים פוחדים להתעמת ברצינות עם השאלה הזאת, ובמקום זה הם ממהרים לצאת מהבית לעבודה שהם שונאים. תינוק הזפת מחזיק אותם. לזה אני מתכוון כשאני אומר לבחור את המחשבות שלכם.״

היום לפני 25 שנה... רגשות... ואינטליגנציה

אני פועל ללא הרף לשלוט במחשבותי וברגשותי.

ראיתי שזה קורה שוב ושוב בחיי:

כשהרגשות עולים,

האינטליגנציה יורדת.

״איך עושים את זה?״ שאל מייק.

״זה מה שאני אלמד אתכם. אני אלמד אתכם איך להכין לעצמכם מבחר של מחשבות שתוכלו לשקול, במקום להגיב אינסטינקטיבית, לשתות במהירות את הקפה של הבוקר ולרוץ לעבודה.

״זכרו מה שאמרתי לכם קודם: עבודה היא רק פתרון לטווח קצר לבעיה של טווח ארוך. רוב האנשים חושבים רק על בעיה אחת שמטרידה אותם, והיא בטווח הקצר. אלה החשבונות בסוף החודש, תינוק הזפת. הכסף מנהל את חייהם, או ליתר דיוק, הפחד והבורות בנוגע לכסף מנהלים את חייהם. הם קמים מדי בוקר והולכים לעבוד בשביל כסף, אין להם זמן לשאול את עצמם, ׳האם ישנה דרך אחרת?׳ הרגשות שולטים בחשיבה שלהם, ולא הראש.״

״אתה יודע להבחין בין חשיבה של רגשות לחשיבה של הראש?״ שאל מייק.

״כמובן, אני שומע את זה כל הזמן,״ אמר אבא עשיר. ״אני שומע דברים כמו ׳כל אחד צריך לעבוד.׳ או, ׳העשירים הם רמאים.׳ או, ׳אני אשיג עבודה אחרת. אני ראוי להעלאה הזאת. אתה לא יכול לטרטר אותי.׳ או, ׳אני אוהב את העבודה הזאת כי יש בה ביטחון.׳ אף אחד אינו שואל, ׳אולי אני מחמיץ כאן משהו?׳ שאלה כזאת תפרוץ את החשיבה הרגשית ותיתן לכם זמן לחשוב בבהירות.״

בדרכנו חזרה לחנות, אבא עשיר הסביר שהעשירים באמת ״עושים כסף.״ הם לא עובדים בשבילו. הוא המשיך והסביר שכשמייק ואני ייצרנו מטבעות של חמישה סנט מעופרת, וחשבנו שאנחנו עושים כך כסף, היינו קרובים מאוד לדרך החשיבה של העשירים. הבעיה היתה שרק לממשלה ולבנקים מותר לייצר כסף על פי חוק, ולכן המעשה שלנו היה לא חוקי. הוא הסביר שיש דרכים חוקיות ליצור כסף מלא כלום.

אבא עשיר המשיך והסביר שהעשירים יודעים שהכסף הוא אשליה, בדיוק כמו הגזר לחמור. מיליארדי בני אדם אחוזים באשליית הכסף ומאמינים שכסף הוא אמיתי רק בגלל פחד וחמדנות. וזאת טעות. האמת היא שהכסף הוא בדיה. ורק בגלל אשליית האמון והבורות של ההמונים מגדל הקלפים הזה מצליח לעמוד.

הוא דיבר על בסיס הזהב שאמריקה פועלת לפיו, ועל כך שכל שטר של דולר הוא בעצם תעודת כסף. הוא היה מוטרד מהשמועה שיום אחד נרד מבסיס הזהב ולדולרים שלנו כבר לא תהיה תמיכה של משהו ממשי.

״אם זה יקרה, ילדים, תפרוץ מהומת אלוהים. חייהם של העניים, אנשי המעמד הבינוני והבורים ייהרסו פשוט מפני שהם ימשיכו להאמין שהכסף אמיתי ושהחברה שהם עובדים בה, או הממשלה, יטפלו בהם.״

באותו יום לא ממש הבנו על מה הוא מדבר, אבל במהלך השנים דבריו קיבלו משמעות רבה יותר.

לראות את מה שאחרים מחמיצים

כשאבא עשיר עלה לטנדר שלו מחוץ לחנות, הוא אמר, ״המשיכו לעבוד, ילדים, אבל ככל שתקדימו לשכוח שאתם זקוקים למשכורת, כך חייכם כמבוגרים יהיו קלים יותר. המשיכו להשתמש במוח שלכם, עבדו בחינם, ובתוך זמן קצר המוח שלכם יראה לכם דרכים להרוויח הרבה יותר כסף משאני יכול לשלם לכם. אתם תראו דברים שאנשים אחרים אינם רואים. רוב האנשים אינם רואים את ההזדמנויות האלה מפני שהם מחפשים כסף וביטחון, וזה כל מה שהם מקבלים. ברגע שתבחינו בהזדמנות אחת, אתם תמשיכו ותבחינו בהן כל חייכם. כשתעשו זאת, אני אלמד אתכם משהו נוסף. אם תלמדו אותו אתם תעקפו את אחת המלכודות הגדולות ביותר של החיים.״

מייק ואני אספנו את החפצים שלנו מהחנות ונופפנו לשלום לגברת מרטין. חזרנו לפארק, לאותו ספסל פיקניק, ובילינו עוד כמה שעות במחשבות ובשיחות.

בשבוע שלאחר מכן, בבית הספר, המשכנו לחשוב ולשוחח. בשבועיים שלאחר מכן עוד המשכנו לחשוב, לשוחח ולעבוד בחינם.

בסופה של השבת השנייה נפרדתי שוב מגברת מרטין והסתכלתי בערגה בדוכן חוברות הקומיקס. כיוון שלא קיבלתי את אותם 30 סנט בשבתות, לא היה לי כסף לקנות חוברות קומיקס, ובשבילי זה היה הדבר הקשה ביותר. פתאום, כשגברת מרטין נפרדה ממייק וממני, ראיתי אותה עושה משהו שלא ראיתי בעבר.

גברת מרטין גזרה לשניים את עמוד השער של החוברת. היא שמרה את החצי העליון של העמוד הראשון וזרקה את שאר החוברת לתוך קופסת קרטון גדולה. כששאלתי אותה מה תעשה בכל חוברות הקומיקס, היא אמרה: ״אני זורקת אותן. כשהמפיץ של חוברות הקומיקס מביא לי את החוברות החדשות, אני מחזירה לו את החלק העליון של העטיפה כדי שיזכה אותי. הוא יגיע בעוד שעה.״

מייק ואני חיכינו שעה. כשהמפיץ הגיע, שאלתי אותו אם אנחנו יכולים לקבל את חוברות הקומיקס. לשמחתי הרבה הוא ענה, ״אתם יכולים לקבל אותן אם אתם עובדים בחנות הזאת ולא מוכרים אותן.״

היום לפני 25 שנה כוחו של דמיון

בעידן המידע ובעידן האינטרנט,

מיליוני אנשים בני פחות מ־30

מתעשרים. הצעירים האלה משתמשים

בדמיונם ליצירת יישומים שמשנים

את העולם — החל מפייסבוק דרך אובר

וכלה בסנפצ׳ט ואחרים. בעלי הדמיון

משגשגים, ומי שחסרים אותו עדיין מחפשים

עבודה... עבודה שבקרוב תיעשה כנראה

באמצעות רובוטים וטכנולוגיה.

זוכרים את השותפות העסקית שלנו? מייק ואני החיינו אותה. במרתף שבביתו של מייק היה חדר נוסף שלא היה בשימוש, ואנחנו התחלנו לערום בו מאות חוברות קומיקס. בתוך זמן קצר נפתחה לציבור הספרייה שלנו לחוברות קומיקס. שכרנו את אחותו הצעירה והלמדנית של מייק לעבוד כספרנית הראשית. היא גבתה מכל ילד 10 סנט דמי כניסה לספרייה, שהיתה פתוחה בכל יום אחרי בית הספר, מ־14:30 עד 16:30. הלקוחות, ילדי השכונה, יכלו לקרוא כמה חוברות קומיקס שרצו במשך שעתיים. מבחינתם זו היתה מציאה, מפני שמחירה של כל חוברת היה 10 סנט, והם יכלו לקרוא חמש או שש בשעתיים.

אחותו של מייק בדקה את הילדים כשיצאו מהספרייה כדי לוודא שהם אינם לוקחים איתם חוברות. היא גם ניהלה את ספרי החשבונות ורשמה כמה ילדים הופיעו בכל יום, מיהם, ומה ההערות שלהם. מייק ואני הרווחנו בממוצע 9.50 דולר בשבוע במשך שלושה חודשים. שילמנו לאחותו דולר לשבוע והרשינו לה לקרוא את החוברות בחינם, דבר שהיא כמעט לא עשתה, מפני שהיא למדה כל הזמן.

מייק ואני קיימנו את חלקנו בהסכם. המשכנו לעבוד בחנות בכל שבת ואספנו את כל חוברות הקומיקס מהחנויות השונות. קיימנו את ההסכם שלנו עם המפיץ ולא מכרנו שום חוברת קומיקס. שרפנו אותן כשהן נעשו מרופטות מדי. ניסינו לפתוח סניף אבל לא הצלחנו למצוא מישהו אמין ומסור כמו אחותו של מייק. כבר בגיל צעיר, גילינו כמה קשה למצוא עובדים טובים.

שלושה חודשים אחרי שנפתחה הספרייה פרצה קטטה בחדר. כמה בריונים משכונה אחרת פרצו פנימה, ואביו של מייק הציע שנסגור את העסק. כך נסגר העסק שלנו של חוברות קומיקס, והפסקנו לעבוד בשבתות בחנות. אבל אבא עשיר היה נרגש מפני שהוא רצה ללמד אותנו דברים חדשים. הוא שמח שלמדנו את השיעור הראשון שלנו היטב: למדנו מה לעשות כדי שהכסף יעבוד בשבילנו. מאחר שלא קיבלנו כסף תמורת עבודתנו בחנות, נאלצנו להשתמש בדמיוננו כדי לזהות הזדמנות להרוויח כסף. בכך שהתחלנו עסק משלנו — ספריית הקומיקס — שלטנו בכספים שלנו ולא היינו תלויים במעסיק. החלק הטוב היה שהעסק שלנו ייצר לנו כסף, גם כשלא היינו שם בעצמנו. הכסף עבד בשבילנו.

במקום לשלם לנו כסף, אבא עשיר נתן לנו הרבה יותר.

1 מסיפורי הדוד רמוס: הדוב והשועל טיכסו עצה איך לתפוס את הארנב הערמומי שתמיד סידר אותם. הם הכינו תינוק עשוי זפת, והארנב ניסה להכות אותו ונדבק אליו. לאחר שתפסו את הארנב זממו החיות להבעיר מדורה ולשרוף אותו, אבל הוא הצליח להערים עליהם ולשכנע אותם שהאש אינה מפחידה אותו, אבל שלא יעזו לזרוק אותו אל שיח הקוצים. הם השליכו אותו לשיח הקוצים, וכך ניצל.