אבוד בזמן

“הדלת תיפתח ותיעצר כמעט כסנטימטר לפני שהיא תיפתח עד הסוף, ואז תיסגר שוב, תגיע כמעט עד לסגירה מלאה, ותיפתח שוב וחוזר חלילה, כמעין תקליט שבור.
דרך עיניך משתקפות הדלתות של המעלית. עין ימין קצת מרצדת, שמאל כואבת.
אתה ללא תנועה.
בהייה ממושכת בתנועת הדלתות של המעלית.
צבעי דלתות המעלית משתנים, ממטאלי כחול בהיר, לירוק ואז למטאלי שחור. התאורה מעליך גם היא משתנה.
כמה זמן עבר? אולי עשרים דקות? אולי חמש שנים? אולי עשרים?
בצעד מהוסס תיכנס למעלית, תוודא שאתה לבד ותסתובב עם הפנים כלפי פתח המעלית.
הדלתות היו פתוחות כל הזמן. זה אתה שנעלמת. למעשה רק אתה הרגשת בזה. לכל השאר שחיכו איתך למעלית לא היה מושג. מבחינתם עברה רק שנייה וחצי.”
הרבה כתבו על הזמן.
הזמן חמקמק לרוני, הנעדר, שעובר מסע לעתידו מתוך עברו, ולהפך – לעברו מעתידו.
ברקע רצף הזמן מתקיים חיפוש נרחב לגבי מיקומו בהווה, מתוך דרישה לקיום התחייבויותיו לעולם – בעבר, בהווה ובעתיד.
המחבר: רוגברט פולאקה.
אבוד בזמן הוא ספרו הראשון.
טעימה מהספר:
רחוב. עץ שלמרגלותיו ערוגה מתאימה מלאה בבדלי סיגריות.
משם אתה מרים את הראש ונתקל בענף אשר מסתיר לך את עילת הגיעך עד לאותה נקודה.
בניין מוכסף עד כדי תדהמה. בעודך צועד לכיוון עשרים וארבע קומותיו המלוטשות בְּגוֹן ראי, אתה מועד קלות במדרגות, אך עד מהרה מתאפס וממשיך לטפס.
אתה חושב על סינים, שלום, אחווה וכל הצעקות של הרקע – אוטובוס מעשן ומכוניות צורחות את צופָרָן.
כל הזמן אתה שומע קצב מוזר שמתגבר יחד עם דפיקות הלב שלך.
וזה משתנה, הבניין לא ברח. פשוט נעמדת במקום לחמש דקות, ולו רק כדי להבין מה אתה עושה פה.
במאמץ מכריע אתה משתלט על הרעש, נכנס לקצב ההליכה הקבוע בקצב הפעימות שבראש.
הקרקע קרובה למדי, תחשוב לעצמך.
אבל מה זה? היא מתרחקת? אני מתרחק מהרצפה אבל עדיין נוגע בה?
איך זה יכול להיות?
ואז מגיעה ההבנה שזה לא ייתכן ושפשוט צריך להיכנס לבניין המקולל.
בזווית העין אתה מבחין בסמל העגול המעוטר למשעי של מרצדס, ונכנס, אך הסמל המוכסף עדיין מולך, כמו במשחק וירטואלי.