אבות לדור – כרך ג’

 משנה א

בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא בְּמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת? אֶלָא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים, שֶׁמְאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת.

משנה זו עוסקת בסיבה לבריאת העולם במתכונת של עשרה מאמרות. לדבריה, יש במתכונת זו איום לרשעים בצד הבטחה לצדיקים. אולם חלק מהפרשנים רואים בתשובת משנה זו בשורה בלבד - הן לרשעים והן לצדיקים.

עשרה מאמרות - מהם?

בפתח דבריה קובעת לנו המשנה עובדה: "בעשרה מאמרות נברא העולם." עשרה מאמרות אמר הקב"ה, ובהם נברא העולם. לאילו מאמרות מתכוונת המשנה?

החל מהמילים "בראשית ברא אלוקים" עד המילים "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", אשר פותחות את פרק ב בחומש בראשית - מתוארת בריאת העולם בששת ימי בראשית, ששת ימי המעשה. בפסוקים אלו ניתן לספור תשע פעמים את הביטוי "ויאמר" - מאמרות. על שמונת ה"מאמרות" הראשונים אין מחלוקת שהם ציווייו של הקב"ה, אשר היוו את כלי העבודה לבריאתו של העולם:

1. "ויאמר אלוקים יהי אור" (בראשית א, ג).

2. "ויאמר אלוקים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים" (שם, ו).

3. "ויאמר אלוקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה" (שם, ט).

4. "ויאמר אלוקים תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע, עץ פרי עשה פרי למינו, אשר זרעו בו על הארץ" (שם, יא).

5. "ויאמר אלוקים יהי מאורות ברקיע השמים, להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים, ולימים ושנים" (שם, יד).

6. "ויאמר אלוקים ישרצו המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים" (שם, כ).

7. "ויאמר אלוקים תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה" (שם, כד).

8. "ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל הארץ, ובכל הרמש הרומש על הארץ" (שם, כו).

9. הפעם התשיעית שמוזכרת אמירה היא: "ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע, לכם יהיה לאכלה" (שם, כט).

על אמירה זו ישנה מחלוקת אם לכלול אותה בין המאמרות שבהם נברא העולם. יש הטוענים (דעתם מובאת בפירוש רבנו יצחק בן רבי שלמה מטולידו) שאין באמירה זו כל בריאה חדשה, ולכן הם מונים במקומה את המאמר: "ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ" (שם, כח). לעומת זאת, בפסיקתא ובפרקי דרבי אליעזר מונים את המאמר: "ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (שם ב, יח) - בריאת האשה. כך גם דעתו של (רבי) מנחם בר יוסי במדרש (בראשית רבה יז, א).

10. המאמר העשירי, לדעת הגמרא במסכת ראש השנה (לב ע"א) והמדרש (שם), הוא: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א). המילה "בראשית" נמנית כ"מאמר", אף על פי שכלל לא מוזכרת כאן אמירה, ובהמשך נרחיב בכך.

הרי לנו עשרה מאמרות אשר בהם, לפי קביעת המשנה, נוצרה הבריאה כולה.

"בראשית ברא אלוקים" - באמירה ברא

כאמור, על פי הגמרא במסכת ראש השנה (שם), גם המילה בראשית נמנית עם עשרת המאמרות. דבר זה טעון הבהרה: היכן טמונה האמירה בפסוק זה?

כאשר מתבוננים בפסוק הראשון - "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", מתעוררת השאלה: כיצד נברא העולם יש מאין? באילו כלי עבודה נעזר הבורא?! מנין נלקחו חומרי הבניין?! התשובה לכך ניתנת בפסוק מתהלים (לג, ו): "בדבר ה' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם." מעתה נבין כי במילה "בראשית" ברא אלוקים את השמים - מעידה התורה כי הכול נברא באמירה. כיוון שהדבר היה "בראשית", ושום דבר לא היה עדיין בנמצא, כאילו נכתב כי באמירה בלבד ברא אלוקים את השמים ואת הארץ.

אלא שכעת צריך להבין, מדוע באמת שינה הכתוב ולא נכתבה לשון אמירה מפורשת? הלוא ניתן היה לכתוב בפסוק "ויאמר אלוקים יהי שמים וארץ", כמו שמצאנו בשאר המאמרות.

מסביר בעל ה"תורה תמימה", רבי ברוך עפשטיין: טרם שנבראו שמים וארץ, היה מצב של תוהו ובוהו. במצב שכזה, למי יאמר ה': "תהיה ארץ", "יהיו שמים"? אמירה יכולה להיות רק כאשר יש נוכח, בעת שיש מאזין כלשהו. אולם ביום הראשון לא היה עדיין למי לפנות, לא היה דבר. ממילא לא שייכת לשון "ויאמר", שמשמעותה דיבור ישיר לאוזניו של מישהו.

באופן דומה מיישב את הסוגיה רבי ישראל ליפשיץ, בעל ה"תפארת ישראל": ראשית בריאת העולם היתה יש מאין - וכי אפשר לצוות על אין, על לא כלום?! מה שאין כן בשאר הברואים, שהם כבר נבראו יש מיש - מהשמים או מהארץ. לפיכך שם ניתן לכתוב לשון "ויאמר".

מה נברא במאמר הראשון?

עוד יש לעיין במאמר הראשון: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", משמע, כבר במאמר זה נבראו "שמים וארץ". אם כן, מדוע נזכר ביום השני "ויאמר אלוקים יהי רקיע", הלוא כבר אתמול היה מאמר בנוגע לבריאת השמים? כמו כן, מדוע חוזר תיאור בריאת הארץ שוב ביום השלישי?

יתר על כן, המדרש כותב (בראשית רבה יב, ד) על פי הכלל כי כל "את" שבתורה בא לרבות וממילא גם כאן: "את השמים" - לרבות תולדותיהם, "ואת הארץ" - לרבות תולדותיה. לפי דברים אלה, הכול נברא ביום הראשון - "השמים והארץ" וכל אשר בהם. מה, אם כן, נעשה בשאר הימים?

מסבירים המפרשים (רש"י על בראשית א, יד): אכן, ביום הראשון נברא הכול. אולם לאחר מכן, עד שבת, סודרה הבריאה. בכל יום מימות השבוע חולקו תפקידים, שובצו מקומות ונקבעו גבולות - עד שבהגיע השבת היה העולם ערוך ומושלם (חגיגה יב ע"א).

בעת בריאת השמים והארץ ביום הראשון היתה כל הבריאה בלא סדר - "אור וחשך משמשין בערבוביה." לכן, "ויאמר אלוקים יהי אור." לפני שעושים סדר, צריך קודם כול לראות מה קורה. חז"ל אומרים: היה צורך "לתלות פנס". צריך להאיר את החשיכה, לפקוח את העיניים, כדי לדעת שיש מהומה. לפיכך ברא ה' ביום הראשון את האור - את היכולת לראות מציאות ולהכיר אותה. אך עדיין נותר אי סדר שורר בכול.

הגיע היום השני ובו נאמר לשמים: "יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל" וגו' - כעת נעשתה הפרדת רשויות, הבדלה בין עליונים לבין תחתונים. אותם שמים שנבראו ביום הראשון נצטוו עתה לעמוד כחיץ, לשאת את המים העליונים ("שמים" - שם מים, וכן שא מים) ולהפרידם מהמים התחתונים. כך שביום השני הרקיע כבר פרוש, מעליו מים ומתחתיו - אוויר לנשום. כבר יש חלל, מקום לעולם. אך הארץ עדיין אינה מסודרת, אין הפרדה בין יבשה לבין מים.

הגיע היום השלישי, ואיתו בא הציווי - המאמר: "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד" - המים יתקבצו לאוקיינוס וממילא "ותראה היבשה" - אותה יבשה, שנבראה כבר ביום הראשון, תתגלה עתה לעין כול. כעת, לאחר שהוסר הכיסוי מעל הארץ ניתן לה הציווי של "תדשא הארץ דשא, עשב... עץ פרי עשה פרי" וגו', בריאת הצומח מן הארץ.

כך, בכל ימות השבוע סידר הקב"ה את כל מה שנברא כבר במאמר הראשון, כלשונו של רש"י לגבי המאמר "יהי מאורות" (בראשית א, יד): "מיום ראשון נבראו (המאורות), וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע. וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו. הוא שכתוב (א, א) 'את השמים' - לרבות תולדותיהם, 'ואת הארץ' - לרבות תולדותיה."

כאמור (סוכה מט ע"א): "בראשית - ברא שית" - כבר בתחילה ברא הקב"ה את כל מה שסידר לאחר מכן בשישה ("שית" בארמית) ימים.

עשרה מאמרות - לשם מה?

"ומה תלמוד לומר? והלא במאמר אחד יכול להבראות?" - שואלת המשנה: אמנם כן, בעשרה מאמרות נברא העולם! אבל לשם מה? מדוע לא הסתפק ה' במאמר אחד? מהו הצורך בעשרה מאמרות?

בהגדרת ה"מאמר אחד" שאליו התכוון התנא בשאלתו, כותב בעל מחזור ויטרי: "והלא במאמר אחד היה יכול לברוא את כל העולם, אילו אמר: יתקיים כל העולם כולו לרצוני." מדוע ירד הקב"ה לפרטים קטנים של חלקי הבריאה ולא כללם במאמר אחד: "יהיה עולם"?

הרמב"ם מנסח את השאלה באופן קצת שונה: לשם מה נתייחד מאמר "ויאמר" לכל חלק מחלקי הבריאה? הרי ניתן היה לכלול את כל פרטי הבריאה במאמר אחד ולומר: "ויאמר אלוקים - יהיו שמים וארץ, יהי אור, תוצא הארץ", וכן הלאה.

התנא בשאלתו רוצה להפנות את תשומת לבנו, שנתבונן בסיפור הבריאה ונלמד ממנו. אדון העולם יכול היה לומר מאמר אחד, וברגע אחד היה נברא עולם. אבל הקב"ה לא הסתפק במאמר אחד. כביכול, הוא טרח טרחה מרובה בבריאת עולמו - בריאה שנמשכה שישה ימים וכללה עשרה מאמרות. לשם מה הטרחה הזו? מה היא באה ללמדנו? התשובה.

אלא "להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות."

לומר לנו: אדם, הבט בעולם שבו אתה חי. הסתכל בבריאה הנפלאה ששמה עולם! התבונן עד כמה מסובכת, מורכבת ומסועפת יצירה זו. שים לב כמה חביבה היא לפני יוצרה! בעשרה מאמרות נפרדים היא נבראה. על כל פרט ופרט שבה הושקעו מחשבה ותשומת לב. אמנם יכול היה הבורא ליצור את כל העושר הזה ברגע, אך רצונו היה שגם אתה - הנברא - תבחין בעושר שבבריאה, כפי שמבטא זאת רבנו יצחק בן רבי שלמה מטולידו בפירושו: "לכך ייחד מאמר לכל מין ומין, להודיעך כמה גדול מעשה בראשית לפני הבורא." מעתה מוטלת עליך החובה לשומרו, כלשון המדרש (קהלת רבה ז, יג): "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי."

מספרים לנו חז"ל במדרש (שם): "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי."

הקב"ה לקחוֹ לסיור בעולם שברא. הראה לו הרים וימים, עצים ופרחים, העביר לפניו את כל בעלי החיים - את כל יפי הבריאה. זאת כדי לומר לו: ראה, הכול בשבילך עשיתי. הכול בראתי והכנתי לצרכיך, עוד בטרם בריאתך. שמור על העולם! התנהג בהתאם, כדי שאכן תהיה ראוי להיחשב תכלית הבריאה.

האדם - ראשון ואחרון למעשה בראשית

כאמור לעיל, האדם הוא נזר הבריאה, עיקרה של הבריאה. למרות זאת, דווקא האדם נולד ביום האחרון לששת ימי המעשה. וכי לא היה ראוי כי האדם - השולט בחי, בצומח ובדומם - יהא נברא ראשון לכל אלו? אומרים חז"ל (סנהדרין לח ע"א): הכין לו שולחן ערוך ומתוקן לסעודה, ומשום כך ברא אותו אחרון. דווקא משום היות האדם נזר הבריאה, הוא נולד אחרון. הוא בא לעולם מושלם, כאורח חשוב, שהכול כבר מוכן וערוך למענו עוד בטרם הגיע - "כדי שיכנס לסעודה מיד." כחתן המגיע לחתונתו אחר גמר ההכנות ואחר בוא האורחים - כי הוא "חתן השמחה" והכול נעשה לכבודו, כך בא האדם לעולם לאחר שהכול נברא לשמשו. כך אומר לנו המדרש (בראשית רבה יט, ד): "אדם נברא אחר הכל, לשלוט בכל."

הקב"ה ברא עולם מפורט, מורכב ומושלם, וטרח בו לפרטי פרטים. לא זו בלבד שטרח הבורא בבריאה, להראות שהיא חביבה עליו, אלא שכל העולם כולו נברא בשביל האדם. מעתה, חובה כפולה ומכופלת על האדם לשמור על העולם. אם אכן הוא נוהג כך, עליו נאמר (משלי י, כה): "וצדיק יסוד עולם" - הוא יסודו ובסיסו של העולם, עליו העולם עומד.

הכול טוב ויפה, אם אכן נוהג האדם בבחינת "צדיק יסוד עולם". אך מה אם בוחר האדם, חלילה, ברע במקום בטוב? מה אם במעשיו הרעים הוא מקלקל ומשחית את עולמו של הקב"ה, עולם שנברא כדי שיעשו בו את רצון הבורא? או אז פונה אליו הקב"ה ואומר לו: כיצד זה העזת להרים ראש? מי אתה האדם? מתי נבראת? ביום השישי?! הרי אתה אחרון לכל הנבראים! ובלשון חז"ל (סנהדרין שם; בראשית רבה ח, א): "יתוש קדמך במעשה בראשית" - אפילו היתוש נברא לפניך.

שני צדדים למטבע, שני פנים לבריאת האדם דווקא ביום האחרון: אם זכה ועשה רצון ה' - קיים בכך את העולם ונחשב לנזר הבריאה, אשר בשבילו נברא העולם. אך אם לא זכה ופנה לדרך הרעה - השחית וקלקל בכך את העולם, ונחשב לירוד ופחות אף מן היתוש. היתוש - אמנם הוא שרץ פחות, אך הוא ממלא את תפקידו בנאמנות. לעומת זאת, האדם הזה לא השכיל לנצל את העולם שנברא בשבילו, הוא לא ידע לשמור עליו ועל עליונותו כבחיר הברואים, ואם כך, אף יתוש טוב ממנו.

בלשוננו המיוחדת, לשון הקודש, נוכל להבחין כיצד רעיון זה טמון במילה אחת: אדם!

יש אדם שמכיר במעלתו ומבין את חשיבות מעשיו, אשר הם הנותנים לעולם כולו זכות קיום. איש כזה ראוי הוא לתואר אדם - מלשון "אדמה לעליון" (ישעיהו יד, יד) - לשון דמיון. האדם הוא כביכול דמותו של הבורא בעולם הזה, ככתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", צלם הבורא חקוק בו. בכך טמונה ייחודיותו של האדם על פני כל הנבראים - "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג, יד). אדם שמודע למעלתו ורואה את תפקידו להידמות לעליון - ראוי לתואר "אדם" במשמעותו הנעלית, וכל העולם היה ראוי להיברא בשביל זה.

לעומתו, יש מי שנמשך ונגרר אחר החומר שבו ועושה את הרע בעיני ה', בלא להקדיש מחשבה לתפקידו בעולם. איש שכזה גם הוא נקרא "אדם" - מלשון "אדמה", שממנה נוצר גופו הגשמי. אצלו החומר תופס את המקום הראשון במעלה, מבלי שהנשמה, המבדילה אותו משאר הבריאה, תותיר בו את חותמה.

"להיפרע מן הרשעים" ו"ליתן שכר טוב לצדיקים"

זהו למעשה הרעיון שהמשנה שלנו באה לומר: העולם ניתן תחת אחריותו של האדם. בידו להיות נזר הבריאה ולרומם את העולם כולו, ומנגד בידו להשחית ולקלקל את עצמו ולגרור אחריו לאבדון את העולם כולו. כדי שיכיר האדם בגודל האחריות המוטלת עליו, מתארת התורה בפרוטרוט את מעשה הבריאה; ללמדנו כמה חשוב העולם בעיני הבורא, ולפיכך כמה גדולה אחריותו של האדם.

ניתן לראות זאת כמי שנותנים כלי יקר בידו לפיקדון ואומרים לו: דע לך, זהו כלי יקר מאוד. "היזהר! זהו קריסטל אמיתי!" אם היו נותנים ביד אותו אדם כלי עשוי מזכוכית פשוטה, לא היו טורחים להזהירו כל כך, כי אין חוששים לגורל אותו כלי יתר על המידה, שהרי אף אם יישבר הכלי - מהו כבר הנזק?! כך העולם - "ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם" - יקר הוא העולם בעיני הבורא, ולפיכך צריך לשמור עליו! כמו כן ברור כי כגודל האחריות - כך גודל השכר, וכגודל הנזק - כך גובה התשלום. במקום שהפיקדון יקר, שכרו של השומר רב יותר כאשר עשה תפקידו נאמנה, ותשלומיו גבוהים יותר כאשר מעל בתפקידו.

יוצא אפוא כי לא ברא הקב"ה את העולם במאמר אחד - דבר שהיה מטעה אותנו לחשוב כי יצירת העולם היא מעשה קל ולא מחייב - אלא בראו בעשרה מאמרות כדי לייקר בעינינו את העולם. לעודד את הצדיק להשקיע מאמץ, להרבות במעשים טובים, להוסיף זכויות לעולם, שלא יאבד העולם היקר והחשוב שנברא בעשרה מאמרות.

אם כן, באומרו "ליתן שכר טוב לצדיקים" כיוון התנא לדרבן אותם להרבות בעשיית הטוב, וממילא לשלם להם אחר כך שכר רב המגיע להם. ומנגד - "להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות" - שיֵדע הרשע את מה הוא משחית. שיבין שהוא מחריב במעשיו עולם שהקב"ה טרח בו כדי עשרה מאמרות נפרדים. לא עולם שנברא כהרף עין אלא עולם שהושקעה בו טרחה ויקר הוא בעיני יוצרו.

רבי עובדיה מברטנורא אומר בלשון קצרה וקולעת: "שכל המאבד נפש אחת מישראל, כאילו איבד עולם מלא, והרשעים שבעוונם מאבדים את נפשם, כאילו מאבדים את העולם."

המקור לפירוש זה הוא הברייתא (המובאת גם בסנהדרין לז ע"א): "למה נברא אדם יחידי? ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" - שהרי כל האנושות נוצרה מאחד אחד בלבד, ומנגד - "וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא."

כל אדם הוא עולם מלא. אם יהודי אינו מטפח את נפשו על ידי קיום תורה ומצוות, אם הוא מזלזל בנשמתו - הנשמה שמבדלת אותו משאר הברואים - הרי שבכך הוא משחית את עולמו הפרטי, הוא איבד עולם מלא. על כך מגיע לו עונש, על שום שלא ידע לשמר עולם מלא שטמון בו. לעומת זאת, הצדיקים, אשר מרוממים את נפשם בעשותם את רצון ה', הם מקיימים בכך את העולם שלהם ומביאים אותו לתכליתו - ולכן ראויים הם לשכר טוב.

"להיפרע מן הרשעים" בלבד

חז"ל אומרים (שבת צז ע"א): "מידה טובה ממהרת לבוא ממידת פורענות." כך מנהיג ה' את העולם, במידת הרחמים, כפי שנאמר במסכתנו (ג, יט): "והעולם בטוב נידון." משום כך מתעוררת תמיהה במשנה זו: מדוע התחיל התנא בפירעון הרשעים דווקא? מדוע הקדים את "להיפרע מן הרשעים" לפני "ליתן שכר טוב לצדיקים"? הלוא לא נברא העולם אלא להיטיב עם ברואיו, אם כן, היו הדברים צריכים להיכתב בסדר הפוך. בשאלה זו התחבטו רבים ממפרשי המשנה, וכל אחד משיב על פי דרכו, על דרך החידוד, הדרש ואפילו על פי תורת הסוד.

דרך מקורית ומעניינת היא גישתו של רבי שמואל די אוזידא, בספרו "מדרש שמואל". לפיה, הסיבה לכך שלא נברא העולם במאמר אחד היא "להיפרע מן הרשעים". אם ה' היה בורא את העולם במאמר אחד, מיד בעת שמכעיס הרשע לפניו - הוא היה מחריב את העולם ומחזירו למצב של תוהו ובוהו. אם העולם היה נברא ברגע קל, ללא כל "טרחה" מצִדו יתברך, היה אומר הקב"ה: חטאתם, אינכם שומרים כרצוני על העולם שבראתי, אם כך "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", ברגע אחד בראתי את העולם וברגע - אחריב אותו. אך לא כך רצה הקב"ה שיקרה, לכן ברא את העולם בעשרה מאמרות. הוא השקיע כביכול עשייה מיוחדת בכל פרט ופרט של הבריאה. מעתה, האם בשביל אדם אחד שחטא ישמיד ה' את כל היצירה המורכבת שלו?!

אם כן, "בעשרה מאמרות נברא העולם", לשם מה היה צורך בעשרה מאמרות? "להיפרע מן הרשעים" - לשלם לחוטא בלבד את עונשו, ולא להחריב את העולם כולו.

דברים מעין אלה מובאים במסכת עבודה זרה (נד ע"ב): "עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין." דברים אלה נאמרו שם כתשובת החכמים בוויכוח שהיה בין חכמי ישראל לבין הפילוסופים ברומי. הפילוסופים באו אליהם בטענה: אם אכן, כדבריכם, אלוקיכם אינו רוצה בעבודת כוכבים, מדוע אינו מבטל ומשמיד את כל סוגי העבודות הללו? אם אינו רוצה שאנשים ישתחוו לעצים ולאבנים, מדוע אינו מחסל את כל העצים והאבנים שהוא עצמו ברא? השיבו להם הזקנים: אם היו עובדי אלילים משתחווים לדבר שאין לעולם חפץ בו, ניחא, ייתכן שהיה אלוקים מאבד אותו. אך עובדי האלילים משתחווים לדברים שהעולם צריך להם: חמה, לבנה, כוכבים ומזלות וכיוצא באלה. האם בשביל שוטים שקלקלו יאבדו דברים חיוניים אלו? האם בעטיים יאבד העולם?! "אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין!"

על פי הסבר זה, שוב לא קשה השאלה שהבאנו, מדוע הקדים התנא להזכיר את הפירעון מן הרשעים לפני מתן השכר לצדיקים. כעת אנו מבינים כי בתשובה "להיפרע מן הרשעים" טמונה דווקא הבטחה - מעשי הרשעים לא יחריבו את העולם, שהרי הוא נברא בעשרה מאמרות, אלא הקב"ה ייפרע מהם בלבד, על פי מעשיהם.

רבי יצחק עראמה, בספרו על התורה "עקידת יצחק", ביאר עניין זה בדרך ציורית יותר: משל לכינור בעל עשרה נימים - אם פקע מיתר אחד ממנו, עדיין יכולים לנגן בו על שאר המיתרים. נכון, ההרמוניה נפגמה וישנם צלילים שלא ניתן עוד להפיק מן הכינור, אך המנגינה נמשכת...

כך גם העולם, שנברא בעשרה מאמרות. אף אם קלקלו בו הרשעים, יש ביד הצדיקים "להמשיך את המנגינה" - לשמור על קיום העולם, לתקנו ולהביא את הבריאה אל תכליתה.

"ליתן שכר טוב לצדיקים" העושים מאהבה

כך גם את המשך תשובת המשנה: "כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות", מבאר רבי שמואל די אוזידא לפי דרכו: "אף שיודעים הצדיקים שאם היו עוברים על רצונו יתברך לא היה מחריב את עולמו, מפני שבראוֹ בעשרה מאמרות, והיה זה להם בית מנוס שלא להיזהר מאוד בעבודת בוראם, שאם היו חושבים שיחרב העולם היו נזהרים יותר. ועכשיו שיודעים שלא יחרב - ואף על פי כן הם נזהרים בעבודתו יתברך - על זה יהיה ראוי להם שכר ביותר."

התורה רצתה כי נדע שהעולם מובטח מפני חורבן כללי, שכן הוא נברא בעשרה מאמרות והקב"ה אינו מתכוון לאבדו מפני מעשי הרשעים. ידיעה זו יש בה כדי להרבות את שכר הצדיקים, אשר מודעים לכך שהעולם לא עתיד להיחרב, ובכל זאת הם שומעים לרצון ה'. הם עושים מאהבה, לא מיראה.

אם לא היו מודיעים לנו שהעולם נברא בעשרה מאמרות, היינו חושבים שהעולם נברא על ידי ה' ברגע קט, במאמר אחד, ועל כן אם נחטא, העולם עלול חלילה להיחרב מיד. מי ששומר על ציווי ה' מתוך מחשבה שכזו, אינו ראוי לשכר גדול, שהרי לא מתוך הכרה מקיים מצוותיו אלא מחמת פחד. עולם שיש חשש שייחרב ברגע - אין זו מעלה יתרה לקיים בו רצון הבורא, שהרי כל אחד מפחד מאובדן ומחורבן.

לפיכך, לא חסכה התורה במילים ופירטה לנו כל אמירה ואמירה - "ויאמר" ועוד פעם "ויאמר" - זאת כדי להצדיק תוספת שכר לצדיקים, עושי רצונו של ה'. עתה הכול יודעים כי העולם לא ייחרב בנקל, שהרי הוא עולם שלא נברא ברגע. ממילא אין סכנה שכל עבירה תחריב את העולם. אם כן, שוב אין פחד מוחשי הכופה לשמור רצון ה' - הבחירה החופשית נותרת ביד האדם. אם בכל זאת עושים הצדיקים את רצון ה', לא מחמת פחד הם עושים אלא מאהבת ה' - לכן מובטח להם על מעשיהם שכר גדול יותר.