אבירי הלילה

פרק שמיני – סמטת הגיבורים - הקרב שמשנה את "כללי המשחק" יום שישי 15 בנובמבר 2002, השעה 16:30. כבכל שבוע, נערך צה"ל לתגבור ב"ציר המתפללים" כדי לאבטח את הליכת המתפללים מקריית ארבע למערת המכפלה, ואת החזרה שלהם מהתפילה. היה זה נראה כמו עוד ערב שבת שגרתי. כמה ימים לפני כן, התקבל מידע על חוליה שמתארגנת לבצע פיגוע. כוחות צה"ל - שנמנעו מלהיכנס לחברון עקב תוכנית "יהודה תחילה", לפינוי כוחות צה"ל מהעיר - התקשו לפעול ביעילות לאיתור החולייה. לקראת סוף "כוננות המתפללים", החלו כוחות צה"ל המאבטחים את סביבות הציר להתקפל. בסמטה הסמוכה לציר, התארגן הסיור הרגלי של הנח"ל לתזוזה. על גג בית סמוך, התכוננו התצפיתנים לירידה. באותם רגעים, התכוננה חוליה בת שלושה מחבלים מארגון הג'יהאד האסלאמי לצאת לפיגוע, כנראה חדירה לקריית ארבע. הם היו לבושים בבגדים אזרחיים וחמושים ברובים, ברימוני יד ובתחמושת רבה. בשעה 18:30 בערך, התמקם מחבל אחד מול השער הדרומי של קריית ארבע (כנראה, במטרה ליצור הסחה ולאפשר לשני חבריו לחדור ליישוב). בינתיים, התמקמו שני המחבלים בקצה הסמטה הנמצאת כ-200 מ' דרומה, סמוך ל"ציר המתפללים". בשעה 18:55 מוכרז "גמר כוננות מתפללים". המחבל, שהתמקם בסמיכות לשער הדרומי, פתח בירי, הסתער וזרק רימונים לעבר הכוחות שהיו מרוכזים בפשפש הכניסה לקריית ארבע. אלכס צביטמן, אחד מלוחמי כיתת הכוננות, זיהה את המחבל ראשון וקרא לכוחות "הנה המלוכלך (מחבל)". כוח של כיתת הכוננות של קריית ארבע, חיילי הנח"ל ואנשי מילואים פתחו לעברו בירי. במכת האש הם פגעו בו והרגו אותו, אך דבר מותו התגלה כמה שעות מאוחר יותר הודות למציאת גופתו בסריקות. בעקבות הירי באזור השער הדרומי, שני לוחמי כיתת הכוננות הזעיקו כוחות נוספים לבוא למקום ולהשתתף בקרב. בינתיים, כוח נח"ל רגלי בן ארבעה חיילים ("פטרול עמק") נכנס לתוך הסמטה ונקלע למארב קטלני. שני המחבלים שהיו מוסתרים היטב בין הבתים פתחו, מעמדות שולטות, באש צולבת משני כיוונים של הסמטה. ממכת האש נפצעו שני חיילים והשניים האחרים השיבו אש חזרה. ג'יפ הסיור הגזרתי של מג"ב נכנס לסמטה כדי לחלץ אותם, אך שב על עקבותיו משלא הצליח במשימתו, נוכח הירי שניתך עליו מטווח קצר. בינתיים, הקמב"ץ של פלוגת מג"ב חברון, פקד סמיח סוידאן, שהיה בתורנות מפקד תורן של הפלוגה, קיבל דיווח על האירוע והבין שיש פצועים בסמטה, ויצא בנסיעה עם נהגו, תומר נוב, אל תוך הסמטה במטרה לסייע. כאשר השניים הגיעו לקצה הסמטה הקטנה הם ביצעו פניית פרסה. ככל הנראה, ברגע שהם פרקו מהרכב וניסו להכניס פנימה לג'יפ את הפצועים, אחד המחבלים, שצמצם אליהם טווח, פגע בהם במכת אש קטלנית. הג'יפ שהיה עם החזית לכיוון הכניסה לסמטה, מהיכן שכוחות צה"ל ייכנסו בהמשך, נותר עם פנסים דולקים, תוך שהוא מסנוור את עיני כל המבקשים להיכנס לתוכה. ממכת האש, הנהג נוב נהרג ראשון, אך פקד סוידאן נפצע קשה, והצליח בכוחותיו האחרונים טרם מותו לדווח בקשר, 'נפגעתי, תביאו עזרה'. דוד מרכוס, שהיה אחד מארבעת חיילי הסיור של הנח"ל שנתקלו ואף נפצע מהירי, מיהר להגיע אל ג'יפ המג"ב כדי להעניק עזרה, נורה למוות. בשעה 19:00 היו כבר ארבעה הרוגים. דקות בודדות אחר כך, נכנס לסמטה אריק, קצין המבצעים של גדוד מג"ב, עם הקשר ישעיהו דוידוב וחובש נוסף. גם הם נתקלו באש מחבלים והשיבו אש חזרה. ישעיהו הקשר שיצא מהג'יפ עם קסדה ושכפ"ץ כדי לטפל בפצועים ששכבו בסמטה, נפגע משני קליעים בכתפו השמאלית. פציעתו הייתה קשה והוא פונה החוצה, אך שם נקבע מותו. באותו הזמן, החלו כבר בכל רשתות הקשר לזרום דיווחים שונים על תקרית הירי. אל"מ וינברג, מפקד חטיבת יהודה, ששמע את קולות הירי ודיווחים בקשר, ניסה להגיע בדרך המהירה ביותר דרך אחת מסמטאות חברון, אך גילה שהיא חסומה. הוא נאלץ להקיף את קריית ארבע ולהגיע לאזור הפיגוע מהצד השני. בזמן זה, המחבלים כבר הפסיקו לירות, כנראה במטרה לארוב לחיילי צה"ל שעתידים להיכנס לסמטה. בשעה 19:20 בערך, הגיע למקום המח"ט אל"מ דרור וינברג, וכאמור עם הגעתו לסמטה, הייתה הפוגה בירי. המח"ט וינברג ארגן כוח של שלושה ג'יפים ונכנס איתם לתוך הסמטה. כאשר הוא ירד מהג'יפ והתקדם כמה מטרים בתוך הסמטה, נפתחה עליו אש והוא חטף כדור ישירות בחזה. הוא הספיק לדווח "נפגעתי" והתמוטט מתבוסס בדמו. גם אחד מחייליו בחפ"ק נפצע מהירי. אל"מ וינברג מת מפצעיו כעבור דקות אחדות, (והיה לקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפאדה השנייה). בשלב זה, כבר שררה מהומה פיקודית רבה בקרב הכוחות השונים. כוחות חילוץ נוספים הסתערו אל הסמטה, בניסיון להגיע אל הנפגעים, ביניהם ג'יפ הסיור של מג"ב שנפגע ממכת האש הראשונה, ונכנס שוב לסמטה לפנות את אל"מ וינברג משם יחד עם הקשר שלו. עם הגעת הידיעה על פציעתו הקשה של המח"ט, ארגן הקב"ט של קריית ארבע, יצחק בואניש (מיוזמי רעיון כיתות הכוננות), כוח קטן של חברי כיתת הכוננות של קריית ארבע, שהיו עדיין לבושים בחולצות לבנות של השבת. הם נעו במהירות לעבר הסמטה, והגיעו לשם בערך ב-19:40. באותו זמן, בכניסה לסמטה, היו כבר קב"ט חברון, אליהו ליבמן, וסגנו שהחלו לטפל בפצועים. יצחק בואניש, ברשותו היו שישה לוחמים של כיתת הכוננות, קיבל עדכון מכוח הסיור של מג"ב על המצב בסמטה והפצועים שעדיין מוטלים שם. הם החליטו להיכנס בכוחות משותפים כדי לחלץ את הפצועים וההרוגים (בדיעבד התברר שכל מי ששכב בסמטה כבר לא היה בין החיים). התוכנית שלהם הייתה, שג'יפ הסיור ייסע מקדימה, ואחריו ינועו רגלית בשני טורים שבעת אנשי צוות הכוננות של קריית ארבע וכך היה .הכוח המשותף התקדם עד לקצה הסמטה, והלוחמים עברו ליד גופת החייל ההרוג, איגור דרוביצקי. כאשר הגיעו הלוחמים לג'יפ של סמיח סוידאן, מיהרו לנפץ את פנסי הרכב שהאירו עליהם וסנוורו אותם ואת כל מי שנכנס לסמטה. באותו הרגע, זיהה קב"ט קרית ארבע יצחק בואניש, מחבל מימין לכוח וצעק ללוחמים שהמחבל מימינם והם פנו לעברו לביצוע ירי. בינתיים, הופיע המחבל הנוסף מצד שמאל ופתח עליהם באש מאחור מטווח אפס תוך השלכת רימונים. בתוך שניות, נפגעו כל עשרת לוחמים ששהו בתוך הסמטה מאש צולבת של המחבלים. מוביל הכוח, יצחק בואניש, עם שני לוחמי כיתת הכוננות, אלכס צביטמן ואלכס דוכן, ושני לוחמי מג"ב גדי רחמים ונתנאל מכלוף, נהרגו במקום. ברוך דסטה ומשה פרג', לוחמי כיתת הכוננות, נפצעו קשה ואיבדו הכרה. מקסים קרבצוב לוחם מג"ב, ושלומי כהן ושלומי עמר מכיתת הכוננות, נפצעו ונעו לאחור בניסיון לחלץ את עצמם ממלכודת המוות שבסמטה. בכל מהלך הזמן הזה, עדיין לא הצליחו בחטיבה לגבש תמונת מצב, והכאוס הפיקודי נמשך, איש לא הבין, ברמות הגבוהות, מה בדיוק קורה. הבלבול היה מוחלט. אליהו ליבמן, קב"ט היישוב היהודי בחברון בזמן האירוע וראש מועצת קריית ארבע בהווה, סיפר בראיון לקלמן ליבסקינד את שאירע לאחר מכן: כשהם נכנסו לסמטה, שהייתה שקטה למשך מספר דקות, הייתי עסוק בטיפול בפצועים. פתאום, בבת אחת, שמעתי ירי ורימונים במסה אדירה. מטח עצבני של אש. הייתי אולי במרחק 70 מטר מהם, שומע יריות, אבל לא מדמיין לרגע את הקטסטרופה, לא מאמין שכוח של עשרה, עם בואניש, עם ג'יפ מג"ב, נוטרל כולו. אמרתי, 'יכול להיות שהחבר'ה נותנים מכת אש כדי לחלץ את הפצועים או יורים ירי תגובה'. לא דמיינתי שבתוך דקה הושמד כמעט כל הכוח. קראתי לבואניש בקשר והוא לא ענה. החלטתי להיכנס פנימה כדי לנסות לחבור אליו. השארתי את יוני, הסגן שלי, לגמור את הטיפול בפינוי הפצועים. התחלתי בנסיעה כשאני מצפה לפגוש מישהו בפנים.  אמרתי, 'גם אם הייתה היתקלות ואחד או שניים נפגעו, עדיין צריכים להיות שם לא מעט אנשים'. מסביב היה די חשוך. הירי כבר פסק. שקט מוחלט. עברתי את אמצע הסמטה, הסתכלתי לכל הכיוונים ופתאום הרגשתי את הלב יורד לי למטה. ראיתי את הגופות של החבר'ה מפוזרות על האדמה מסביב. נהיה לי שחור בעיניים. התחלתי לקלוט שמשהו נורא קורה פה. אתה רואה את כל העוצמה הזאת שנפרדה ממך בדיוק דקה אחת קודם שוכבת על הרצפה, כולם דוממים ואין תגובה. כולם מתים. שוכבים אחד ליד השני, כל אחד בתנוחה שלו, ברדיוס של שבעה מטרים מקסימום.  בתוך כל ההלם התעשתי והעברתי מייד דיווח אחורה למוקד: 'כולם פה הרוגים, יש פה לפחות חמש-שש גופות, לא להכניס כוחות רפואה, רק כוחות לוחמים לחילוץ'. המשכתי, תוך כדי דיווח, בסריקה בלי לדעת מה הולך לקרות בעוד שנייה, כשמסביב חושך ושקט ופחד נורא.  נסעתי עוד כמה מטרים עד לקצה הסמטה, עברתי את הג'יפ שבתוכו סמיח ותומר הרוגים, ראיתי את הגופה של מרכוס מאחוריו ואז פתאום, מתוך מורד (דרך) עפר שנמצא שניים-שלושה מטרים מצד ימין שלי, הגיח מולי מחבל לבוש בגדים שחורים, כיוון אליי את הנשק והתחיל לבצע ירי מסודר ומדויק לתוך החלון שלי. עומד ומכוון בצורה הכי רגועה בעולם. שקול, מלא ביטחון עצמי. ואני יושב בג'יפ עם חולצת שבת, בכלל לא בקטע של מי שבא לנהל קרבות. באתי לחלץ נפגעים במחשבה שהכול נגמר. פתאום אתה מוצא את עצמך בקו האש משני מטר, בחושך, לבד, מסביב כולם מתים, כמעט חסר אונים. אתה רואה מולך את מלאך המוות שהורג ומחסל כאן כל מה שזז ואתה חושב, 'אם את כל העשרה שלפניי הוא חיסל, מי אני שאצא מזה בחיים'. הביטחון העצמי נופל לך לרצפה. המוות לא יכול להיות קרוב יותר. אתה ממש כמעט יכול לגעת בו. אתה יודע שהמיגון של הרכב לא קיים מלמטה ובגג, ולא יודע אם לא יורים עליי גם מהגגות סביב. כל רימון שהוא ישלוף עכשיו ויגלגל אליי מרים אותי לשמיים. נכנסתי לסוג של אפתיה. דיווחתי בקשר: 'מחבל יורה עליי מטווח אפס, ברוך השם לא נפגעתי, צריך לארגן כוחות חילוץ'. לא יכולתי לדרוס אותו כי הוא היה במורד ומהצד, לא מולי. הסמטה הייתה צרה, היה קצת קשה לעשות פרסה כדי לצאת החוצה. בינתיים הזגוגיות התחילו להיסדק וידעתי מצוין שאם כמה יריות פוגעות באותו אזור, המיגון לא מחזיק. באיזשהו שלב, כשהייתי בפנים, שלושת הפצועים שזחלו החוצה הגיעו ליוני והתחילו לצעוק, 'טבח, טבח, הרגו את כולם'. יוני, שראה אותם עם רסיסים ברגליים ובפנים ושמע בקשר שיורים עליי, נכנס לסמטה בריצה, כשהוא עם נשק ומחסנית בלבד, בלי שום מיגון והתחיל לרוץ לכיווני בגבורה מופלאה.  הסתובבתי בקצה הסמטה, חטפתי אש משני המחבלים כשאני מזהה רק את זה שקרוב אליי. התחלתי בנסיעה מהירה החוצה ופתאום אני קולט את יוני רץ אליי מתוך האפלה. לא הבנתי מה הוא עושה פה. פתחתי את הדלת וצעקתי לו, 'יוני, משוגע, יורים, תעוף מפה'. תבין, הבחור היה בפיקוד העורף, לא לוחם בכלל. המחבל, שזיהה את העיכוב שלי, התחיל שוב לירות עלינו כשאני בג'יפ ויוני תופס מחסה מאחורי טראסה צמודה לעמוד טלפון ויורה בחזרה. האמת? יוני היה ברגע הזה כמו מלאך בשבילי. הוא נתן לי אוויר לנשימה. החזיר לי את כל הדם לגוף. פתאום לא הייתי לבד עם כל השחור והחושך והמוות מסביב. פתאום היה איתי מישהו. מישהו חי. זה דבר שאני לא אשכח לו כל החיים. כל השמשות בג'יפ התנפצו, כבר לא יכולתי לראות כלום. צעקתי ליוני, 'צא החוצה, אני אתן לך חיפוי ואחר כך אני אצא'. יריתי עד שהייתי בטוח שיוני כבר הגיע לקצה הרחוב ויצא החוצה, ואז גם אני יצאתי במהירות. אחר כך סיפרו לי אנשים, שרק כשהם ראו אותי יוצא בדהרה עם הג'יפ המחורר הם התחילו להבין מה קורה. בינתיים, הגיעה לקצה הרחוב כיתת הכוננות השנייה של קריית ארבע, שעד אז התעכבה בכניסה בקרב עם המחבל השלישי בפשפש הדרומי. עשיתי פרסה, זרקתי מעצמי את החולצה הלבנה והציצית כדי לא לבלוט ונשארתי חצי עירום.  בחוץ הייתה בינתיים סיטואציה לא פשוטה, כששניים מהפצועים שיצאו לפני זה אמרו לאנשי כיתת הכוננות שחיכו לי בחוץ, 'אל תיכנסו, זה מסוכן, כולם מתים שם'. אמרתי לחבר'ה, 'אין מה לעשות, צריך להיכנס'. בתפישה שלי ראיתי שיש לי פה 11 אנשים מדממים, שמבחינתי יכולים להיות פצועים שאפשר להציל אותם, ויש מחבל אחד שיורה עליי ואותו ראיתי בעין. אמרתי, 'בואו נתקע אותו ונציל את הפצועים שלנו'. נכון שבצבא מלמדים כל חי"רניק מצוי, שלא מטפלים בפצועים באמצע אלא קודם גומרים את כיבוש היעד, אבל אמרתי, 'אין לי פה יעד. יש לי פה מחבל מזורגג שצריך לגמור'. חששתי שאם אני מחכה, או שהוא יהרוג אותם, או שהם ימותו מאיבוד דם, או שהסיפור ייגמר עוד יותר גרוע. הסתדרנו בכניסה לסמטה. אני ראשון, אחריי סטפן, הסגן של יצחק בואניש, עם עוד שלושה מצוות כוננות איתו בג'יפ ועוד ארבעה הולכים רגלית מאחור בחסות הג'יפ. בתחושה, הכניסה השנייה הייתה הרבה יותר מפחידה. בפעם הראשונה לא ידעתי למה אני הולך. פה, אחרי שאתה מבין שכולם מתו, זה סיפור אחר לגמרי, למרות שאני לא חושב שהייתי שקול כדי לנתח את הפחדים הללו. הפחד הראשוני היה לראות את כולם הרוגים ושהמחבל יורה. אחר כך כבר הייתי בתוך האטרף של האירוע. המח"ט הרוג, אין לך עם מי לדבר ואתה מבין שאם אתה לא תופס עכשיו פיקוד ועושה משהו, המצב רק ילך ויחמיר. מבחינתי היה אסור להשאיר את הזירה לבד מבלי שמישהו ינהל כל הזמן אש. המחבל היה יכול להיכנס שם לג'יפ של סמיח ולהשתמש בו, הוא היה יכול לחטוף גופות. היה ברור שצריך לחתור להשמדה שלו כמה שיותר מהר. התחלתי בנסיעה פנימה כשכל שאר הכוח אחריי. ההוראה שלי הייתה לא לפרוק מהג'יפים לפני שמזהים את מקורות האש. כל פעם שאני מנתח אחורה את הסיטואציה הזו אני מתקשה מחדש להאמין. אנחנו כבר 45 דקות אחרי תחילת האירוע, כולם יודעים עליו ואף אחד לא נמצא. אתה מסתכל ימינה ושמאלה ולא רואה חייל, פשוט אף אחד. כמה שאני חלק מהצבא ואוהב אותו, זה נשמע פשוט לא הגיוני. היו צריכים להיות בשלב הזה עשרות חיילים, וזה לא שהם לא היו פה, כולם היו בסביבה, תקועים בכל מיני צמתים עם אלף ואחת סיבות לא לבוא. זה כמו אלה שמתנדבים לחלץ פצועים אחורה כדי לברוח משדה המערכה. נכנסתי שוב לסמטה, ואחרי 40-30 מטר חטפתי אש על הג'יפ מלפנים. המיגון התחיל ליפול והזכוכיות התחילו לעוף לי על הגוף ואני יושב חצי עירום בג'יפ. כבר לא ראיתי את המחבל כמו בפעם הראשונה. דיווחתי בקשר, 'הוא יורה עליי מצד ימין, לא, הוא יורה מצד שמאל'. לא הבנתי עדיין שמדובר בשני מחבלים, הייתי בטוח שזה אותו אחד.   הכוח הרגלי זיהה את אחד המחבלים והסתער לכיוונו. בועז, רכז הביטחון של ישיבת 'שבי חברון', שהסתער ראשון, חטף רסיסים בידיים ונפצע. פרקנו מייד מהג'יפים, תפסנו מחסות והתחלנו לירות, כששני המחבלים יורים ממקומות חשוכים ומתניידים, יורים ונעלמים. הכול מטווחים של שבעה-שמונה מטרים והם כל הזמן דינמיים. אתה עסוק קודם כול בניסיון לחסל את המחבלים, אחר כך בלראות שאתה עצמך לא נפגע ותוך כדי כך אתה גם אמור להתחיל למשוך את הפצועים החוצה. עמדנו כל אחד בנקודה אחרת מאחורי מסתור. התחלנו, תוך כדי אש, לחלץ לאחור את הנפגעים כשהמחבלים כל הזמן יורים עלינו. אנחנו שומעים אותם, אבל לא רואים. זה היה קרב על החיים ועל המוות. מי שמזהה ראשון, יורה. בכל מכת אש שלהם הגבנו לכיוון משוער בלי לראות אותם. היינו פחות או יותר בצורה של האות ח' כשכל אחד יורה לכיוון אחר ובעצם שומר על הגב של השני. ככה ניהלנו אש מטורפת בערך 20 דקות. בלי הפסקה. באמצע הסמטה הייתה מה שאנחנו קראנו 'הגומחה'. מין חניה כזאת של חמישה על חמישה מטרים, שהייתה בין שני בתים ומוגנת משלושה כיוונים. בתוך כל האש, זה היה המקום הכי בטוח שאליו היה אפשר לחלץ את הנפגעים. ככה פינינו אותם אחד אחרי השני.  כל פעם אחד ירה והשני לידו תפס את אחת הגופות, משך אחורה שני מטר עד למישהו אחר. אחר כך השני גרר ומישהו אחר ירה. גררנו אותם על הרצפה מהידיים, מהצווארון, מהאפוד, איפה שרק היה אפשר לתפוס. תוך כדי הקרב, פתאום יוסי זרמון, אחד מצוות הכוננות, זיהה את אלכס צביטמן, חבר שלו, ששכב בלי הכרה, וצעק, 'יש לו דופק, יש לו דופק'. מסביב ירו מכל הכיוונים והוא כרע לידו וביצע הנשמה ועיסויים וצעק כל הזמן, 'הוא חי, הוא חי'. תמונה לא נורמלית. היו שם סיטואציות מדהימות. ממש ניסים. אורי אמסלי, לדוגמה, הוא רס"פ שלי במילואים. יום קודם סיימנו מילואים והוא שכח את האפוד הרגיל שלו, בלי המיגון. במקומו הוא לקח את השכפ"ץ הקרמי. במהלך הירי הוא חטף כדור בתוך השכפ"ץ באזור החזה וניצל. דוד אשור נתקל באחד ההרוגים תוך כדי דילוג מנקודה לנקודה ונפל עליו. עשירית שנייה אחרי זה עף לו צרור מעל הראש. בכניסה הזו, שלקחה 20 דקות, הצלחנו להוציא מהשטח חמישה הרוגים ושני פצועים קשה כשנפצעים לנו חמישה. ארבעה קל ואחד, אלכס בן-זקרי, קשה. הוא והמחבל זיהו ביחד אחד את השני. המחבל הקדים אותו ברבע שנייה והכדור שלו פגע בנשק של בן-זקרי בידית הדריכה. הידית התפרקה ועפה לאלכס לתוך הצוואר. הדם התחיל להשפריץ לכל הכיוונים ואלכס, באמצע הסמטה, התחיל לצעוק, 'שמע ישראל'. הוא היה משוכנע שהוא גומר. בנס הצליחו לעצור לו את הדם, לחלץ אותו אחורה, להטיס אותו באמבולנס למנחת, ולשם הגיע רופא מומחה לכלי דם שהיה בביקור בארץ והיה בשבת באפרת והוא שהציל אותו.  היה אחד מכיתת הכוננות שנכנס קצת לאמוק אחרי שראה את ההרוגים והתחיל לצרוח עד שאיפסו אותו. בשורה התחתונה, הצלחנו לחלץ את רוב ההרוגים והפצועים. בקצה הסמטה נותרו ארבעה הרוגים שעוד לא הצלחנו להוציא. סמיח ותומר הנהג שלו, דוד מרכוס מאחורי הג'יפ שלהם ויצחק בואניש.  בגומחה התרכזו בשלב הזה בערך 20 איש עם תחושה איומה. צריך לזכור, שכל הזמן כולם רואים גופות זורמות משם החוצה. חמישה הבאנו עכשיו, שתיים כבר בחוץ ועוד ארבע נשארו בפנים. הייתה במקום הרגשה נוראית. היה ריח של מוות כשמסביב, על הרצפה, הגופות.  כשהייתה הפוגה לרגע מהירי, צעקתי, 'חדל', כדי לנסות לעשות סדר. עד אז אנשים היו יורים עצמאית לכיוון משוער של הירי מדי פעם. בשלב הזה כבר הגיע מהבית אלדד, סגן מפקד גדוד מג"ב. גם שחר, סמג"ד הנח"ל, היה לידי ואשרף, סמג"ד תותחנים ועוד כמה חיילים. מן מגדל בבל של כמה חיילים מכל יחידה, כשמסביב אווירה של פחד נורא. ביקשתי מאחד מנהגי האמבולנס את השכפ"ץ הקרמי שלו ושמתי על עצמי. השארתי שניים לאבטח את הכניסה לגומחה וביקשתי שקט. היה לי ברור שאם לא ניכנס עכשיו בצורה מסודרת, במטרה להרוג את המחבלים, העסק לא ייגמר.  על הרצפה היו מוטלות חמש גופות, חלקן של חברים קרובים שלנו, עם פגיעות לא קלות ודם וכל מה שאתה יכול לדמיין. אחר כך הביאו שמיכות לכסות אותם, כדי לא להוריד עוד יותר את המורל. היו אנשים שכמעט התפרקו. זה לא פשוט. גם לי. צביטמן ודוכן שנהרגו הם חיילים שלי במילואים. בואניש הוא חבר וקולגה. שתבין, אני רחוק מלהיות גיבור גדול. אני מאלה שבתור ילד פחדו מהחושך, אבל פשוט לא הייתה ברירה. אם היינו עומדים שם ומחכים שמישהו אחר יבוא, העסק היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע.  אמרתי, 'חבר'ה, תקשיבו טוב. יש כרגע הפוגה בירי. יש בפנים עוד ארבעה נפגעים. אני צריך ארבעה מתנדבים שמוכנים להיכנס איתי עוד פעם אחת פנימה. כשסיימתי לדבר הייתה דממת מוות. הסתכלתי בעיניים של כולם, גם של חיילי צה"ל וגם של אנשי כיתת הכוננות. כשהגופות מוטלות על הרצפה לידנו, אנשים הבינו שהם מתבקשים להתנדב למשהו שהסיכוי לצאת ממנו לא גבוה, וזה כשביחס לכל צה"ל שהיה מפוזר במרחב, אלו שהיו מוכנים להגיע עד הגומחה, כבר גילו מצידם אומץ לב גדול. העובדה היא שלא הרבה עשו את זה, אבל גם הם הבינו שיש כאן רגע שבו צריך לאזור אומץ, לשאוף אוויר וללכת למאמץ אחרון.  ניגש אליי אלדד, סמג"ד מג"ב, ואמר, 'אליהו, אתה לא נכנס'. אמרתי לו, 'אלדד, אתה עכשיו הגעת, אני יודע מה קורה שם. אני נכנס'. הוא אמר לי, 'אם אתה נכנס, אני בא איתך'. עוד כמה מכיתת הכוננות הצטרפו גם הם. ביקשתי רק בודדים ובתוכנית מסודרת. אמרתי, 'אני הולך קדימה, מנסה להגיע למגע עם המחבל. אם אני מזהה אותו, אני מסתער. אם אני נפגע, אתם מזהים אותו ומסתערים בעצמכם'. זה נשמע אולי מוזר להגיד היום, אבל מה שהיה לי בראש באותם רגעים זה מדחת יוסף. הידיעה שצריך להגיע כמה שיותר מהר לפצועים שאולי מדממים שם למוות, בכל מחיר. הייתי בידיעה מפוכחת שזה דבר שצריך ללכת עליו גם במחיר של למסור את הנפש.  יצאנו בחוד מורחב כשאני באמצע עם זוג מימין וזוג משמאל. כל מי שהלך, האחרים אמרו לו בעיניים שלום. וצריך כל הזמן לזכור, שרוב האנשים שם היו אזרחים שעזבו את האישה והילדים בשולחן שבת ובאו להילחם. עם החיילים בכלל היו דברים נוראים. כשהחבר'ה שלי, האזרחים, צעקו שנגמרה להם התחמושת, חיילים עמדו בפתח הסמטה וזרקו לנו מחסניות פנימה. הם פחדו להיכנס.  הרעיון היה לעבור את 30 המטר שהפרידו בינינו לבין הג'יפים שבקצה הסמטה ולייצר מאחוריהם קו אבטחה. במקביל, ביקשתי שיכינו בגומחה כוח אלונקאים שיוכל להגיע כשהשטח יהיה נקי. יצאנו דרוכים, כמעט סכין בין השיניים. התקדמנו במטרה להיתקל ובידיעה שהשקט שקיים מלמד על זה שהמחבלים מחכים לנו ושכל שנייה תיפתח אש. עברנו את הג'יפים בקצה כשעדיין שקט וכשאנחנו חמישה בחוד עם כדור בקנה, ברווחים, מייצרים קו הגנה מאחורי ההרוגים.  לא ברור לי עד עכשיו מה קרה שהם לא ירו בשלב הזה. יכול להיות שהם זזו טיפה לאחור לצורך התארגנות למכה הבאה. כשהגענו לקצה, סימנתי ליוני שישלח מהגומחה שני אלונקאים. העמסנו עליהם את סמיח והם פינו אותו במהירות לגומחה. אחר כך חילצנו את תומר ואת דוד מרכוס. הוצאנו את כל ההרוגים. חלק משכנו או גררנו וחלק עם האלונקה. ככה מטר אחרי מטר. אנשים היו מלאים דם. העליתי יחד עם עוד מישהו את בואניש לג'יפ שלי ונתתי לכולם פקודה לצאת מהשטח, אחרי שהיה ברור שאף אחד לא נשאר במקום. פיניתי את בואניש לקצה הסמטה וחזרתי לגומחה. בתוך כל התופת הזו שאני לא אשכח בחיים, רגע הפינוי של בואניש היה אחד הרגעים הראשונים שמשהו נשבר בי. בואניש היה זה שקלט אותי בכל העבודה הביטחונית, הוא היה מורה הדרך שלי. אתה מסתכל על מי שאתה מכיר בתור איש תוסס ופעלתן שעכשיו שוכב מולך בשקט. מת. זה לא יצחק שהכרתי.  נזכרתי ששבועיים קודם רקדתי עם דרור ויינברג (המח"ט) בחתונה של הבת של יצחק בואניש. דרור היה מאוד קרוב אליו. כמה שעות לפני החתונה דרור עלה מולי במירס ושאל אותי אם להגיע לחתונה על מדים או על אזרחי. אמרתי לו, 'רק על מדים'. בציבור שלנו הייתה הערכה גדולה מאוד לתפקיד שדרור מילא בצבא. אמרתי לו, 'בלי המדים אתה נראה כמו עוד דוס מצוי מקריית משה ולא כמו מישהו שהנוכחות שלו תכבד את בואניש'. אחרי שהוא השתכנע, הוא שאל אותי אם לבוא על א' או על ב'. אמרתי לו, 'דיר באלאק לבוא על א'. אתה נראה ככה מצועצע מדי. זה לא מתאים לך'. זו הייתה חתונה מאוד מרגשת, הרימו את דרור ואת יצחק על הכתפיים ורקדו איתם. חברים ניסו להרים גם אותי, כאילו משולש בטחוני, אבל לא רציתי וקפצתי למטה. שבועיים אחר כך שניהם נהרגו. אחרי שפיניתי את בואניש, כבר כמעט ולא נשארו אנשים במקום והיה צריך עוד לפנות את הגופה של נתנאל מכלוף, המ"כ של מג"ב. הרמתי אותו על הכתפיים, במה שבצבא קוראים 'אחד על אחד', והוצאתי אותו ככה, על הגב, מהסמטה. רק אז דיווחתי לסגן מפקד מג"ב שאין שם יותר אנשים. הכול נקי. מהכניסה שלי עד היציאה פינינו תשעה הרוגים ושני פצועים קשה ובכניסה האחרונה נפצעו לי ארבעה קל ואחד קשה. עד השעה 20:15 בערך, פונו כל הפצועים וההרוגים, ואחרי שליבמן ואנשיו פינו את הזירה, נכנסו לשטח שני נגמ"שים של צה"ל, שבמשך שעתיים ניהלו אש מול המחבלים כשהם לא מצליחים לפגוע בהם, בשעה 21:00, במהלך חילופי האש מול המחבלים, נהרג סגן מפקד הפלוגה, סגן דני כהן ונפצע סרן ליברמן מהנח"ל. ב-22:00 התארגן כוח שהורכב מלוחמי יחידות שונות, בפיקודו של סא"ל ערן ניב מג"ד הנח"ל שהגיע מביתו, ובהשתתפות נצ"מ סיאח עזי, מג"ד מג"ב שהגיע בנסיעה מהירה מביתו שבשפרעם. יחד איתם היו בועז מ"מ במילואים – בועז שהתנדב למבצע, ושני קציני דובדבן שהגיעו מיחידתם, סרן עקיבא ברון, מ"פ צנחנים שנזעק מביתו בגוש עציון, וכן עוד קצין וקשר מגדוד הנח"ל – סה"כ 8 לוחמים. הכוח נע באיגוף, ויצר מגע קרוב עם המחבלים. ב-22:35 נהרג אחד המחבלים ע"י כוח הנגמש"ים של הנח"ל. ב-23:00 נהרג המחבל השני ע"י נצ"מ עזי סיאח בסיוע סרן עקיבא ברון, בהיתקלות בטווח קצר, שבה נפצע קל נצ"מ סיאח עזי. גופתו של המחבל השלישי נמצאה בסריקות שנערכו מאוחר יותר.  בעקבות הקרב הוענקו תעודות הערכה וצל"שים: זה היה אחד הלילות הקשים ביותר שעברו על כוחות הביטחון בעידן הנוכחי. התוצאות הקשות של הלחימה, בשילוב עם חוסר הוודאות וקושי בהתמודדות שהתגלו במהלך הקרב, ערערו משהו בתפיסת הפעולה של צה"ל. לאחר הקרב, מפקד האוגדה העניק תעודת הערכה והוקרה אישיות ל-30 לוחמי כיתת הכוננות של קריית ארבע-חברון שנלחמו באירוע, וכן לפצועים ולמשפחות הנופלים האזרחיים. שלוש שנים לאחר מכן, הרמטכ"ל דאז בוגי יעלון בטקס חלקות אותות גבורה צה"ליים, העניק אות הערכה לצוות כיתת הכוננות של קריית ארבע על תפקידם המשמעותי במהלך האירוע וכנראה הייתה זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה, שבה אזרחים קמים מסעודת השבת, יוצאים מביתם ועוזבים את משפחתם (אלכס צביטמן ז"ל עזב באמצע יום ההולדת של אשתו), ולחמו במשך מספר שעות תוך שהם משליכים עצמם אל תוך האש במטרה לסייע לחיילי צה"ל ומג"ב, בלחימה וחילוץ פצועים והרוגים. חלקם שילמו מחיר יקר של מוות ופציעות, וחלקם נושאים את צלקות הקרב שלא יישכחו. בנוסף חובש הפלוגה ועקנין שהיה בכוח הנגמש"ים שחיסל את המחבל השני, קיבל צל"ש ממפקד אוגדה 162. לוחמי מג"ב, סמיח סוידאן, נתנאל מכלוף, גד רחמים, תומר נוב וישעיהו דוידוב הי"ד, וכן נצ"מ סיאח עזי קיבלו צל"ש אישי ממפכ"ל המשטרה ומהשר לביטחון פנים. יצחק בואניש, אלכס צביטמן ואלכס דוכן הי"ד, וכן אליהו ליבמן קיבלו את 'אות הערכה מטעם הרמטכ"ל' והיו לאזרחים הראשונים במדינת ישראל שקיבלו אות צבאי זה (אחריהם קיבל אות זה האסטרונאוט אילן רמון ז"ל). כן צוינו לשבח גורמי הרפואה האזרחיים והצבאיים שפעלו תחת אש. אירוע מכונן זה הוביל בהמשך לשינויים משמעותיים בסטטוס המשפטי של לוחמי צוותי הכוננות וביחס לחשיבותו המבצעית של כוח זה. עד לאותו קרב, לוחמי צוותי הכוננות שנפלו בקרב מול מחבלים לא הוכרו כחללי צה"ל וגם לא נחשבו למגויסי מילואים. כנגד מצב אנומלי וחריג זה יצא יצחק בואניש קב"ט קריית ארבע וממפתחי תורת הלחימה של צוותי הכוננות. יצחק, לפני מותו, כתב מכתבים ופנה למשרד הביטחון בבקשה להכרה בנופלים כחללי צה"ל, במיוחד בנוגע למפקד כיתת הכוננות של איתמר, יוסף טויטו ז"ל, שנהרג בניסיון לפרוץ לבית משפחת שבו. לאחר הקרב בסמטה, שבו נפל גם יצחק בואניש ואיתו עוד שניים מלוחמי צוות הכוונות של קרית ארבע, יצאו משפחות חללי כיתת הכוננות בקריאה שצה"ל יכיר במות יקיריהן כחלליו. בעקבות קריאתם זו, אכן הכירו מערכת הביטחון וצה"ל בחללי קרב הסמטה כחללי צה"ל, וכך באופן רטרואקטיבי הוכרו כחללי צה"ל גם שאר החללים של צוותי כיתות הכוננות. אולם בזה לא הסתיים תהליך ההכרה בצוותי הכוונות, והסדרת הפעלתם תחת צה"ל. ב-2017, בוועדת החוץ והביטחון, בראשות ח"כ אבי דיכטר, אושרו פה אחד בדיון בנושא, צווים ותקנות הנוגעים לאופן ההפעלה וגיוס צוותי הכוננות. היה זה בעקבות מסקנות עבודת מטה רחבה שערך צה"ל בנושא מערך ההגנה המרחבית והפעלת צוותי כיתות הכוננות בעיתות חירום . נציג צה"ל סא"ל אייל יוסיפסקו, ראש ענף תכנון כוח אדם מילואים, הציג את החלטת צה"ל להפעיל את כיתות הכוננות מתוקף חוק המילואים, ולא מחוק השמירה, כפי שנעשה היום, כדי לאפשר את פעילותם תחת מסגרת צבאית מלאה. כאשר מסגרת זאת מאפשרת את הסדרת כוח האדם, שיטת הפעלה, מודל אימונים וכשירות ככל יחידה צבאית בצה"ל. מבחינת אנשי כיתות הכוננות, הדבר יאפשר להם ליהנות מזכויות אנשי המילואים בכל הקשור לתגמולים, הטבות וכן הכרה כנכה או חלל צה"ל בשל פגיעה במהלך הפעילות.