אביר העולמות

פרק 1 — ילד חווה

כשגורדי היה ילד, אימא שלו אהבה לספר לו אגדות ומעשיות. היא תמיד אמרה שהאגדות הכי טובות מגלות את האמת על העולם. היא הייתה אז עליזה יותר וצחקנית. זה היה לפני שאחיו הגדול נעלם, או זה מה שאמרו לו. אחרי זה הייתה תקופה אפלה ואז נולדו לאימא שלו תינוקות חדשים. היא חזרה לצחוק, אבל לא הייתה יותר עליזה, כמו פעם.

גורדי היה אז די קטן. הוא זכר הרבה סיפורי פיות ואגדות אבל מאחיו הגדול נותר לו רק זיכרון אחד. הוא לא ידע אם הזיכרון אמיתי, או אם המציא אותו ממשהו שסיפרו לו. אבל ההורים שלו לא דיברו יותר על אחיו הגדול, הוא הוזכר לעיתים נדירות, עד שלא דיברו עליו בכלל.

בכפר שלו האחים הגדולים יצאו לעבוד מוקדם, כדי לעזור לפרנסה. המצב בבית היה קשה, את זה גורדי ידע. כשההורים שלו מצאו לו עבודה באחוזה, גורדי ידע שהוא חייב לצאת לעבוד. הוא היה האח הגדול עכשיו. זה היה בתחילת השנה. חלק מהחברים שלו בכפר המשיכו ללמוד, אחרים יצאו לעבוד.

גורדי עבר לגור באסם הגדול של האחוזה, בין שדות החיטה, שם ישנו כל העובדים הצעירים, השוליות ואלו ששילמו להם באוכל, כמוהו. העבודה הייתה איומה והמשגיח האחראי עליו, היה רוע טהור. כולם אמרו לו מה לעשות במקרה הטוב, או החטיפו לו, במקרה הרע.

לעיתים רחוקות הוא חזר הביתה, ואז הקפיד לומר כמה הכול טוב, כדי לא להעציב את אימא שלו. הוא רק צריך לשרוד שנה מלאה ואז יהפוך לשוליה ויקבל כסף שיוכל להביא הביתה.

העלמה בשחור רכנה על הקדרה הכי טובה שלה, כוכבים השתקפו בה.

היא בחשה בקדרה, הכוכבים התערבלו ונעלמו ובמקומם הופיעה דמותו של ילד כבן שתים עשרה, נער צעיר ששיערו שטני זהוב ועורו שחום מהשמש. על סנטרו התכהה סימן של חבורה ישנה. הוא ישן על ערימת שחת, פניו חבויות בין ידיו.

העלמה בשחור רכנה אל מי הקדרה החלקים וניסתה להבחין בפניו, כשרעש חזק נשמע מבחוץ. היו אלה הלמות צעדיהם של חיילי המשמר שפרצו למגדל הכישוף הנטוש שבו עמדה. הנער הזיז את ידו ופניו נגלו לה לרגע, כשצעדי ריצה וצעקות הדהדו במדרגות. פלוגת חיילים מיהרה במעלה המגדל. העלמה הספיקה לראות במבט חטוף אסם ישן בין שדות חיטה, על גדות נהר רחב. "אלנדריה, כמה מפתיע," מלמלה, וקולה נבלע בשאון החיילים העולים במדרגות. חבטות נשמעו מצידה השני של הדלת הנעולה. היא הכינה לחש, מבטה נעוץ בדלת שכמעט נשברה. כשהחיילים פרצו את הדלת, העלמה מלמלה את הלחש, השליכה את מי הקדרה לעבר החיילים וסימנה רונה בידה השנייה. המים הפכו לגל שיטפון אדיר, ששצף והטיח את החיילים חזרה למדרגות. העלמה טיפסה על אדן החלון. היא הספיקה להבחין שמי הקדרה התפוגגו במהירות, וקפצה מטה. כשהחיילים נכנסו שוב לראש המגדל, הוא היה יבש וריק, רק קדרת הברזל התגלגלה על הרצפה. "זוזו, טיפשים!" נשמע קול חד, והחיילים שעמדו בכניסה מיהרו לפנות מקום. לחדר נכנס גבר גבוה, פניו יהירים ושיערו ארוך מהנהוג. גלימת קטיפה ירוקה עטפה אותו, ומעליה נצצה שרשרת זהב כבדה.

ראסינן, המכשף המלכותי הממונה על כישוף בלתי חוקי, היה מודע לרושם שעשה על הזולת. כל פריט בלבושו נבחר בקפידה כדי להגביר את הרושם. כשהחל לרחרח את האוויר, חמשת החיילים נסוגו בחשש מחוץ לחדר, רק הסמל שלהם נשאר. הסמל מון היה גבר גבוה וחסון, קומתו כגובה המכשף. גם הוא הקפיד על לבושו, שהיה פשוט אך מצוחצח. דרגותיו תפורות למשעי ושפמו המפואר מוברש, רק צלקת דהויה על לחיו הקנתה להופעתו חספוס. הסמל היישיר מבט נטול פחד לראסינן.

"מי שהיה כאן הצליח לברוח, אדון ראסינן," אמר.

"תודה על האבחנה החדה, סמל," ענה ראסינן בלעג, "ויש לפנות אליי כהוד רוממותך, כראוי לתואר שלי כממונה המלכותי על הכשף." הסמל מון לא ענה, ובלע קללה חרישית תחת שפמו.

"החדר מצחין מכשף לא חוקי. היינו תופסים את הפושע אם לחיילים חסרי התועלת שלך הייתה טיפת אומץ להתמודד עם כשף אשליה ילדותי," אמר ראסינן והסתובב בחדר מרוגז, "אל תיגעו בכלום, תנעל את המגדל ותציב שומרים למטה. בעצם, שים את הקדרה בחדרי, אולי אצליח לעשות איתה משהו."

בין השדות הזהובים של אלנדריה התנהלה שיירת איכרים, בראשם נעה עגלה עמוסה לעייפה ואחריה הלכו צמיתים, סוחבים שקים נוספים. גורדימור בן השתים עשרה או גורדי, כפי שקראו לו כולם, הרים את מבטו לשמש הלוהטת. הוא שנא את ההליכה בשמש, שיקדה על ראשו והשחימה את עורו. ייקח זמן עד שיחזרו לקרירות של בית האחוזה. חום השמש העיק עליו, ושק החיטה שסחב היה כבד. הוא הניח אותו לרגע על האדמה, ועצר כדי לשחרר את הנוקשות בגבו, כששמע צעקות מאחוריו. המשגיח הגיע בריצה, פניו זועמות, והשוט שבידו מקפץ בעצבים. "תרים את השק מייד או שתחטוף ממני!" אמר המשגיח לגורדי ממרום גובהו. שמו היה רוֹב, והוא היה בן שבע עשרה, הבן השני של לורד מורטן. בחייו הקצרים הספיק גורדי ללמוד שהעבודה תחת פיקוחו של רוב תמיד קשה יותר. רוב ציפה לציות מיידי ונתן לשוט שבידו לדבר, בפעמים שאבא שלו היה משתמש בפה. אבל את סר מורטן, אביו, איש כבר לא ראה. שמועה הסתובבה שהוא נדבק באפררת.

"שמעת אותי, בן של צמית?" אמר רוב בקול נמוך ומאיים. גורדי היישיר מבט אמיץ אל רוב, ומייד הבין שעשה טעות. רוב ציפה שישפיל את ראשו.

הוא מיהר להביט מטה, הרים את השק והסתובב ללכת כשצליל צליפה פילח את האוויר. רצועת השוט נחתה על גבו, מותירה צריבת כאב בוערת בין כתפיו. גורדי כשל לרגע, אבל המשיך ללכת. הוא ידע שאסור לו להראות חולשה או שזה יחמיר את המצב. בלילה גורדי מצא מקום חם בשולי המטבח, לא רחוק ממעגל האנשים שישבו סביב האח הגדולה. הוא קיבל קערת מרק חם ופרוסה עבה של לחם מאומי, עוזרת הטבחית שחייכה אליו. כשהתיישב גילה חתיכות רבות של בשר צפות בתוך המרק. גורדי אפילו לא היה שוליה, הוא היה מעין תת-שוליה. במעמד שלו יכול היה לקבל גם מים פושרים עם פירורי תפוח אדמה. מחשבותיו נדדו אל בית הוריו שנמצא לא רחוק, בכפר השכן. בשעה הזאת אימא שלו ודאי משכיבה את האחיות הקטנות שלו לישון. אילו היה בבית, מצוברח כמו שהרגיש, אימא שלו הייתה מגניבה לו פרוסת עוגת תות סגול מתוקה, שהחביאה במזווה למצבים מיוחדים.

גורדי הרגיש את הדמעות עולות, ומצמץ מהר כדי לגרש אותן. אין דבר משפיל יותר מלשבת ליד כולם ולפרוץ בבכי בגלל מחשבות על הבית, יצחקו עליו חודשים. הוא חייב להחזיק מעמד. ההורים שלו סמכו על העבודה שלו באחוזה, וגם הוקל להם שיש פה אחד פחות להאכיל.

או‏מי התיישבה לידו. למרות שהייתה גדולה ממנו בשנה, שניהם היו באותו גובה. "תסתובב," היא אמרה, "אולי זה יצרוב בהתחלה, אבל ככה זה לא יזדהם." גורדי לא ידע מי סיפר לה על ההצלפות, אבל ראה שהיא נחושה. שיערה של אומי היה אדום כלהבה ועל אפה הקטן הצטופפו נמשים. גורדי ידע שהיא שונאת אותם, אבל הוא דווקא חיבב אותם. הוא הסתובב והרגיש איך היא מרימה את חולצתו ומורחת משחה קרירה על גבו לאורך סימני ההצלפה. בתחילה זה צרב, אבל אז התפשטה בגופו רכות נעימה שהעלימה חלק מהמועקה שליוותה אותו כל היום.

"תודה, את מאוד נחמדה אליי," לחש גורדי. אומי הידקה את התחבושת ובעדינות כיסתה בחולצה.

"מישהו צריך להיות. אתה בסך הכול ילד," אמרה.

"גם את," אמר גורדי.

"אני נמצאת פה כבר שנים, זה שונה," אמרה אומי והוסיפה, "רוצה להישאר לישון במטבח הלילה? יותר נעים כאן מאשר באסם."

מבטו של גורדי נדד אל רו­ֹב. הוא כבר שתה די הרבה בירה, מספיק כדי לשכוח ממנו. רוב והחברים שלו היו עסוקים בלהציק למספר סיפורים זקן, שאסף סביב האח כמה ילדים וניסה ללא הצלחה לספר את אגדת מלך הגולאקים והקיסר עם לב הגולאק. סיפורים מהקיסרות הישנה היו אסורים, אבל באחוזה המרוחקת הקפידו על כך פחות. אם גורדי יגיע בשעת בוקר מוקדמת לאסם, לפני תחילת העבודה, אף אחד לא ישים לב איפה ישן. "ומה עם הטבחית?" שאל גורדי, "היא תכעס אם היא תמצא אותי כאן." "יש לי מקום מיוחד שאף אחד לא מכיר," לחשה אומי חזרה, "הייתי מתחבאת בו הרבה כשהייתי קטנה."

אומי וגורדי חמקו מהחדר המשותף אל מסדרון צדדי וחשוך שהוביל לחדרי המזווה. נערת מטבח בעלת פרצוף שועלי הלכה מולם במסדרון ואז חסמה את דרכם כשהתקרבה, בוחנת את גורדי. "אסור להיכנס בשעה כזאת למטבחים," אמרה הנערה ושאלה במתיקות מזויפת, "זה האהוב שלך, אומי?"

"תתעסקי בעניינים שלך, בלינדה," אמרה אומי והסמיקה. "אם מחר יחסרו דברים מהמזווה, אל תצפי שאשתוק בשבילך," אמרה בלינדה. "צודקת. כמו שאני לא אשתוק לגבי נערי האורווה," ענתה לה אומי בחיוך מתוק. בלינדה התעצבנה וזזה הצידה. אומי וגורדי חלפו על פניה, ומבטה החשדני המשיך ללוות אותם.

אומי פנתה למסדרון צר יותר, הטיח על הקירות היה מקולף ומתפורר ואבנים עתיקות נחשפו תחתיו. "זה החלק העתיק של האחוזה," הסבירה אומי, "אפשר לראות פה שפעם היא הייתה טירה." היא הדליקה נר קטן והכניסה את גורדי לאחד המזווים. הם הלכו לאורך שורות מדפים עמוסות בצנצנות עד שהגיעו לרחבה חשוכה, שרצפתה מרופדת בשקי תבואה ריקים.

"אתה בטוח כאן. בלינדה לא תעיז לדבר," אמרה, "לילה טוב."

אור הנר המהבהב של אומי הלך והתרחק, עד שנבלע בחשכה. גורדי התכרבל בשקים הריקים, הם היו מחוספסים למגע אבל היה נעים וחמים בתוכם. הוא נגע במדליון הקטן שתלוי על צווארו. היה זה תליון עתיק שעבר במשפחה זה דורות והוא קיבל אותו מאימא שלו. התליון היה עשוי ממתכת כהה ומשהו מטושטש היה חרוט עליו. גורדי אהב לבהות בו ולנסות לפענח את החריטה. לפעמים זה נראה כמו גולאק, לפעמים כמו חתול עם כנפיים ולפעמים פשוט כתם מטושטש. אימא שלו לא ידעה לומר איך התליון הגיע למשפחת צמיתים ענייה. היא אמרה שהוא יגן עליו, אבל הוא חייב תמיד להיות מוסתר. בלילה, לפני שנרדם, גורדי נהג להחזיק אותו והמגע בתליון ניחם אותו.

משהו התחכך לפתע ברגל שלו. גורדי התאבן מלחץ, עד ששמע קול גרגור. הייתה זאת חתולת המטבח. בחושך גורדי לא ראה אותה, אבל הרגיש את גופה החמים נצמד אליו ונשכב לידו. הוא ליטף אותה ושמע אותה מגרגרת, חום גופה הקטן חימם אותו. כשהתליון בידו, עיניו נעצמו והשינה השתלטה עליו.

באותה העת העלמה בשחור התגנבה לאורך מסדרון אפל, כמה דלתות היו מפוזרות לאורך קירותיו. היא עצרה ליד דלת חדר השינה של שרלוטה, בתה של הדוכסית, שכולם קראו לה לוטי. שום צליל לא נשמע מהחדר. מישהו השתעל מאחוריה. היא קפאה והציצה אחורנית, המסדרון היה ריק. השיעול הגיע מחדר שינה מרוחק יותר. העלמה בשחור פתחה דלת שירות סמוכה, וחמקה פנימה.

יואכים ראסינן לא היה אדם סובלני במיוחד, עובדה שהייתה ידועה לכל הסובבים אותו. המשרתים שלו נחפזו לעבודתם כשצקצק בלשונו, נערות המטבח הלבינו מפחד כשחלף. אפילו חיילי המשמר רעדו כשהופיע לביקורת פתע במגדלי השמירה. רק הסמל מון, סגן מפקד המשמר, לא התרגש מראסינן, ולא היה דבר שהרגיז את המכשף יותר מאדישות כלפיו. אפילו עכשיו, בפגישה הלילית הבהולה שכונסה בחדריו המפוארים של המכשף, הסמל נראה אדיש. המכשף התמקם בחדרים הטובים ביותר באגף הצפוני בטירה של דוכסית דורן, השליטה של העיר הגדולה דורן ותשעת מחוזותיה. איש לא ידע למה נשלח ראסינן מחצר ממלא מקום המלך אל הדוכסות. השמועה הייתה שממלא המקום תפס אותו עם אשתו במצב מביך. שמועה אחרת טענה שממלא המקום מאס בו בגלל האישיות האיומה שלו, אבל כולם הסכימו שהמכשף סולק וגורש מעיר הבירה אל דורן הנידחת.

"יום שלם! היה לכם יום למצוא תשובה!" שאג ראסינן, "מי השתמש בקדרה הזאת?" כל הנוכחים בחדר, מלבד הסמל, התכווצו מפחד. שלושת השדונים, אוזניהם המחודדות רועדות מהצעקות, התלחשו שוב ביניהם. אלפי, שוליית המכשף, נער חיוור וחולני למראה, החוויר במיוחד. שני חיילי המשמר שעמדו בכניסה לחדר נראו לכודים. בין החיילים ישב מפקד המשמר הקשיש, סר פרסי, שלמרות הצעקות הצליח לתפוס תנומה קלה. לרגע התרומם ראשו מהרעש, ואז הוא חזר לנמנם. רק הסמל נותר זקוף, ועל פניו נסוכה ארשת שוות נפש.

"הוד רוממותו המכובד," מלמל השדון הזקן ביותר, "האדם האחרון שהשתמש בקדרה הזאת הצליח להימנע מהשארת כל רמז שיסגיר אותו." ראסינן תפס אגרטל עתיק מאבן ירקן, השליך אותו על השדון ושאג, "תירוצים לא מעניינים אותי!" השדון התכופף והאגרטל התנפץ לרגליו של מפקד המשמר שנחרד מתנומתו.

"מה, מה קרה?" מלמל המפקד, "לא ישנתי."

"לא הפסדת כלום. תנוח, סר פרסי," אמר הסמל מון.

"אני אנעל אתכם בצנצנת קטנה במיוחד," אמר ראסינן בזעם.

"רגע," צייץ השדון, "הוד מעלתו הנכבד והמכובד! אולי נוכל לשחזר את החיזיון האחרון שראו בקדרה."

"זה טוב יותר," אמר ראסינן, "בעיקר בשבילכם. אלפי יביא לכם את מה שצריך." אלפי החיוור התחיל להתרוצץ בחדר וללקט את מצרכי הכישוף הדרושים. "ואלפי," אמר ראסינן, הנער עצר, מפוחד, "כשתסיים, תדביק את אגרטל הירקן, הוא אחד האהובים עליי."

כעבור כמה דקות השדונים הצליחו לשחזר את החיזיון שבקדרה. במים הדלוחים נראה ילד ישן באסם תבואה הנמצא במרכז שדות חיטה, שחצו נהר גדול. ראסינן והנוכחים בהו בחיזיון בשתיקה.

"הייתי אומר שאלה השדות של אלנדריה, הוד מעלתו," אמר הסמל מון, שובר את הדממה. "תודה, סמל, את זה כולנו ראינו," ענה ראסינן, קצר רוח. "איפה באלנדריה? זאת השאלה." איש לא ענה, הדממה התארכה והתארכה עד שקול דק הפר אותה. "זה נראה כמו האסם של לורד מורטן," פלט לבסוף אלפי. ראסינן וכל הגברים בחדר הסתובבו ובחנו את שוליית המכשף החיוור, שהתכווץ תחת מבטם. "על סמך מה אמרת את זה, אלפי?" שאל ראסינן בשקט, שנשמע מאיים יותר מכל צעקה. "דודה שלי נשואה למנהל האחוזה שלו, אדוני," אמר אלפי, "ביליתי שם כל קיץ מאז שאני זוכר את עצמי. האסם שלו בנוי מאבנים עתיקות, זה אחד הדברים שקפצו לי לעין..."

"תודה אלפי," קטע אותו ראסינן והמשיך לדבר אל עצמו בקול רם, "למה שמישהו יפרוץ למגדל כישוף, מעשה שהעונש עליו הוא מאסר ממושך, רק כדי להשקיף על האסם של איזה לורד כפרי... מה שמו?" "לורד מורטן, אדוני," אמר אלפי. "לורד מורטן!" רעם קולו של ראסינן, "איזה עניין יש לנו בו? או בילד שלו או של אריס שלו?" שוב השתררה דממה בחדר, רק נחירותיו של סר פרסי נשמעו. "טוב, נמצא את הילד ונדע. אנחנו ממשיכים לאלנדריה, סמל," אמר ראסינן. הסמל ששמו הוזכר, הזדקף. "מחר בבוקר אד... הוד רוממותו?" שאל הסמל מון. "תצאו עכשיו, עם סוסים מהירים," פסק ראסינן בחדות, "גם אם זה ייקח לכם כל הלילה, אני מצפה שתגיעו לשם על הבוקר."

גורדי פקח את עיניו. משהו סינוור אותו. אור בהק מולו בחשכה וכמעט עיוור אותו. "קום גורדי, מהר," שמע גורדי את קולה של אומי. השילוב של החושך והאור לא אפשר לו לראות אותה. "איפה את?" הוא שאל, מסונוור. "קום ובוא אחריי," הוא שמע את קולה של אומי מתרחק, "אתה חייב לזוז לפני שיתפסו אותך פה." מבוהל, גורדי נעמד על רגליו. הוא לא רצה להסתבך והלך סומא אחרי האור. התליון שלו התחמם ולהט על העור שלו. גורדי שלח יד להוציא אותו מחוץ לחולצה ועצר, נזכר בהנחייתה של אימו להסתיר את המדליון תמיד. האור המשיך להתרחק אל תוך פתח קטן שנמצא סמוך אליו. גורדי הופתע. כשהלך לישון לא ראה שיש שם פתח. החום שהתליון הפיץ על עורו היה בלתי נסבל. גורדי התלבט לרגע ומשך את התליון מחוץ לבגדיו, וזה הקל עליו מייד.

הוא מישש את האבנים הכבדות, הקרירות למגע, בידיו. הוא פסע לתוך הפתח. משהו צימרר אותו במעבר, העור שלו עקצץ ואז האור נעלם והחשכה חזרה יחד עם ריח טחוב של אדמה. "תחזור לישון, אני חייבת ללכת," קולה של אומי התרחק לחושך. החדר שבו נמצא הרגיש קטן יותר, והריח שונה, אבל העייפות הכריעה אותו. גורדי התכרבל על הרצפה העירומה ונרדם.

בלב העיר העתיקה של דורן התנוסס בבדידותו מגדל כישוף חשוך ומט לנפול. לפני שנים רבות המבנה העתיק ננטש ואיש לא העז להכנס אליו עוד, בעיקר כי החוק אסר על זה. אם ברגעים אלו מישהו היה מתקרב למגדל הכישוף, הוא היה מגלה בכניסתו שני עמודים מעוטרי רונות שהחלו לזהור. הרונות השתלהבו לכמה רגעים באור בהיר, ואז האור דעך ונעלם.