אבן הנחש

באותו בוקר, ברובע פֶנֶר באינסטנבול, התעורר יאשים בתוך מלבן של קרן שמש אביבית חמימה, התיישב וחיכך בעצלתיים את ידיו בתלתלי ראשו. כעבור כמה רגעים השליך הצדה את השמיכה הבוכרית וירד מהדיוואן. הוא השחיל את כפות רגליו בתנועה אוטומטית לתוך זוג קבקבי עור אפורים, התלבש במהירות, ירד למטה דרך הפתח הביזנטי הנמוך של בית האלמנה, ויצא אל הסמטה. כמה פניות הובילו אותו אל בית הקפה החביב עליו בקארה דאווּט. האיש שמאחורי הכיריים בירך אותו במנוד ראש והניח סיר נחושת קטן על האש.

יאשים התיישב על הדיוואן הפונה אל הרחוב, מתחת לחלונות העליונים הבולטים החוצה. הוא הסתיר את כפות רגליו מתחת לגלימתו: התנועה הזאת עשתה אותו במובן מסוים בלתי נראה.

זה היה גם בגלל לבושו. בשנים האחרונות החל הסולטן לעודד את נתיניו לאמץ לבוש מערבי; התוצאות היו מעורבות. גברים רבים החליפו את הטורבנים בתרבושים אדומים, ואת גלימותיהם הרפויות במכנסיים ובסטמבּוּלין - מעיל כנפות בעל צווארון גבוה במיוחד. אולם רק מעטים נעלו נעליים אירופיות עם שרוכים. כמה משכניו של יאשים על הדיוואן דמו לחיפושיות שחורות, ברגליהם היחפות, בברכיהם ובמרפקיהם המחודדים. באדרתו הארוכה, שגונה נע בין אדום כהה לחום, וגלימה בצבע זעפרן, היה יאשים יכול להיות חלק מהשטיח שכיסה את הדיוואן; רק הטורבן שלו היה לבן מסנוור.

אבל אי־נראותו של יאשים היתה גם תכונה מהותית של האיש. היה בו שקט: יציבות במבט עיניו האפורות, זרימה רכה בתנועותיו וקלות תנועה. כל אלה כאילו הסיטו ממנו את תשומת הלב. אנשים ראו אותו - אבל גם לא ממש הבחינו בו. ההיעדר הזה של קצוות חדים וההימנעות המיוחדת הזאת מכל התגרות או איום, היו כישרונו המהותי, והם שעשו אותו אפילו באיסטנבול של המאה התשע־עשרה ליחיד ומיוחד.

יאשים לא היה איום על הגברים שפגשו בו, גם לא על הנשים. פניו הנעימים, עיניו האפורות, תלתליו הכהים שיד הזמן - בשנתו הארבעים - כמעט לא נגעה בהם, עשו אותו למאזין אידיאלי, מתחקר שקט, ולא לגמרי גבר. יאשים היה למעשה סריס.

הוא לגם את הקפה כשהוא שעון על מרפקו ואכל את הג'וֹרֵק בעודו מבריש את פירורי הלחמנייה המתוקה משפמו.

הוא החליט שלא לעשן מקטרת עם הקפה, השאיר מטבע כסף על המגש והחל לצעוד לאורך הרחוב אל עבר הבזאר הגדול.

בפינת הרחוב הסתובב והביט לאחור בדיוק בזמן כדי לראות את בעל בית הקפה נוטל את המטבע ונושך אותו. יאשים נאנח. כסף מזויף היה כמו רעל בקרביים, נגע שאיסטנבול מעולם לא הצליחה להיפטר ממנו. הוא אמד בידו את כובד ארנקו ושמע את הרשרוש היבש של הונו בין קצות אצבעותיו: הוא הרגיש כאילו הכסף נמס כסוכר בידו. אבל סוכר היה מתוק. הסולטן גסס, והיתה מרירות באוויר.

ברחוב מוכרי הספרים נעצר יאשים מחוץ לחנותו הקטנה של גולנדריס, הסוחר בספרים ישנים ובחפצים עתיקים: לפעמים נמצאו במלאי שלו הרומנים הצרפתיים שיאשים התקשה כל כך לעמוד בפניהם.

גולנדריס נעץ במבקר את עינו הטובה האחת וחרק בשיניו. גולנדריס לא היה מאותם יוונים חצופים ומלחיצים, תפקידו כמוכר ספרים היה להתבונן, לא לדבר. אחת מעיניו היה מכוסה בקטרקט, אבל השנייה עשתה עבודה של שתיים ועקבה אחרי תנועותיו של הלקוח, המהירות שבה בחר ספר מסוים והבעת פניו כשפתח אותו והתחיל לקרוא. ספרים ישנים, ספרים חדשים, ספרים יווניים, ספרים טורקיים - ופה ושם ספרים יקרים - ספרים בארמנית ובעברית ואפילו, מדי פעם בפעם, בצרפתית: דמיטרי גולנדריס צבר אותם כפי שהגיעו אליו - בערבוביה. ספרים לא עניינו אותו. אבל איך לתמחר ספר - זה כבר היה עניין אחר. וכך, בעינו הטובה האחת הוא עקב אחרי הסימנים.

אבל הסריס - הוא היה טוב. טוב מאוד. גולנדריס ראה ג'נטלמן מבוסס בראשית גיל העמידה, שערו השחור זרוע פה ושם באפור מתחת לטורבן, לבוש אדרת רכה בצבע לא מוגדר. גולנדריס האמין שהוא מסוגל לחדור אל כל אחת מהתחבולות שנועדו לבלבלו - הפנים האדישים לכאורה, ההתנהגות הסתמית, ההתלהבות המלאכותית המאולצת. הוא הקשיב למה שהיה להם לומר. הוא עקב אחרי תנועות ידיהם ואחרי הניצוץ בעיניהם. רק הסריס הארור נותר חידה מתמדת.

"אתה מחפש ספר?"

יאשים הזדקף והביט סביב כאילו חזר ממרחקים, לאחר שביקר שוב במחוזות ייסורי אהבתו הנכזבת, אל ידידו הוותיק בנז'מן קונסטן. עכשיו מצא את עצמו בכוך המוכר בבזאר הגדול, בין קירות מכוסי ספרים מהרצפה עד התקרה, עם המנורה העמומה וגולנדריס עצמו - מוכר הספרים בתרבוש האפור המלוכלך, בישיבה מזרחית על דרגשו מאחורי שולחן כתיבה בסגנון צרפתי. הוא לא יקנה את הספר הזה: אדולף. הוא סגר אותו בעדינות והחליק אותו בחזרה למקומו על המדף.

יאשים חייך, קד קידה והצמיד יד אחת אל חזהו. הוא אהב את המקום הזה, את מאורת הספרים הקטנה הזאת: לעולם אין לדעת מה אתה עשוי למצוא. כנראה גם לגולנדריס עצמו לא היה מושג, הוא היה מסוגל לקרוא ולכתוב יוונית, אך ספק אם מעבר לזה. היום, בתוך ערבוביית הטקסטים הגרמניים על בליסטיקה, המגילות המלכותיות העתיקות הנושאות חותם קליגרפי מפואר של סולטן, הקונטרסים הדתיים הסבוכים ביוונית, המספר הזעום של הרומנים הצרפתיים שיאשים נהנה מהם כל כך - שם, מוזר ככל שייראה, ישב לו אוצר צנום. הוא לא היה שם בחודש שעבר. אולי הוא לא יהיה שם בחודש הבא.

יאשים שלף שלושה ספרים שעניינו אותו. הוא היסס מעט בשלישי - הוא רצה אותו מאוד, כמובן - ואז החליק אותו לתחתית הערמה כשהניח את הספרים על השולחן. גולנדריס מצץ את שפתיו. הוא לא התמקח ולא נימק. הוא הציע מחירים. יאשים הדחיק בקושי הבהוב של אכזבה כשגולנדריס הכריז בשלווה על מחיר הספר השלישי שהיה מעט מעבר להישג ידו. נותרו לו שני ספרים. הוא החזיר ספר אחד בלא חמדה. הוא הכניס יד לארנקו. גולנדריס שלף מחברת ממגירת שולחנו ורשם את המכירה.

ולבסוף, במנוד ראש אל הזקן בתרבוש המלוכלך, יצא יאשים אל סמטת מוכרי הספרים כשתחת זרועו כרך א' של אמנות המטבח הצרפתי במאה ה־19 מאת קארֶם.

בתחתית הגבעה הוא פנה לעבר השוק.

יאשים ראה את מוכר הדגים מביט במבט קשוח במאזניים שלו כששקל דג באס בשביל גברת קשישה. שני גברים התמקחו על צרור גזרים. כסף מזויף הוליד חשדנות בכל מקום - אם כי על גאורגיוס בוודאי אפשר לסמוך, חשב יאשים. הוא היה בעל הדוכן החביב ביותר על יאשים, ותמיד היו לו רעיונות טובים לארוחת ערב. גאורגיוס ירטון ויגיד שהכסף הוא זבל.

הוא הביט לפנים. גאורגיוס לא היה שם.

"הוא לא יבוא יותר, אפנדי," הסביר חנווני ארמני. "היתה איזה תאונה, ככה שמעתי."

"תאונה?" יאשים חשב על מוכר הירקות בעל כפות הידיים הגדולות.

החנווני הפנה את ראשו וירק. "הם באו אתמול, אמרו שגאורגיוס לא יבוא לכאן יותר. אחד האחים קונסטנטינדס ייקח את המקום שלו, ככה אומרים."

יאשים קימט את מצחו. האחים קונסטנטינדס הצמיחו שפמים דקיקים זהים והיו תמיד בתנועה מאחורי ערמות הירקות שלהם, כמו רקדנים. יאשים תמיד היה נאמן לגאורגיוס.

"אפנדי! מה אנחנו יכולים לעשות בשבילך היום?" אחד האחים גחן לפנים והחל לסדר ערמת חצילים בתנועת יד מהירה. "פַסוּליה היום במחיר של שנה שעברה! רק היום!"

יאשים החל לקבץ את הירקות שבחר. קונסטנטינדס שקל שתי אוֹקה של תפוחי אדמה, העביר אותם לתוך הסל של יאשים והחזיר את קערת הפח אל המאזניים בתנועת נפנוף.

"ארבעה פיאסטרים, עשרים - עשרים - עשרים - שמונים וחמישה התפוחי אדמה - חמש מאות וחמש - עוד משהו, אפנדי?"

"מה קרה לגאורגיוס?"

"שעועית היום - מחירים של אתמול!"

"אומרים שאתה תקבל את הדוכן שלו."

"חמש מאות וחמש, אפנדי."

"אוקה קישואים, בבקשה."

האיש הניח קישואים בתוך קערת הפח.

"שמעתי שהיתה לו תאונה. איך זה קרה?"

"הנה הקישואים," אמר קונסטנטינדס והטה את קערית הפח מעל סלו של יאשים. יאשים תפס את הקערה בשוליה והגביה אותה בעדינות.

"אני חבר שלו. אם היתה לו תאונה, אולי אני אוכל לעזור."

קונסטנטינדס קפץ את שפתיו בדאגה.

"אני יכול לשאול את הקאדי," אמר יאשים בשקט והרפה מהקערה. הקאדי היה הפקיד שפיקח על השוק. הקישואים נפלו לתוך הסל. "העודף בשבילך."

האיש היסס ואז חפן את שני המטבעות בלי להביט בהם והטילם אל תוך שקיק הקנבס הקשור למותניו.

"חמש דקות," אמר בשקט.