אבני דרך בפרשת השבוע

פרשת בראשית אתה מוזמן לבחור!

בשבת זו אנו פותחים מחזור חדש של קריאה בתורה. אנו חוזרים להתבונן בתחילת התורה ובראשית האנושות. השאלות הקיומיות שפרשת בראשית מעלה הן רבות: מדוע האדם זקוק לזוגיות? מדוע האדם חוטא? מדוע הוא מסתכסך? מדוע הוא זקוק למנוחה? מדוע הוא יוצר ציביליזציה ותרבות? מה הם המניעים הראשוניים של האדם למעשיו? אילו מעשים עשויים להביא את אלוהים "להתחרט" על בריאת האדם?

אחד הסיפורים הראשונים בתורה הוא סיפור מזעזע על רצח של אח צעיר על ידי אחיו הבכור. שני בניהם של אדם וחווה - קין והבל - נקלעו למצב סבוך: שניהם הביאו מנחה לאלוהים, את מנחתו של הבל הצעיר אלוהים קיבל, ואילו את מנחתו של קין הבכור אלוהים לא קיבל. כיצד יודע האדם האם אלוהים קיבל את מנחתו? ניתן לשער בכמה דרכים, אך אין זה משנה לסיפור ולמה שהוא עתיד ללמד אותנו. במצב שכזה, קנאתו של קין מתעוררת והוא עושה מעשה שאין בפינו מילים לתאר את חומרתו:

ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו, ויהרגהו.

(בראשית ד, ח)

אכן, סיפור נורא זה ראוי לו שיעמוד בפתיחת התורה. אם התורה מתווה דרך של תיקון והתקדמות, עליה להציב בראשיתה את האזהרה הזו. עלינו לדעת להיכן מסוגל אדם להידרדר, עלינו להכיר את התהומות המוסריים הפעורים לפתחה של האנושות.

לפני הרצח מסופר בתורה על תגובתו של קין לאחר שאלוהים לא קיבל את מנחתו: חרה לו על כך, ופניו נפלו. הוא כעס ולאחר מכן שקע בעצב עמוק. מייד לאחר מכן פנה אליו אלוהים והעניק לו תובנה, שלו אימץ קין אותה, לא היה מגיע אל המעשה הנפשע של רצח אחיו. הבה נאזין למה שאמר אלוהים לקין:

ויאמר ה' אל קין: למה חרה לך? ולמה נפלו פניך? הלוא אם תיטיב - שאת; ואם לא תיטיב - לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו.

(שם שם, ו-ז)

אם תהיה אדם טוב - מלמד אלוהים את קין - אתה תתעלה, תגביה את קומתך הרוחנית והמוסרית. אך אם לא תיטיב את דרכיך, עליך להכיר את העובדות: החטא יחכה לך בפינה. בכל פתח ובכל פנייה תמצא את החטא קורא לך, קורץ לך. החטא כמו משתוקק שתאמץ אותו, הפיתוי הוא גדול, הרווח נראה לעין וההפסד נסתר. אולם - אתה תמשול בו! יש לך את הכוח, יש לך יכולת מופלאה לשלוט בפיתוי. בידך להכריע האם אתה נכנע אליו או גובר עליו.

דברים אלו הם אחד מיסודות האמונה היהודית: יש ביד האדם בחירה חופשית להיות טוב או רע. אין אדם שהגורל גזר עליו להיות צדיק או רשע, מוסרי או עושה עוול. על עיקרון זה, שלשום אדם לא הוכתב מראש האם יהיה טוב או רע, כותב הרמב"ם (רבי משה בן מימון, חי בספרד ומצרים במאה ה-12, מגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות) את המשפט הבא:

דבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה... כל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם, עושה - בין טובים ובין רעים... שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם.

(רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ה)

כאשר אלוהים העניק לאדם את יכולת הבחירה החופשית, הוא נטל סיכון גדול: האדם יכול לבחור ברע. האדם אף יכול לכפור בקיומה של הבחירה החופשית ולטעון שהוא כפוי לעשות את מעשיו. מדוע אפוא ניתנה לאדם בחירה חופשית?

בתפיסות דתיות מסוימות דבר זה עשוי להישמע מופרך, אך היהדות סבורה שאלוהים איננו מעוניין ברובוטים צייתנים, אלא בשותפים למסע. שותפים דעתנים, פעילים, בעלי הכרה ובחירה. יכולת הבחירה היא זו שמעניקה לאדם את ערכו, את המשמעות לחייו - ולמרות הסיכון שהאדם עשוי לבחור ברע, מאמין אלוהים באדם שבסופו של תהליך ימצא את דרכו אל הטוב ואל המעשה הנכון.

האמת שלי - האמת שלנו

בשבת זו אנו פותחים מחזור חדש של "קריאת התורה": הקריאה בבית הכנסת של חמישה חומשי התורה, המתפרשת על פני שנה שלמה. שוב אנו חוזרים אל נקודת ההתחלה, אל החידות הגדולות המעסיקות בני אדם כה רבים: מהיכן התחיל הכול? כיצד נראתה ההתחלה? האם ישנה משמעות לקיומנו כאן, על פני כדור הארץ? האם ישנה מגמה כלשהי בקיום האנושי?

התורה מתחילה בסיפור אוניברסלי. כך התחיל הכול: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". (בראשית א, א)

בורא אחד, שמים וארץ. כך נראתה ההתחלה. לאחר מכן אנו קוראים על התפתחות הבריאה כולה: מים, צמחים, שמש, ירח וכוכבים, בעלי החיים ולבסוף האדם.

בניגוד ללשון יחיד שבה מספרת התורה על הבריאה כולה: "ברא", כאשר מספרת התורה על בריאת האדם היא נוקטת לשון רבים: "ויאמר אלוהים: נעשה אדם" (שם שם, כו).

אל מי דיבר אלוהים כאשר רצה לברוא את האדם? על פתרון חידה זו עמלו פרשנים באלפי השנים שחלפו מאז נכתבה התורה, והעניקו לנו עושר עצום של פרשנויות ומדרשים שונים. אנו נבחר להתעכב על תשובה אחת מעניינת במיוחד, העשויה ללמד אותנו רבות על אופיו של האדם ועל מגמת הקיום האנושי.

כך תיארו זאת חכמי המדרש בשפתם הציורית:

בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם הראשון, נעשו מלאכי השרת חבורות חבורות. יש מהם שאמרו: "אל ייברא", ויש מהם שאמרו: "ייברא". "חסד" אומר: "ייברא, מפני שהוא (- האדם) גומל חסדים"; "אמת" אומר: "אל ייברא, מפני שכולו שקרים"; "צדק" אומר: "ייברא, מפני שהוא עושה צדקות"; "שלום" אומר: "אל ייברא, מפני שכולו קטטה"; מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל את ה"אמת" והשליכה לארץ. אמרו המלאכים לפני הקדוש ברוך הוא: "רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס שלך, תעלה אמת מן הארץ!"

(בראשית רבה ח, ה)

מדרש מפעים זה מספר לנו שבאדם קיימים שני צדדים, חיובי ושלילי. הצד החיובי כולל חסד וצדקה, והצד השלילי כולל שקר וקטטה. האם אדם כזה ראוי להיברא? מספרים לנו חכמים שכדי לברוא את האדם יש להשליך את האמת ארצה, ורק אז, הצד החיובי גובר על הצד השלילי.

נשים לב: האמת לא נעלמה. היא קיימת, אך לא בשמים אלא בארץ. האמת אינה עוד אובייקטיבית, האמת סיימה את תפקידה כערך העומד לעצמו. מעתה היא עולה מן הארץ.

בחוכמת הקבלה מסופר על תהליך של "שבירת הכלים" שהתקיים בבריאת העולם, כאשר הניצוצות של אותם כלים התפזרו ועל האדם לאוספם ולהשיבם למקומם הראשון. פירוש הדברים הוא שהאמת האובייקטיבית התנפצה לרסיסים רבים. כל אדם באשר הוא מחזיק רסיס אחד של אמת, ניצוץ אחד של טוב אלוהי שבזכותו הוא מתקיים.

תפקידו של האדם הוא, קודם כול, לגלות בתוך לבו את אותו ניצוץ של אמת, של כוונה טובה שאינה מושפעת מאינטרסים צדדיים. לגלות את הניצוץ ולטפח אותו, לגאול אותו מהקליפות הרבות של האינטרסים והמשיכות. עם זה, מוטלת על כל אדם משימה לגלות את ניצוץ האמת של הזולת; להאמין באחר ולמצוא בו את נקודת הטוב הפנימי שזוהרה לעתים מעומעם.

גילוי האמת הפנימית של האדם ושל זולתו הוא העלאת האמת מן הארץ. האמת הסובייקטיבית, זו שקיבלה פנים רבות ומגוונות, הופכת באמצעות סובלנות והכלת האחר לאמת גדולה אחת המקיפה את האנושות כולה.

בדרך זו נפתרת גם בעיית הקטטה. מריבות מתפתחות כאשר אדם אינו מאמין בזולת. אם נעמול למצוא את אותה נקודה טובה בכל אדם, נוכל לאהוב כל אדם ולכבדו, מתוך הכרה באמת שלו ובתרומה שהוא תורם לקידום העולם ולתיקונו.

לשאת עיניים אל השמים

בשבת הקרובה אנו פותחים שוב מעגל שנתי של קריאת התורה. מתחילים מ"בראשית" וחוזרים אל יסודות הקיום האנושי. שוב אנו קוראים על האדם ועל חוה אשתו, הזוג הראשון שחי בגן עדן וגורש ממנו בעקבות החטא של האכילה מפירות עץ הדעת.

גן עדן מתואר בפרשת בראשית כמקום מיוחד במינו. מקום שבו יש שפע של צמחייה נהדרת, נהרות שוצפים, והאדם אינו נדרש לעשות כמעט דבר, מלבד "לעבדה ולשמרה" - עבודה קלה שאין בה טורח. מקור השפע של גן עדן הוא בנהר הגדול הזורם אליו, כפי שנקרא בתורה:

ויטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם אשר יצר. ויצמח ה' אלוהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן.

(בראשית ב, ח-י)

במקום מיוחד זה ציווה אלוהים על האדם דבר אחד בלבד: לא לאכול מפירותיו של עץ הדעת. וכפי שידוע לכולנו, האדם ואשתו נכשלו בכך, אכלו מפירות עץ הדעת וגורשו מגן עדן.

מעניין לגלות כי התורה מציינת שני מקומות נוספים שמתקיימים מכוח הנהרות האדירים הזורמים בהם ואינם זקוקים לגשם. שני מקומות אלו הם: מצרים העתיקה שעל גדות נהר הנילוס, אשר מתוארת כמקום שבו "תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק" (דברים יא, י), וסדום קודם שחרבה והפכה למקום יבש וצחיח, עליה נאמר "כי כולה משקה" (בראשית יג, י), והיא מושווית במפורש לגן עדן ולמצרים - "כגן ה', כארץ מצרים" (שם).

שני מקומות אלו - מצרים וסדום - מוכרים לנו כמקומות מושחתים במיוחד. מצרים על עבודת האלילים וההשחתה האנושית שבה, עליה נאמר בתורה: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו (ויקרא יח, ג), וסדום שהתורה מכנה את תושביה "רעים וחטאים לה' מאוד" (בראשית יג, יג) עד שאלוהים מצא לנכון להפוך אותה ולהחריבה. האם זה מקרי שגם החטא הראשון בהיסטוריה נעשה במקום שבו אין צורך בגשם?

לעומת שלושה מקומות אלו, מתוארת בתורה ארץ ישראל כמקום שהחיים בו תלויים בגשם: "למטר השמים תשתה מים" (דברים יא, יא). מדוע הארץ המובטחת לעם ישראל חייבת להיות תלויה בגשם? הלא במקום שאין בו צורך בגשם, האדם חי בביטחון כלכלי רב. איך ייתכן שמצרים וסדום, כמו גן עדן, הם לכאורה מקומות בעלי תנאים כלכליים מוצלחים הרבה יותר מארץ ישראל?

התשובה לכך היא בהגדרה שמעניקה התורה לארץ ישראל: "ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוהיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה" (שם, יב). ארץ ישראל היא המקום שבו האדם חי באופן תמידי את התלות ואת החיבור לאלוהים. בארץ ישראל האדם נושא בכל עת את עיניו אל השמים ושואל את עצמו: האם השנה הקרובה תהיה מוצלחת? האם הגשם הראשון ירד בזמן? האם לא ירד גשם חזק מדי?

נמצאנו למדים, שההבדל העיקרי בין גן עדן, מצרים, סדום וארץ ישראל הוא בתחושת התלות המיוחדת שמעניקה הארץ לברכת הגשם, תלות של האדם באלוהים. במקומות שבהם השפע זורם באופן תמידי, האדם נוטה לשכוח מהיכן מגיע השפע, והוא קרוב יותר לחטא. אפילו גן עדן, למרות - ואולי בגלל - היותו מקום נפלא ביותר, היה המקום שבו האדם חטא לראשונה; מצרים וסדום גם הן הובילו את תושביהן לדיוטות נמוכות של סיאוב ושחיתות. דווקא ארץ ישראל - הארץ שעיני תושביה נשואות תמיד אל השמים - היא המקום המתאים לעם היהודי לחיות בו, ולשמור בה על ערכים ומוסר, תורה ומצוות.

בעמדנו בפתחה של שנה חדשה, אנו נושאים את עינינו אל השמים, מייחלים ומתפללים שנזכה לשנה ברוכה וגשומה, שנה של שפע בכל תחומי החיים, שנה שבה לא נשכח את היותנו תלויים בחסדי שמים ונזכור להישען על חסדי ה' הטוב והמיטיב.