אבק השטן 1: מה שלא הורס אותנו

1 דני

אני מתעוררת בבהלה ממהומה שנשמעת במדרגות. החדר חשוך והראייה שלי מטושטשת מחוסר שינה. אני ממצמצת כמה פעמים ומחפשת את השעון שעל השידה שלי. השעה 2:15 לפנות בוקר. מה הקטע?

אני נשכבת בחזרה על הגב ועוצמת עיניים. אני בטוחה שזו אימי שמגיעה הביתה מאוחר מהעבודה יחד עם סטבין. סטבין הוא הבוס של אימא או אולי עמית לעבודה, אני לא בטוחה. האמת היא שאני אפילו לא יודעת במה הם עובדים וגם לא ממש אכפת לי. היא גם יוצאת איתו, ובעיניי זה די נואש. מערכת היחסים ביניהם משונה ואימי שומרת על פרטיות בכל הקשור ל... מה שקורה ביניהם. סטבין הוא גם עשיר, גם נאה וגם הסיבה היחידה לכך שאנחנו חיות בדירה המפונפנת הזאת בלב ניו־יורק. כשביקשתי מאימא, שהייתה רקדנית באותה תקופה, להסביר לי איך עברנו מהחורבה שבה גרנו לדירה החדשה הזאת, היא ציינה שיש לו קרן נאמנות מהסבים שלו ושהמשפחה שלו עשירה.

דלת חדר השינה שלי נפתחת ונטרקת על הקיר ללא שום אזהרה ורעש החבטה ממלא את החדר. האורות נדלקים ואימי ממהרת למיטה שלי ומעיפה מעליי את השמיכות. אני מרגישה כאילו חטפתי סטירה ונרתעת מהבוהק הבלתי רצוי. "אימא! מה לעזאזל את עושה?" אני צועקת, חצי ישנה עדיין.

"קדימה, צאי מהמיטה. תתלבשי ותארזי תיק קטן."

עיניי נפקחות ומתרחבות כשאני מביטה באימי.

שערה החום־כהה, אשר בדרך כלל גולש על כתפיה, נראה כמו סבך מבולגן. דם קרוש מעטר חתך טרי על הלחי שלה. מעולם לא ראיתי את אימי נסערת כל־כך.

"תפסיקי לבהות בי ותארזי תיק. עכשיו. אין לנו הרבה זמן!" אימי מתפרצת לפני שאני מספיקה לשאול מה קרה. למה היא חבולה ככה? מי עשה לה את זה? איפה סטבין? ולאן, לעזאזל, אנו הולכות? יש לי המון שאלות אבל אין לי תשובות ואני יודעת שלא כדאי לי לשאול. המבט בעיניה של אימא ונימת קולה אינם משהו שכדאי להתווכח איתו. ליבי מחסיר פעימה בזמן שאני לוקחת את המזוודה.

אני מביטה במה שאני לובשת; חולצת טי חושפנית ותחתונים. אני מרימה זוג מכנסי ג'ינס כחולים, חולצת טי כחולה וצמודה ואת מגפי הברך השחורים שלי. זה לא אלגנטי, אך אצטרך להסתפק בזה. אני ממהרת לחדר האמבטיה ומברישה את שערי החום והגלי, בוהה בהשתקפותי ומבחינה בכך שעיניי הירוקות נראות שקועות מחוסר שינה, וקהות. עיניי הן סימן ההיכר שלי, הן בצבע ירוק בהיר מאוד ונראות כמעט לא טבעיות. אמרו לי פעם שעיניי הן כבריכה מלאה בקיסוס ירוק, ואין לי מושג מה זה אומר. אני אוספת את שערי לקוקו מבולגן ומסרקת את השיער מהצדדים. אני מכניסה כמה דברים שאספתי מהאמבטיה לתוך המזוודה שמונחת פתוחה על המיטה שלי, עם מספר פריטי לבוש נוספים ונעליים. אני לוקחת עוד כמה דברים כמו הארנק שלי, אייפוד ומשקפי שמש ויורדת לקומה התחתונה.

אימא כבר מחכה לי ליד הדלת. אני שמה לב שהיא ניקתה את הדם מלחיה אך פניה עדיין אדומות וקצת נפוחות. היא לובשת כעת חולצה מכופתרת, לבנה ונקייה. היא תמיד לבושה ללא רבב, גם במצב הכי גרוע שלה, כמו עכשיו. הלוואי שהייתה מספרת לי מה קורה. האם אני בסכנה?

"קדימה, דני. אנחנו עומדות לפספס את הטיסה," היא אומרת בכעס.

"אימא, מה קורה – "

היא קוטעת אותי בכך שהיא יוצאת מהדירה שלנו ונכנסת למעלית. אני נוהמת בתסכול והולכת אחריה. אימא נעמדת על קצה המדרכה וקוראת למונית. הרוח הקרירה מנשבת, מצמררת את עורי. אני מרימה את עיניי לבניינים הגבוהים, מנסה לצרוב את המראה בזיכרוני מאחר שזו עשויה להיות הפעם האחרונה שאראה אותם. מונית צהובה נעצרת לידינו ואימי חובטת בידה על תא המטען. הוא משמיע צליל פתיחה כשהוא נפתח. היא משליכה פנימה את התיק שלה ומושכת את שלי ממני כדי להשליך גם אותו פנימה.

"ג'יי־אף־קיי," היא מפטירה לנהג ונמנעת מקשר עין איתי. "תמהר, בבקשה."

הנסיעה לשדה התעופה עוברת בשתיקה. יש לי הרבה שאלות אך אני חוששת מהתשובות שאני עלולה לקבל. אני יודעת שכדאי לי לשאול, אך לא מצליחה להביא את עצמי לומר את המילים, אז אני פשוט מביטה החוצה מהחלון ונפרדת לשלום מחיי. יש לי חברים, אך איש מהם לא קרוב מספיק, הם אפילו לא ישימו לב שנעלמתי. אמנם יש לי עבודה בבית הקפה המקומי, אך לא יהיה קשה למצוא לי תחליף. האמת היא שרק בגלל המצב הנואש שנקלעתי אליו אני מבינה שלא השגתי הרבה בחיי. זה מדכא. אימא שתלטנית יכולה לעשות לך את זה. היא לא מרשה לי לנהל חיי חברה, אז מובן שלמצוא חברים שאוהבים להישאר בבית ולצפות בסרטים כשאת בקולג' זה ממש קשה. לעזאזל, בדיוק חגגתי את יום הולדתי העשרים ואחת וזה היה מדכא כרגיל – ארוחת ערב מפוארת, יין ונוכחות הורים.

אנו מגיעות לשדה התעופה. הנהג מוציא את התיקים שלנו מהמונית בזמן שאימא משליכה על המושב כמה שטרות. אני מרימה את המזוודה שלי והולכת אחריה, מאיטה את ההליכה שלי כשהיא ניגשת לאדם גדול ושמן בעל בטן גדולה שמשלב את זרועותיו על החזה. הוא לובש מכנסי ג'ינס קרועים וחולצת טי שחורה קצרה החושפת קעקועים שמקיפים כל סנטימטר מזרועותיו השעירות. אימי ניגשת ישירות אליו, שפת גופה משדרת ביטחון עצמי. אני מאיצה כדי להדביק אותה. כשאני מתקרבת, אני מבחינה בטלאים על וסט העור שלו; בטלאי השמאלי כתוב 'טריגר' ובימני 'גוסט־אם־סי'. נשימתי נעתקת מגרוני; 'אם־סי' כמו מועדון אופנועים? ראיתי מספיק סרטים תיעודיים ותוכניות טלוויזיה כדי לדעת שלא כדאי להתעסק עם מועדוני אופנועים.

אני מביטה מטה על וסט העור שלו ורואה טלאי בצורת יהלום שעליו כתוב '1%'. הגרון שלי מתכווץ עוד יותר כשאני מנסה לדבר, מודאגת מהכוונות של אימי. אני לא זוכרת מה זה אומר 1%, אבל אני יודעת שזה רע. "א־אימא."

היא מרימה את ידה כדי להשתיק אותי. מה לעזאזל היא עושה? לא מדובר בעובר אורח שמבקשים ממנו הכוונה.

"אני ליידי. יש לך משהו מבּוּל?" אימי אומרת בביטחון.

ליידי? לא קוראים לה ליידי, אלא סיידי, ומי זה בּוּל לכל הרוחות?

האיש המפחיד ששמו טריגר בוחן אותה. "כן, הנה כרטיסי הטיסה שלכן. בול נאלץ להפעיל קשרים כדי להעלות אתכן על הטיסה הקרובה. יש לכן שעה לפני שהטיסה ממריאה לאל־איי." האיש הגדול והמוצק מושיט לאימי מעטפה ואומר בקול עמוק ומבשר רעות. "תגידי לבול שהחוב בינינו סגור." הוא מסתכל עליי ואז על אימי. "נסיעה בטוחה, גבירותיי," הוא אומר ומסתובב ללכת.

"כן, תודה." היא אומרת ופותחת את המעטפה כדי להציץ פנימה. מה קורה כאן לעזאזל? היא מתנהגת כאילו שוחחה זה עתה עם ילדה מהצופים. נדמה כאילו זה בכלל לא הזיז לה, אבל אני עוד שנייה משתינה במכנסיים.

"אכפת לך להגיד לי מה, לעזאזל, קורה פה?" אני אומרת בחוצפה כי נמאס לי מכל ההצגה הזאת.

עיניה נפקחות בתדהמה לנוכח סגנון הדיבור שלי. היא לא מרוצה. טוב, זה די ברור, כל החיים אמרו לי איך להתנהג ומה להגיד. תמיד אמרו לי להישאר על המסלול הנכון; המסלול שאימא וסטבין סללו עבורי. מסלול שלא כולל הרבה פעילויות מחוץ לבית הספר. אין לה מושג שעדיין לא החלטתי מה ללמוד בקולג'. היא תחטוף שבץ אם תדע שלא תכננתי את כל החיים שלי. היא מעולם לא נתנה לי לעשות שום דבר פרוע או חסר אחריות. היא תמיד תופסת אותי בשנייה האחרונה ואז צועקת עליי שאני מתנהגת בדיוק כמו אבא שלי ושהיא לא עברה את כל הייסורים האלה כדי שאפשל, שהיא עבדה קשה כדי להעניק לי חיים טובים יותר, עתיד טוב יותר. נראה שהפעמים היחידות שבהן היא בסביבה זה רק כדי להגיד לי איזה כישלון אני. בפעם האחרונה שניסיתי להילחם על העצמאות שלי, הייתי בת תשע־עשרה ונמאס לי להיות מרותקת.

"וואו, את נראית מדהים. אני אומרת לך, אם לא תמצאי עם מי להזדיין הלילה אז אין תקווה למין הנשי," דייזי אמרה כשבחנה את שמלת הסטרפלס השחורה שלי.

"גם את נראית לא רע," החמאתי לדייזי והענקתי לה קריצה חושנית. דייזי הייתה העובדת החדשה בבית הקפה וחיבבתי אותה. היא הכירה מועדון שלא דרש הזמנות כדי להיכנס, היינו בדרכנו לשם בתקווה לפגוש חתיכים.

בחנתי את עצמי במראה פעם אחת אחרונה. לבשתי שמלה שחורה, נעלתי נעלי עקב אדומות ואחזתי בתיק אדום. כן. נראיתי לגמרי שובבה.

חצי שעה מאוחר יותר, כשאנו עדיין מצחקקות, הגענו למועדון ומצאנו את אימי ואת סטבין מחכים בכניסה.

פאק! בן־זונה!

"דניאל לקסינגטון, מה את חושבת לעצמך?" אימי אחזה בכוח בידי.

"עזבי אותי!" צרחתי עליה ועוררתי מהומה.

"תראי איך את נראית, כמו זונה. תיכנסי מייד למונית ותחזרי הביתה," היא צעקה והרגשתי את הרוק שלה על פניי.

"אני בת תשע־עשרה. אני אישה בוגרת. את כבר לא יכולה להגיד לי מה לעשות," צעקתי עליה בחזרה ומשכתי את זרועי בזעם.

"אם את רוצה להיות בוגרת, אז תתנהגי כמו בוגרת," היא ענתה בכעס.

עצמתי עיניים ונשמתי עמוק כשזעם התפשט בעמוד השדרה שלי. התחשק לי להכות את האישה שקראה לעצמה אימא שלי. "אני לא יכולה להמשיך ככה יותר. חסכתי כבר מספיק כסף כדי לעבור דירה," השתדלתי להישמע רגועה, והתכוננתי לרגע שבו אראה סוף־סוף את הבעת פניה כשהיא תבין שאני נוטשת אותה. נדרשה לי כמעט שנה כדי לחסוך כסף, אבל כפי שאמרתי לה, היה לי מספיק כדי להתחיל; להתחיל בלי אימא שלי.

היא גיחכה וזלזלה במאמציי יוצאי הדופן. "אוי, מתוקה," היא אמרה בבוז, "כבר רוקנתי את החשבון ההוא. אין לך שום דבר." ואז היא חייכה חיוך שטני וגרמה לי להשתנק בבעתה.

"מה?" שאלתי, נדהמת וזועמת כאחת.

"קדימה, לכי. תעזבי, תעברי דירה, לכי לחיות ברחובות. הגעת מהזבל, אז אולי הגיע הזמן שגם תחיי בו," היא אמרה, מציינת בפעם המיליון כמה אני לא שווה כלום, כמו הזרע של אבא שלי. לפחות היה מישהו שהיא תיעבה יותר ממני – את אבא שלי, מי שזה לא יהיה.

"זה מה שחשבתי, תיכנסי בחזרה למונית." היא דחפה אותי לכיוון המונית.

"אנסה להסביר במטוס, דני. אין לנו זמן עכשיו." לחישתה של אימי כשהיא אוחזת בידי, ניתקה אותי מזיכרונות העבר.

לאחר מכן גיליתי שנתפסתי באותו לילה רק בגלל השכנה הארורה שלי, שגרה קומה מתחתנו. היא שימשה כעכבר הקטן של אימא ותמיד ריגלה אחריי. כשחזרנו הביתה באותו לילה היא חיכתה בחוץ והעמידה פנים שהיא שמחה שחזרתי בשלום. היא שאלה את אימי אם היא עשתה את תפקידה נאמנה. כמובן שתפקידה היה להלשין עליי. הייתי אישה בוגרת ולכודה שחיה עם אימא שלה. מערכת היחסים שלי עם אימי היא סוג של 'לשתף איתה פעולה כדי להסתדר איתה', גם אם הייתי אומללה. לפעמים מגורים ברחובות לא נראו רעיון גרוע כל־כך.

עוד שעה חולפת עד שאנו עולות על הטיסה. אני עדיין סקרנית לדעת איך טריגר הצליח להשיג לנו כרטיסי טיסה במהירות כזאת ומי זה בכלל בול. אימי נאנחת בקול ומושכת אליה את תשומת ליבי.

"נראה לי שכדאי שאספר לך את כל הסיפור," אימי אומרת ומעבירה את ידיה על פניה בכעס.

"כן, זה יהיה נחמד," אני עונה בציניות.

"פגשתי את אביך במסיבה באל־איי לפני עשרים שנה. הוא היה גבר די נאה; את דומה לו מאוד." היא מסתכלת עליי בהבעה בלתי ניתנת לפענוח. אני לא בטוחה אם אני מעלה אצלה זיכרונות כואבים או שמחים, אך לפי הדרך שבה היא מתייחסת אליי, אני מנחשת שאילו זיכרונות כואבים.

"היינו במסיבה כשכמה גברים שיכורים החלו להטריד אותי ואת החברה שלי. החברה שלי הצליחה לברוח אך אני לא הייתי מהירה כמוה. הגברים הנבזיים החלו להתקרב אליי; הייתי במיעוט. הם דחפו אותי לאדמה, הרביצו לי והחלו ל..." היא נושמת עמוק לפני שהיא ממשיכה. "טוב, ואז אבא שלך הופיע; הוא הכה אותם עד זוב דם." היא מתחילה לצחקק כשהיא נזכרת וזה מלחיץ אותי מאוד. "הוא גרם להם לרדת על הברכיים ולהתנצל בפניי. אחד מהם אפילו השתין על עצמו." היא מנידה בראשה כמנסה להדחיק את המחשבה על כך. "רכבתי מאחוריו על האופנוע שלו כשהוא הסיע אותנו אליו הביתה וחשבתי שזו התחלה של משהו מיוחד; מילת המפתח היא 'חשבתי'. נשרתי מבית הספר וההורים שלי נישלו אותי לאחר שגילו שאני יוצאת עם מישהו שהוא חבר במועדון אופנועים." היא נאנחת בכבדות. חרטה רבה נשמעת בקולה. אני כמעט מצטערת בשבילה.

"היינו יחד יום ולילה במשך חמישה חודשים, וכשהעזתי לומר לו שאני אוהבת אותו, הוא השתנה. הוא לא התקשר אליי או דיבר איתי במשך ימים, אז הלכתי לחפש אותו ומצאתי אותו עם אחת הזונות מהמועדון. ברחתי משם על הטיסה הראשונה שהצלחתי למצוא." היא משתהה ומביטה בנוסעים שעולים לטיסה. "בכל אופן, גיליתי אחרי חודש שאני בהיריון. לא רציתי את החיים האלה בשבילך, אז לא סיפרתי לו. זה גם ככה לא היה משנה. הוא הבהיר היטב שהוא לא רוצה שום קשר איתי. עשיתי את מה שיכולתי כדי לדאוג לך, כדי לוודא שתעלי על המסלול הנכון, לא כמוני או כמו אבא שלך." היא מסיימת עם דמעות בעיניה ונושמת נשימה מקוטעת. אני יכולה לראות שהיא לא רוצה לספר לי את כל זה. "את איתי?" היא שואלת. עמוד השדרה שלה מתקשח והיא מזדקפת במקומה. כנראה שהיא כבר לא מרחמת עליי.

המוח שלי מבולבל לגמרי מכל המידע. אני ממשיכה להקשיב לה אך עצביי מתוחים. "האמת, היה מתאים לי לשתות משהו," אני אומרת ומרימה את היד כדי למשוך את תשומת ליבה של הדיילת. כל המידע הזה גורם לי להרגיש לחוצה.

"דני, לא! מה את, אלכוהוליסטית?" היא שואלת בעיניים פקוחות לרווחה ומנידה בראשה באכזבה.

"אוי, לא! לא היינו רוצים שמישהו יחשוב כך, נכון?" אני לועגת. היא תמיד דואגת לגבי מה שאחרים חושבים עליה וההתנהגות שלי מתייגת אותה באופן הנוראי ביותר – אימא לילדה שמתנהגת כמו האבא האפס שלה.

היא מפנה את ראשה לכיוון השני. "בדיוק כמו אבא שלך," היא לוחשת בכעס. רק בעיניה של אימי בירה תגרום לי להיראות אלכוהוליסטית, גם אחרי כל המידע הנוראי שהיא הנחיתה עליי.

"את מתכוונת לספר לי מה קרה לפנים שלך? ולמה את פתאום מספרת לי על אבא שלי?" אני שואלת, טינה עולה ומצטברת בי מרגע לרגע על ששמרה את כל זה בסוד ממני. אימא אסרה עליי לשאול על אבא שלי. הוא בסך הכול תורם זרע מבחינתה. מה הפלא שאני מבולבלת מכך שהיא מספרת לי ברגע זה את כל מה שאי פעם רציתי לדעת?

היא מסובבת את ראשה אליי, "אני מיד מספרת לך," היא אומרת בקול רם ומסבה את תשומת ליבם של כל האנשים סביבנו. היא מנמיכה את קולה וממשיכה, "כשעזבתי את אבא שלך, מלצרתי במסעדה בניו־יורק במשך כמה שנים, אך זה לא היה מספיק אז התחלתי לרקוד במועדונים תמורת כסף. זה היה בזוי אך שילם את החשבונות וקנה לך בובות." היא מפנה את ראשה שוב ונמנעת מקשר עין.

"רגע אחד, היית חשפנית?" אני שואלת בהלם. עכשיו זו אני שמדברת בקול רם וגורמת לכולם להסתובב במקומם כדי להסתכל עלינו.

"שקט, דני," הא אומרת, דוקרת אותי בעיניה ומסמנת לי בעזרת הידיים להנמיך את הקול. "הייתי רקדנית אומנותית," היא אומרת, משוכנעת לגמרי שיש הבדל בין השניים.

"חשפנית," אני ממלמלת לעצמי. אני לא מאמינה למשמע אוזניי. אימא שלי הייתה חשפנית. ידעתי שהיא הייתה רקדנית, אך לעולם לא הייתי מאמינה שהיא עבדה בחשפנות. כשהייתי ילדה והיא סיפרה לי שהיא רקדנית, חשבתי שהיא הופיעה בהצגות בברודווי או משהו כזה. אני לא מאמינה שהיא הסתירה את כל זה ממני. הדבר היחיד שאי פעם סיפרו לי על אבא שלי זה שהוא זבל ושהוא לא רוצה שום קשר איתנו. טוב, כנראה רק עם אימא שלי. הוא אפילו לא יודע שאני קיימת. לא ידעתי שהוא היה במועדון אופנועים או שאימא שלי התעניינה אי פעם באופנוען.

"סטבין התחיל להגיע מדי לילה ולבקש אותי," היא אומרת ומצילה אותי מהמחשבות המלחיצות שלי. "הוא אמר לי שאני לא צריכה להיות במקום כזה ושכדאי שאתן לו לדאוג לי. היססתי בהתחלה, כמובן. בכל אופן, החשבונות החלו להיערם מהחיים בניו־יורק וההורים שלי לא היו מוכנים לדבר איתי. ואז סטבין ואני התחלנו להתקרב, אז הסכמתי. הוא נתן לי עבודה ודאג לך לדברים. התאהבתי בו. עד אתמול בלילה." היא עוצמת עיניים בחוזקה כדי שלא תצטרך להסתכל עליי שוב. האווירה בינינו מתמלאת לפתע במתח ומפתיעה אותי. אני מתמקדת בה ומנסה להבין את מקור המתיחות הפתאומית.

"עבדנו במשרד של סטבין עד מאוחר כשהנייד שלו החל לצלצל. כשהוא ענה, היחס שלו השתנה במאה ושמונים מעלות. הוא אמר לי לאסוף את הדברים שלי וללכת הביתה מייד, אבל כנראה לא הייתי מהירה מספיק. שני קציני משטרה נכנסו למשרד ואחריהם אנשי הביטחון של סטבין. אני הייתי ליד השולחן שלי וכיביתי את המחשב כששמעתי שתי יריות. רצתי לתוך המשרד, בחרדה שירו בסטבין ובשומרים שלו." היא משתהה ומגרדת את המצח שהחל להתכסות בזיעה. "כשראיתי את השוטרים מתים על הרצפה ברחתי. שמעתי את סטבין מצווה על השומרים שלו לרדוף אחריי. אחד תפס אותי ונלחמתי בו, אבל הוא סטר לי. בעטתי לו בביצים ורצתי למעלית," היא אומרת בלחץ. המילים יוצאות מפיה במהירות כזו שקשה לי לעמוד בקצב. "אה," היא מגמגמת. עיניה פקוחות במבט של אי־אמון. "סטבין יצא מהמשרד שלו כשהוא מכוון אליי אקדח, אך למזלי הרב דלתות המעלית נסגרו לפני שהוא הצליח לירות." גופה מתוח ורועד. היא לא מספרת לי את כל הסיפור. אימא שלי שקרנית עלובה. אני בטוחה שהיא מסתירה משהו כי היא רועדת, מגמגמת ונראית לחוצה. זה מלחיץ אותי. הסכנה שכנראה מאיימת עלינו חמורה ביותר, ואני צריכה לדעת הכול.

"התקשרתי לאבא שלך. הוא יגן עלינו עד שנחשוב על הצעד הבא שלנו," היא אומרת ומביטה בי. גופה נראה לפתע רגוע ושלו.

"אבא ש־שלי?" אני מגמגמת, מבולבלת מהעובדה שאנו בדרך לגבר שאימי רצתה להרחיק אותי ממנו, האדם האחרון שאי פעם חשבתי שאימא תפנה אליו לעזרה.

"בכל אופן, סטבין הוא אדם בעל השפעה רבה. אני לא בטוחה עד כמה הוא מקושר, כך שלעזוב את ניו־יורק זו האפשרות הטובה ביותר שלנו." היא מסתכלת עליי כמצפה לתגובה, מתעלמת מהשאלה שלי על אבא.

"בול יגן עלינו," היא אומרת, מנידה בראשה בביטחון עצמי.

"אני צריכה עוד לעכל את כל המידע הזה," אני אומרת ומתנשפת, מבחינה בפעם הראשונה שעצרתי את הנשימה. אצבעי המורה והאגודל מתעסקות עם השפה התחתונה שלי וזה משהו שהפסיכולוגית שלי, ויקטוריה, אמרה שאני כנראה עושה כשאני לחוצה. אימא סיפרה לי שכשהייתי צעירה יותר התנהגתי כמו אבא שלי וזה הדאיג אותה וגרם לה להרגיש שאני זקוקה לפסיכולוגית. האמת היא, שאני שונאת את ויקטוריה. היא תמיד מצדדת באימא, גם כשאני יודעת שהיא טועה. הדבר היחיד שוויקטוריה אמרה שנשמע הגיוני, זה ההרגל העצבני שיש לי לשחק בשפה התחתונה שלי. פעם לא נהגתי להבחין בכך בכלל, אבל עכשיו אני תופסת את עצמי עושה את זה כשאני משקרת או עצבנית, או שניהם.

"תראי, אני יודעת שאת לא יכולה להבין כרגע," אימי אוחזת בידי בשתי ידיה. החיבה החדשה הזאת אינה משפיעה עליי, היא לא הפגינה שום אינסטינקט אימהי מאז החלה לעבוד אצל סטבין. אני מורידה את האצבעות משפתיי וגופי מתכווץ מהמגע. "אנחנו זקוקות לסוג העזרה שרק מועדון של פורעי חוק כמו של אבא שלך יכול להעניק לנו. לא אתן להם לפגוע בך או לגרור אותך לעולם הנוראי שלהם. את לא תהיי כמוהם, דני. יש לך עתיד, אל תשכחי את זה." היא מביטה ישירות בעיניי.

"בסדר," אני אומרת, בהלם מהאימא לדוגמה שלפתע יושבת מולי.

"הם פורעי חוק, דני. הם ינסו לגרור אותך לחיים הסוטים שלהם." היא נאנחת. "הם אכזריים וחזירים. אל תיתני להם להוליך אותך שולל." היא מתחילה לנשוך את שפתה התחתונה ומושיטה את ידה לכבות את האורות מעלינו. כרגיל, היא סיימה לדבר ולא משנה כמה אתווכח, דעתה לא תשתנה.

אבל למה שאבא שלי יעזור לנו אם לא אכפת לו מאיתנו? האם היא סיפרה לאבא עליי בשיחת טלפון? אם מועדון האופנוענים נוראי כל־כך מבחינה מוסרית, למה אנו רצות אליו לעזרה?