אבק השטן 5: מה שעלול להרוג אותנו

1 בול

שלושה חודשים לאחר מכן

אני יושב בבר עם כוס ביד ומסתכל על הנוזל הכתום. בראשי אני יודע שאני לא זקוק לזה, אבל אני לא מצליח להוריד את הכוס. התחלתי לשתות בהגזמה לאחר שאיבדתי את האישה שבה הייתי מאוהב בסתר במשך זמן רב. זה עזר להקהות את הכאב שהשתרש בנשמתי.

אני אומר לכולם שאני יכול להפסיק מתי שארצה, אך האמת היא שאני לא כזה בטוח. כשאני לא שותה לפחות משקה אחד ביום אני מתחיל להזיע ואני רוצה להקיא. אני כמעט לא מצליח לרכוב על האופנוע מרוב שידיי רועדות. הדבר היחיד שאני חושב עליו זה מתי אזכה ללגימת האלכוהול הבאה.

נהגתי להיות פורע חוק חסר רחמים. כשצעדתי ברחוב אנשים היו זזים לצדדים מרוב פחד. עכשיו אני מדדה ברחוב, הכול מטושטש והזמן עומד מלכת. אני חושש שאלו שפחדו ממני בעבר מביטים בי כיום במבטים מלאי רחמים, צופים בעוד נשמה אבודה שמסתובבת בסבל ובייסורים.

כל מי שקרוב אליי שואל אותי באופן יום־יומי אם אני בסדר, ואני תמיד עונה שאני בסדר גמור, מפני שאני חייב. אני הנשיא של 'אבק השטן', אני דואג לאנשים שלי, לא הפוך.

"בול, נראה לך שתרצה לשתות כוס מים? להירגע מעט?" ארנולד שואל כשהוא מחליק כוס מים מלוכלכת על הבר. אני מוריד את הראש לאט ומזעיף פנים אליו. הוא חש באגרסיביות שלי והגבה שלו, עם העגיל, מתרוממת כשהוא מרים ידיים בכניעה. מי, לעזאזל, הוא חושב שהוא? למה הוא שואל אותי אם אני רוצה כוס מים?

"אולי פשוט תיתן לי את הבקבוק המזדיין כמו שביקשתי ותפסיק לשחק אותה נשמה טובה?" אני מחליק את הכוס הריקה אליו, והזכוכית מחליקה על השיש הסדוק. הוא תופס אותה ומניד בראשו כשהבעה ביקורתית מתפשטת על פניו.

שנים רבות עברו מאז הפסקתי לשים זין על מה שאנשים חושבים עליי. שיזדיין. אני מוציא את חפיסת הסיגריות, שולף סיגריה בעזרת השפתיים, מדליק אותה ונותן לעשן למלא את ריאותיי. אני בוהה בקצה הבוער של הסיגריה ותוהה איפה, לכל הרוחות, טעיתי. האם אלו החיים שמגיעים לפורע חוק?

ארנולד מטיח את הכוס בדלפק ומושך את תשומת ליבי. "קח את זו, ותדע שזו האחרונה שלך," הוא אומר בפנים חמורות.

אני נושף את העשן בפניו ומסתכל על הכוס שמולי. ויסקי מהול בקולה. "לא ביקשתי את זה, או את הדעה שלך," אני מלגלג. רציתי את הבקבוק הארור, לא את זה.

"אתה שיכור מהתחת, בול, לך הביתה." אני מגחך כשארנולד משלב זרועות ומעמיד פני קשוח. הוא צעיר וטיפש, אבל המילה 'קשוח' לא נמצאת בלקסיקון שלו. הוא עומד לגלות מה זה 'קשוח'.

"אני לא שיכור מהתחת ותפסיק להתנהג כמו נקבה." אני לוגם מהמשקה. הצריבה אינה מספיקה, אך הטעם מניע אותי לגמוע לגימה גדולה יותר. אני תמיד רוצה יותר, אין מספיק אלכוהול בעולם כדי להרוות את צימאוני כי הנחמה שאני מחפש לא תימצא בשוט של ויסקי בבר.

אני זקוק לאישה.

מישהי שתעמוד מאחורי הכיסא שלי כשאני מנחית את הפטיש בסוף מפגש ב'כנסייה'.

מישהי שתרכב מאחוריי על האופנוע בסופו של יום ארוך.

מישהי שתחזיר לי כמו שצריך כשאני עצבני.

אני זקוק לאישה חוקית.

דלת הבר נפתחת ופוגעת בקיר. אני מפנה את מבטי בעצלתיים לכיוון ומגלה את שאדו. שערו השחור אסוף לאחור ועיניו הכחולות מביטות בי במבט מאשים.

אלוהים אדירים. למה הוא פה?

שאדו הוא בעלה של בתי, דני. אך הוא יותר מזה. הוא גם הסגן שלי. אצבעותיי נצמדות לכוס כשאני מפנה את עיניי לארנולד. אני לא מאמין שהיה לבן־זונה אומץ להתקשר לשאדו, כאילו אני איזה ילד שיצא לבלות אחרי כיבוי אורות. אני צריך למשוך את ארנולד מהבר ולקרוע אותו במכות. "התקשרת לחתן שלי שיבוא לאסוף אותי, ארנולד?" אני שואל בקול נדהם.

"מצטער, גבר, אבל אתה בן־זונה מפחיד כשאתה שותה." הוא מושך בכתפיו ומתרחק מהבר. לא הייתי שיכור עצבני בעבר אך לחיים יש דרך להפיל אדם לקרשים כשהוא כבר גמור. אתה אמור לגדל זוג ביצים ולעבור את החרא, או לשכב כמו סמרטוט רצפה ולתת לחיים לדרוך עליך.

שאדו מתיישב לידי. אני מסובב את הכוס בידי ונמנע מקשר עין איתו.

"יש עליך נשק?" שאדו שואל.

אני מסתכל עליו. איזו שאלה טפשית זו? "ברור." אני תמיד נושא נשק. כנשיא 'אבק השטן', האויבים תמיד בסביבה. לפני שאני מספיק לקלוט מה הוא עושה, שאדו פותח את הווסט שלי ומושך את האקדח שלי מהחגורה.

אני קם, עצבני ומושפל. יש שני חוקים פשוטים שאתה חי לפיהם אם אתה רוצה לשמור על השיניים שלך במועדון שלי.

החוק הראשון, אל תיגע באופנוע של גבר אחר.

החוק השני, אל תיגע באקדח של גבר אחר.

זה פשוט מאוד.

"אנחנו עושים את זה כבר שנים, בול, אז מה אתה מחליט? בדרך הקלה או הקשה?" שאדו נשאר רגוע לחלוטין כשהוא מרים את הכוס שלי ולוגם ממנה. אני נושך את השפה התחתונה ועוצם עיניים. ג'ינג'ית אנרגטית מלאת קימורים עולה בראשי, אישה שנהגה להפוך את חיי למשעממים פחות. אני פוקח את העיניים בכוח ונושם עמוק.

הוא צודק, זה נכון, זה קורה כל שנה ביום ההולדת של באבז, וזה לא הולך ונעשה קל יותר. באבז לא הייתה האישה החוקית שלי, אך היא הייתה צריכה להיות. הייתי צריך לקחת אותה מהעולם הזה ולברוח איתה.

אבל היא לא הייתה שייכת לי. היא הייתה רכושו של סגן הנשיא הקודם שלי.

רציתי אותה מרגע שראיתי אותה, אז הפכתי אותה לשלי בדרך היחידה שהכרתי ובכך הפרתי חוק במועדון, מה שממש לא הזיז לי. שכבתי איתה מאחורי גבו של חבר מועדון אחר.

אותה ג'ינג'ית עגלגלה תפסה אותי ואני לא מצליח לשכוח אותה, לא משנה מה. אהבתי את חיי לפני באבז. היה לי כסף, כבוד ואת המועדון שלי. נשים השליכו את עצמן עליי. אבל אז באבז נכנסה לחיי והבנתי שלא ממש חייתי עד לאותו רגע. הבנתי ששום דבר מזה לא היה שווה בלי אישה לצידי. התאהבתי באישה שלא הייתה שלי והגורל הארור גרם לי לשלם מחיר בכך שלקח אותה ממני.

טפיחה על גבי מנתקת אותי מהגיהינום שלי ואני מוצא את שאדו דוחק בי לכיוון הדלתות.

"קדימה, בוא ניקח אותך הביתה. אם דני הייתה רואה אותך ככה היא הייתה מתחרפנת," שאדו מודיע לי.

אני קופא. המבט בעיניו של שאדו פוגע בי. הוא נהג להעריץ אותי, לפחד ממני, לכבד אותי. עכשיו הדבר היחיד שאני רואה בעיניו זו סימפטיה. הוא מרחם עליי ואני שונא את זה.

לאף אחד אסור לרחם עליי. מגיע לי לסבול. אני משתחרר מאחיזתו, נעמד במקום וידיי נסגרות לאגרופים. "לך תזדיין, שאדו. אני בסדר, אני לא זקוק לעזרה שלך." אני דוחף אותו ממני ומנפח את החזה, מוכן לקרוע אותו במכות. אני לא בחור רגיש, אני לא מציג את הרגשות שלי בפומבי, ואני בטח שלא צריך את החתן שלי כבייביסיטר.

פניו מאדימות והוא מרכין את ראשו.

"בסדר? אתה חושב שזה בסדר?" הוא מצביע עליי. "אתה גמור לגמרי, בול. ואתה ככה מאז באבז מתה." הוא מסתובב ממני ומניד בראשו. הוא מעולם לא היה מסוג האנשים שמתעלמים מדברים. תמיד ישיר, ואני מכבד אותו יותר בשל כך. "אתה חייב לעצור ולחשוב לאן בדיוק אתה הולך ומה אתה רוצה, אחי."

אני מתקרב אליו ונצמד לפניו. הוא מפנה את עיניו הכחולות והקרות אליי. "המועדון הזה, זה מה שאני רוצה. נתתי הכול למועדון. אבל כשאני יושב בקצה השולחן הארור ההוא אני מרגיש שמשהו חסר. לא נראה לך שאני מנסה למצוא את המשהו הזה, בן?" אני שואל ישירות. "לא נראה לך שאני מנסה להתאפס?" אני טופח על ראשי, על המקום שבו השדים שלי מהלכים עליי אימים. "אני מוכן לעשות הכול כדי לחזור לעצמי."

שאדו מוצץ את השפה התחתונה שלו לפני שהוא מניד בראשו, חיוך קטן על פניו.

"אז אולי הגיע הזמן שתתרחק מהפטיש, בול, כי מה שאתה מחפש לא נמצא כאן."

עיניי נפקחות בתדהמה ואני לא בטוח אם זה בגלל נימת קולו או העובדה שאולי הוא צודק. "על גופתי המתה," אני אומר בקול קודר ויוצא החוצה, לשמש החמה והבוהקת.

אני מביט לאחור ורואה את שאדו מדבר עם הברמן ומשלם את החשבון שלי. צמיגים חורקים מעבר לפינה ומושכים את תשומת ליבי. אני רואה מקסיקנית צעירה רצה בטירוף במרחק של כרחוב ממני. שערה השחור מתנופף על גבה, פניה אדומות ומבועתות. היא יחפה ולובשת שמלה ורודה ומלוכלכת ורגליה פוגעות במדרכה מהר כל־כך שהיא נראית כאילו היא עפה, לא רצה.

אני מכווץ גבות בדאגה. היא הולכת ומתקרבת אליי ונראה שהיא מתמלאת הקלה כשהיא מבחינה בי. היא מתנגשת בי ונאחזת בווסט העור שלי. עיניה בצבע ויסקי והיא מביטה בי כאילו אני חבל ההצלה שלה.

"מה קורה מתוקה? דברי איתי." אני כורך זרוע סביב גבה. היא ספוגה בזיעה וריח של דבש מרחף באוויר סביבנו. היא מנסה לדבר אבל לא מצליחה להסדיר את הנשימה שלה. היא מפוחדת, וקטנה כל־כך. הדחף המגונן שלי נכנס להילוך גבוה והצורך להבריח את הבחורה מפה לתוך המיטה שלי נעשה עדיפות עליונה מבחינתי.

אני חופן את פניה ומביט בעיניה. "תנשמי, את בטוחה," אני לוחש כשהיא נושפת נשיפה רועדת ועיניה לא עוזבות את עיניי.

שפתיה נפערות כשהיא מניחה את ידיה על ידיי. התחושה עושה לי משהו. היא מהממת והעובדה שהיא נצמדת אליי ככה מעניקה לי הרגשה נפלאה. אני הולך לאיבוד בעיניה המזוגגות. אני כל־כך לא ממוקד, שאני לא קולט שהוואן השיג אותה.

הדלת בצד הנוסע נפתחת ושני גברים בבנדנות ירוקות קופצים ממנו ומתנפלים עלינו. אני מזהה אותם מיד לפי הבד הירוק שסביב ראשיהם.

היא משתוללת וצורחת בספרדית. אני מנסה לאחוז בה חזק בניסיון נואש להציל אותה. בד שמלתה נקרע מבין אצבעותיי ושנייה לאחר מכן היא נזרקת לתוך הוואן.

שני גברים מכוונים אליי אקדחים, אני לא מרפה ומזנק לעבר הוואן.

"תזרקו את הנשק!" שאדו דורש מאחוריי בזמן שהוא מכוון אליהם את האקדח שלו.

הם נכנסים לתוך הוואן, טורקים את הדלת ומסתלקים תוך שניות. ריח האגזוז וניחוח הבושם הם הראיות היחידות שנותרו למה שהתרחש. אני רץ אחרי הוואן ומנסה לשנן את מספרי לוחית הזיהוי.

"מה זה היה, לעזאזל?" שאדו שואל כשאני חוזר ועולה למדרכה.

"אין לי מושג, אבל אני רוצה שתברר," אני מתנשף, חסר אוויר.

"ראית את הבנדנות?" שאדו שואל ואני מהנהן בפנים מתוחות.

לפני כמה שנים המועדון שלנו הותקף, באבז נהרגה והשאירה אותי לסבול. עוד אחד מאנשיי כמעט נהרג באותה תקרית. כל חבריה של הכנופיה שעמדה מאחורי התקיפה נוהגים לעטות בנדנות ירוקות כאלה. זה סימן ההיכר שלהם.

חשבתי שהכנופיה התפזרה כשהמנהיג שלה, אוגוסטוס, מת. נראה שטעיתי.

אנאהי

אני צורחת ובועטת ושורטת כל דבר שנוגע בי בתקווה שמישהו ישמע אותי ויתקשר לרשויות. לא ברחתי והגעתי עד לכאן כדי שיחזירו אותי לטקסס.

שניים מאנשיו של אלבארו מפילים אותי לרצפה. אחד מהם מצמיד את ברכו לגבי ודוחף אותי לתוך המושב ושניים אחרים קושרים את ידיי מאחורי גבי. פניי מתחככות במושב העור הגס ולחיי צורבת. מישהו מהם מנסה לדחוף לי בנדנה לפה, אך אני סוגרת את הפה בכוח ומסרבת לשתף פעולה. הוא תופס בלסת שלי ולוחץ חזק כל־כך שאין לי ברירה אלא לפתוח את הפה. אני צורחת כשהוא דוחף את הבד לפי ושפתיי שורפות. כדי להשתיק אותי הוא דוחף את הבד עמוק יותר ואני כמעט מקיאה.

אלבארו מסתובב ממקומו במושב הקדמי ומסתכל עליי בעיני נחש. שערו השחור מסורק לאחור והבעתו רגועה. "הרמאנה, ככה את עוזבת אותי?" הוא שואל בקול מקפיא ואני רוצה לבכות. הוא קורא לי 'אחות' וזה מרתיע אותי. שערי מכסה את פניי ואני מתנשמת בכבדות. אני לא מנסה לענות. אני עוצמת את עיניי, והאופנוען שבו נתקלתי עולה במחשבותיי. הייתי צריכה להמשיך לרוץ.

אלבארו אוחז בסנטרי ומושך אותו מעלה כדי שאסתכל בעיניו. "את שלי, אנאהי, אין לך לאן לברוח," הוא מודיע לי לפני שהוא מהנהן לאחד מאנשיו. "תמיד אמצא אותך."

אני משתחררת מאחיזתו במשיכה של סנטרי, מביטה לאחור ורואה שאחד מאנשיו, ההוא עם הזקן, מחזיק מזרק בעל מחט ארוכה.

"רק משהו קטן שיקל עלייך בנסיעה הביתה," אלבארו אומר. זיעה מתפרצת מכל נקבובית בגופי. הוא מרים את חצאיתי ומוריד את התחתונים מעל ישבני. אני משתוללת והדמעות שנלחמתי לא לבכות זולגות ללא שליטה מעיניי ומקשות עליי לראות.

המחט חודרת לעורי והכול מתערפל כשליבי מאט את הקצב הכאוטי שלו.

"אני חייב להודות, חשבתי שאמצא אותך מהר יותר." אלבארו מגחך. "סוחרת הסמים הטובה ביותר שלי נעלמה לשבוע וגרמה לצניחה חדה במכירות שלנו." הוא מלטף את לחיי ועיניי מתגלגלות מסם ההרגעה. "אני מקווה שהוצאת את זה מהמערכת, אנאהי, מפני שאם החרא הזה יקרה שוב אדרוס אותך בעצמי בפעם הבאה," הוא מאיים לפני שהוא דוחף את ראשי ממנו בגועל.

עפעפיי נעשים כבדים ועולמי נצבע באפלה קטיפתית.

בול

יום למחרת

אני ממצמץ, פוקח עיניים ומרגיש שהראש שלי מתפוצץ. החדר מטושטש בהתחלה, לפני שאני מצליח למקד את העיניים.

אני שרוע על המזרן, ראשי וזרועי מתנדנדים מקצה המיטה. לונדון גונחת ומסתובבת על הצד. פאק, מתי זה קרה?

לונדון היא בחורה מתוקה עם המבטא הבריטי הסקסי ביותר שאי פעם שמעתי. פגשתי אותה בבר לפני שלושה חודשים. ארבעה משקאות לאחר מכן, הבאתי אותה לפה והיא לא עזבה מאז. היא מופנמת, לא אומרת הרבה, מסתורית ומתנשאת. זה בסדר גמור כי אני רוצה רק לזיין אותה.

אבל היא לא זונת מועדון. הבנות ההן עוברות בין הגברים ללא שום חרטה. לונדון שוכבת רק איתי. אני לא אוהב אותה, ממש לא. יש בינינו רק סקס.

אני גונח ומתרומם, גופי רועד מהצורך במשקה נוסף. אני בולע והלשון שלי מחוספסת כמו נייר שיוף בתוך פי. אני דוחף אותה בעדינות ועיניה נפקחות. "את חייבת ללכת, את יודעת שאני לא אוהב שאת ישנה פה," אני מודיע לה בקול יבש. כשבחורות נשארות לישון אצלך הן מתחילות לפתח כל מיני ציפיות לכל מיני דברים, דברים שאני לא רוצה שייקרו איתה.

"התקשרת אליי בחמש לפנות בוקר, בול. מה ציפית?" היא עונה, חצי ישנה. אני מניד בראשי אך לא מצליח לזכור יותר מדי מאתמול בלילה.

אני מושיט את היד ועוזר לה לקום. ריח הבושם היקר שלה מחמיר את כאב הראש שלי. "תאספי את הדברים שלך ותעופי." אני צובט את גשר האף ומנסה להרגיע את הפיצוצים בראשי כשאני מושיט לה את חולצת המשי הלבנה שלה.

היא נועצת בי מבט זועם ולובשת אותה. "כמה זמן נמשיך לעשות את זה?" המבטא הבריטי שלה גורם לי לזקפה.

"אנחנו לא נמשיך, ובשם אלוהים תסתמי את הפה שלך." אני מרים את היד כדי שתפסיק לדבר כי כל מילה שיוצאת מפיה היפה מחמירה את הכאב שבראשי.

דפיקה נשמעת בדלת בדיוק כשאני מצליח להפסיק להתנדנד. בובי נכנס. לונדון חולפת על פניו בכעס, מגפיה היקרים נוקשים על רצפת העץ. היא שונה מאוד מהבנות כאן. היא בחורה איכותית ויש לה כסף. למה היא שוכבת איתי, ממש לא ברור לי.

בובי צופה בלונדון חולפת על פניו לפני שהוא מחזיר את מבטו אליי. בובי הוא ׳קפטן הדרכים׳ וכנראה הקוץ בתחת הכי גדול שלי. הוא צעיר ותמיד מחפש צרות.

"לעזאזל, גבר," הוא אומר בגועל ומפנה את מבטו.

ואז אני מבחין בכך שאני עירום לגמרי. שיט, מתי איבדתי את הבגדים? אני אפילו לא יודע מה בדיוק קרה אתמול בלילה. אני לא מנסה להתכסות, מגיע לו על שנכנס לפה כאילו הוא בעל הבית.

"יש לך ריח של כוס, אחי," הוא מכווץ את האף.

אני משפשף את העורף ועיניי נוחתות על הסיגריות שלי. אני רוכן קדימה, מרים את הקופסה מהרצפה ומוציא סיגריה בעזרת השפתיים.

"אתה מתכוון לבהות לי בזין כל הבוקר או שיש לך משהו להגיד?"

"באתי כדי לספר לך שיש לנו זיהוי על לוחית הרישוי שביקשת שנבדוק," בובי מעדכן.

אני מייד מתעשת. לא הצלחתי להוציא את הבחורה מהראש מאז נתקלתי בה. אני חייב לברר מה הסיפור עם הכנופיה שלקחה אותה. "כן, אני בא," אני נוהם ובובי יוצא מהחדר. תוך כדי חיפוש אחר המגפיים שלי, אני בועט במשהו שנמצא מתחת למיטה. ליבי מזנק בהתרגשות כשאני שומע את הרעש המוכר של בקבוק ויסקי המחליק על רצפת העץ. אני עוצם עיניים ונאנח. אני לא בטוח אם אני שמח שמצאתי את הבקבוק, או מדוכא מכך שאני עבד לאלכוהול.

אני מתכופף להציץ מתחת למיטה ומוצא בקבוק כמעט גמור. אני מושך אותו החוצה, פותח את הפקק והארומה המתקתקה מברכת אותי בבוקר טוב.

אני עוצם עיניים ואומר לעצמי שאני לא זקוק לזה. אני אומר לעצמי להתרחק ולהפוך את היום ליום שבו אשתלט על החיים שלי. שזה יהיה היום שבו אצעד קדימה במקום לחיות בתחתית של בקבוק.

אני מרייר כשאני חושב על החמימות זולגת בגרוני, וכיאה לבן־זונה חסר עמוד השדרה שאני, אני נכנע, מצמיד את השפתיים לבקבוק וגומע את הכול.

אני מנגב את הפה ומשליך את הבקבוק הריק על המיטה. אני מתלבש ומחפש את המגפיים שלי בכל החדר, אך לשווא.

"אתה צוחק עליי!" אני צועק בכעס כשנמאס לי לחפש את המגפיים הארורים.

אני כבר מאחר ל'כנסייה', אז אני נכנע ועוזב. אני סוגר את הדלת מאחוריי ומגלה את הבגדים שלי זרוקים לכל אורך המסדרון, כולל המגפיים. התנהגתי כמו איזו כוסית שיכורה במקום כמו פורע חוק מזדיין, הנשיא של המועדון הזה.

אני מתיישב ליד השולחן ומוריד את הפטיש כדי למשוך את תשומת לב כולם. "אתמול בחורה צעירה נרדפה באמצע הרחוב ונחטפה על ידי חובשי בנדנות ירוקות. אולי זה רק צירוף מקרים, אך הגברים שהרגו את באבז וירו בבובי חבשו בנדנות ירוקות," אני מיידע את כל הנוכחים. "רשמתי את מספר לוחית הרישוי כדי שנוכל לבדוק את זה, ונראה שמצאנו התאמה."

"התקשרתי לזיק וביקשתי מהחברה שלו, שהיא השריף שם, לבדוק את לוחית הרישוי עבורנו," ליפ מעדכן, "היא אמרה שהוואן שייך לבחור בשם אלבארו אנטוניו, שנעצר בעבר בחשד לעבירות סמים. זיק אמר שהוא חושב שהבחור שייך לקרטל מקסיקני שפועל בצד השני של הגבול עם טקסס."

"למה הוא חושב ככה?" אני שואל.

"כי הוא נהג לקנות מהם סמים,״ ליפ מגחך, ״אבל אחרי שהם שמעו שהוא מזיין שריף, הם אמרו לו להסתלק."

כולם צוחקים. כולנו ידענו שהמועדון של זיק יאבד הרבה מאנשי הקשר שלו כשיגלו עם מי זיק שוכב.

"בכל אופן, הוא אמר שהוא יכול להשיג לנו את המיקום, אבל שזה יעלה לנו. הוא רוצה שנביא איתנו בחזרה ציוד ונמכור לו," ליפ מציין, וב'ציוד' מתכוון בעצם לסמים.

אני מסתכל על הבחורים. "כולם בעד?"

כולם מאשרים.

"אז מי ייסע לשם?" שאדו שואל באדישות, כאילו זה לא כזה סיפור.

"אני."

עיני כולם ננעלות עליי כאילו נטרפה עליי דעתי, אך אני מסרב להישאר פה. הבעת פניה של האישה ההיא נצרבה במוחי ואני לא יכול להפסיק לחשוב עליה. אולי מפני שקשה לי לראות אישה סובלת, או מפני שהמחשבה על הקרטל שמשתולל חופשי מרתיחה את דמי. כך או כך, השטן עומד להגיע לעיר שלהם ולעשות בה שמות.

"אתה צריך שמישהו יתלווה אליך, בול," שאדו אומר, "אז גם אני הולך." הוא מביט בי בפנים רציניות.

"אתה סגן הנשיא שלי. אני צריך אותך פה למקרה שמשהו ישתבש."

"אתה מטורף אם נראה לך שאשב פה ואתן לך להתעסק עם הקרטל לבד." הוא נעמד. המזג שלו דומה מאוד לשלי. הפיוז תמיד מוכן, מספיק משהו קטן כדי שיידלק.

"אני אלך איתו."

אני מביט לקצה השולחן, סקרן לדעת מי אמר את זה, כשעיניו של קיין פוגשות את עיניי.

"אל תיעלב, אבל אתה טירון," מעיר בובי.

כשאתה טירון אתה עדיין לומד את העסק ולא הושבעת כחבר מן המניין. טירונים עדיין צריכים להראות מה הם מסוגלים להביא לשולחן, וכמה הם מסורים למועדון.

"אף שאני עדיין לא חבר, אני נאמן, והגבר המתאים למשימה," קיין מושך בכתפו, לא מושפע בכלל מהעלבון של בובי. "אם זה בצד השני של הגבול, אז אני האיש שלך. אני מכיר את האזור כמו את כף היד שלי."

אני לא יודע הרבה על קיין. הוא שקט ומאיים. למעשה, זה המשפט הכי ארוך ששמעתי ממנו מאז קיבלתי אותו כטירון. אם הוא יבוא ויתרום לי מהמומחיות שלו, הוא יהיה נכס למועדון. "בסדר," אני אומר בתסכול.

"אז סגרנו. קיין ובובי הולכים," שאדו מעדכן ונעמד כאילו העניין סגור.

"אנחנו צריכים עוד אנשים," אומר בובי.

"נראה לך שהם מטומטמים? אם כל המועדון ייכנס על אופנועים לטריטוריה שלהם, הם ייבהלו והסיכוי שנצא משם עם משהו קלוש," אני אומר.

הוא מהנהן בהבנה.

"אני מסכים," אומר שאדו. "תשמרו על קבוצה קטנה. תגששו ותתקשרו אלינו עם הפרטים."

הקול של שאדו מעצבן אותי. מתי בפעם האחרונה יריתי בבן־זונה הזה? "אתה סגן הנשיא שלי, שאדו. סגן! אני הנשיא וכך זה יהיה עד שיתלשו את הווסט מגופתי. אני זה שקובע את החוקים." נמאס לי כבר מהניסיונות שלו לחתור תחתיי. אני אולי לא לגמרי ממוקד, אבל יש לי את הסיבות שלי וזה עדיין המועדון שלי.

"וכסגן הנשיא שלך אני מוודא שאתה מוגן. אם תיקלע לבעיות שם, תצטרך את האנשים שלך," שאדו מבהיר.

אני נושך את הלשון ומרים את הסיגריות מהשולחן. "נצא בזריחה," אני רוטן.