אגדה או מציאות

עם קום המדינה, נפתחו שערי ארץ ישראל בפני עולים מכל קצוות תבל.

הכמיהה להגיע לירושלים בערה גם בליבותיהם של רבים מיהודי אירן, שהתקבצו לקהילות במדינה רחבת הידיים ובנו להם חיים בכפרים ובישובים שונים, בעיירות ובערים קטנות וגדולות.

את החלום להתיישב בארץ הקודש הם נשאו עמם שנים רבות, וכשהוכרזה עצמאותה של מדינה יהודית לא היה גבול לשמחתם.

עם זאת, משפחות רבות ברוכות ילדים עמדו בפני דילמה קשה. כל כך הרבה תהיות התעוררו. איפה מתחילים ומה עושים קודם? מוכרים את הבית ואת החפצים שנאספו בו? מה כדאי לקחת למסע, ומה לא? ואיך אפשר להשאיר מאחור את זיכרון החוויות שליוו אותם מהיום שבו נולדו? זיכרונות מהוריהם, מסבא ומסבתא, מהחגים ומהמסורת שעל יסודותיה התחנכו במשך שנים.

ציון והלן משיח היו זוג נשוי והורים לילדים, וההתלבטות לא פסחה גם עליהם. מצד אחד, רעיון העלייה מאוד קסם להם, ומצד שני הם היססו. מה מחכה לנו בארץ ישראל? האם הפרנסה תהיה מספקת? ובמקרה שלא ימצאו את מקומם ולא יסתדרו בחיים החדשים, האם יוכלו אי פעם לחזור לכאן, לארץ שבה נולדו ושהייתה ביתם כל כך הרבה שנים? והשפה? גם ללמוד עברית זה לא פשוט בגילם, ובלי לדעת את השפה המדוברת אי אפשר להסתדר בארץ חדשה.

ציון היה צורף במקצועו, ומי מבטיח לו שיש מקום לצורפים בארץ שזה עתה נוסדה? השאלה הזו הציקה לציון ולא נתנה לו מנוחה.

"סע לשם," אשתו יעצה לו, "ותברר מה המצב בענף הצורפות." הלן הייתה מעשית כדרכה.

ציון שמע לה וטס לישראל, ולאחר ברור יסודי שערך הוא חזר עם תשובות מעורפלות למדי.

"נו, מה הצלחת לברר?" שאלה הלן.

"חבר שלי, אלישע, לקח אותי לסיבוב," הוא ענה. "בתל אביב יש כמה צורפים, שמתרכזים כולם ברחוב בשם 'אלנבי'. הלכתי לשם וראיתי שחנות אחת הייתה מלאה בקליינטים, וזו הצמודה לה הייתה לגמרי ריקה. איש לא מבין ולא יודע על מה ולמה."

הלן, כך נראה, הייתה פחות מעוניינת בעובדות שמסר לה. מחשבותיה היו נתונות לעניין אחר לגמרי.

"אז מה נעשה? אנחנו מוכרחים לעשות שינוי. שכחת שיש לנו את לואיז?" היא שאלה.

"מה זאת אומרת 'מה נעשה'? כמוה כמו כולם," ציון לא ירד לסוף דעתה. למה היא מתכוונת?

"ציון! אתה הרי יודע עד כמה היא כרוכה אחרי בחור מוסלמי, ובאיזו התלהבות הוא רודף אחריה."

"דלוקה או כבויה, היא תעשה מה שאומרים לה. מוכרחים להרחיק אותה ממנו. לא נשאיר אותה כאן לבדה, ובכלל, לא נסכים שהיא תיפגש איתו. כל כך חששנו להתבוללות ילדינו, ובשום פנים ואופן לא ניתן לזה לקרות."

"לא, ודאי שלא, אבל היא כמעט בת עשרים ואחת. על פי החוק, היא נחשבת לבוגרת ויכולה לנהל את חייה כרצונה. אתה יודע שהיא כבר הולכת למסיבות ומתרועעת שם עם אנשים מכל הסוגים. את חלקם היא הכירה באוניברסיטה, ויש כאלה שפגשה במועדון היהודי. איך נוכל לעצור בחורה שכבר עומדת ברשות עצמה?"

הלן לא גילתה לציון שלואיז ביקשה רשות להביא את עומאר, ידידה המוסלמי, לארוחה בבית הוריה, ודווקא לקידוש ולארוחת ערב שבת. הוא כל כך רצה להכיר את היהודים, ובעיקר את בני משפחתה של חברתו ללימודים.

כשקרב סוף השבוע, הלן החליטה לענות בשלילה.

היא צפתה מראש מה עלול לקרות. ציון יחמיץ פנים וישתוק כל הערב, אולי אפילו יתפרץ ויעליב את הבחור. מוטב יהיה להסביר ללואיז את הסיבה לסירוב, ולמנוע ממנה עוגמת נפש רבה.

"את רואה," הפנים של ציון האדימו מכעס. "זו בדיוק הסיבה שמוכרחים לעזוב ולעלות לישראל. הקשר שלה עם הבחור המוסלמי רק הולך ומתחזק, ואנחנו מוכרחים לעשות הכול ולהרחיק אותה מהטיפוס הזה. הוא נטפל אליה ויהרוס את חייה. רק צרות יהיו לה בגללו."

"מה אתה מדבר," הלן מחתה. "עומאר גם הצטרף למועדון היהודי הציוני. מלמדים אותם שם עברית, ממלאים אותם בציונות, מלהיבים את הצעירים לעלות לארץ ישראל. אתה זוכר איך חינכנו אותם על ברכי המסורת והתפללנו יחד איתם עם הפנים לירושלים? אז ככה הם מחנכים גם שם, במועדון. האמת היא שאני לא מבינה איך הבחור הזה הגיע למועדון של יהודים, מה בכלל יש לו לחפש שם?"

"אני לא אתן לבתי הבכורה להתהולל, להמרות את פי ולשמש דוגמה רעה לאחֵיה!"

ציון דפק על השולחן באגרופיו. הוא כעס מאוד.

הלן כל כך נבהלה. היא לא ידעה איך עליה לנהוג. הרי גם ילדיה הבוגרים האחרים, שירין ושמואל, מבקרים יחד עם לואיז במועדון הציוני. פעם בשבוע הם הולכים לשם וחוזרים מאושרים. השליחים של הסוכנות מישראל עושים עבודה מצוינת ומעודדים אותם לעשות עלייה.

"מה לבחור המוסלמי ולכל זה?" שאל ציון בזעף.

"אתפוס אותה לשיחה מלב אל לב," אמרה הלן, שניסתה בכל דרך להרגיע את בעלה.

"אין שיחות ואין הנחות," ציון התעצבן. "אנחנו עולים לארץ ישראל כולנו יחד.

לא נשאיר את לואיז לבדה, בחורה יפה עם מגבלה כמו שלה. אני לא סומך על דודים ודודות, ולא על אף אחד מלבדנו. היא צריכה להיות איתנו!"

ציון התרומם מכיסאו ונעמד. הסתובב בחדר חסר מנוחה.

"בוודאי," הסכימה איתו הלן. "אבל יש לנו עוד זמן להחליט מה עושים. לא נעשה שום צעד פזיז, בטח לא לפני שהיא תסיים את לימודיה. אתה זוכר את לילי, הבת של השכנים? היא נפרדה מהמשפחה, נסעה עם חייל אמריקאי לניו ג'רזי וכולם נסעו אחריה להשתתף בחתונה."

"הלן, מה את מדברת. אני מתפלא עליך! איך את משווה את המקרה של לילי לבת שלנו. ללילי אין מגבלה, והחייל שלה הוא יהודי. זה אותו דבר בעינייך? וחוץ מזה, אל תשכחי שאף אחד לא חיזר אחריה והמשפחה שלה שמחה מאוד כשסוף סוף מישהו התאהב בה."

הלן שתקה. מסקנתה הייתה שדברי ההרגעה שלה רק מציתים את האש. היא חיפשה פיתרון, שבינתיים לא היה לה. איך עליה להתמודד עם המצב שהסתבך?