אגדה של אושר – כרך א

1

ג׳מה

אימא שלי תמיד אמרה שהתברכתי.

אולי נימת קולה הייתה סרקסטית והשבחים שהרעיפה לא היו כנים, אבל זה לא מנע ממני להסכים איתה.

באמת התברכתי.

נולדתי בקיץ, אהבתי ללמוד, והייתה לי ילדות מאושרת. טוב, מאושרת עד שאבא שלי נפטר משבץ פתאומי והותיר אותי ואת אחי הקטן, ג׳ושוע, נתונים לחסדיה של אימי השברירית, שהשתמשה בלעג כדרך להתמודדות עם האבל העמוק.

אבל משום שהתברכתי, ברגע שמלאו לג׳ושוע שמונה־עשרה והוא עבר לגור בדירה שכורה עם חברים, עזבתי גם אני את הבית והבטחתי לאימא שלי שתמיד אעמוד לרשותה. שתמיד אענה לטלפון, שתמיד אהיה הבת שלה, גם אם לא נראה שהבינה למה החיים, כמו שהגדירה את זה, ״מסבירים פנים לי ולא לה.״

כשאמרה שהחיים הסבירו לי פנים, היא התכוונה לכך שכשהגעתי לגיל עשרים ושלוש, כבר התפטרתי מעבודתי כסוכנת נסיעות ולא הייתי צריכה לעבוד יותר בשביל אף אחד. הפכתי למיליונרית בכוחות עצמי והשתחררתי מעול הפרנסה.

הכול הודות למשהו שהלהיב אותי עוד מתקופת הלימודים, התפתח לקריירה שסיפקה לי הכנסה מכובדת ואת היכולת לקנות בית אלגנטי בצבע סגלגל־בהיר, לסגור קרן פנסיה ולחיות סגנון חיים פזרני, אם רק הייתי רוצה חיים כאלה.

כמה חבל שהעדפתי לחיות בפשטות.

לא שתיתי ולא עישנתי. לא אהבתי מסיבות, ולא שמלות יקרות ואיפור. נכון, היו לי את כל החידושים האחרונים בתחום הצילום והמחשוב, אבל כל הפריטים האלה, כמו שאקלים חדשים, חבלים וגיר, היו מוכרים לצורכי מס בגלל העבודה שלי.

העבודה שאימא שלי לא הצליחה להבין. שהחברים מבית הספר עיקמו פנים בגללה ובני גילי האחרים הביטו בי בקנאה.

הייתי אחת ממטפסות הצוקים המעטות שעשו הון ביו־טיוב.

בחורה עם אצבעות חזקות וגוף גמיש מספיק כדי לטפס על סלעים מסוכנים, על צוקים ועל הרים שהטיפוס עליהם מורכב מבחינה טכנית.

בהתחלה היה מדובר רק בחסויות — נהניתי מנעלי טיפוס ומטייצים ספורטיביים בחינם כשניצחתי בתחרויות מקומיות ואזוריות — ואז התקדמתי להופעות מול קהל.

הרצאות קצרות שהתבקשתי להעביר במכוני טיפוס ברחבי ארצות הברית, הובילו לכך שחברות גדולות יותר הטיסו אותי לחו״ל למטרת בחינת מסלולים וקירות שפיתחו, וציטטו אותי במגזינים שהגדירו אותי כ״בחורה שכוח המשיכה שכח״.

ככל שהתפרסמתי, כך גדלו גם הפרסים שקיבלתי. התאפשר לי להתאמן עם הטובים ביותר ולהשתתף בתחרויות השמורות לאלופים בלבד.

נהניתי מכל סוגי התחרויות. אהבתי טיפוס על קירות במתחמים סגורים וגם אתגרים תחת כיפת השמיים. אבל באופן אישי הכי אהבתי לטפס סולו. בלי פרטנר, בלי מאבטח, בלי אף אחד שיתפוס אותי אם אפול.

באחד הימים עזבתי את העיר בחיפוש אחר מפל מים שדיברו עליו בכמה פורומים של טיפוס. טיפסתי על הסלעים הבוגדניים במשך ארבע שעות, כמעט נפלתי, עשיתי כמה טעויות והתגברתי על כמה מכשולים. באמת הרגשתי שאני הבחורה שכוח המשיכה שכח.

כל כך נהניתי מהחוויה, שפתחתי פרופיל משתמש והעליתי צילומים מהמצלמה שהצבתי בתחתית המפל. רציתי רק להראות בקצרה את המסלול שבחרתי, את החתכים שספגתי ואת הסרטון בהילוך מהיר שלי מטפסת על הסלעים מכוסי הטחב תחת זרם המים.

האור הכה במפל בזווית מושלמת ויצר קשתות מרהיבות. הצבעים נראו קסומים ורציתי להנציח את החוויה בהעלאה לרשת.

תייגתי כמה מכרים מתחום הטיפוס, נתתי לסרטון את הכותרת ״לשחות בשמיים״ והלכתי לישון.

כשהתעוררתי גיליתי שנעשיתי ויראלית.

והשאר שייך להיסטוריה.

עכשיו, בגיל עשרים ושש, כבר יש לי למעלה משלושה מיליון מנויים, הספקתי לצבור חיסכון שאפילו מנהל הבנק שלי קינא בו, וזכיתי להתפרנס ממה שהכי אהבתי לעשות.

התברכתי.

בכול, חוץ מאשר באהבה.

בחנתי באנחה את טופס הפרטים שמילאתי עבור אתר היכרויות. ב׳נפש בריאה׳ הבטיחו להתאים טיפוסים ספורטיביים לספורטאים מצליחנים שדומים להם.

ניסיתי להכיר גברים בשיטה שבה השתמשו פעם. יצאתי לכמה פגישות עיוורות שארגנו לי חברות, הסכמתי לצאת לשתות משהו עם בחורים שפגשתי במכון, ואפילו יצאתי למסעדה עם גבר שהתחיל איתי בתחנת דלק כשתדלקתי את הג׳יפ רנגלר בצבע חול שלי.

הוא הסתכל על צמיגי השטח, על הדפיקות שהרווחתי ביושר ועל פנסי הלד, ושאל אם זה הג׳יפ של החבר שלי. הוא לא נראה משוכנע כשאמרתי שהוא שלי, אבל הוא מייד נדלק מזה.

הייתי חייבת רכב שטח.

העבודה שלי — צילום הסרטונים ־ דרשה ממני לרדת לשבילים נידחים בחיפוש אחר סלעים שאיש עוד לא טיפס עליהם ואחר מפלי מים מסוכנים מכדי שאחרים ינסו אותם. עם הג׳יפ שלי לא חששתי לעבור דרך נחלים או להעפיל על גבעות כדי להשיג את הסרטון המושלם שיגיע למיליון צפיות תוך ימים ספורים.

הבחור בתחנת הדלק, שדווקא הסתקרן במקום להיבהל, ביקש ממני את מספר הטלפון שלי. הוא נראה די שפוי ולכן הסכמתי לתת לו אותו.

יצאנו, הוא אמר את כל הדברים הנכונים ולא הייתי עם אף גבר כבר שנים, כך שברגע של פזיזות הזמנתי אותו אליי הביתה ושכבנו. הסקס היה בסדר. היה לי יותר כיף כשטיפסתי על צוק, אם להודות על האמת, אבל נהניתי מהחברה.

למחרת בבוקר הוא הודיע לי שאשתו והוא ראו את הסרטונים שלי והוא נדלק ממני. נדלק מספיק בשביל לבגוד באשתו ולהוציא לי סופית את החשק לגברים.

מי היה חושב שבגיל עשרים ושש רוב האנשים הפנויים כבר הספיקו לצבור כאלה מטענים? להרבה מהם היה ילד, לפעמים שניים. חלק עדיין גרו עם ההורים, היו כאלה שנכוו מגירושים קשים ואחרים חיפשו רומנים מהצד בלי בושה. והרוב? הרוב היו שמנים, לא התעמלו והשאיפות שלהם הסתכמו בלהיפגש בסופי שבוע עם חברים מהעבודה ולשתות.

למה את עושה את זה?

עיוויתי שוב את הפנים אל הטופס באתר ההיכרויות.

כי את סתומה, זה למה.

שם: ג׳מה אשפורד

גיל: עשרים ושש

מראה חיצוני: בלונדינית, עיני דבש, מבנה גוף ספורטיבי אבל עם קימורים.

מוצא: חצי אמריקאית, חצי נורווגית.

מחפשת: גבר שאוהב לבלות בחיק הטבע. רווק. אוהב טיולים. שאין לו בעיה עם תנאי שטח קשים. אמין. טוב לב. נלהב. אינטליגנטי —

״אוף.״ מחקתי הכול. ״פשוט תוותרי, ג׳ם. תאמצי כלב שתוכלי לסחוב איתך לשטח ותשלימי עם זה שאת מצליחה בעסקים, אבל באהבה... את על הפנים.״

בהנהון הסכמה עם דברי החוכמה שלי עמדתי לסגור את האתר, אבל פרץ מרדנות זרם באצבעותיי והקלדתי מחדש:

מחפשת: גבר שתלטן ומסוכן שלא מפחד מאישה שכנראה מצליחה הרבה יותר ממנו. גבר שיודע לגרום עונג בלי לחשוב שהוא מתת־אל למין הנשי. גבר שיודע לבשל ולנקות, ולא צריך שהחברה שלו תהיה גם העוזרת. גבר שאין לו חמש־עשרה אקסיות, שני ילדים וכרס של בירה, ויודע להשתמש במברג. גבר שהוא... גבר. גבר כמו של פעם — עוקצני, אבל מתוק. מחוספס, אבל רך. מישהו שיסחף אותי בסערה, אבל עדיין יאפשר לי לפרוש כנפיים ובו־בזמן ידליק אותי לחיים במגע לשונו.

״את כזאת דפוקה,״ צחקתי לעצמי בזמן שמחקתי את כל הקטע, סגרתי את הדף והתחלתי להוריד את מסך המחשב הנייד. ״מספיק לפנטז על גברים מיתולוגיים שלא קיימים.״

התראה שהבהבה על המסך תפסה את תשומת ליבי והודיעה לי שהתפרסם פוסט חדש ב׳מטפסים אנונימיים׳. פתחתי בחזרה את המסך. עקבתי אחרי הקבוצה הזו כבר כמה שנים. היא הבטיחה מסלולים בתוליים, צוקים סודיים והרים לא מוכרים.

בכל השנים שבהן עקבתי אחריהם, מעולם לא התפרסמה שם הרפתקה אחת שעוד לא ניסיתי או הכרתי.

עד עכשיו.

לחצתי על הקישור, עברתי על התצלום המטושטש של מצבור הסלעים המכוסה עשבים קוצניים והדופק שלי התחיל להאיץ.

חאליסי מקנטקי

התגלה לפני יומיים בעומק הפארק הלאומי מאמות׳ קייב. נקיק נסתר מכוסה צמחיית פרא שנראה בלתי עביר. סימנתי את שביל ההגעה בסרט צהוב. לא ירדתי כי לא היה לי ציוד. מצריך רכב שטח, ואז ירידה רגלית תלולה. מי שיגיע אליו ראשון יוכל לתת שם לשביל. דרגת טיפוס? לדעתי פאקינג קשה.

בלב הולם העפתי מבט אל התרמיל המאובק והבלוי שלי שזרקתי ליד הדלת. כבר חודשים לא נתקלתי בטיפוס מלהיב ובכל זאת, החזקתי תיק ארוז עם מזון וציוד מחנאות, הסתובבתי תמיד עם אוהל ושק שינה בתא המטען של הג׳יפ, והיו בו גם חבלים וציוד טיפוס וצילום.

אוכל לצאת לדרך תוך דקות.

אוכל להיות הראשונה.

אוכל לתת למקום שם.

הגדלתי את התמונה ובחנתי בעיניים מצומצמות את הממדים ואת מתאר השטח. העמק שבו הוא הסתתר היה אפוף ערפל שטשטש את גבולותיו. עשבים הקשו לראות את קווי המתאר של הסלעים והצמחייה, וצללי הערב הסתירו את סודותיו של המקום.

לא הצלחתי להחליט מהתמונה אם המקום שווה את הנסיעה, אבל יכולתי לראות שהוא גדול. סלע ענקי היתמר מעל העצים שמתחת. יד אדם לא נגעה בו. הוא קרא לי לטפס עליו.

מה עוד כבר יש לך לעשות?

לא היו לי יותר תחרויות עד סוף השנה. לא קבעתי צהריים עם חברות או ארוחות ערב עם מחזרים פוטנציאליים. אפילו כלב להוציא לטיול לא היה לי. הייתי בחורה מצליחה, בריאה ובעלת עתיד מובטח מבחינת החופש הכלכלי. אבל... הייתי לבד, ולא אהבתי את הריקנות שהרגשתי כשלא היו לי אתגרים להסתער עליהם.

תראו לאן כמה ימים של ישיבה בטלה הביאו אותי...

התדרדרתי לשפל כזה שמילאתי פרטים באתר היכרויות. לא עניין אותי שזו הדרך שבה כל החברים שלי מבית הספר מצאו בני זוג. לא האמנתי לפרסומות שטענו שהיכרויות באינטרנט הן הרבה יותר בטוחות ויעילות מאשר הסתובבות בפארקים, בברים ובבתי קפה בחיפוש אחר החצי השני המיוחל.

הגיע הזמן שאשלים עם העובדה שחיי האהבה שלי כללו גרניט, קוורץ ובזלת במקום מישהו שיש לו דופק.

ולמען האמת? לא הייתה לי שום בעיה עם זה.

אבן לעולם לא תרמה אותך או תציק לך. היא לא תעמיד פנים שהיא מעוניינת בך בשביל הכסף שלך או תשקר שהיא פנויה ושפויה.

האבן היא נקייה, קרה ולא אכפת לה אם הצלחת לגבור עליה. ואם לא הצלחת, היא תגבור עלייך ותפיל אותך לאדמה עם עצמות שבורות.

אני הולכת.

קמתי, סגרתי את המחשב הנייד והכנסתי אותו לכיסוי המגן, ארזתי מטענים סולריים עבור הנייד שלי, המצלמה ושאר הציוד הטכנולוגי שנהגתי לקחת. בדקתי שוב ושוב שיש לי מספיק אספקה בתרמיל, לקחתי משואת איתור מהשולחן שליד החלון ויצאתי במהירות מדלת הבית.

אחרי שזרקתי את כל הציוד בתא המטען של הג׳יפ, חיפשתי את המספר של אחי בטלפון שלי.

אומנם נהגתי לצאת לדרך מתי שהתחשק לי בחיפוש אחר לונה פארקים עשויי גרניט, אבל זה לא אמר שהייתי חסרת אחריות. הייתה לי משואת איתור למקרה שאיפצע באופן רציני ואזדקק לחילוץ אווירי, מכשיר עיקוב ג׳י־פי־אס על הרכב למקרה שיגנבו לי אותו בזמן שאני מטפסת על צוק באיזה חור נידח, והקפדתי תמיד לכתוב לאחי לאן הובילה אותי ההרפתקה הספונטנית הבאה שלי.

אני: היי, ג׳וש. אני נוסעת. הפעם לפארק הלאומי מאמות׳ קייב. יש לי ג׳י־פי־אס ומשואת איתור. רוב הסיכויים שלא תהיה לי קליטה בטלפון וזו נסיעה של שבע שעות, אז אני מאמינה שייקח לי כמה ימים למצוא את המקום, לטפס, ולחזור לציוויליזציה. הצוק שאני מחפשת הופיע ב׳מטפסים אנונימיים׳. תשתמש בסיסמת הכניסה שלי כדי להשיג מידע נוסף אם תצטרך. רק תחכה חמישה ימים לפני שתתחיל להיכנס לפאניקה, בסדר? חמישה ימים, ורק אז תפעיל את מבצע־איתור־אחות־סתומה. מקווה שיהיה לך שבוע נפלא!

הוא ענה כמעט מייד.

ג׳ושוע: קודם כול, עכשיו חצות. אולי תישני קודם, לפני שאת יוצאת לנהוג לצד השני של המדינה? דבר שני, רק את מסוגלת ללכת לאיבוד בכוונה באיזה פארק לאומי ולחשוב שזה כיף.

אני: אתה יודע שאני ציפור לילה. אם אצא עכשיו אספיק להגיע לשם בדיוק לזריחה ולהשיג תצלומים מדהימים. יהיו שם פקחים של הפארק. אוכל לפנות אליהם אם אצטרך עזרה.

ג׳ושוע: יותר הגיוני שהם יירו בך כשהם יראו אותך מכוסה שרכים ואדמה, מטפסת כמו קוף על צלע ההר. הם יגידו שסוף־סוף לכדו את ביגפוט.

אני: חה.

ג׳ושוע: תשמרי על עצמך! תאפשרי לי גישה למיקום הנייד שלך כדי שאוכל לאתר אותך.

אני: אפעיל הרשאה, אבל קשה לי להאמין שהקליטה תהיה יציבה מספיק בשביל שתוכל לראות איפה אני.

ג׳ושוע: אני קונה לך לחג המולד את עמדת הוויי־פיי הניידת הזאת לטיילים. ככה לפחות יהיה לך אינטרנט לווייני משלך ולא תוכלי להשתמש יותר בתירוץ של ‘אין קליטה׳ כדי לא להתקשר אליי.

אני: תחזור לישון ותפסיק לנדנד לי.

ג׳ושוע: תפסיקי לטפס על צוקים ולכתוב לי הודעות בלילה.

אני: אוהבת אותך.

ג׳ושוע: גם אני אותך.

עם חיוך על הפנים והתרגשות גואה בלב, זרקתי את הטלפון למושב לידי, הכנסתי את המפתח והתנעתי את המנוע העצבני של הרנגלר. הג׳יפ הנאמן שלי התעורר בפיהוק ויצא ברטינה מהחניה, רגיל לזה שאני מעירה אותו באמצע הלילה כדי לצאת לציד צוקים.

העברתי הילוך והצצתי לאחור אל הבית. הפינה הפרברית שלי באמצע מישיגן.

נאנחתי בסיפוק.

אלוהים, באמת שהיה לי מזל מדהים.

לא היה לי כישרון לגינון, כך שערוגות הפרחים שלי צמחו פרא והדשא היה זקוק לכיסוח, אבל חזית הבית נצבעה לא מזמן בגוון סגלגל עליז ואת הגג שיפצתי ברעפים אפורים כהים.

הפרטיות שסיפק לי המבנה בן שלושת חדרי השינה פיצתה על הלילות הבודדים שנאלצתי לחוות. אהבתי את העובדה שהוא כולו שלי, בלי משכנתה, מחכה לשובי. אהבתי את העובדה שלא מדובר רק בבית, אלא בשותף שסיפק לי מחסה והגנה.

נתראה עוד כמה ימים, בית!

אם רק הייתי יודעת ששיקרתי לו בלילה ההוא.

לא יעברו כמה ימים עד שאשוב לראות אותו.

זה לא יקרה לעולם.