אגדה של אושר – כרך ג

1 ג׳מה

“תעזוב אותי!״

התפתלתי וסובבתי את זרועי בניסיון להשתחרר מאחיזתו של המנוול.

הוא רק תפס אותי חזק יותר ואצבעותיו ננעצו בעורי כשהצמיד אותי אליו. עיניו המוזרות השונות בצבעיהן סקרו אותי במבט בוחן מכף רגל עד ראש והשאלה שלו נשארה תלויה באוויר. הוא ליקק את השפתיים וחזר עליה שוב, בקול צרוד שנשמע רם מדי בחושך. “מי את, לעזאזל?״

ניסיתי לבעוט לו בברך. “מישהי שלא אוהבת שמחזיקים בה בניגוד לרצונה.״ כף רגלי היחפה פגעה בשוק שלו והוא מעד הצידה מהבעיטה. אצבעותיו הרפו מעט, אבל עדיין לפתו אותי.

“אאוץ׳,״ הוא נשמע עצבני, אבל לא נראה שנפגע באמת. “זה לא היה חכם,״ האפלה בקולו הייתה חשוכה יותר מהלילה. הוא התכופף, בלי לעזוב אותי, ושפשף בידו הפנויה את המקום שבו בעטתי. תיק הגב שלו הרעיש כשהחליק על גבו. “במקומך לא הייתי עושה את זה.״

“תעזוב אותי ולא אצטרך,״ סיננתי בארסיות.

“אני אעזוב אותך כשאקבל תשובות.״

“תקבל תשובות כשתשאל בנימוס!״ חשפתי שיניים בזעם. “תבקש יפה, ואז אולי —״

הוא הצמיד אותי אליו עד שאפינו נגעו והזדקף למלוא קומתו. “לבקש יפה? חה. התכוונת אולי שאת תעני לי את התשובות שמגיעות לי בהתחשב בכך שאת זאת שמסתובבת בעמק שלי בפאקינג כותונת לילה.״

“העמק שלך?!״ התפתלתי במאמץ להשתחרר. “נראה לי שיהיה לו מה להגיד בנושא.״

עיניו זהרו בחוּם וכחול. “ומי זה... הוא?״

“לא עניינך!״ אימוני ההגנה העצמית שעברתי נכנסו לפעולה. השרירים שלי נזכרו מה הם צריכים לעשות כדי להשתחרר מתוקף והסתובבתי מתחת לזרועו עד שמפרק ידו התעוות בזווית לא בריאה. הרוע שנדף ממנו חנק לי את הגרון כמו זפת.

האינסטינקטים שלי הזהירו אותי שהוא לא בחור טוב.

הייתי חייבת לברוח.

מהר.

השלמתי את הסיבוב, העפתי את האצבעות שלו ממני וברחתי אחורה.

הוא נענע את מפרק היד המעוקם בעיניים מכווצות מכאב וסינן, “את תשלמי על זה.״

“נראה לי שעכשיו תורי לשאול שאלה,״ הרמתי מקל מהאדמה והנפתי אותו בכיוונו. “מי אתה, לעזאזל?״

הוא שמט את ידו וזקף את כתפיו. באיטיות רבה, הוא שמט את התרמיל על הקרקע ולא הסתכל למטה כשהתיק נחת בחבטה על האדמה.

הוא סקר אותי במבט מרותק על גבול האובססיה, מבט שהעביר בי חלחלה, ולא ענה. נופפתי במקל והודעתי לו, “העיניים שלי כאן למעלה, חבר.״

שפתיו התעקלו בחיוך דק. “אני מביך אותך?״

הסתרתי את הצמרמורת שעברה בי. “אל תחמיא לעצמך,״ הצבעתי עם הסנטר לכיוון המערה שממנה יצא ואמרתי בתקיפות, “לך לפני שאחבוט בך. אתה מסיג גבול.״

הוא זקף את הגבות והחניק גיחוך. “וואו, זה רק הולך ומשתפר.״ ידו התרוממה והוא הניד את ראשו כששאל, “אני מסיג גבול?״

“כן. תסתלק.״ הצצתי מעבר לכתפי אל היער החשוך, בתקווה שקאס קרוב. לאן הוא הלך? הדאגה למצבו הנפשי ולמה שהתכוון לעשות כשברח מהבית הקפיאה את גבי כמו טיפות מי קרח.

לא היה לי זמן להילחם באידיוט הזה. הייתי חייבת למצוא את קאס לפני שיעשה משהו טיפשי.

“לא אגיד לך שוב,״ סיננתי באיום והתקרבתי אליו כאילו היה דביבון שיברח רק מעצם האיום שלי. “קדימה, תסתלק.״

עכשיו הוא צחק ממש. צחוק עמוק, מחוספס ומסחרר, מאיים ולועג כאחד. “אוי, פאק... האמת שאת חמודה מאוד. אם לא היית שייכת כבר לאדון אחר הייתי מתפתה לקחת אותך.״

“מה?״ עיקמתי את האף. “אני לא שייכת לאף אחד.״

הוא הצביע על שרידי השרשרת שקאס כבל סביב הקרסול שלי. השרשרת שאת חוליותיה ריסקתי בגרזן ואז כרכתי אותה כמו צמיד רגל עבה במעלה השוק. “אמרתי לך, אני שייך לעמק הזה הרבה יותר ממך. זאת לא סתם שרשרת. יש לה שם, יש לה היסטוריה,״ הוא התקרב אליי בצעד גדול, “ואני מכיר את ההיסטוריה הזאת מצוין. הרבה יותר טוב ממך, נראה לי.״

שוב הצטמררתי. ידי שהניפה את כלי הנשק המאולתר רעדה. תחושת הבטן אמרה לי להתעלם ממנו. הוא לא דיבר סתם, הוא ניסה להחליש ולערער אותי. אבל... היה שם משהו.

הסתכלתי עליו, הסתכלתי באמת. בחנתי את הצלקת על הלחי שלו, את היציבה המתוחה, את האלימות הכבושה שהקרין.

היה לי ברור שהיה לו דם על הידיים.

שהיו לו סיוטים בנשמה ומוות בעורקים, אבל...

הוא הזכיר לי מישהו.

מישהו שברח בגלל שנישק אותי ואז נעלם ביער אחרי שנזכר במשהו שעליו לא היה מסוגל לסלוח לעצמו.

מישהו שגדל בעמק הזה, שעבר התעללות וננטש למות.

קאס היה שייך לעמק הזה.

הוא היה יותר חיה מאשר בן אדם ויותר שבור מאשר שלם, אבל הוא התחיל להחלים... אט־אט. הוא ניסה. הוא למד לחיות מחדש מדי יום נוראי.

הגבר הזה הזכיר לי את קאס.

בעיניו השונות בצבעיהן היה את אותו מבט רדוף. הגוף שלו הקרין כוח, נכונות להרוג ולא לספוג עוד מכה מאף אחד.

הוא הטה את ראשו כאילו לא הבין למה נעצרתי, אבל לא הפסיק לאמוד אותי במבטו והיה ערוך להסתער.

הורדתי את המקל.

הנחיריים שלו התרחבו כשהמקל הצביע על האדמה וכבר לא היה מכוון אליו יותר. “צעד חכם. אם היית מכה אותי, לא הייתי אחראי לפעולת התגמול.״

בלעתי את הרוק במאמץ.

השרירים בזרועי נערכו להרים את המקל בחזרה.

אם טעיתי לגבי זה, אם ראיתי דברים שלא קיימים, הייתי עוד יותר טיפשה משחשבתי.

הרצתי בראש את השמות שקאס מלמל מתוך סיוט. השמות שנכתבו בספרים שנחו על כריות העבדים וכבלו אותם לאגדה מסוימת, במטרה להבטיח שגורלם לא יהיה נתון בידיהם אלא כתוב על ידי האדון־לכאורה שלהם.

באגרופים קפוצים, לחשתי, “וֶס?״

הוא נדרך כמו פלדה ועיניו הצטמצמו לחרכים צרים. “איך קראת לי עכשיו?״

“אולי זאניק?״ התקרבתי אליו ובדרך זרקתי את המקל. “אהה...״ איזה עוד שמות קאס מלמל? איזה עוד שמות היו כתובים בספרים? “ניאו? מאליקי?״

הוא כאילו התעצם, אסף את כל הצללים ועטף את עצמו בהם. זרד נשבר תחת נעליו כשהתקרב אליי.

האוויר הפך טעון מקרבתו וציפייה התעבתה ביער.

נעצרתי כשהתקרב אליי. אדרנלין וחשש רחשו בגופי, אבל לא יכולתי לברוח. היה לי ברור שאם אברח זה לא ייגמר טוב. יכולתי או להיאבק או לשכנע. אלו היו שתי האפשרויות היחידות שלי. אסור היה לי להפנות עורף לגבר הזה.

גבר שהיה כל כך דומה לקאס, אבל גם שונה ממנו לחלוטין.

קאס היה גס ומחוספס כשרק הכרנו. הוא היה אכזרי ותקיף, אבל מתחת למעטה הזה הסתתר מין היסוס כובש לב. הוא הטיל אימה, אבל גם עורר אמפתיה.

זה לא היה המצב אצל הגבר הזה.

לא הייתה בו אנושיות קבורה מתחת לעשרות שנים של הגנה.

לא היה בו משהו שרצה להאמין מי הוא ומה הוא.

הוא ידע.

הוא ידע שהוא מסוכן.

הוא ידע שהוא מסוגל להרוג ולצאת מזה בשלום.

הוא ידע מי הוא ולא פחד לנצל את הכישורים שלו לתועלתו.

היה רק בן משפחה אחד שהמלמולים של קאס עליו מתוך שינה נשמעו שונים מאלה שמלמל על השאר. בכל פעם שהזכיר אותו, קולו היה רווי יראת כבוד ובושה, כאילו גם העריץ את אחיו המאומץ וגם הרגיש אשם על כך שלא הצליח לגונן עליו יותר.

ילד שנכנס לתוך האפלה עם קאס ולא יצא ממנה שוב.

“ג׳ארת?״ לחשתי.

הוא קפא.

העין הכחולה והעין החומה ננעצו בעיניי. הכחולה בהקה בגוון טורקיז, בעוד נדמה שהשמאלית ניזונה מכל הצללים שבתוכו. באצילות של טורף ובעוצמה של צייד, הוא שילב את זרועותיו על החזה בנשימה עמוקה שגרמה למעיל שלו לחרוק ולצלעותיו להתרחב. לרגע חשבתי שלא יענה, אבל אז הוא עיקם את שפתיו והרכין את ראשו בקידה קלה. “נראה שאת יודעת עליי יותר ממה שחשבתי.״

שחררתי אנחה קלה, מרוצה מכך שהצלחתי לפענח מיהו הזר הלילי הזה. “אתה ג׳ארת? אחד מילדי אגדה?״

המעיל הרעיש שוב כשהידק את זרועותיו. “לעולם אל תקראי לי ככה יותר, ברור לך? רק תעזי להגיד את המילה אגדה והלב שלך יפעם לי בכף היד.״

נרעדתי, אבל לא הסטתי את המבט מעיניו.

דממה מקפיאה סערה בינינו.

בסופו של דבר, הוא משך באפו ושאל, “איפה הוא?״ הוא התקרב אליי, מתח את זרועותיו לצידי גופו וכפות ידיו היו מאוגרפות כאבן. “את בורחת ממנו? החלטת שהלילה מתאים לבריחה?״

התאפקתי לא להירתע ועניתי בביטחון, “אין לי ממה לברוח.״

הוא פלט גיחוך חרישי ואפל, והשפיל את מבטו אל השרשרת שהקיפה את רגלי. “באמת?״

נעצתי את בהונות רגליי באדמה. “זה לא מה שאתה חושב.״

“ומאיפה את יודעת מה אני חושב?״ הוא רכן אליי ונשימתו דגדגה את הלחי שלי כשרחרח את האוויר סביבי. הוא הסניף כאילו הריח עצמו יסגיר את השקרים ואת הסודות שלי. “אני מכיר עוד מישהו שענד את השרשרת הזאת, וגם הוא לא הסכים לברוח.״

זקפתי את כתפיי ונזכרתי איך קאס חיבק אותי באמבטיה, איך חפף לי את השיער ונישק אותי חזק. “הוא לא ברח כי הוא לא רצה לנטוש אתכם.״

פניו נאטמו. השעשוע הסקרני התחלף בארשת חתומה לגמרי. הוא בחן אותי כאילו התקשה לפענח מי אני, ולא היה בטוח אם שווה לו להתאמץ. מפרקי אצבעותיו הלבינו כשקפץ את ידיו לאגרופים והתרומם על עקביו.

המבט שהיה לו בעיניים לא מצא חן בעיניי.

תחושת הבטן שלי הפכה מחשש לבהלה של ממש. “אם תפגע בי, תפגע בו. קאס שלי, ואני שלו באותה מידה.״

“אז הוא כן פה עדיין.״ הוא נרתע וכשל כמה צעדים לאחור, עד שהצליח להתייצב ונעץ מבט בשרשרת שסביב הרגל שלי. ההפתעה התחלפה בזעם צרוף. “ביום שהבן זונה ההוא שם את השרשרת הזאת על אחי... זאת הייתה תחילת הסוף שלו.״ קולו הונמך ללחישה צרודה, מחוספסת מזיכרונות זועמים. “המוח שלו נדפק אחרי חודש שהוא הסתובב עם זה.״ הוא נשא את מבטו ואור הירח חקק על פניו קווים חדים של כאב. לחייו המגולחות ושערו המסופר נראו מנוגדים לזיפים הפרועים ולשיער הסבוך של קאס, אבל הם דמו זה לזה ביציבה, בתנועות, בסירוב המוחלט להיות בשליטתו של מישהו.

הוא צעד מסביבי, העביר את ידו בשיער וקולו התפתל סביבי כמו נחש. “אבל הוא לא סיפר לך את זה. הוא לא סיפר לך הרבה דברים. את אומרת שאת שלו, אבל את יודעת מה הוא מוכן לעשות בשביל מי שהוא אוהב? כמה חרא הוא יסבול כדי שאת לא תצטרכי?״

שפשפתי את העור הסמור על זרועותיי. “אני יודעת מספיק.״

“את יודעת מספיק,״ חזר בלעג והניד את ראשו כאילו דיברתי שטויות. “בולשיט.״ הוא חזר לצעוד סביבי, בלי להוריד ממני את המבט. “את יודעת שאמרתי לו להפסיק להתנדב? להפסיק לנסות להציל את כולנו?״ ג׳ארת ניגב את שפתיו בגב כף ידו וגופו היה מתוח מכובד העבר. “היו לילות שהוא חרבן דם במשך שעות אחרי שהם גמרו איתו. הוא הפסיק לאכול, הסיוטים שלו לא נתנו לנו לישון והוא בקושי הצליח ללכת כשהאורחים סיימו להשתמש בו. אבל הוא לא הפסיק לרגע לשמור עלינו, לא התעלם מהכאב שלנו אפילו לרגע פאקינג אחד, גם כשהסבל שלו היה גדול יותר.״ הוא ירק על האדמה וקולו התמלא בזעם, “אז את בטח יכולה להבין למה אני מגונן עליו, למה אני נוטה לא להאמין לך ולמה אעשה כל מה שצריך כדי לשמור עליו.״

“מקסים ממש,״ נחרתי בלעג. “נטשת אותו למשך אחת־עשרה שנים.״

הוא נעצר בבת אחת.

בתנועה מהירה כברק, הוא תפס את פניי ותקע את אגודליו בעצמות לחיי. “את חושבת שזה היה מבחירה?!״ שפתיו נקפצו והתהדקו. “את לא תחקרי אותי, בטח לא כשאני מתקשה להאמין אפילו למילה מחורבנת אחת שיוצאת לך מהפה, מסתובבת לך פה באמצע הלילה, מתרוצצת עם שרשרת שבורה — אותה שרשרת בדיוק ששברה את אחי.״

עצרתי נשימה ותפסתי במפרקי הידיים שלו בניסיון להוריד אותן מפניי. “תעזוב אותי.״

האגודלים שלו רק לחצו חזק יותר על עצמות לחיי, כמעט עד שבירה. “רק אחרי שאוציא ממך את האמת,״ הוא גהר לפנים והעביר את שפתיו על שפתיי. הן היו יבשות ודקות כמו נייר, צופנות מוות והרס. “אני מיומן מאוד בלהוציא מאנשים את האמת בימים אלה,״ הוא נישק אותי באיום מרומז, “אז אני מציע שתשתמשי בשפתיים היפות האלה כדי לספר לי את מה שאני רוצה לדעת.״

נאבקתי בו, אבל הוא ריתק אותי כאילו הייתי יתושה שעמד למחוץ. “הוא לקח אותך לעצמו? השתמש בך כמו שהשתמשו בו? שבר אותך כמו ששברו אותו?״ הוא טלטל אותי. “אני מקווה שכן. אני מקווה שהוא מצא דרך לנשום ולהוכיח לעצמו שהוא יותר מרק צעצוע מין. בגלל זה את בורחת? כי הוא כלא אותך? התעלל בך? איפה הוא, לעזאזל? תעני לי.״

שיניי נקשו בכוח ונשכתי את הלשון. דם מילא את פי וניגר אל לחיי. שרטתי את מפרקי ידיו ונעצתי את הציפורניים עמוק בידו, “אתה טועה לגמרי.״

“לא נראה לי.״

“אני לא בורחת ממנו.״

“תנסי שוב.״ הוא עזב את לחיי ותפס אותי ברקות באחיזת צבת שהכאיבה לי בגולגולת. “קדימה, תזדרזי. אני מתחיל לאבד סבלנות.״

המשכתי להיאבק בו כשדמעות זולגות מעיניי. הרגשתי שאני נלחמת בחומת אבן נטולת לב. “אתה מכאיב לי.״

“ואני אעשה יותר מזה אם תמשיכי לשקר לי.״

“אני לא משקרת!״ בעטתי לו ברגליים. “תעזוב אותי!״

“איפה הוא?״

“אני לא יודעת!״ שוב רעדתי בפחד. איפה הוא? אולי קרה לו משהו?

אוף, קאס! איפה אתה?

“כמה נוח,״ הוא מחץ חזק יותר את הראש שלי, כמו מלחציים שעוד רגע ישברו אותו. “הזדמנות אחרונה.״

“תפסיק!״

“תעני לי על השאלה.״

“תפסיק להכאיב לי ואז —״

“נמאס לי.״ הוא פרש אצבעות סביב ראשי ולחץ חזק. הכאב פילח אותי כמו סיכות מלובנות. “אמצא אותו בעצמי.״

“בבקשה —״

ג׳ארת — אם זה אכן היה ג׳ארת — נעלם פתאום.

משהו מטושטש התנגש בו והאצבעות שלו תלשו איתן קווצות משערי כשהוא נהדף אל תוך היער.