אגם הצללים

 1

אני עפה!

הצעקה היתה חזקה כל כך, שיַעֲרָה זינקה מכיסאה. המורה צוּפית עמדה בגבה אליהם והכתיבה, התלמידים רכנו מעל מחברותיהם וכתבו.

טל בעט ברגלה. "מה את עושה?" לחש.

"אה..."

צופית פנתה לאחור. "כן, יערה? רצית משהו?"

יערה השיבה לה מבט מבולבל.

"אני מחכה," תבעה המורה.

טל בעט בה שוב, ויערה התיישבה. "שום דבר."

"אני שמחה לשמוע," אמרה צופית, אבל לא נשמעה שמחה. "מי יכול לתת לנו דוגמה לזימון סערה?"

כמעט כל הידיים התרוממו. צופית סקרה אותם בשביעות רצון. מבטה עצר על התלמידה במושב הראשון, בדיוק מולה. "כן, חבצלת?"

חבצלת מתחה את גווה הזקוף ממילא. "'כִּי סָעַרְתְּ עָלַי'," אמרה, מדגישה כל הברה בתנועה קטנה של ראשה. "סערה בסיסית. רוח, גשם, ברקים ורעמים. אפשר גם ברד או שלג, אבל לא חייבים."

"יפה מאוד," זרחה צופית. "משום ששתי התופעות האלה קשות יותר לשליטה."

יערה חיפשה מישהו שייתן סימן ששמע את הצעקה. ראש אחד שיסתובב. שיציץ לעבר החלון. אבל צופית חזרה לנאום בנימה החדגונית המוכרת, והעטים שבו וחרקו על הדפים.

"מה קרה?" לחש טל.

היא נדה בראשה. "היה נדמה לי ששמעתי משהו."

"משהו?" מצחו התכווץ.

"בטח כלום."

"תמר?"

היא משכה בכתפיה. "אולי."

"טל ויערה!" צופית חבטה בשתי ידיה על השולחן הקדמי, והכיתה כולה התכווצה לרגע בבהלה. "מספיק!"

רק טל לא נבהל. "אנחנו מדברים על הנושא," אמר ונשען לאחור בכיסאו. "אמרנו שבמקור ‘כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ'. זה בכלל שיר על אישה, לא על סערה."

"לא נדון בכך," פסקה צופית.

"אישה פראית," הוסיף.

"אמרתי שלא נדון בכך, טל."

אלון התפרץ מאחור. "פראית זה אומר שהיא עושה רוח? וממטירה משהו..."

סיוון חייכה. "אולי רוק."

הכיתה כולה פרצה בצחוק.

"מספיק!" נבחה צופית. כולם רכנו שוב על המחברות, מחניקים צחקוקים.

טל ניצל את הרחש בכיתה ולחש לעברה, "שמעת עוד משהו?"

"לא."

"אולי דמיינת את זה?"

יערה משכה שוב בכתפיה. "לא נראה לי."

צופית המשיכה לפסוע בקדמת הכיתה, שמלתה השחורה נעה בכבדות סביב רגליה. כנפיה האפורות היו גלולות על גבה, גווה זקוף וסנטרה זקור בהתרסה. מי שלא הכיר אותה לא היה מעלה בדעתו שהיא כועסת, אבל יערה נתקלה בזעמה של צופית לעיתים תכופות וזיהתה בקלות את סימני הסכנה: הסנטר הרוטט, ושתי אצבעות שהניחה המורה על שפתיה. וזה בדיוק מה שהיא עשתה עכשיו.

"אין לנו עניין בהקשר המקורי ובטח שלא בניתוח ספרותי," אמרה בקור. "אנחנו עוסקים במעשים, לא בפטפוטי סרק. נא לכתוב: כל ניסיון לנהל משאבי סערה עשוי להתגלות כדרך חתחתים..."

חתחתים. מה זה בכלל חתחתים? יערה הסתובבה כהרגלה לאחור, לעבר מקומה של תמר, שהכירה את כל המילים שבעולם בערך. אבל תמר לא היתה שם, כמובן. היא יצאה רגע לשירותים בתחילת השיעור ולא שבה מאז. ועכשיו היא... עפה?

יערה הצביעה. היא היתה חייבת לדעת. צופית הביטה בה לרגע, ואז נדד מבטה הלאה בלי לקטוע את דיבורה לרגע. "ראשית, יש לבחון את השטח המדובר," אמרה. "קחו לדוגמה את אגן הכנרת וההרים המקיפים אותו."

יערה לא הורידה את היד, וכעת הוסיפה קולות התנשפות קלים.

צופית לא נכנעה. רק לאחר שסיימה למנות את שמות ההרים וחבלי הארץ הסובבים את הכנרת, היא פנתה אל יערה.

"כן?" כנפיה האפורות נפרשו מעט מאחוריה. זה לא היה סימן טוב.

"אפשר לצאת לרגע?" שאלה יערה. היא הזכירה לעצמה: גב זקוף, סנטר מורם, כנפיים מגולגלות, מהודקות לגב, לא להשפיל מבט, לא להשפיל מבט, לא להש...

"לא."

שני ילדים לפחות צחקקו.

"אבל המורה, אני חייבת..."

"תלמיד אחד בכל פעם. כשאחותך תשוב, תוכלי לצאת."

נראה לי שאחותי עפה, חשבה, אבל התאפקה.

"נמשיך, אם כן."

יערה המשיכה להצביע, רוכנת מעל השולחן באופן שלא היה בו גב זקוף ולא סנטר מורם. כנפיה נפרשו מאחוריה ופרפרו בלי שליטה. "אבל המורה..."

"אמרתי לא," פסקה צופית, וכבר לא ניסתה להסתיר את כעסה. "ותקפלי את הכנפיים שלך מיד."

יערה הישירה אליה מבט. "אז אני אצטרך לעשות כאן, המורה. אני לא יכולה להתאפק עוד הרבה זמן."

כל הכיתה התפוצצה מצחוק בבת אחת.

"שקט." זעמה צופית. "דממה מוחלטת!" היא סרקה את הכיתה במבט מזרה אימים. "יערה, החוצה."

יערה זינקה ממקומה על רקע גל צחוק נוסף ומיהרה לצאת, כנפיה התגלגלו לגלילים נוקשים ונסתרים על גבה. "ותחזירי את אחותך," קראה צופית בעקבותיה.

כן, בטח. אני כבר מביאה את רשת הפרפרים שלי ורצה לתפוס אותה, חשבה יערה, ושוב התאפקה.

הכנרת נצנצה במורד ההר וצבעה את כל העולם בבוהק עליז. איזה רעיון גרוע, לשבת בכיתה ביום כזה במקום לקחת את הסוסים ולרדת לים או לצאת עם אבא לשדות. באמת, כל דבר היה טוב יותר מאשר לשבת בכיתה ולדאוג לתאומתה חסרת האחריות. שוב.

היא הקיפה את הכיתה והגיעה למדשאה האחורית בדיוק בזמן כדי לראות גוף זעיר מחליק מבעד לחלון ונופל על הישבן.

"איי," צפצפה סיוון.

"מה את עושה פה?"

"למה את לוחשת?" אמרה סיוון.

יערה הצביעה על החלון. "היא תשמע," לחשה.

סיוון סילקה כמה אניצי דשא מישבנה. "ברור לך שזה מגוחך לגמרי, הלחישות הצועקות האלה שלך, נכון?" אמרה. "באתי לעזור."

"לעזור?"

"נו, לראות לאן נעלמה אחותך. ראיתי שאת דואגת."

"אני לא דואגת," רטנה יערה, אבל היא היתה אסירת תודה, וסיוון ידעה את זה.

בית–הספר היה קטן למדי. שלושה מבנים נמוכים וביניהם שתי מדשאות רחבות ידיים. בעת שסיוון סרקה את השטח, יערה ירדה לחורש האלונים, חזרה דרך מגרש הכדורסל והציצה אל השירותים. תמר לא היתה בשום מקום. היא אמרה שהיא עפה. אף אחד לא עף לשירותים.

סיוון חיכתה לה ליד הכיתה. "איפה עוד היא יכולה להיות?"

יערה משכה שוב בכתפיה. "היא אמרה שהיא עפה."

"אמרה?" סיוון שלחה את שתי ידיה לאחורי ראשה, התירה את הקוקו הגבוה שלה והחלה לאסוף את שערה הדקיק והזהוב מחדש.

"פה." יערה נקשה על ראשה.

סיוון מתחה שערות אחרונות ואספה אותן שוב בקוקייה. "רק מילים? כלום לא... קרה?"

"כלום."

"פעם ראשונה, לא?"

יערה הנהנה. היא שמעה את תמר בראשה מדי פעם, ובכל פעם קרה משהו. משהו נשבר. משהו התפוצץ. הפעם אלה היו רק מילים.

"שלא לדבר על זה שהיא עדיין לא יודעת לעוף," הוסיפה סיוון.

יערה לא הספיקה להשיב. הקול נשמע שוב בראשה, והפעם היא זיהתה אותו. זו אכן היתה תמר.

יו, נמר!

נמר. נמר? איזה נמר? היא עצמה את עיניה ושפשפה אותן. ואז, כאילו כל זה לא היה מספיק גרוע, היא ראתה.

היא תמיד שמעה את הקולות, אבל הם מעולם לא לוו במראות. לרגע חשבה שהיא מדמיינת. אבל תמר אמרה "נמר", וזה, ללא ספק, היה נמר.

במרכזו של עמק מדברי רחב ידיים, בין שתי שרשראות הרים ארוכות, רץ נמר ענק. שריריו העבים התפתלו תחת עורו המבהיק מזיעה. לצדו רצה דמות מכונפת, מהירה כמוהו. ושערה כתום בוער.

יערה פקחה עיניים בבהלה והתבוננה סביב. רצפת האבן המוכרת תחת רגליה, הדשא המוריק לצדה, מטעי המנגו והתפוחים במעלה ההר, מושב התמימים במורדו והכנרת במרכז העמק. שום חולות, שום רכסים, שום נמרים ושום דמויות מכונפות. היא עצמה שוב את עיניה ושפשפה אותן. היא הידקה את שמורות עיניה, שלא ייפקחו. "נו כבר, תמר," אמרה בקול. "תַראי לי!"

באותו רגע נפרצה דלת הכיתה לרווחה וכולם נהרו החוצה בבת אחת מבעד לפתח הצר. יערה פקחה עיניים בצער. אלון וחבצלת ניצבו בדלת ובחנו אותה.

דווקא שני אלה. דווקא עכשיו.

"נו, עשית כבר במכנסיים, חצי?" שאלה חבצלת.

"אני אצטרך לעשות כאן, המורה," חיקה אותה אלון בלעג.

צופית הופיעה כמעט מיד בדלת. "מה קורה כאן?"

"סתם," אמרה חבצלת, "שאלנו את חצי מה עם החצי השני."

צופית הביטה ביערה. "מצאת את תמר?"

"היא בטח בבית," משכה יערה בכתפיה. "אולי כאבה לה הבטן או משהו," הוסיפה. היא קיוותה שלא תסבך את אחותה. למרות שדווקא הגיע לה שיסבכו אותה.

צופית פנתה לחזור לכיתה, ואז עצרה. היא דיברה שוב, בגבה אליהם. "כן," אמרה בקול משונה. "היא בטח בבית. אבל אם לא, לכי לרוּג'וּם."

יערה הנהנה שוב. היא לא כועסת. חשבה בפליאה.

"ומהר," הוסיפה צופית. "עכשיו." היא נכנסה לכיתה וטרקה את הדלת מאחוריה.

"טוב," אמרה יערה לדלת. ואז שמעה שוב את אחותה.

לא! שאגה תמר.

יערה עצמה את עיניה בכוח, והנמר והאישה הבזיקו שוב למולה, הולכים וקרבים אליה במהירות מפחידה. יערה הושיטה יד ונשענה על הקיר. האדמה געשה לפתע תחת רגליה והיא התנודדה. היא צרחה ותמר צרחה, וקול חבטה עמום ועז נשמע בתוך ראשה.

ואז השתררה דממה.