אגרוף

1.

בעלטה הדחוסה של חדרך הקטן, כששתי ידיך צמודות אל הגוף המתוח כמו חייל במסדר, אתה מושלך מחלום שאינך זוכר. לבך פועם. הגב מזיע, דבוק לסדין הפרוש ברישול על מיטת הנוער שלך. עיניך הפקוחות בוהות בחשכה. אתה נושם בכבדות. מחנק.

אתה קם מן המיטה, פותח את החלון ומסיט כמה משלבי התריס. צחנה לילית דקה מגיעה לאפך. הרחוב עדיין שטוף באפלה, אך לא רחוק מאחד הפנסים אתה מבחין בצלו של גבר כפוף (אולי גם מסריח ולא מגולח), צל שמחטט בפחי הזבל, מחפש אוכל או בקבוקים ריקים או להפחיד חתולים. הצל אינו מוצא דבר וטורק את מכסה הפח בזעם (או רק בעוצמה).

אתה מותיר את החלון פתוח ופוסע אל דלת חדרך. ידך מושטת אל הידית ומסובבת בעדינות. אתה חולף בדממה במסדרון, עד החדר הסמוך שדלתו פתוחה לגמרי, נעמד לרגע ומציץ פנימה. הדמות השכובה על גבה נוחרת קלות ומפיצה את ריח השינה החמוץ והעגום שמייחד אותה, כמו גם את קול הנשימות שלמדת להכיר מחדש בשנים האחרונות.

אתה ממשיך לצעוד לעבר המטבח, פותח את המקרר וגומע בתאוותנות מבקבוק המים המינרליים (כמה טיפות זולגות על שערות חזך המאפירות). אתה מביט בשעון הקיר. רבע לארבע. את הפלסטיק הריק אתה טומן בשקית הזבל ומתהלך בבית, כמו פורץ שלא יודע מה הוא מחפש.

אתה בסלון, מגשש בעלטה את דרכך אל הספה ומתיישב על העור הסינתטי. ניחוחם המוכר של הספרים הישנים מתערבל עם ריח רע של בדלי סיגריות. למרות שאינך רואה דבר, אין לך ספק שעל השולחן ניצבת מאפרה גדושה (או שתיים), ולצדה מונחת אחת מחפיסות הפרלמנט שלו. החפיסות האלה, לעתים חדשות ולעתים מהוהות, מפוזרות בכל הבית — בסלון, בחדר השינה, בשירותים.

אצבעותיך נשלחות ומאתרות את החפיסה, שחלקה התחתון עטוף בניילון מרשרש, ולמרות שאינך מעשן אתה מוציא מתוכה סיגריה אחת ומכניס לפיך. אבל אתה יודע שאם תצית אותה העשן עלול להגיע עד חדרו ולגרום לו לבוא לשבת לצדך, לצטט משהו ששייקספיר אמר על נדודי שינה ולשאול אותך למה אתה לא ישן. מה מעיק עליך, מלבד המצב הקיים, הלא נוח, של גבר גרוש בן ארבעים וחמש שגר בחדר קטן לצד אביו.

בעודך נשען לאחור, כשרק עיניך בוהקות באפלה, מנסה שלא להיזכר על מה חלמת, אתה מבחין בחלקת אור מן החלון הגדול, הפתוח למחצה. אתה מנתק את גבך מן העור הסינתטי ונעמד. כשבפיך טעמה הזר של הסיגריה שעדיין לא הודלקה אתה מתקדם לעבר האלומה הקלושה החותכת את החושך ורואה את הדירה ממול, שפעם, כשעוד היית נער, חיה בה האישה הזקנה עם השומה הענקית במצח. כשהיית מביט מהחלון היא תמיד היתה שם, תולה כביסה כאחוזת אמוק. תולה ומורידה, מורידה ותולה. עד שיום אחד לא ראית אותה עוד, ולא נתת את דעתך על כך שאולי קרה משהו שהביא לכך שהתחתונים הגבריים שלה והגטקעסים נשארו על החבל למשך חורף שלם.

כיום גר שם זוג צעירים, אולי סטודנטים באוניברסיטה הסמוכה, עם שני כלבים, גדול וקטן. כביסה הם לא תולים (בטח יש להם מייבש). מדי פעם אתה רואה ברחוב את הבחור והכלבים, ולא אחת תפסת אותו משאיר על המדרכה את החרא של הכלב הגדול והמקומט (אינך יודע שזהו דה־בורדו, משום שאינך מבין דבר בכלבים). פעם חשבת להעיר לו, להגיד לו משהו על הסירחון או על המחלות שזה מביא, אבל התביישת.

כעת, ממקום עמידתך המשקיף אל המטבח המואר של הזוג, אתה רואה את הבחורה, זו שאף פעם לא מטיילת עם הכלבים, בתחתונים ובגופייה לבנה. הרגע התעוררה. אתה מסיק זאת לפי הכבדות שבה היא פוסעת ופותחת את המקרר, האטיות שבה היא מתכופפת לשלוף בקבוק מים. כמוך היא לוגמת ישירות מהבקבוק בעודה שעונה על השיִש, היד המונפת גורמת לבטנה הלבנה להציץ מבעד לגופייה ומשהו קמאי בך נדרך.

כשהיא מסיימת עם הבקבוק המתקמט, המתמסר ליניקותיה החייתיות, היא מחזירה אותו למקרר, מקנחת את הפה, מריחה את בית שחיהּ ומכבה את האור.

הכהות שבה להציף את עיניך רגע לפני שאתה משליך את הסיגריה הלחה מן החלון ופוסע בצעדי עיוור אל חדר האמבטיה, הספוּג בריחו המוכר של אביך — תערובת עגומה של זִקנה, תרופות ושתן (למרות שפעם הכחיש זאת בפניך, אין לך כל ספק שאביך משתין באמבטיה כשהוא מתרחץ).

אתה מרטיב את פניך בחושך, בקילוח דקיק של מים, מנגב אותן היטב וחוזר אל החדר. בדרך אליו, בעודך חולף במהירות על פני חדרו המחניק של הזקן, אתה שומע את השריקה העדינה שמקדימה את שרשרת הנפיחות המתגלגלת שלו.

כשהרעש המבחיל האדיר, תרועת שופר, נספג סוף־סוף בדממה, אתה גונח אל הקיר שאליו אתה מתכנס, ובעודך מסניף את ריח הצבע הלבן וחש את קרירות מגע הבטון בחלקים שונים בגופך אתה הוגה בחייך, כפי שאתה עושה לעתים ביקיצות המוקדמות, שעלולות להעיד, כמו שיודע כל פסיכולוג מתחיל, על התפתחותו של דיכאון.

אתה חושב על הילד, הופך את הכרית ונאנח. ואז על האימא שלו. המחשבה עליהם גורמת לך תעוקה בסרעפת. אתה יודע כי הם קשורים לחלום המעיק שממנו התעוררת ושבפרטיו אינך מעוניין להיזכר.

אתה על הגב. ניחוחות הלילה הקיצי חודרים מבעד לחרכי התריס שפתחת קודם (יש לך חוש ריח מפותח). הם מעיקים עליך, התערובת החמוצה של אוויר לח, הפרשות הכלבים וצחנת פחי הזבל הניצבים מתחת לחלונך. אתה קם מן המיטה, סוגר את החלון ושב אל מיטתך. בעודך שכוב על צדך, פניך אל הקיר וכפות ידיך מכודרות, מחשבותיך שוב נודדות. הקריירה שלך.

גם המחשבות האלה גורמות אי־נוחות, אבל אתה חש צורך לשוב ולנתח את המהלכים המקצועיים שביצעת. ההתעקשות הטיפשית ללכת ללמוד פסיכולוגיה ולהשלים את מסלול ההכשרה, שלקח לך אחת־עשרה שנים. ואז, בגיל שלושים ושלוש, אחרי שנים של הישענות על תמיכתה הכספית של אמך, את הבחירה התמימה, הילדותית, לעבוד בבית חולים במשכורת של ששת אלפים שקלים בחודש.

בשעתו, כשאביך יצא כנגד הבחירה הזאת, אמרת לו שאתה רוצה לעשות משהו עם משמעות, ובכך רמזת שהקריירה האקדמית המפוארת שלו הסתכמה, בסופו של דבר, בפרסום מאמרים שאיש לא קורא ובברבור בלתי נגמר על ספרות ושירה. הוא הסתכל עליך ועיווה את פניו כאדם שאכל משהו חמוץ מאוד או מקולקל, ואז סינן, "הו, האדם מחפש משמעות."

בבחירה המקצועית שביצעת הצהרת גם כי אתה מבקש ללכת בכיוון אחר מזה של אמך, שאמנם בחרה במקצוע טיפולי, אך עם השנים זנחה את האידיאולוגיה שהדריכה אותה בתחילת דרכה, והקדישה את עצמה לטיפול בבעיות נישואים של אנשים עשירים מאוד, או סתם כאלה שחיו מעל רמת החיים שיכלו להרשות לעצמם.

עכשיו, כשאתה מתהפך מהקיר אל גבך, אתה חושב שזה אירוני, שדווקא היא, שהתעלמה במשך שנים מהריחות הזרים במיטה שאליה חזרה מדי לילה (אביך מעולם לא ידע להחליף מצעים וראה בכך משימה השקולה לבניית חללית), היתה מבלה את ימיה בייעוץ לנשים נבגדות ולגברים אומללים ועשירים (או כאלה שחיים מעל רמת החיים שיכלו להרשות לעצמם).

הקליניקה של אמך נפתחה מאונס, לאחר שעזבתם את ירושלים בקיץ 1974 ועברתם לגור בשכונת נווה שרת, פחות ממאה מטר מהגבול עם צהלה. המעבר הגיע בעקבות המינוי שקיבל אביך בחוג לספרות עברית של אוניברסיטת תל אביב, שאיבד שלושה חוקרים מבטיחים בקרבות בסיני.

אמך, שבירושלים עבדה כפסיכולוגית של העירייה, לא מצאה עבודה בעיר וגם לא באחת הערים הסמוכות, ומחוסר בררה שכרה דירה קטנה ברחוב קשאני ברמת אביב וקיבלה שם כמה פציינטים.

השנתיים בנווה שרת, שאוכלסה בעיקר על ידי עולים מטורקיה, מרוקו, לוב, צ'כוסלובקיה ורומניה, הותירו בך אי אלו זיכרונות. גם היום, כמעט ארבעים שנה אחרי, אתה יכול לראות בעיני רוחך את פניה היפות של סטלה השכנה, שבעלה המקועקע היה מוכר אבטיחים בטנדר שעמד בחניה, או את דמותו הדקיקה והממושקפת של הסבל מחנות הירקות, שכולם קראו לו בגין, על שום הדמיון להוא שעתיד להוביל כעבור זמן־מה את המהפך של 77׳. או את ג׳וני שמש, הסַפָּר מהמרכז המסחרי, שיום אחד תלה על הוויטרינה שלט גדול שהכריז על "עיצוב שיער ג׳ון", ובשכונה התבדחו שמי שנכנס לעיצוב שיער ג׳ון יוצא עם שיער עצוב.

אתה זוכר את ההליכה היומית מהדירה אל בית הספר, את חורשת האורנים שממנה נכנסים אל מסדרון חשוך של בניין רכבת, שבסופו מדרגות שמובילות אל מעבר החצייה הסמוך לבית הספר, את הבניינים בצד האחר של השכונה, שאליהם הגעת מדי פעם בעקבות חברים מהכיתה, ושבפתחם ישבו תמיד אותן דמויות — נערים משועממים שהיום אתה סבור שהיו אז בני ארבעים או חמישים, נרקומנים שלדיים במכנסי טרנינג זוהרים וסבתות שמנות שישבו בכניסה לבניין, על הארץ, וטחנו עם מוט משונה את האוכל שהכינו ("פלפל צ'ומה," הסבירה לך פעם ילדה מהכיתה. "אבל אם אשכנזים אוכלים את זה יורדים להם דמעות.")

כשהיית בן שמונה, שנה לאחר שעברתם לשכונה ההיא, התחילה לשגשג הקליניקה שאמך פתחה. אשתו של בכיר במוסד, שאמך הצילה את נישואיה, המליצה עליה לחברותיה. זה היה השלב הראשון במיתוגה של הקליניקה כמקום הטוב בישראל לטיפול בבעיות נישואים. זמן קצר לאחר מכן הודיעו לך הוריך שבסוף השנה תעברו דירה לשכונה לא רחוקה, שבה יהיה לך חדר משלך. שאלת איפה יישן נדב, אחיך הצעיר, והם אמרו שגם לו יהיה חדר. בעת ההיא לא היה אכפת לך לחלוק חדר עם אחיך, אבל כעבור זמן קצר כבר התרגלת לחדר הפינתי שקיבלת, החדר שבו אתה נאנח כעת בתיעוב, שלושים ושש שנה אחרי.

הקליניקה מימנה לא רק את רכישת דירת ארבעת החדרים המרווחת ברמת אביב, אלא גם את אורח חייכם הפזרני יחסית — החוגים, הנסיעות השנתיות שלך ושל אחיך לסאמר סקול, שגרת יומו של אביך, לרבות תקופת הכתיבה שעשה מדי שנה בניו יורק, בדירה שאמך שכרה לו בפארק אווניו, לא רחוק מבית הקפה ויאנד, שבו היה שותה קפה בקוניאק בכל בוקר.

הקליניקה היא שמימנה את החזקת שני הרכבים והוצאות המחיה הרבות, ואחר כך גם את לימודיו של אחיך בארצות הברית, כשמשכורתו של אביך מופנית בעיקר להוצאות השוטפות שיש לכל גבר המקדיש חלק נכבד מחייו לניאוף.

כעת, כשאתה שוכב על הצד ומכופף את ברכיך כדי להקל על החוליות (מאז גיל ארבעים כאבי הגב הם עניין שבשגרה, בדיוק כמו הערמונית הבלויה והשערות הלבנות בנחיריים ובתנוכי האוזניים), אתה הוגה במערכת היחסים שהיתה בין אמך לאביך.

פעם סיפרה לך שכשהיו סטודנטים בירושלים אהבו מאוד, אבל נראה כי כל שלב שעברו יחד סדק את היחסים. תחילה היתה המריבה הגדולה שמיד לאחר הנישואים, עקב כניסתה הלא מתוכננת של אמך להיריון. אביך, שבעת ההיא היה שקוע בעבודת הדוקטורט שלו, התעקש שאמך תעבור הפלה, לאור מצבם הכלכלי. אמך סירבה, ואביך, שנסע לחודשיים לבית הוריו בנהריה, התרצה לבסוף וחזר הביתה מעט לפני שנולדת.

היחסים בין הוריך הידרדרו עוד שלב כשהיית בן שנתיים. עדיין לא דיברת, ועלה החשש שמשהו איתך לא בסדר. בתקופה ההיא קיבל אביך מענק מחקר בסורבון והודיע לאמך כי הוא מתכוון לנסוע. בלילה שלפני נסיעתו נשמעו צעקות בדירה בגבעה הצרפתית שבה גרתם אז, ומילותיו האחרונות של אביך היו: "אמרתי לך לא ללדת, ואת התעקשת ללדת ילד מפגר."

כשאביך שב מפריז הוא גילה דירה ריקה, ונאלץ להגיע עד לקיבוץ שבו גדלה אמך, שבו התארחתם היא ואתה בחורף ההוא. הוא התנצל.

אז, אחרי החזרה לדירה המשותפת בירושלים, ואחרי שהתחלת סוף־סוף לדבר באופן שוטף, כמו כדי למלא את חלקך ולסייע לתקינות מערכת היחסים בין הוריך, השתפר לזמן־מה הקשר ביניהם, ואמך התעברה עם אחיך הצעיר. אלא שכשנדב נולד, בקיץ 1973, שב הניכור לרחף בין הוריך, כפי שקורה לעתים בין זוגות בימים הקשים שלאחר לידה. כמה ימים אחרי ראש השנה ההוא, ומבלי לדעת מה יפרוץ כמה ימים אחר כך, טס אביך שוב לפריז. הוא עקב מרחוק אחר הקרבות, ורק כשהיה משוכנע שהאש חדלה, בתחילת נובמבר, חזר ארצה.

חצי שנה לאחר מכן, בפסח, כשמערכת היחסים ביניהם התנהלה על מי מנוחות, הודיע אביך לאמך כי קיבל מינוי בחוג לספרות בתל אביב. אמך התפטרה מעבודתה בהדסה, ובקיץ עזבו את ירושלים.

במקום עבודתו החדש שקד אביך על פיתוח תדמיתו כמרצה מעניין וכריזמטי, והסטודנטיות הרבות שנכחו בשיעורים שלו החלו לגשת אליו לאחר ההרצאות. לשאול שאלה. לבקש הבהרה. להציע רעיון חדש לסמינריון. עולם חדש של אפשרויות נגלה בפני אביך, והוא לא עמד בפיתוי.

אמך, שביקשה לשמור על אחדות המשפחה, בחרה להתעלם מניאופיו של אביך והקדישה את ימיה לקליניקה שהלכה ושיגשגה. את מלאכת גידול הילדים הפקידה בידי הגבר שבילה שעות ארוכות בבית בקריאה, בכתיבה או בשיחות על כוס יין עם הסטודנטיות שלו, שיחות שלעתים קרובות הפכו למשגלים מהירים.

לא אחת היית שב לדירה בדיוק כשאחת הבחורות הצעירות יצאה מחדר השינה, או מהשירותים, עם סיגריה ביד או מדיפה ריח שלא הכרת (תמיד היה לך חוש ריח מפותח). לעתים אף היית בחדרך כשאביך ישב בסלון ודיקלם (או המציא) שורות נפוחות משייקספיר או שירים של משוררי ימי הביניים או אמרות נבובות בלטינית אל מול עיניהן הצעירות המזוגגות של תלמידותיו.

כך זה נמשך יותר מעשרים שנה, עד שאתה ואחיך עזבתם את הבית — אתה אל הדירה בשלמה המלך ואחיך ללימודי מנהל עסקים בניו יורק. רק אז, כשכבר היית בעיצומם של לימודי התואר השני ואחיך כבר היה בדרך להיות מיליונר, ביקשה אמך להתגרש.

אביך, פרופסור עמוס ארגמן, שהתרגל לרמת החיים הגבוהה שאיפשרה הקליניקה של אמך, סירב לתת לה גט, ובמשך כמה חודשים חיו שניהם בחדרים נפרדים וניהלו את חייהם בנפרד. כשרצו להעביר זה לזה מסר השאירו פתקים על השולחן במטבח. אמך כבר החלה להתייעץ עם עורך דין בנוגע לאפשרויות העומדות לרשותה, ובעיקר לגבי יכולתה לפנות את בעלה מן הבית, אבל באותם חודשים התגלתה אצלה המחלה, שאותה הסתירה כמעט מכולם. נדמה לך שבאיזשהו מקום הוקל לה לגלות את שגילתה.