אדון כלום בריבוע

המסמכים הרשמיים מספרים שנולדתי פעמיים. אקדים ואומר שלדעתי, ביולוגית זה בלתי אפשרי. ביורוקרטית - הכול אפשרי. תעודת הלידה הפלשתינאית הוצאה לאור על ידי בית חולים הדסה שברחוב בלפור בתל אביב, והבליטה את התאריך העברי. תעודת הזהות הישראלית הראשונה שלי, הוצאה על סמך זיכרוני. מאחר שהורי לא נהגו לחגוג ימי הולדת, ואני ואחַי בעקבותיהם, אזי עם הקמתה של מדינת ישראל, ימים ספורים לפני שחזרנו לתפוס עמדות בהרי ירושלים, ואני סרן בשירות צבאי וראשי ורובי נתונים לדרישות אחרות ולאו דווקא למועד לידתי מלפני 22 שנה, התאריך שנחרת בזיכרוני היה מוקדם ביומיים. היום אני מנסה לחגוג שני ימי הולדת, נבדלים האחד מרעהו ביומיים - 22 או 24 במארס 1926. זה טוב לנפש ולמתנות.

ההזדמנות היחידה שבה נתקלתי בצורך להסברים ארוכים היתה לשלטונות ההגירה בארצות הברית, כאשר הגשתי בקשה לאזרחות כפולה. ההתפתלויות, החיוכים המלאכותיים, גלגולי העיניים... החברה ממשטרת הגבולות בשדה התעופה קנדי בניו יורק יודעים שהיהודים הם מין מכשפים כאלה, הם מצליחים לחיות לפי שנה בת 360 יום ופתאום להוסיף חודש, "אז אפשר גם להוסיף עוד יום הולדת..." הייתי מתחכם.

לפי אמי, ד"ר גורביץ' מרחוב מזא"ה בתל אביב היה רופא הילדים הכי טוב בעולם, אולי משום שהיה היחיד (אינני זוכר) בעיר. הוא הורה לאמי לרחוץ אותי בחורף בים משום שריאותי חטפו דלקת. "אחרת, יצחק, היית מת," היתה אומרת לי מפעם לפעם, כאשר חשבה שאינני מעריך מספיק את ההקרבה העצמית שגילתה בלכתה לים "בגשם ובקור". היתה לכך השפעה ארוכת ימים עלי: ראשית, אני מת על הים. עד היום אני שוחה, גם בחורף, במי ים, ואני עדיין יכול לעצור את נשימתי בצלילה ליותר מדקה. שנית, אני רגיש לדלקת ריאות, ואחת מהן חטפתי בגוש עציון אחרי שיירת נבי-דניאל. שלישית, צרחתי כל כך בכל פעם שטבלו אותי במים הקרים עד שאחד מאשכי נשאב כנראה פנימה - בוואקום שנוצר בתוך מפשעתי - וחזר למקום הנוח שהיה שרוי בו כאשר הייתי עוּבּר. אל דאגה, אין לכך כל השפעה על מה שהטבע דורש ממני לעשות על מנת להשתתף בתהליך הישרדותו של המין האנושי, ולסיפוק הליבידו.

השנה היתה 1921 כאשר הורי עלו ארצה. אבי היה חלוץ בן 18, ואמי חתיכה בת 16. באמת חתיכה. שנה שלמה ארכה דרכם מפולין ומליטא, עד שהגיעו לפלשתינה. בימינו, כל מי שאומר שהוא מוכן לגור בישראל, אמריקה הקטנה של המזרח התיכון, נקרא ציוני. בימיהם, מי שהיה ציוני צריך היה לנוע שנה שלמה בדרכי אירופה, ולחכות באוסטריה לסרטיפיקט בריטי, לוויזה בימינו. לפרנסתם אבי שר במקהלה של האופרה בווינה ואמי שטפה את הרצפות בארמונו של ברון פון שכחתי-את-שמו. הסיפור החביב על אבי היה איך הסוס שהנהיג זיבל את הבמה באמצע שירת הכוהנים באופרה "אאידה". הסיפור החביב על אמי היה איך הסתתרה בנבכי הארמון בפני ניסיונותיו של הברון שבביתו עבדה לנשקה. למרות בקשותינו (היינו שלושה אחים) החוזרות ונשנות, לעולם לא סיפרה לנו אם הברון הצליח בניסיונותיו. לפי סולם עוצמת הנפקנות של אמי, אפילו נשיקה חייבה קונדום.

אחרי שנה של שירים בליווי זיבולי סוסים והסתתרות בפני הברון, הם עלו על ספינה רעועה והגיעו לנמל יפו. שם סוורים ערבים השיטום ונשאו אותם על הכתפיים לרציף שבחוף. באותם ימים הערבים שמחו לראות יהודים מתיישבים בפלשתינה, בונים בין דיונות החול ומייבשים את הביצות, יוצרים עבודה ומשלמים משכורות.

בעיקר זוכר אני את אמי במטבח הקטן, מטלית לבנה ורטובה קשורה סביב ראשה להרגעת הכֵּב'ראש, מבשלת. בישלה על פרימוס רועש, ועל פתילייה שהאריכה בכמה מונים את משך הבישול. אהבתי צורת בישול זו, בעיקר את צליית העוף עם שום ופלפל על האש הקטנה, כמעט במשך יום שלם. העסיסיות שנוצרה משומן העוף, הרוטב בריח שום ופלפל... נמס בפה, כולל העצמות. גם הקציצות והדג-מלוח-קצוץ זכורים אצלי לטוב. חוץ מזה... נו, מילא.

בכל זאת, הדבר החשוב ביותר בחייה היה אוכל. ראשית כול - שהילדים והבעל יאכלו. אחר כך אורחים, אך לא מכל מה שיש. אמי לא היתה מכניסת אורחים כמו אברהם אבינו. יותר כמו שרה אמנו. אך כלפינו... גם כשהייתי כבר מפקד יחידה בת 1,500 איש, היתה מקבלת את פנַי: "אכלת כבר?"

היא ידעה לצבור אנרגיה פנימית מרגשות האשמה שנטעה בנו סביב האוכל, כאשר סירבנו או לא גמרנו: "אתה לא אוהב את האוכל שלי..." או: "מה זה 'אני לא רע-ע-ע-עב'..." בנימה כועסת. "ידעת שאני מכינה אוכל, אז אכלת כבר נקניקיות מלוכלכות אצל הנאצים?!" הנאצים היו הגרמנים שזה עתה הגיעו לפלשתינה, בורחים מהיטלר. לפרנסתם מכרו ה"הֶר דוקטורים" נקניקיות ברחובות תל אביב. מעל חצובה מתקפלת, מתוך כלי נקי ומבריק מצופה ברונזה, כולם לבושים בחלוק לבן ובמצנפת טבחים גבוהה, כולם "אותו דבר". בעיני אמי וחברותיה, כולן ממזרח אירופה, היו אלה נאצים גרמנים גאוותנים - עד ליום שבו התפרסם דבר השואה. מאז גם הם הפכו להיות יהודים בעיני הפולנים מתל אביב.

אבי ואני זכינו להטפות יותר ארוכות: "כל היום אני עומדת ומבשלת בשבילכם, ויש לי כבר כֵּב'ראש נורא. לא יכולתם לבוא יותר מוקדם? איפה הייתם?" היא ידעה היכן היינו. אני שיחקתי בחוץ כדורגל או הקפות עד חשיכה, עד שלא היה אפשר יותר לראות את הכדור, ואבי ישב אחרי העבודה בקפה "כסית", מדבר ומתווכח, על כוס קפה וצנימים. אבי היה יצור בוהמי שראש מאווייו היה לזמר בריטון באופרה כלשהי. אך אופרה לא היתה אז בישראל, אולי למזלי. וָלא הייתי מתחיל את חיי כבנו של זמר, לא כבנו של יעקובסון ממפא"י, שהיה אחד ממייסדיו של "המשרד הקבלני" ו"סולל בונה".

אמי היתה אשתו החוקית של אבי, ואין זה אוקסימורון. באותם ימים, ימי תחילת העלייה השלישית, לא כולם הלכו לרבנות על מנת ללדת ילדים. החלוצים מבני דורם של הורי, אלה ששאפו ל'עולם חדש נקימה, מעולם ישן נפרוק העול', בעיקר מהקיבוצים, התאמנו באהבה חופשית, היום swinging. היה זה חלק מהשלת התסמונות של העולם הישן. אני, למשל, נולדתי לפני שהורי התחתנו בקיבוץ בגליל התחתון. אני ממזר. לשאלה בבדיחה המפורסמת על החידה שגורבצ'וב חד לבוש האב, "מיהו הבן של אביך, אך לא אחיך?" לא היתה תשובה חד-משמעית באותם ימים.

כאילו שצפיתי בקלטת וידיאו שנשטפה בגלי הזמן ואיבדה קטעים שלמים מצילומיה ואת חדותה, עולות בדמיוני תמונות לא שלמות. חלקן מנבכי זיכרוני, וחלקן סיפורים שסופרו לי. היום, אחרי שלמדתי את תעתועי הזיכרון בעקבות המשפט, אני יודע שאינני יודע מהו זיכרון ומהו דמיון. זה או זה, שניהם השתתפו בגיבוש היישות שהיא אני.

אחת התמונות הראשונות הן של תינוק בשנה השנייה או השלישית לחייו. עומד בעריסת הברזל, אוחז בשתי ידי את המעקה המתנדנד. אמי היפה נכנסת לחדר אחרי היעדרות של ימים אחדים שבהם שהתה במקום שכינינוהו 'בית הבראה'. למראהּ אני, תינוק שבקושי עומד והולך בביטחון, קופץ במקום בשמחה, חוזר להיות מאושר ובטוח. מדוע אבי צועק עליה, והיא מחזירה לו צעקות, חיוכה נעלם ומבטה מוסט ממני? מדוע הורי שכחו ממני, כועסים?

השעה מאוחרת וחושך בבית, ואני בוכה נואשות. זה עתה התעוררתי, אמצע הלילה, וגיליתי שנשארתי בודד בדירתנו הקטנה, חדר אחד ומטבח. מפוחד עד מוות, חושך, ורק צלילים רחוקים של עוּד ערבי מלווים את הבדידות הנוראה שכנראה נועדה להיות נצחית... אני יורד מהמיטה ורץ למרפסת. מסתכל לרחוב הירקון השחור והריק, מחפש את הורי. הם אינם שם. הם אינם בבית. הם אינם בכלל. נראה שלעולם לא יחזרו... אני מיילל במלוא כוחי, אולי שכנינו הערבים יתעוררו ויבואו לעזרתי? אינני רואה אור בחלונותיהם. ודאי לא אכפת להם. אולי הם חטפו את הורי... כפי שחבריהם של הורי - שכולם גרים ברחוב גאולה, שכולו יהודים - אומרים? אולי לעולם לא אראה יותר את אמי ואת אבי? מי יגן עלי? מי יאכילני?

אנחנו עומדים בקומה השלישית, על מסבך מדרגות הברזל החיצוני שפונה לחצר הפנימית. אני והתאומים של שכנינו הערבים מאותה קומה. ממש מתחתינו אני רואה את ראשו של בעל הבית הסורי הרשע. "השכנים לא סובלים אותו," אני מצביע על המגבעת שזזה מתחתינו ומשמיע את הכינוי המעליב ביותר שידעתי אז, "חרא." אחד התאומים מפשיל את שרוול מכנסיו הקצרים ומשתין ישר על כובעו של בעל הבית. השתן שלו לא נספג בכיסוי הראש, שדומה ל'מילגשם' של אבי. זכורים לי סטנטון אפור כהה עם שוליים צרים ורטובים, פני בעל הבית מופנים כלפי מעלה, אלי. אני רץ אחרי התאומים שהתחילו לברוח. אנו מתחבאים בדירתם, בחדר האורחים, מכסים את עצמנו בכריות, הריהוט היחידי בחדר מלבד המחצלות. דיירים מבוגרים רבים, 'גדולים', מתאספים ליד דלת הכניסה לדירה. אביהם של התאומים עומד בפתח, בגופייה, וחוסם את הכניסה. איש לא מעז לפרוץ פנימה. צעקות... ואני מתכסה בכריות נוספות שסחבתי מתחת לרגליו של אחד התאומים. הכריות נודפות ריח נעים של קפה, ואני בטוח ומאושר.

בן שלוש, אני יושב על השולחן בדירה אחרת, ברחוב הים. החלון היחיד בחדר סגור ומוגף בתריס, והאור ממנורת הנפט דוכא במתכוון. אבי ואמי מחליפים דברים בלחש. אבי אוחז משהו מבריק בידו. אמי מדברת. אבי משאיר על השולחן, לידי, את הצעצוע המבריק וצועד אליה. עתה הם לוחשים עוד יותר בשקט, כלל לא שמים לב אלי. אינני זוכר איך ידעתי שמה שמונח על ידי היה אקדח. אני לוקח אותו בשתי ידי. צעקה של אמי, וידו של אבי מופיעה משום מקום וחוטפת את האקדח מידי. אני בוכה. לא מעלבון, לא מפחד, אלא מהאווירה המאיימת ששררה בחדר ומהתנהגותם המוזרה, המתנכרת, של הורי. אבי משחק באקדח, כנראה מוציא את המחסנית, ומושיטו לי, "עכשיו אתה יכול לשחק." פעם ראשונה שאחזתי במו ידי אמצעי לחימה. השנה היא 1929, שנת מאורעות, השנה שבה הערבים שחטו את התושבים היהודים של חברון ואיימו בגורל דומה על כל היישוב היהודי בפלשתינה. השנה שבה למדתי שהערבים הם גם אויבים.

כשהייתי בן ארבע נולד לי אח. אינני זוכר מאומה ממאורע זה. אינני זוכר את התדרוכים שהשפיעו עלי, על האח הבכור. ייתכן שלא היו כלל - לפני 75 שנה נראה שעדיין לא היו פסיכולוגים לילדים שכתבו ספרים. אפילו את אמי עם הבטן התפוחה אינני זוכר, את היעדרה מהבית לימים שלמים או את הברית מילה. הדבר היחיד שאני זוכר הוא איך אחי קרא לי כשניסה לבטא את שמי, יצחק - יצה, עם חיריק מתחת ליו"ד וקמץ מתחת לצד"י. בשכונה החיריק הפך לקמץ, ליָצָה, וכינוי זה מלווה אותי עד היום. רק זרים ואמי קוראים לי יצחק, לא יצה. בין ידידי ישנם כאלה שאינם מכירים אותי כלל בשם אחר.

שוב עברנו לדירה אחרת, קומת רחוב בשכנות לחנות מכולת ברחוב גאולה. אני נכנס מהרחוב לדירה, אמי חוטפת מידי שטר סגול של חצי לירה שמצאתי מתחת לרגליו של חמור רתום לעגלה בת שני גלגלים שהביאה סחורה למכולת. בתנועה זריזה היא מכניסה את השטר לכיס הקטן שבסינורה. חצי לירה היתה כסף רב, אולי שכר של יום עבודה של אבי. אולי שכר של שבוע...

החול הלבן, הנקי, שהגלים הכחולים מלחכים אותו על שפת הים. שביל ברוחב שתי כפות רגליים של גמל נחרץ בו, עמוק. שיירות של גמלים עוברות בו מדי יום, מהדקות את החול הרך וכובשות את הנתיב הצר. הגמלים משתרכים בשורה ארוכה, קשורים זה לזה בחבל, ראש לאחוריים, מובילים זיפזיף שיישפך על הכביש ליד אתר הבנייה ויגבה לערימה שתשמש אותנו בשבת, כשכולם ילכו, למשחקים אחרים. בינתיים אנחנו, הילדים מהשכונה, מתרוצצים בין הגמלים, עוברים מתחת לחבל הקושר בין זנבו של גמל לראשו של זה שאחריו בשיירה. צורחים צרחות אימה וחוזרים לחצות בין זוג אחר. הגמלים נרתעים, נוחרים, מנענעים בצווארם הארוך מצד לצד, פורצים לצדדים מהשביל הנוח, אך החבל עוצר אותם מלברוח. עד שהחורני, הצועד בראש השיירה, מגיע בריצה ובצעקות, מניף חרזנה, מקל דק וגמיש, אבל אנחנו כבר רחוקים. איזה כיף!

הדיליג'נס, מרכבה בצורת קונכייה שחורה, שהיתה יושבת על ציר חיצוני אחד מתוח מאחור בין שני גלגלים גדולים, משוכה על ידי שני סוסים. כלי התחבורה הציבורית העירוני העיקרי. הציר היה מרוחק למדי מהקונכייה, כך שאפשר היה לרוץ, לקפוץ ולהתיישב עליו בחצי ישבן, לאחוז במוט התומך בקונכייה בתקווה שהעגלון הערבי לא יבחין, מה שגרר אחריו הצלפה בשוט הארוך. לתפוס טרמפ בדרך זו, לא חשוב לאן, היה אחד משיאי ההישגים היומיים. עד היום אני יכול לשמוע את שעטות הסוסים ואת השוט המצליף לאחור. כשהשוט לא עוזר, העגלון עוצר, קופץ מהדיליג'נס ומנסה לרדוף אחרינו ללא סיכוי כלשהו לתפוס בנו.

רק אחד העגלונים, שמן עם עיניים תוהות, היה מגלה חביבות ולא מגיב בפראות על העול הנוסף שהטלנו על סוסיו. הילדים הערבים הזהירונו לבל ניתלה במרכבתו עד לסוף הדרך: אחרי שהנוסעים ירדו, העגלון הזה ינסה לתפוס אותנו ולדחוף לנו אצבע בתחת. הייתי עד לוויכוח בין הגדולים שבינינו שידעו יותר - ילדים יכולים להיכנס להיריון או לא?

אני בורח, שועט ושוקע בחול הרך, לכיוון רחוב הירקון שפתוח לחוף, הביתה. השמש שוקעת מאחורי, במערב, מתחת לצעיף אדום שכיסה את האופק. זה עתה קפצתי מתוך הבאראקה - סירת משא גדולה של הסוורים מנמל יפו. אחת מני רבות שנסחפו לחוף בסערת החורף השנתית, שוכבות על צדן כשלד דינוזאור חלול שעצמותיו עץ. סיפרו לנו שהחורנים, תושבי הרי חורן שמעבר לירדן, אלה שהציפו את הארץ בכוח עבודה זול, מתגוררים מתחתן. ישנים על החוף, מחפשים מזרן על החול הרך וגג תחת דופנות הסירה הגדולה הנוטה על צִדה. סיפרו שרוכלים ערבים וזונות מבקרים אצלם למכור מסחורתם. בדרך כלל בשעת שקיעת השמש הזו נתפרדה החבילה וצעדנו הביתה, איש-איש לעברו. הפעם הגדולים החליטו לבדוק, ואני הקטן נשרך אחריהם.

הסתתרנו בתוך הבאראקה, ופשטנו את צווארנו אל מעבר לדופן, לראות את הנעשה מתחתיה. הגבר שכב, ושתי נשים בלבוש ערבי שחור טיפלו ב'חנות' מכנסיו המופשלים. היום אני יודע שלא בדיוק צחצחו את שיניהן באיבר הענקי. פשטנו את צווארנו עד קצה גבול הבטיחות, והגבר הבחין בנו. עד שקפץ מרבצו, הרים את מכנסיו וחגר את חגורתו - היינו כולנו בדרכנו הביתה, בריצה, איש לדרכו. הייתי הצעיר והאטי בחבורה, והשתרכתי אחרי כולם. אני עדיין יכול לראות בדמיוני את גבם של הילדים נעלם בחשיכה.

משום מה בשכונה שעל יד העיר הערבית יפו הרבינו לברוח: מהחורנים, מהעגלונים, מבעל הבית, מהאחים הגדולים ומההורים של הילדים מהשכונה השכנה שלחמנו בהם. למלחמת השכונות לא היתה סיבה מחוץ לעובדה שהילדים השתייכו לשכונה אחרת, ושזמננו היה בידנו. היינו נערכים לקרב על שפת הים, ליד מגרשים שהבנייה החלה בהם, אוספים חצץ ואבנים, וזורקים אותם איש על יריבו. עד היום אני יכול לראות בדמיוני איך האבן שזרקתי, חרס אדמדם שהבריק משהייה ארוכה בים, חלק ושטוח, במסלול שהתעגל, כבומרנג, פוגע בחזה של אחד משלנו. חשבתי שהרגתיו, וטסתי הביתה להסתתר. מפני המשטרה? מפני הוריו של הילד שהרגתי?... חזרתי הביתה לפני רדת החשיכה, נושם בכבדות, איש לא נזף בי, מחוץ לאמי. תמיד חשוד בעיניה. למחרת פגשתי את 'ההרוג' בשכונה. לא הרגשתי כל חרטה. "עשה את עצמו מת", הגדתי לעצמי. כזה ילד הייתי כבר אז.

ברוב המקרים ה'מלחמה' הופסקה ללא הכרעה, כשההורים או האחים הגדולים באו, צעקו, הרביצו, ושלחו אותנו הביתה מלווים באיומים. באותם ימים מבוגרים לא חששו להרביץ בילדים. הנחת העבודה היתה שאם מבוגר צועק על ילד או מרביץ לו - מגיע לו.

עזבנו את החוף של תל אביב-יפו, ועברנו לרחוב בוקי בן יגלי בתל אביב עצמה. לא יותר שכנים ערבים וילדיהם כחברים למשחק. רחוב בוקי בן יגלי היה במרכז תל אביב. אהבתי את השם. עד היום אני גאה להדגיש שגרתי ברחוב בוקי בן יגלי. אינני מכיר איש שגר ברחוב בוקי בן יגלי. חבל שלא מארגנים עמותה של אנשים שגרו ברחוב בוקי בן יגלי. היה מעניין לפגוש בוקים בני יגלים נוספים.

היתה זו שכונה ענייה של פועלים, שלא זכתה לטיפוח כמו שכונות פועלים מוכרות על ידי ההסתדרות. צריפים קטנים בני קומה אחת, דוּ או רב-משפחתיים, מוקפים בעצי איקליפטוס וחצרות מטופחות למדי בחזית. הגן מאחור מוזנח, מלא שיחים ורהיטים שבורים, ציוד למשחקים. שכנינו היו תימנים, ונשותיהם היו יושבות בחצר ומכינות חילבה - משחה ירוקה, נוזלית ודביקה, שהיו מכות בה בידיהן אל דופנות של כלי חרס גדול. הריח, הרעש והמשחה הנדבקת בקול, בקצב הדפיקות, לדופנות הקדירה...

כאשר הנשים דפקו בחילבה, שיחקתי עם הבת הקטנה שלהם בין השיחים שבחצר האחורית. דומני ששמה היה חיה, בת גילי. כל זמן ששמענו את דפיקות החילבה, ידענו שאפשר לשחק ללא הפרעה ככל העולה על רוחנו. יום אחד שיחקנו ברופא. אביה, שלא דפק חילבה, תפס אותנו כאשר מדדתי לחיה את החום בענף דק מעץ, לא בטוסיק ולא בפה. אינני זוכר היכן הכאיב לי, אבל אני זוכר היטב את עצמי בין ידיה של אמי, בוכה עד אובדן החושים, מנסה לשאוף אוויר שמשום מה חסר לריאותיי. אינני יודע אם איבדתי את הכרתי, זכורני כאילו צפיתי עלינו מגג הבית בן הקומה האחת, מגבוה ובאלכסון - ראיתי בהכרתי, לא בעיני, את שתי הנשים התימניות דופקות חילבה ואת אמי אוחזת, מחבקת, אותי. היתה זו הפעם הראשונה והיחידה שחוויתי Exterior, out of body experience, כפי שטניה זוגתי מסבירה. לא מצאתי תרגום עברי נאות לביטוי זה.