אדונית השקרנים

בשתיים לפנות בוקר ביום חמישי בקעו מים ראשונים מבעד לאדמת המרעה של ג'ורג' קלאטֶרבּאק בהאבּיט, קנטאקי, ושום נפש חיה לא ראתה אותם. למעיין לא היה אכפת. מים מעולם לא נזקקו לעזרה כדי לבקוע מהקרקע כשהיו מוכנים. מאות נהרות זורמים מתחת לאדמה כל הזמן, לכן אדם יכול לומר שהוא הולך על מים. המעיין הזה היה חם, הוא נחלץ מתוך הנהר שלו, יצר בוץ בעשב והמשיך לנבוע עד שנקוותה בריכה צלולה ופלג קטן התפתל ממנה כמו נחש לעבר נהר הפנת'ר. מים תמיד מחפשים את בני מינם.

המים כבר זרמו בזרם יציב למדי כשג'ורג' קלאטרבאק מצא אותם. ראוי היה שהוא ימצא אותם, כי זאת הייתה האדמה שלו. השנה הייתה 1906. הוא יצא לצוד ארוחת ערב למשפחתו. הוא הריח את המעיין לפני שראה אותו, ריח מצחין וגופריתי כמו ביצים מקולקלות. הוא חשב שזה סימן רע, שהאדמה מזוהמת ויורקת מרה לשם הקלה. הוא טבל את ידו במים והם היו חמימים. הוא ניגב אותה במכנסיו ושקע במחשבות, התלבט מה כדאי לעשות, ולפתע ראה ארנב בצד השני של השדה. מימיו לא ראה ארנב גדול כל כך, והוא כרע אט־אט כדי לכוון את הרובה. ג'ורג' תמיד ירה על ברכיו. אביו לימד אותו את השיטה הזאת כי חשש שההדף יפיל את הילד, וחשב שג'ורג' ירגיש בטוח יותר סמוך לקרקע. וכיוון שזו השיטה שג'ורג' למד, רק כך הצליח לירות. גם עכשיו, כשכבר היה גבר ובעל משפחה, כרע כבתפילה כדי לירות בארנב.

הראש ניתק באבחה אחת והגוף לא נפגע. הוא שקל לייבש את העור ולתת אותו לבתו ג'וּן לרגל יום הולדתה. ג'וּן, בדומה להרבה ילדות קטנות, אהבה דברים רכים. עד שקשר את הרגליים לחגורה, כבר שכח לחלוטין מהמים.

מעט לאחר מכן הגיעו זמנים קשים למשפחת קלאטרבאק. שני סוסי החרישה נתקפו עוויתות בטן. בטסי, הסוסה שג'ורג' רכב עליה העירה, חטפה גזזת עבה כאגודל, ואפילו תמיסת ערבז לא ריפאה אותה. בפחות משבוע חלו כל הפרות בדלקת העטין והתייבשו עד העצם. ג'ורג' נאלץ לקום בלילה מדי שלוש שעות כדי להאכיל את העגלים בבקבוק, ובכיים הטריף את דעתה של אשתו. “הם נשמעים כמו ילדים גוססים", אמרה ברעד. ג'ורג' שמר זאת לעצמו, אבל הוא חשב שייאלץ לטבוח את העגלים ולספוג את הנזק. הוא לא יכול להרשות לעצמו לקנות חלב.

ואם לא די בכך, הסוסים ברחו מהמכלאה. ג'ורג' לקח חבל ויצא להחזיר אותם. הוא קילל את הגשם ואת הבוץ ואת הבהמות הטיפשות בכל צעד. הוא מצא אותם ליד המעיין ששכח והם גומעים בתאווה כזאת שהוא חשש שיטבעו. הוא נבהל כי חשב שמים כאלה יהרגו אותם. מאין יהיה לו כסף לקנות שלושה סוסים? אבל הסוסים היו בריאים ושלמים. הגזזת של בטסי חלפה כלא הייתה, והשניים האחרים החלימו גם הם. ג'ורג' ידע שהמעיין אחראי לכך, אבל לא ידע אם מדובר במעשה שטן או אלוהים. הוא לא סיפר לאיש כשהוביל את הפרות החולות אל המים, אך כשחזרו הביתה כבר התפקעו עטיניהן מחלב.

ואז חלתה ג'וּן הקטנה ושכבה במיטה כמו מטבע שזוהרו התעמעם. רופא שהגיע מאוֹוֶנסבּוֹרוֹ אמר שלא מדובר באבעבועות רוח או בשָנית, אלא במשהו אחר ששרף אותה בעודה בחיים. החיים חמקו ממנה במהירות, והוריה יכלו רק לשבת בחוסר אונים ולצפות בה גוועת לנגד עיניהם.

וכך, באמצע הלילה, ג'ורג' יוצא ובידו צנצנת זכוכית. הוא מגיע אל המעיין בחושך, ממלא את הצנצנת וחוזר הביתה. הוא נכנס לחדרה של בתו ומביט בפניה החיוורות. הוא מתפלל. הוא לוגם מהמים בעצמו, במחשבה שאם הם יהרגו אותה מוטב שגם הוא ימות. טעמם רע אף יותר מריחם. הוא מרים את ראשה של ג'וּן מהכרית המיוזעת ומרוקן את הצנצנת לגרונה. הוא מניח למים לנזול מעט לשני צידי פניה. הוא תוהה לרגע איך היה מרגיש אילו הזין את בתו מגופו שלו, כפי שעשתה אשתו, אבל המחשבה מביכה אותו והוא מניח לה. למחרת בבוקר ג'וּן בריאה, מושלמת, כחדשה.

כשהמעיין הציל את חיות המשק ג'ורג' שמר זאת לעצמו, כי לא רצה שיחשבו שהוא טיפש, אך כשהמעיין הציל את חיי בתו חש צורך להפיץ את הבשורה. הוא יצא לרחובות האבּיט וסיפר מה ראו עיניו. תחילה מיאנו אנשים להאמין, אבל כשנתקלו בקשיים ניגשו גם הם למעיין, ונוכחו באמת.

השמועות על מה שאירע התפשטו מפה לאוזן. עד מהרה הגיעו לשם אנשים אפילו ממיסיסיפי. האמת התעוותה מסיפור לסיפור, ועם הזמן צצו שם כל מיני פיסחים שרצו ללכת ועיוורים שרצו לראות. המעיין לא מרפא הכול, אמרו אנשי העיירה. לא יפה לבקש כל כך הרבה.

ואז מת ילד אחד ממש על שפת המים. עד כדי כך חולה היה כשהוריו הביאו אותו. עכשיו הוא קבור בהאבּיט, מרחק שלוש מאות קילומטר ממשפחתו.

אחד האנשים ששמעו על המעיין היה מגדל סוסים בשם לואיס נלסון, שהתגורר בלקסינגטון. אשתו של לואיס, לואיזה, סבלה מדלקת מפרקים וידיה התאבנו אף שהייתה בסך הכול בת עשרים ושתיים. הם יצאו להאבּיט כדי לבדוק אם המים יועילו לה. בני הזוג נלסון היו עשירים. כשהגיעו לעיירה חיפשו בית מלון ולא מצאו. ג'ורג' נדר שלא ירוויח ולו סנט אחד מהמעיין, ובהאבּיט אמרו שכך ראוי. לכן, כשהגיעו בני הזוג אירחו אותם חינם אין כסף, לא פעם בבית משפחת קלאטרבאק עצמו. הנלסונים הרגישו לא בנוח, כי היו מורגלים במתן צדקה ולא בקבלתה.

ג'וּן הייתה בת שבע עשרה בקיץ ההוא. היא הייתה נאה בנעוריה כפי שהייתה בילדותה. היא נחשבה בעיירה למעין קדושה, כי הייתה הראשונה שניצלה בזכות המעיין, אבל דווקא משום כך, מעטים אזרו עוז לחזר אחריה, ואלה שעשו זאת חשבו שיחטאו אם ינסו לנשק אותה. היא ויתרה על חדרה למען מר וגברת נלסון וישנה על הספה בקומה התחתונה.

ידיה של לואיזה שבו אליה אחרי המסע השני למעיין, והיא לימדה את ג'וּן לרקום. בעלה לא ידע את נפשו מרוב אושר. לואיס היה קתולי אדוק והיה לו ראש למספרים. הוא הגיע למסקנה שאצבע אלוהים נגעה במעיין, והחליט להקים מלון מפואר בשדה המרעה. אין לדעת איך הצליח לשנות את דעתו של ג'ורג' קלאטרבאק, אך סביר להניח שהוא טען שאם יהיו מקומות לינה רבים יותר יהיה אפשר להציל יותר אנשים, ושנוצרי טוב לא ימנע זאת. קל לדמיין שלואיס הכיר את המלונות ששגשגו במעיינות המרפא של ארקנסו וטנסי, והבין שמדובר במכרה זהב. זמן קצר לאחר מכן הגיעו אדריכלים מצוידים בעפרונות מכניים כסופים, והבנאים והגננים בעקבותיהם. ב־1920 פתח מלון לואיזה את שעריו. הם רצו לקרוא לו מלון ג'וּן, אבל ג'וּן פחדה להרחיק את מעט המחזרים שעוד נותרו לה ואמרה לא, תודה.

כשהוורדים על הטפטים עמדו בפריחתם הראשונה והשטיח היה רך וקופצני תחת הרגליים, לא היה למלון לואיזה אח ורע בכל רחבי הדרום. אנשים הגיעו מאטלנטה ומשיקגו ומניו אורלינס, מקצתם הגיעו להירפא, אך רובם הגיעו כדי לשחק טניס במגרשי הדשא וכדי לרקוד באולם הנשפים המפואר. לואיס העביר את אוסף הדפסי הסוסים שלו מלקסינגטון, ולואיזה בחרה קטיפה וריפדה את המושבים בלובי. היו שני חדרי אוכל רשמיים, ובשניהם אכלו בכלי כסף אמיתיים ושתו שמפניה מוברחת מקנדה. בשעה חמש נהגו כולם לצאת למרפסת הקדמית ולשתות ברבן בסודה. איש מתושבי האבּיט לא דרך במלון מיום הפתיחה. הם הרגישו לא ראויים. אפילו משפחת קלאטרבאק, שהייתה אמורה להיות שותפה בכול, לא חצתה את החורשה. את הבית לא ראו מהמלון, אפילו לא מהקומה השלישית. האורחים כלל לא ידעו על קיומו.

נפילת הבורסה ב־1929 והבצורת הגדולה שנפלה על הארץ התרחשו בסמיכות כזאת, שהיה קשה להפריד ביניהן. הכול התקרב לקיצו, והמעיין הפסיק לנבוע. אולי הייתה סיבה לכך שהכול התלהט, ואפילו מי התהום חשו בהשפעת האוויר היבש. בן־לילה הפך הטפטוף לרצועת בוץ, ולבסוף גם זה לא. כך או כך, תושבי האבּיט ראו בעזיבתו סימן, בדיוק כפי שראו סימן בהגעתו.

המעיין עצמו לא נתקל בשום קושי. הוא בסך הכול התקפל וחזר לאחד הנהרות התת־קרקעיים. הוא עוד ישוב ויפרוץ שנים לאחר מכן במקום אחר. ייתכן שבמקום הבא לא יהיו אנשים ברדיוס של קילומטרים. בהחלט ייתכן שאיש לא ישתה ממנו עוד.

זמן קצר לאחר מכן הפסיקו המבקרים להגיע למלון, אבל קשה לומר אם היה זה בגלל המעיין, או מפני שהם היו מסוג האנשים ששמרו את כספם בבנקים. ג'וּן נהגה לחצות את השדה בערבים ולהביט בחלקת האדמה שממנה הגיעה ישועתה. היא ראתה גברים בחליפות ונשים בשמלות משי נושאים את תיקיהם בעצמם, נכנסים למכוניות שכורות ונוסעים צפונה, לתחנת הרכבת.

זמן רב ניסו הנלסונים להחזיר את המים. הם העסיקו אנשים שאמרו שהם יודעים איך לפתות את המים לצאת מבטן האדמה. אבל המעיין כבר נעלם לבלי שוב. הם נשארו לבדם במלון עד אמצע שנות השלושים, ובקושי יצאו מתחומיו. היה אפשר לעקוב אחריהם מחדר לחדר, כאשר אור אחד כבה ואחר נדלק. אנשים אמרו שאפשר לכוון את השעון לפי החלון המואר בכל רגע נתון. עד שיום אחד ארזו הנלסונים את חפציהם ועזבו בלי לומר שלום.

עד מהרה פשטה השמועה שהנלסונים העניקו את מלון לואיזה במתנה לכנסייה הקתולית, וכולם נתקפו פחד אלוהים. מילא לארח עשירים בשדה, אבל כשהזוג קלאטרבאק חשב על קתולים, הוא ראה בעיני רוחו פסלים של הבתולה מריה המתנשאים לגובה שלושה מטר וניצבים בחצר. כבעלי הקרקע יכלו בני הזוג לגרש משם את הקתולים, אבל איש לא סיפר להם. כשעורכי הדין דפקו על דלתם, לא נותר להם אלא להשפיל מבט ולנענע בראשיהם. כמה שבועות לאחר מכן הגיעו שני אוטובוסים, וחבורת נשים זקנות בשמלות לבנות עלו במדרגות הכניסה בכוחות עצמן או בעזרת אחרים. הכנסייה שינתה את שמו של מלון לואיזה לסנט אליזבת, והסבה אותו לבית אבות לנזירות.

אבל הנזירות הזקנות היו אומללות. הן מילאו את צו הכנסייה והיו תפרניות כל חייהן. המחשבה שיעבירו את ימיהן האחרונים במלון פאר נטוש עכרה את שלוותן. עד מהרה חיפשו הנשים הזעירות דרך חיים פשוטה יותר, והתחילו לתעות אל בית משפחת קלאטרבאק בחלוקי בית. בני המשפחה, שהיו בפטיסטים טובים כל ימי חייהם, ריחמו על הקתוליות הזקנות והתגברו על פחדיהם. הם הגישו להן צלחות מלאות חביתיות של דוּרה, ואלו התקבלו בהודיה ובתפילות מעומק הלב. המשפחה שוב הרגישה נחוצה; תלותן של הזקנות הזכירה להם את ראשית ימי המעיין, כשהחולים החלימו. הם חשבו שאלוהים השיב עטרה ליושנה.

אבל הכנסייה חלקה על דעתם, וכעבור שנתיים חזרו האוטובוסים ולקחו את הנזירות לאוהיו. גברת קלאטרבאק בכתה כשהן עזבו, וג'וּן נגעה במדליון קתרינה הקדושה מסיינה שנתנה לה האחות אֶסטֶל. היא ענדה אותו עד סוף ימיה.

מלון לואיזה התבלה, פיתוחי העץ נפלו מהמרפסת, התריסים נותרו סגורים. בכל עיירה אחרת היו בוזזים אותו, פורצים דרך החלונות וסוחבים רהיטים באמצע הלילה. אבל תושבי האבּיט1 היו נאמנים לשמם, והמשיכו להתעלם מהמלון כמו בימים שלא היו להם בגדים הולמים להיכנס אליו ולשתות כוס קפה.

משפחת קלאטרבאק חיכתה וצפתה. יום אחד עצרה מכונית סטיישן בשביל הגישה, ושתי נזירות לבושות במעין סדינים לבנים יצאו מתוכה, מלוות בחמש בחורות שכרסן בין שיניהן. ג'וּן ואימה בדיוק חצו את החורשה בדרכן למלאכת יומן.

הנזירות, שלא ידעו דבר וחצי דבר, חצו את הערוץ היבש. הן לא ידעו איך נוסד המלון, ולא שהן עומדות מעל הדבר הקרוב ביותר לנס שיזכו לראות בימי חייהן. הן היו שקועות בפריקת מזוודות מהמכונית.

"נשים הרות", אמרה גברת קלאטרבאק. "הם הפכו אותו למעון לנשים הרות".

1 Habit, באנגלית: הֶרגל.