אדילין
שאדי עסאקלה
₪ 35.00 ₪ 25.00
תקציר
אדילין, נסיכת אדומון, ממלכת הקסם העתיקה, הביטה בדיימוּן, הזוטורן הקטן ואחד משומרי הקוסמים הקטנים. הוא שכב על מזרן קטן שהונח על הרצפה לצד מיטתה הגדולה. החלון הגדול של הארמון היה פתוח לרווחה, והווילון החום התנופף ברוח הקלה של שעת הבוקר המוקדמת. תנועותיו של דיימוּן העלו חיוך על פניה של הנסיכה. הוא חיבק כרית לבנה קטנה, ואוזניו הארוכות והירוקות נשקו זו לזו מעל ראשו. לדיימוּן עור ירוק חלק. פניו ארוכות ומצחו רחב. עיניו הנוצצות באפור רחבות אף הן. פיו רחב ובולט קדימה, ומעליו אף שחור מחודד. בלסתו העליונה זוג שיניים ארוכות הבולטות שעה שהוא מחייך. ידיו דקיקות וכפותיו רחבות. בכל כף ארבע אצבעות. כך גם רגליו, אלא שכפותיהן ארוכות יותר. הוא עומד על שתי רגליו, אך הולך על ארבע, בעזרת ידיו. לדיימוּן יש זנב ארוך המתגלגל כלפי מעלה ובקצהו משולש וכנפיים שקופות שבעזרתן הוא יכול לעוף.
דיימוּן חייך וגירד באפו בציפורנו הארוכה. אחר הרים את רגלו וחיבק איתה את הכרית. “תישן, ילד מתוק,” אמרה הנסיכה, “בילית לילה ארוך בישיבה לידי,” המשיכה, נזכרת כיצד ישבה ליד השולחן החצי עגול שליד מיטתה וכתבה ביומן האדום את השורות האחרונות בעמוד 6 בעזרת הנוצה שמסר לה אביה, המלך סראגון, ושעברה מדור לדור. היא כתבה עד שעות הלילה המאוחרות, כשדיימוּן שיחק סביבה וקיפץ מדי פעם על כתפיה. “נסיכתי, לכי לישון במיטה,” אמר כשראה אותה נרדמת, חצי גופה על השולחן, ראשה מונח על יד שמאל וימינה מחזיקה את הנוצה. הוא נטל את הנוצה והתעופף מעליה. הנסיכה קמה מהכיסא, נשמעת לעצתו, לא לפני שלקחה ממנו את הנוצה, הטמינה אותה במגירה והורתה לה להיסגר. המגירה נסגרה והמפתח הסתובב פעמיים בחור המנעול ואז ריחף יחד עם השרשרת שאליה חובר. השרשרת נסגרה סביב צווארה של אדילין.
אדילין קמה ממיטתה ונעמדה במרפסת הקטנה הצמודה לחדרה. חצר הארמון, המשתרעת על פני שטח גדול התגלתה בשיא יופייה לנגד עיניה. במרכזה הייתה מזרקה ענקית המוקפת גדר ירוקה. עצים מלבלבים עיטרו את הגדרות הגבוהות. גינות עם שבילים צרים ביניהן הפריחו פרחים צבעוניים שפנו לשמש הכתומה. הפרחים שרו ורקדו ריקוד שבישר את תחילתו של יום חדש. דונור הגנן הזקן ביקש מהם לשמור על השקט. הוא נופף לאדילין כשהבחין שהתעוררה ואז פנה לעבר פרח לבן ובמחוות יד שלח אותו לכיוון המרפסת. הפרח הביט באדילין ואיחל לה יום מקסים. אדילין שלחה את הפרח חזרה למקומו והודתה לדונור, שהמשיך להשקות את הפרחים באמצעות הכד המוזהב עם הפיה המחודדת. דונור עבד כגנן בארמון מעל מאתיים שנה. הוא לבש אוברול כחול ומתחתיו חולצה לבנה, וחבש כובע ארוך מחודד ועקום עם שוליים רחבים. זהו כובע קוסמים שנמצא ברשותו אף שהוא לא חבר בוועדת הקוסמים. כל מי שחבר בוועדה הוא קוסם בממלכה. דונור קיבל את הכובע במתנה מהמלך טונוסו, אביו של המלך סראגון, לפני שעבר לעיר הקוסמים גולוטו, העיר שאליה מגיעים גדולי הקוסמים לפני שהם עוברים לידיו של קאטורן, אל הקוסמים. הכובע העניק לדונור יכולות קסם מעטות, אך הוא לא הלין על כך ולא ביקש להיות חבר בוועדה.
בדרכה לחדר האוכל הענק, שרה אדילין כהרגלה בקול רם. דיימוּן התעופף קרוב לכתפה הימנית והתנדנד לקצב השיר. היא ירדה במדרגות הרחבות המחברות בין חדרי המגורים לאולם מעוצב להפליא. שני שומרים של משמר הממלכה, לבושים לבוש רשמי של קוסמים וחובשים כובע קוסמים כחול ניצבו בכניסה. הם בירכו אותה בתנועת קידה. האולם היה מרוצף בשיש עתיק בצבע חום-אדמדם. הקירות כוסו בציורי אלים שסביבם דמויות שונות עם כנפיים. ציור של קאטורן, אל הקוסמים, נפרש על פני כל התקרה. בארבע פינות האולם ניצבו פסלי מלכי אדומון הקדומים, כל אחד מהם יושב מאחורי שולחן חצי עגול ומחזיק נוצה, כשלפניו יומן. הפסלים עוטרו בגלימות עם שני כפתורים גדולים באזור החזה, לכולם היה זקן ארוך והם חבשו כובע קוסמים. רק המלך טונוסו הרכיב משקפיים. מעל לראשו של כל אחד מהמלכים היה פסל של זוטורן קטן עם כנפיים תלוי באוויר. המלכים הפנו את מבטם כדי ללוות את תנועתה של אדילין בחדר. אף שהיה מעבר ישיר מהאולם לחדר האוכל הממלכתי, אדילין העדיפה תמיד לעבור בספרייה הגדולה. היא הסתובבה באולם כשהיא שרה, וליטפה את הזקן של פסל המלך טונוסו שהיה מונח בפינה ליד היציאה לכיוון הספרייה, ואז המשיכה בדרכה.
אדילין תמיד אהבה לשהות בתוך הספרייה הענקית של המצודה. ארבעת קירות הספרייה היו בגובה של 20 מטרים. שני קירות היו עמוסים במדפים שהגיעו עד לתקרה ועליהם ספרי הקוסמים המיועדים לכל החפץ בקריאה. באחד מהם נקבעה דלת שהובילה לאולם המעוצב. הקיר השלישי, שלשמאל הדלת, התנוסס מעלה ועבר דרך התקרה, כשקצהו אינו נראה. בקיר הרביעי הייתה דלת רחבה מעץ המוקפת בשטיחי קיר עתיקים שנתלו מן התקרה. הספרייה הוארה באור עמום שמקורו בשלוש נברשות שנתלו מהתקרה ובעשרות נרות דולקים. אור הנרות התעצם כשאדילין ודיימוּן נכנסו. אז גם נסגר הספר המוזהב הגדול שניצב פתוח על שולחן הקריאה הגדול והחצי עגול של המלך, ופיסת בד שחורה שהוטבע עליה סמל הממלכה עטפה אותו. “עוד פעם הספר הזה!” אמר דיימוּן בקול ילדותי, כשהוא חג פעמיים מעליו.
אדילין, שהמשיכה בשירה, עברה ליד קיר המדפים שהתנוסס לגובה אינסופי והביטה מעלה, “אני עוד אדע מה הגובה שלכם,” אמרה למדפים וחזרה לשיר. זאת יש לדעת: כשאדם התקרב למדפים, הספרים שינו את סדרם, ורק אלו שמותר לו לקרוא עמדו קרוב אליו. היתר התרחקו. אדילין שמחה כל כך כשהמלך הרשה לה להשתמש בספרים שעל המדפים הכחולים והירוקים. המדפים החליפו את צבעם לפי צבע כריכות הספרים, והקוסמים יכלו לבצע קסמים רק מתוך הספרים שהותרו להם לשימוש. הספרים האדומים הכילו לחשים שאפשר היה לבצעם בתוך הממלכה של הקוסם בלבד, והקריאה בהם הותרה לכל הקוסמים. מי שיועצי המלך נתנו לו הרשאה, יכול לקרוא אף בספרים הכתומים, שבהם גם קסמים שפעלו בממלכת אדומון. שרים ויועצים מוועד הקוסמים יכלו לקרוא גם בספרים הכחולים המאפשרים בנוסף לכל אלה קסם בכל הממלכות האחרות. על פי הוראת המלך, ניתנו גם הרשאות לכמה שרים לקרוא בספרים הירוקים שהקסמים שבהם היו בעלי חשיבות גבוהה. בספר השחור היו הקסמים בעלי הכוחות החזקים ביותר, שיכלו להשפיע על כל הממלכות. לכל אלה נוסף ספר הקסמים המוזהב שהכיל את סודות הקסמים של הממלכה הראשית ושל כל ממלכות הקוסמים. המלך היה היחיד שהותר לו לקרוא בו, והוא הונח תמיד על השולחן החצי עגול הגדול בספרייה כשהוא עטוף בפיסת בד שחורה שעליה הוטבע סמל הממלכה.
ממלכת אדומון משתרעת על פני שטח גדול מאוד. היא מכילה תשע ממלכות קטנות, כשבראש כל ממלכה עומדים מלך או מלכה שהם קוסמים המסוגלים לבצע קסמים מהספר השחור, והם בעלי סמכויות נרחבות לניהול ממלכתם. בעזרת הספר המוזהב, יכול מלך אדומון להעניק קסמים נוספים למלכים שהוא בוחר, ולחלופין, ליטול כוחות קסם מהם או מקוסמים אחרים בממלכה. המלך ירש את חרבו של המלך טונוסו, חרב בעלת כוחות אדירים השומרת על הממלכה ועל הספרים. למלך ולכל אחד מהמלכים בממלכות הקטנות יש יומן שמכיל את לחשי הקסמים שהם בחרו לחיזוק הממלכה ושאותם העתיקו מהספרים הכחולים והירוקים ומהספר השחור. אדילין הצליחה להעתיק ליומנה עשרות לחשים מהספרים הכחולים והירוקים.
השולחן החצי עגול ניצב בפינה שבין הקיר שבו הדלת הרחבה לבין הקיר של ספרי הקוסמים. מאחוריו היה כס מלכותי בצבע אדום, מעוטר במסגרת זהב. המסגרת הכילה דמויות של בעלי חיים עם אוזניים ארוכות שנעו סביבה. במרכז השולחן היה הספר המוזהב, ולימינו היו קסת דיו סגורה ושני מכחולים. נוצת המלך הייתה שמורה, כתמיד, במגירה הימנית הראשונה והנעולה. ניכר כי המלך שתה מהיין האדום שאהב, שכן אפשר היה להבחין בבקבוק עץ בתוך פיסת רשת ברזל שחורה ולידו ספל חבית, גם הוא עשוי מעץ, בעל ידית מתכת. מאחורי השולחן היה חלון גבוה שהגיע עד לתקרה, מכוסה בווילון חום. הווילון הפך לפנים אנושיות חייכניות כאשר אדילין התקרבה אליו, שרה בקול רם.
אדילין נכנסה דרך הדלת הרחבה לחדר המפריד בין הספרייה לחדר האוכל הרחב. החדר, שעמד ריק, היה מעוטר בשטיחי קיר עתיקים עם ציורי מצודות. כל פינה הוארה בלהבה צהובה. אדילין עמדה במרכז החדר וצעקה “מראה, מראה,” לעבר המראה של המשפחה. שתי עיניים צצו מן התקרה, ומראה עגולה ירדה למטה ועמדה באוויר בגובה עיניה של אדילין. את המראה הקיפה מסגרת כסופה, והיו בה עיניים עגולות למחצה ופה עגול הדומה למערה שחורה שקצהָ אינו נראה באופק.
האם הנסיכה רוצה לראות איך היא נראית?” שאלה המראה.
“בהחלט, רוצה לסדר את בגדיי,” השיבה אדילין.
עיני המראה ופיה נעלמו, ובמקומם השתקפה דמותה של אדילין. אדילין הייתה נסיכה צעירה ויפה, בת 18 שנים. עיניה היו שחורות כפחם ורחבות, ושפתיה אדומות כרימון. את שיערה הצהוב ואת עורה הבהיר ירשה מאמה, ואת גובהה – מאביה. היא אספה את שיערה לאחור בצמה שהגיעה עד מותניה. למרות שהייתה נסיכה, תמיד לבשה מכנסיים וחולצה לבנה מכופתרת. “זה מאפשר לי לרכוב על מוקו מתי שרק ארצה,” אמרה לאוזניו של כל מי שאמר לה שעליה ללבוש שמלה. מוקו היה פוקסון כתום, שוועדת הקוסמים החליטה שיהיה השומר של אדילין כשהייתה ילדה בת עשר. הפוקסון הוא יצור הדומה לשועל גדול שצבעו כתום, חום או כתום-חום, לבד מצווארו ובטנו שהם בצבע לבן. הוא בעל צוואר ארוך וקרניים ארוכות וחזקות שאורכן כמטר אחד. קוסם שמקבל פוקסון נקשר אליו רוחנית. הפוקסונים מצייתים להוראות בעליהם שמועברות לא רק בעזרת הקול, אלא גם באמצעות מחשבות. אדילין ומוקו נעשו לחברים טובים הקשורים בקשר הדוק, דבר שעורר קינאה בלב רבים.
אדילין התקרבה למראה והניחה עליה את ידיה. היא הביטה בדמותה ונזכרה באביה המלך שעמד לצידה יום קודם. שניהם עמדו וחייכו למראה. המלך התקרב למראה ואמר: “רצות בראשי מחשבות שונות. הן מתחילות במידע על האדם שמשתקף מולי במראה ונגמרות בשאלות רבות על מהותו בחיים. לכולנו רצות בראש מחשבות שונות לגבי תכלית חיינו. אני רואה דרך ללא אופק. ללא סוף. ניכר כי מישהו מחק את ההרים והגבעות, אבל משני צידי הדרך יש נופים מרהיבים: פרחים צבעוניים. קוצים המציקים לנו אך משדרים עוצמה ויופי. עצים ירוקים. עצים ללא עלים. שקדייה בשיא פריחתה. ריח של דבש. אני נמצא בדרך. אני לא מודע לאורך שלה, לא יודע אם אני בתחילתה, באמצעה, או אולי בסופה, שהרי בסופו של דבר מה שקובע את אורכה הוא דבר אחד בסיסי וחשוב – היכולת שלנו למצוא הנאה מכל צעד. תמיד תמצאי הנאה בחיים, אדילין. תמיד.” אדילין זכרה כיצד חייכה לעבר אביה, אך פחד מילא את לבה. דיימוּן קפץ על ראשה וקטע את מחשבותיה. היא חייכה שוב וחזרה לזמר. היא ציוותה על המראה לשוב לתקרה. אדילין עשתה שני סיבובים במקומה ועברה לחדר האוכל הממלכתי.
חדר האוכל היה רחב ממדים ומעליו כיפה צבעונית ענקית. הוא נתמך בעמודים מוזהבים שהוצמדו לקשת אבן, ובין כל שני עמודים היה שולחן מוזהב שהונח עליו אגרטל מוזהב אף הוא, ובו צמח בצורת כדור. מעל האגרטלים היו לפידי אש צהובה שנטו מעט קדימה והאירו את האולם. לאולם היו ארבע כניסות, בשלוש מהן עמדו שני שומרים של משמר הממלכה. בכניסה הרביעית, שהיא הכניסה המלכותית, היה גרם מדרגות ארוך שהוסתר בתוך קיר שהפריד בין אזור מגורי המלך לשאר חלקי הארמון. הדלת במעלה המדרגות הופיעה רק עם הגעת המלך. זו הייתה דלת אדומה גדולה עשויה מעץ עם שתי כנפיים, שעל כל אחת מהן הודבק פסל עץ של קאטורן, אל הקוסמים. לדלת לא היו ידיות, והיא נפתחה על פי הוראת המלך. שולחן האוכל היה ארוך, ושמונה כיסאות עמדו בכל אחד משני צדדיו. בראש השולחן ניצבו שני כיסאות – למלך ולמלכה. הכיסא של המלך היה גדול יותר, צבוע אדום וממסוגר בזהב. משענות היד היו רחבות והסתיימו בראשי אריות. כיסא המלכה היה חום ובעל מסגרת כסופה. משענות היד היו צרות והסתיימו בראשי לביאות.
בחדר האוכל נכחו חמישה שרים והיועץ גנדול, שהיו חברים בוועדת הקוסמים. הם הצטרפו לארוחת הבוקר המשפחתית באופן קבוע. המלכה סרינה נכנסה לחדר דרך הכניסה שממול לכניסה המלכותית. היא עטתה גלימה שחורה עם ברדס שכיסה את ראשה. מתחת לגלימה לבשה שמלה אפורה כהה צמודה עם כפתורי עץ בצורת מקלות קטנים. פניה של המלכה היו חרושות קמטים ועיניה השחורות קרנו בעוצמה וברצינות. היא מיעטה לחייך. לידה עמדה בתה רונאטה. היא הצטרפה לארמון ביום חתונת אימה עם המלך לפני שלוש שנים. היא לבשה שמלת נסיכה ירוקה וארוכה. רונאטה הייתה בגילה של אדילין, אבל הן מעולם לא גילו חיבה וחמלה זו לזו. רונאטה העדיפה להיות קרובה לאמה ושתיהן השתדלו תמיד להיות בסביבת המלך ולהרחיק את אדילין ממנו, ללא הצלחה. המלך אהב את אדילין מאוד, בייחוד לאחר שאמה ביקשה שישמור עליה תמיד ויטפל בה לפני שעברה לעיר גולוטו ולידיו של אל הקוסמים. הכיסא של אדילין היה קרוב לכיסא המלך, ומולו היה הכיסא של רונאטה, הקרוב לכס המלכה.
“אמרתי לך לא לשיר בקול רם בחדר האוכל,” אמרה המלכה.
“סליחה,” ענתה אדילין שישבה בכיסאה. היא קרצה והצביעה לעבר דיימוּן, רומזת לו להתיישב.
דיימוּן חייך, עשה שני סיבובים באוויר והתיישב על כתפה.
“דיימוּן!” צעקה המלכה.
“הבנתי…” הוא אמר במבט עצוב ועף לעבר השולחן העגול הקטן בקצה החדר, שסביבו ישבו כבר שני זוטורנים אחרים.
אדילין קמה מיד ברגע שדלת המלך הופיעה בקצה המדרגות. צעקותיה של המלכה שתשב במקומה לא הועילו, והיא רצה לעבר המלך שנכנס לחדר וחיבקה אותו חזק.
“התגעגעתי אליך, אבא,” אמרה.
“כבוד המלך!” תיקנה אותה המלכה.
“בתי היקרה,” אמר המלך. שניהם ירדו מחובקים יחד לכיוון הנוכחים.
המלך לבש גלימה שחורה עם שרוולים רחבים. הגלימה הייתה מהודקת סביב צווארו וחובר לה ברדס שקצהו הגיע למותניו והסתיר מעט את סמל ממלכת אדומון שהוטבע על הגב. הסמל כלל משולש צהוב שבאמצעו חרב כתומה המסמלת כוח, שנחתכה במקל קוסמים המסמל את ממלכת הקוסמים. החרב והמקל יצרו צורת איקס (X), שמעליו איור של נוצה המסמל את נוצת הקוסמים החכמים. הסמל הוטבע בקטן לאורך כל קצות הגלימה. מתחת לגלימה לבש המלך חולצה אדומה מכופתרת בכפתורים שחורים, ולצווארו הייתה מטפחת לבנה. כמו כן לבש המלך מכנסיים שחורים רחבים בחלק העליון וצרים באזור הנעליים שהיו חומות ובעלות קצה מעוגל כלפי מעלה. הוא חבש כובע קוסמים שחור ארוך וצר עם שוליים רחבים. חלקו העליון של הכובע נטה שמאלה. למלך היה זקן קצר, ולמרות גילו המופלג לא הופיעו בו שערות שיבה. את עיניו, הכחולות כמו השמיים, היה אפשר לראות למרחקים. הוא החזיק מקל עץ עם כדור שחור בקצה העליון שנועד להקל את האחיזה. היועץ והשרים קיבלו את פניו בקידה, והמלכה ורונאטה עמדו ליד כיסאותיהן. המלך ביקש מכולם לשבת והתיישב על כסאו. אדילין נישקה את לחיו ועברה לכיסאה. השולחן היה ערוך בקפידה. לפני כל אחד היו מונחות שלוש צלחות ומפית תכלת מקופלת שבתוכה סכין ומזלג. קערית מרק קטנה עם כף התקרבה לכל אחד מהנוכחים. במרכז השולחן היו שתי קערות מרק גדולות.
המלך סימן לכולם להתחיל לאכול, כשלפתע נשמעה מריבה משולחנו של דיימוּן. ככל הנראה הוא התווכח עם זוטורן אחר שלקח את התפוח האדום שהיה באמצע השולחן הקטן שלהם. התפוח קפץ מידיו של דיימוּן לעבר ידיו של הזוטורן האחר ובחזרה אליו, עד שנפל והתגלגל לעבר השולחן המרכזי. המלכה החוותה תנועה בכף היד ודיימוּן עלה היישר לתקרה. אדילין ביקשה שתעזוב אותו, והיא עשתה זאת. דיימוּן נפל וצעק בקולו המיוחד, “אישה רעה”.
“השששששש!!” אמרה אדילין, אצבעה המורה על שפתיה.
המלך חייך.
המלכה נראתה כועסת. היא שלחה מבט זועם לעבר רונאטה, וזו השיבה לה באותו מבט. המלכה סימנה לטבח שעמד באחת הכניסות להתחיל להכניס אוכל.
עגלות התחילו לעבור ליד הנוכחים, עמוסות במאכלים. עגלה עם בסיסי עץ שעליהם ביצים קשות עמדה ליד השולחן, וחילקה אותם ליושבים. מגש פירות גדול הגיע מלמעלה ונחת במרכז השולחן, לאחר שקערות המרק פינו לו מקום.
“האם מלך הקוסמים הגדול רוצה לראות עכשיו את מגילת חוקי הממלכה?” שאל היועץ גנדול, שהביא עימו לבקשת המלך מגילה ובה שני חוקים הנוגעים למעבר בין ממלכות הקוסמים.
המלך הנהן לאות הסכמה.
היועץ שלח לאוויר קלף מגולגל קשור בחוט שחור. הקלף הגיע לידי המלך והקשר הותר מייד. המלך הביט בכתוב והנהן. המלכה ניסתה לקרוא גם היא, אך המלך הסיט את הדף ומנע זאת ממנה. הוא הנהן שוב, ובתנועת יד הקלף נגלל חזרה, החוט נקשר סביבו והוא עבר ליועץ.
“אדילין, תפגשי אותי בספרייה בעוד שעה,” אמר המלך.
אדילין הניעה את ראשה מעלה-מטה במהירות כשחיוך נסוך על פניה.
“גם אני אצטרף,” אמר דיימוּן ועף מעל לכתפה של אדילין.
“אתה יכול להצטרף,” אמר המלך, חיוך רחב על פניו.
“אנחנו צריכים לטייל בגינה בעוד כשעה,” הזכירה המלכה למלך.
“טיילי עם רונאטה. לי ולאדילין צפוי מסע ארוך. אצטרף אליכן לאחר מכן.”
המלכה הבינה. היא ידעה את מהות המסע שהמלך הזכיר. שוב שלחה מבט כועס לעבר רונאטה והיא השיבה במבט דומה.
“יש לנו שעה להיות בחצר,” לחשה אדילין לדיימוּן. הוא חייך את חיוכו הרחב והמהורהר והנהן כמה פעמים. שניהם יצאו לאחר שהמלך עבר בדלת שמעל המדרגות. הדלת נעלמה.
“נסיכתי היקרה… אדילין… אדילין… חכי…” אדילין שמעה קול כשעברה במסדרון המחבר בין היציאה מחדר האוכל ובין חדר האורחים הענק שממנו יוצאים לכיוון הגינה. היא הסתובבה.
“השר שטרונקיל,” אמרה בפליאה.
“אני חייב לדבר איתך,” אמר השר.
השר שטרונקיל היה קוסם ותיק מאוד וחבר בוועדת הקוסמים זה יותר ממאה שנים. הוא יכול לבצע את כל הקסמים המופיעים בספרים הכחולים ואף חלק מאלו המופיעים בספר השחור. הוא היה אחד האנשים שהמלך סמך עליהם. השר עטה גלימה כחולה עם שרוולים רחבים המהודקת סביב צווארו עם ברדס, ובדומה לגלימתו של המלך הוטבע בחלקה האחורי הסמל הצהוב-כתום של הממלכה. אלא שבקצותיה היה פס צמר לבן. הוא חבש כובע קוסמים כחול שהסתיר את שיער השיבה שלו. זקנו הלבן הגיע עד לחזה, ויחד עם שפמו הארוך הסתיר מעט את שפתיו.
“את בטח יודעת מה המלך רוצה,” אמר.
“המסע לממלכה שלי?” שאלה אדילין.
“אדילין, קרובים ממך ירצו את רעתך. המלכה ובתה רונאטה לא יתנו לדברים להיעשות כרצונך. אש תבער בממלכה אם המעברים בין הממלכות לא יהיו נכונים. המסע שלך חשוב, אך מסוכן. אימת הקסם המושפע מהקללה תהיה נוראית. הממלכות שלך, שנשמרות על ידי הקסמים שביומן, הן רק שלך. הן באחריותך. אדילין, לא נוכל לעמוד מול כוחות הרשע אם לא נהיה מוכנים.”
“המלכה? רונאטה? אבל… מה… למה אתה חושש?”
“יש הרבה פחדים. שמרנו על המסורת במשך אלפי שנים, אבל הפעם הקללה חזקה. היא מגייסת את רוחות הרפאים, אדילין… אני גם חושש שהמלך, ישמור אותי קאטורן, לא יוכל לעמוד מול כוחות הקסם שלה ומול כוחות הרשע שהיא תגייס לטובתה, ולכן הוא מעדיף שלא להילחם איתה כרגע.”
ניכר כי אדילין לא אהבה את מה שנאמר על המלך. היא שילבה את זרועותיה על חזה, פנתה לחלון והביטה לעבר הגן. השתררה שתיקה. דיימוּן עמד על כתפה ונראה מפוחד.
“אני תמיד אעזור לך, נסיכתי,” קטע דיימוּן את הדממה.
“אני יודעת,” חייכה אדילין והמשיכה: “תודה השר שטרונקיל. כוחות הרשע עלולים לפגוע בהרבה אנשים. הפחדים הם רבים והסכנות תמיד היו בממלכות הקסם. אצטרך הרבה ייעוץ בעניין הזה. כידוע, אבי המלך הוא היועץ הטוב ביותר, והייתי רוצה לדבר איתו על כך. אמירתו וקביעתו הן שיכריעו.”
“נסיכתי,” אמר השר בעודו קד לעברה, וחזר לחדר האוכל.
אדילין יצאה לכיוון הגינה. דונור בירך אותה בחיוך כשהוא אוחז במזלף. אדילין הנהנה והמשיכה בדרכה לעבר המזרקה, עדיין מהרהרת בשיחה עם השר שטרונקיל, כשלפתע הרגישה את מגע המים על פניה. דיימוּן קפץ לבריכה שסביב המזרקה והחל לשחק, ודונור, משתעל, ביקש ממנו לצאת.
“דיימוּן, צא מיד,” הורתה גם אדילין.
היא החלה ללכת בשבילי החצץ שבגינה, והפרחים קדו קידה קטנה לעברה. אף שהגינה הייתה בשיא פריחתה, אדילין לא שעתה לכך משום שהייתה שקועה במחשבותיה. היא הגיעה לפינה שאהבה לשבת בה. הפינה שגם אימה אהבה, ושהן בילו בה רגעים יפים כשהייתה ילדה קטנה. היא התיישבה על ספסל אבן מכוסה בפסיפס צבעוני. דיימוּן עף מעבר לכתפה וטיפות מים טפטפו ממנו. אדילין הביטה בארמון הענק שבו מבואה רחבה עם שני עמודי אבן גדולים המחוברים זה לזה בקשת, ובקשת דומה מחוברים לקירות הארמון. צמח ירוק עם פרחים אדומים ולבנים טיפס על העמוד הימני והמשיך מעבר לקשת עד אמצע הקיר. בכל פינה בבניין היה צריח חום גבוה שהתחבר לחומה המקיפה את כל הארמון. מאחורי הבניין עדיין ניתן היה לראות את המצודה עם המגדל הגדול בצד השני של הארמון. המצודה עמדה על גבעה ירוקה בתוך מתחם הארמון, ולמגדל שלה היו קירות אדומים עבים שנשקו לשמיים.
אדילין נזכרה במשחקי ספורט הקוסמים שנערכו בכל יום ראשון למול קהל קוסמים רב בחצר הגדולה שמול המצודה ולמול תושבי העיר שעמדו מסביב לחצר. במרכז החצר הייתה באר מים ששתי ציפורים שחורות שמרו עליה. באירועי הספורט של הקוסמים, המלך עומד על מרפסת קטנה במרכז המגדל, ובעזרת שרביט שולח כדורי גומי שחורים אל הקוסמים, והללו צריכים לתפוס ולאסוף אותם. הקוסם שמצליח לצבור הכי הרבה כדורים עולה למרפסת המגדל ומקבל כדור מוזהב מהמלך. הקוסמים היו צריכים להשתמש בקסמים שונים כדי לתפוס את הכדורים שעפו במהירות בתחומי המצודה והארמון. חלקם נאלצו לפתוח את תיבת הקסמים ולשלוח את הלוטור שלהם לעזרה. הלוטור הוא גמד קטן עם שני זוגות כנפיים שקופות ממוסגרות בשחור. הוא יכול לעוף במהירות רבה ולנווט בין הקירות הצרים. קוסם ששלח את הלוטור שלו איבד שתי נקודות אם לא הצליח לאסוף את כדורי הגומי שהמלך שלח. אדילין חשבה על המשחק שהתקיים לפני יומיים, ושבו הצליחה לאסוף 18 כדורים בלי עזרה מהלוטור, בעוד רונאטה הצליחה לאסוף רק 11 כדורים. היא חייכה כשנזכרה איך המלך מחא כפיים עם הקהל כשהוכרז שהיא ניצחה וכשעלתה לקבל את הכדור המוזהב. היא גם זכרה שהמלכה לא עמדה ולא מחאה כפיים, אלא המשיכה לשבת על הכיסא המשקיף על החצר הגדולה עם פנים נטולות הבעה. זה הזכיר לה את שאמר השר שטרונקיל. לפתע הבינה את שהתרחש בשעת המשחק: היא עפה אז במהירות, רכובה על גבו של מוקו מעל הצריח הדרומי וניסתה לתפוס שני כדורים שחורים. היא הושיטה את ידה לעבר אחד מהם, כאשר לוטור הגיח משום מקום ופגע בה. היא נפלה מגבו של מוקו, אבל מוקו הצליח לחזור ולתפוס אותה לפני שפגעה בקרקע. כעת ידעה שהלוטור נשלח בידי המלכה, אבל העדיפה להכחיש את הידיעה הזו. “האומנם היא באמת מגייסת את כוחות הרשע?” לחשה. שעון הממלכה קטע את הדממה והופיע בפני אדילין. הוא היה קטן, ובעל עיניים ופה עגולים ויכולת דיבור. היו לו שני מחוגים בצורת ידיים קטנות, וגם רגליים זעירות. הוא יכול לעוף בעזרת כנפיים שחורות. הוא סימן לאדילין בעזרת המחוגים שנותרו עוד כמה דקות להספיק להגיע לספרייה כדי לפגוש את המלך. אדילין רצה לכיוון הארמון.
אדילין נכנסה לספרייה עם דיימוּן. היא הופתעה לראות שהחלון הגדול פתוח ושהווילון נעלם. היא ראתה שמאחורי השולחן החצי עגול ניצב כיסא עם הסמל הרשמי של הממלכה. היא התקרבה לעבר המדפים והופתעה לגלות שהמדף עם הספר השחור לא שינה את מיקומו. היא שלחה יד רועדת אל הספר השחור והעבה, ומצאה שהוא לא מתרחק ממנה. היא לא העזה לגעת בספר, וצעדה שני צעדים לאחור. ההבנה שהיא השיגה את כוחות הקסם הגבוהים ביותר ושביכולתה להשתמש בקסמים שבספר השחור הפחידה אותה. היא ניגשה בשנית אל הספר, והפעם הורידה אותו מהמדף. “מה את עושה?” צעק דיימוּן ורץ לעבר החלון כאילו ניסה להימלט. הוא עצר וחזר לעמוד ליד אדילין.
“את לא יודעת שזה מסוכן מדי לפתוח את הספר?” קרא.
“אני יודעת. אני רוצה.”
“אדילין, פחד חזק ממלא את ליבי.”
“אל תפחד מתוק. אני שומרת עליך.”
דיימוּן חייך קלות אך המשיך לנוע לצדדים בפחד. “אני רוצה לבוא איתך, אבל אני חושש מכוחות הרשע.”
“רשע… רשע… רוחות רפאים… אני אנצח את כוחות הרשע, אני אנצח את כוחות רוחות הרפאים. עליי לשמור על המלך ועל ממלכתי, דיימוּן,” אמרה אדילין והרימה את הספר.
“את יכולה לשבת במקום המלך,” אמר המלך שהופיע בכניסה עם היועץ גנדול.
אדילין לא הבינה. היא עמדה במקום וחיבקה את הספר.
“שבי במקום המלך,” חזר ואמר.
אדילין הביטה בשולחן וראתה לראשונה שהספר המוזהב אינו מונח עליו.
“את תשבי כאן,” הצביע המלך לעבר הכיסא. השולחן החצי עגול זז ממקומו ופתח לאדילין מעבר. “עלייך לקרוא את הקסמים שבספר עד שאור השמש הנראה בחלון ייעלם,” הוא אמר. אדילין הבינה שיש לה זמן עד לשקיעה. היא עברה והתיישבה על הכיסא. הספר השחור השתחרר מידיה ונפל על השולחן. דפי הספר החלו לנוע מצד לצד, עד שעצרו בשני עמודים.
“מאיפה להתחיל? מה… איפה…” אדילין הופתעה מכך שהמלך והיועץ כבר לא נמצאים בספרייה. דיימוּן ניסה להתקרב לעברה אך נתקל במחסום בלתי נראה. אדילין שלחה את שתי ידיה והבינה שהיא מוקפת במחיצות זכוכית מכל עבר, ושהיא היחידה שיכולה להיות ליד השולחן.
אדילין הביטה בספר וראתה מפה המכסה את שני העמודים. המפה חולקה לשלושה אזורים, ובכל אזור הייתה תמונה של מצודה שסביבה צוירו בצבע שחור אנשים מסודרים בשורות ולידם אנשים על סוסים או על פוקסונים. סביב כל מצודה צוירה צורה של חומת אבן, ומאחוריה צורות של הרים. שביל נראה מהקצה השמאלי של העמוד השמאלי ובו צורות סמוכות של עצים. השביל המשיך וחיבר את שלוש המצודות זו לזו, והגיע לדף הימני, שם חובר לגשר שהופיע מעל נהר שחצה את הדף לשני חלקים – עליון ותחתון. השביל המשיך עד לקצה הימני של הדף, כשמשני צדדיו צורות עצים. בצד הצפון-מזרחי, בין העצים ומעל לגשר, נגלתה צורת טירה גדולה המוקפת חומה. בתחילת השביל, בצד שמאל, הופיעה כרכרה רתומה לסוס והחלה לנוע. היא נעצרה ליד העצים בתחילת הדרך. אדילין הושיטה יד וניסתה לגעת בכרכרה, אך הרגישה שמשהו אוחז בידה הימנית בכוח אדיר. היא ניסתה לשחרר את ידה, ללא הצלחה. היא עצמה את עיניה בפחד, ושמעה רעש של רוח עזה והריחה ריח של עשן. היא פקחה את עיניה ומצאה עצמה בתוך יער בוער, כשחיות רצות לקראתה בפחד. אנשים חלפו על פניה בריצה ובצעקות. ילדה קטנה עם כובע בוער על ראשה צרחה ורצה. אדילין ניסתה לעזור לה אבל הכול נעלם ופתאום הייתה שוב בספרייה.
אדילין קמה מהכיסא מפוחדת, ולא הבינה את המשמעות של מה שראתה. הכרכרה שוב החלה לנוע, והתקרבה לעבר המצודה הראשונה. היא הקיפה את המצודה פעמיים ונעצרה. ביד רועדת נגעה אדילין בכרכרה ובן רגע מצאה עצמה בתוך חצר כורכר ענקית כשמצודה מרהיבה לפניה. היא ראתה שני קוסמים רעולי פנים עפים על גבי פוקסונים מסביב למצודה. הקוסמים נשאו כדורי אש קטנים וזרקו אותם לעבר המצודה. הכדורים עברו דרך הקירות באין מפריע, ושריפות החלו להשתולל בתוך חדרי המצודה. אדילין שמעה צרחות מתוך המצודה וניסתה להתקרב לעזור. בכניסה לשם עצרה לרגע. היא הרגישה שהיא מכירה את המקום. היא לקחה כמה צעדים לאחור, ופתאום הכול היה מוכר – החצר, הכניסה, המרפסות והמגדל שמתנוסס באמצע המצודה. היא ניסתה לפתוח את הדלת, אך שוב הכול נעלם והיא הייתה בספרייה.
אור חזק קרן מבין דפי הספר. אדילין ראתה כי מעל לצורות של המצודות במפה מופיע כיתוב בשפה פיקטוגרפית המציינת את שם העיר שבה נמצאת המצודה. אדילין ידעה את השפה והצליחה לקרוא את השמות: ‘טנור’ שמה של העיר המזרחית, ‘טורה’ שמה של העיר התיכונה, ‘טורוס’ שמה של העיר המערבית, ו’מולוטו’ מעל לטירה שבין העצים ליד הרי השלג בצפון-מזרח. “כפי שציפיתי, טונדון, הממלכה שלי,” אמרה ונשענה לאחור. היא נזכרה שהיא אחת מבוני הממלכה ונתקפה פחד. בוני הממלכה הם קוסמים שנבחרים על פי הוראות המלך בכל שנת ירח, שנה שבה מתרחש ליקוי חמה. ברגעים שהירח חוסם את השמש לחלוטין, המלך עומד על מרפסת המגדל המרכזי בממלכה ומודיע לקוסמים ולפשוטי העם מי הקוסם שיבנה ממלכה חדשה. ממלכה זו תסופח לממלכת אדומון, אך תונהג בידי הקוסם שנבחר. הוא יוכתר למלך.
אדילין נזכרה בטקס האחרון. למרות רצונה של המלכה לבחור את רונאטה, המלך בחר בה להיות למלכה. הטקס היה חגיגי מאוד, ומופע זיקוקים מרהיב נמשך עד שעות הלילה המוקדמות. במהלך הטקס קיבלה אדילין מידי המלך את היומן האדום שמוטבע בו סמל הממלכה. הם נכנסו לחדר הממלכתי המחובר למרפסת. המלך סגר את הדלת ואת החלונות בסימן יד. שלושה קירות הציגו שלוש ממלכות שונות לבחירתה של אדילין.
“אוריון, ממלכת הסוסים הלבנים. ממלכת המים המתוקים. היא ממוקמת על אי ירוק ומחברת בין שלוש הימות,” אמר המלך והצביע על הקיר הימני. אדילין ראתה סוסים לבנים עפים מעל לים אינסופי. ספינות מפרש גדולות מעץ עגנו לחופי הים המרהיבים. היו גם שלוש מצודות מוקפות חומות אבן ונהר, וגשר עץ גדול המחבר כל אחת מהמצודות לצד השני של הנהר. היא הנידה בראשה לשלילה.
“לורון, ממלכת הציפורים והיערות. היא ממוקמת בארץ התיכונה. הממלכה עשירה בשדות חיטה ומפוזרים בה בתים כפריים,” הציג המלך את הממלכה השנייה שהופיעה על הקיר האמצעי. אדילין ראתה שלוש מצודות מרהיבות סביב שדה חיטה גדול. כל אחת מהמצודות הוקפה בחומת אבן ובגבולותיה נראו כפרים קטנים. ברחבי הממלכה היו יערות ירוקים שעליהם עפו ציפורים בצבעים מרהיבים. אדילין שוב הנידה בראשה לשלילה.
“טונדון, ממלכת החיות והיערות. היא שוכנת בצפון הממלכה וגובלת בהרים מושלגים בצפון ובשדות ירוקים בדרום,” אמר המלך, ושניהם הביטו לעבר הקיר השמאלי. אדילין ראתה שלוש מצודות מרהיבות ביופיין, שדות ירוקים ונהר החוצה את הממלכה מצפון לדרום. בעלי חיים בצורות שונות ובגדלים שונים עברו משני צידי הדרך המחברים את הטירות. חומות אבן עתיקה הקיפו את המצודות. בכל חומה היו פתחים קטנים עם שומרים בלבוש ממלכתי, ודלת הכניסה לחצר הקדמית של המצודה הייתה עשויה מעץ וגבוהה.
אדילין בחרה בממלכת טונדון.
המלך הסביר לאדילין שעליה לכתוב ביומנה את כל הקסמים שתלמד מספרי הקסמים שבספרייה. “תתחילי לכתוב את כל הקסמים שאת רוצה בממלכה שלך. הם ישמרו על הממלכה, ולכן עלייך לבחור אותם בקפידה, בייחוד את אלו שבספר השחור,” אמר.
“הספר השחור?” תהתה.
“בבוא הזמן תהיה לך גישה גם לספר השחור.”
“מתי אני יכולה לכתוב?”
“את עוד תדעי על כך. קודם עלייך לקבל את הנוצה.”
“הנוצה?” תהתה שוב.
“כן, הנוצה,” אמר המלך והושיט לה נוצה שחורה וארוכה.
“אני מקבלת נוצה?”
“בהחלט. הנוצה היא רק שלך. את תכתבי ביומן רק איתה. זכרי אדילין, רק בעזרתה תוכלי לכתוב או למחוק. כוחם של הקסמים מגיע דרך הנוצה.”
אדילין הנהנה ופחד מילא את ליבה.
“היא רק שלך, זכרי.” הוא חזר ואמר.
היא שוב הנהנה ולא אמרה מילה.
“גם היומן הוא רק שלך. אם הוא יעבור לידיו של קוסם אחר, חורבן ורשע ישלטו בממלכה שלך.”
“אני אשמור עליהם. אני אשמור עליהם תמיד.”
המלך חייך בסיפוק. “בואי נמשיך בחגיגות,” אמר, ושניהם יצאו לכיוון המרפסת.
הרהוריה של אדילין נקטעו כשדיימוּן פגע שוב במחיצת הזכוכית. הוא שוב ניסה לעבור את המחיצה ולהגיע אליה. אדילין ראתה שהכרכרה מתקרבת לעבר ציור המצודה השנייה ונעצרת בתוך שטח בצבע חום המסמן את החצר הקדמית. היא שוב הושיטה את ידה הרועדת, ובן רגע הגיעה לתוך החצר הקדמית, שבה אנשים רצו לכל עבר. אישה עם מטפחת לראשה, מחזיקה תינוקת בידיה, רצה לעברה וצעקה “המלכה, המלכה.” היא עברה דרך אדילין כאילו לא הייתה שם. סופה חזקה שכמוה לא ראתה השתוללה במקום ואנשים נזרקו אל על. סוסים לבנים הסתובבו בתוך מערבולת אוויר ואבק מילא את האזור. אדילין לא הצליחה לראות מה קורה. היא ניסתה לפזר את האבק, אך קסמיה לא סייעו לה בכך. עוד היא חושבת איך להיחלץ מהמצב, ולפתע נרגע הכול וצחוק מוכר נשמע מרחוק. אדילין התקרבה לאחת המרפסות הענקיות של המצודה, המשקיפה על החצר המרכזית, וראתה שהמלכה סרינה ורונאטה עומדות שם וצוחקות. המלכה צחקה בקול כשראשה מוטה לאחור וכפותיה פרושות לכיוון השמים. עננים שחורים התקרבו, ברקים בלתי פוסקים הכו בבתים המקיפים את המצודה, וקול רעם עז נשמע במרחב. אדילין ביקשה מהמלכה להפסיק את מעשיה, אך זו לא שמעה. היא החלה לצעוק, והבינה שאף אחד לא יכול לשמוע אותה. היא ניסתה להתקרב לעבר המצודה, אך כוחות עזים עצרו אותה. והנה היא שוב בתוך הספרייה, ודיימוּן מתחיל לחבוט באגרוף במחיצת הזכוכית לאחר ששמע את צרחותיה.
אדילין הליטה את פניה בשתי ידיה והחלה לבכות. דיימוּן ניסה לעבור שוב את המחיצה, ללא הועיל. הכרכרה נעה לכיוון צורת המצודה השלישית ונעצרה לידה. אדילין העדיפה הפעם שלא לגעת בכרכרה. היא נבהלה מאוד וקמה מהכיסא. היא ניסתה לעבור לצד השני של השולחן, אך המחיצה מנעה זאת ממנה. מאמציה לפתוח בכוח את המחיצה עלו בתוהו. היא חזרה על כמה לחשים כדי להפעיל את קסמיה, אך שום שינוי לא נראה. לפתע שמעה את המלך קורא לה: “את חייבת לעזור לנו אדילין, את חייבת.” קולו נשמע מתוך הספר. הקול מילא את ליבה פחד גדול. גופה רעד והיא הושיטה את ידה לעבר הכרכרה ונגעה בה. עיניה היו עצומות ורוח קרה ליטפה את פניה. היא פקחה את עיניה ומראה מרהיב של מצודה ענקית נגלה לפניה. הגבעות שמאחורי המצודה כוסו שלג והשמים היו כחולים. אדילין התקרבה לעבר המבואה של המצודה, שם נגלתה לה דלת ענקית מעץ שהייתה פתוחה ושני שומרים מאבן עמדו ושמרו עליה. אחד השומרים נראה כאילו ניסה להתגונן מפני אור חזק שסנוור את עיניו לפני שהתאבן. היא הבינה שקסם בצורת אור הפך את השומרים לאבנים.
אדילין נכנסה למצודה. דממה. היא לא הבינה לאן נעלמו כל האנשים. החלונות במצודה היו פתוחים כולם והווילונות נעו ברוח. היא עברה מאולם לאולם, עלתה לקומה השנייה דרך מדרגות לולייניות רחבות, ופסעה בין חדרי השינה. היא הכירה כל פרט במצודה וידעה היכן נמצא כל חדר. היא זיהתה את חדר השינה שלה והבחינה שהמיטה מסודרת. “דיימוּן,” צעקה ורצה לעבר פסל מאבן בדמותו. היא ניסתה להפעיל את קסמיה כדי להחיותו אך לא הצליחה. רעש של זכוכית מתנפצת נשמע מהקומה הראשונה. היא רצה למטה וניסתה לבדוק את מקור הרעש. היא חיפשה בכל החדרים עד שהגיעה לאולם המרכזי הגדול במרכז המצודה, שהיה מואר באש לפידים. במרכז האולם היה שולחן עגול שסביבו חמישה אנשים מאובנים. היא התקרבה לעברם והצליחה לזהות את השר שטרונקיל. אדילין ראתה דלת עץ קטנה נפתחת מאחורי השולחן. “הספרייה,” אמרה, ורצה לכיוון הדלת. בשונה מהספרייה של ממלכת אדומון, הספרייה של המצודה הייתה קטנה. גם בה היה שולחן חצי עגול אך היו בה מדפים אחדים בלבד. המדפים היו ריקים מספרים, ואיש זקן ישב מאחורי ה
ספרים לילדים, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 308
יצא לאור ב: 2021
הוצאה לאור: ספרי ניב
קוראים כותבים
There are no reviews yet.