אדם יוצא לדרך

מְסִבָּה

מְסִבַּת הַפְתָּעָה הִיא (וְדַי לְחַכִּימָא...);

אֶת כָּל יְדִידֵינוּ הִזְמַנּוּ לְכָאן!

כִּי עָפְרָה חָלְתָה כֹּה קָשֶׁה וְהֶחְלִימָה –

רָשַׁמְתִּי לָהּ שִׁיר מְרַגֵּשׁ דִּלְהַלָּן:

 

"אֲנִי סוֹבֵל, מַשְׁמָע אֲנִי קַיָּם*"

לעפרה

בִּמְצִיאוּת הֲזוּיָה שֶׁכָּזוֹ מַתְמִיהָה הַתְּמִיהָה אִם מוֹתַר הָאָדָם...

"קִישׁ קִישׁ!" קָרְיָא, כָּמוֹהוּ כְּאִסְתְּרָא גַּלְמוּד שֶׁמַּרְעִישׁ לְחִנָּם בְּלָגֵינָא.

אֵין לִי בְּדָל שֶׁל מֻשָּׂג מַהוּ סוֹד הַחַיִּים, אֵין הֶסְבֵּר לִי לְמַשְׁמָעוּתָם...

נִשְׂגָּבִים עַד אֵימָה, אֵין בּוֹלֵם לַזְּרִימָה, אַךְ כָּהֵנָּה זוֹרְמִים וְכָהֵנָּה.

 

בֶּן אָדָם מְשַׁיֵּט מְדֻשָּׁן – שֶׁהֲרֵי בְּצַלְמוֹ שֶׁל אֱלוֹהַּ נִבְרָא,

אַךְ זוֹעֵק לַשָּׁמַיִם בִּכְאֵב וּבְשֶׁבֶר שָׁעָה שֶׁקָּם קַיִן עַל הֶבֶל:

מַָה חֶטְאִי, אַלְלַי? מָה עוֹלַלְתִּי, אֲבוֹי? יֵשׁ סִבָּה לַתַּגְמוּל הַנּוֹרָא?..

וְטוֹרְדִים אֶת רוּחִי תִּמָּהוֹן וּתְמִיהָה כָּל אֵימַת שֶׁנִּצָּב קֳבָל סֵבֶל!

 

כֵּן, הַדְּוַי וְהַסֵּבֶל הֵם כָּאן וְעַכְשָׁו – מַמָּשׁוּת בְּלֹא כָּחָל וְשָׂרָק.

"אֲנִי סוֹבֵל, מַשְׁמָע קַיָּם", כָּךְ כָּתַב פְּרִימוֹ לֵוִי – הוּא צָפְנַת פַּעְנֵחַ.

מִי חָכָם וְיָשִׁיב נְכוֹחָה, אִם סִבְלוֹ שֶׁל אָדָם הוּא בְּדִין, הוּא מֻצְדָּק?

כִּי הַסֵּבֶל אוּלַי לֹא נוֹעַד אֶלָּא רַק...

אֶת הַיֵּשׁ לְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ.

 

"...סביר להניח כי אותו הוגה דעות צרפתי, ששמו נשמט מזיכרוני, [הלוא הוא רֶנֶה דֶקַארְט בספרו הגיונות: 'אני חושב, משמע אני קיים' – י.נ.] לא סבל רבות בחייו, שאם לא כן היה משיח את מצודת הוודאויות שלו על בסיס אחר. למעשה, לעתים קרובות אין החושב בטוח שהוא חושב, מחשבתו נודדת בין התבוננות לחלום, חומקת מבין ידיו, מסרבת להילכד ולהינעץ בנייר בדמות מילים. לא כך הסובל. לסובל אין שום ספק, הסובל בטוח תמיד, בטוח שהוא סובל, ולפיכך קיים..."

מתוך זמן שאול מאת פרימו לוי (תרגום: מירון רפפורט).

 

* * *

 

יְדִידִי יוֹסִי גַמְזוּ אֶצְלִי אָז אוֹרֵחַ;

הִתְרַעֵם עַל הַשִּׁיר, הִתְרַעֵם גַּם עָלַי:

"בְּשִֹמְחָה וּבְחִיּוּךְ תְּקַבֵּל אֶת פָּנֶיהָ,

לֹא בִּדְוַי פִילוֹסוֹפִי כָּזֶה, אַלְלַי!"

 

יוֹסִי גַּמְזוּ יָשַׁב וְרָשַׁם לִי פּוֹאֶמָה,

הוּא הִשְׁלִים אֶת מְלַאכְתּוֹ בִּכְמַחֲצִית הַשָּׁעָה –

  שִׁיר עַלִּיז שֶׁל חִיּוּךְ וּבְדִיחָה בִּמְקוֹם דֶּמַע,

    וּבִקֵּשׁ שֶׁאוֹתוֹ רַק אֶקְרָא בַּפְּגִישָׁה.

 

"מִבֵּיתִי בְּקַצְרִין גַּם אֶשְׁלַח," הוּא הִבְטִיחַ,

"שְׁנֵי דַּפִּים דְּמוּיֵי קְלָף חִישׁ בְּדֹאַר מָהִיר;

שֶׁתַּדְפִּיס עֲלֵיהֶם, וְאֶת עָפְרָה תַּפְתִּיעַ,

עֵת תּוֹשִׁיט לָהּ בְּחֵן כִּמְגִלָּה אֶת הַשִּׁיר,

מְגֻלֶּלֶת יָפֶה וּמְקֻשֶּׁרֶת בְּסֶרֶט."

וְעָשִׂיתִי, אָמְנָם, בְּדִיּוּק כִּדְבָרָיו.

אַךְ בְּטֶרֶם אֶמְסֹר הַמְּגִלָּה לַגְּבֶרֶת –

כֹּה הִקְדַּמְתִּי דְּבָרִים לָרָשׁוּם עֲלֵי קְלָף:

 

לְמַזְמֵז אֶת הַמּוּזָה שֶׁלּוֹ לְעוֹלָם הֲרֵי לֹא יִמָּאֵס לוֹ,

שֶׁעַל כֵּן יוֹסִי גַּמְזוּ הִכְתִּיב בַּחֲשַׁאי לִי פּוֹאֶמָה כָּזֹאת;

וְהֻסְמַכְתִּי לִמְסֹר לָךְ אִישִׁית עַל יְדֵי הַמָּאֶסְטְרוֹ

מְגִלָּה מֵרִבּוֹא רִבּוֹאוֹת הַמְּגִלּוֹת הַגְּמוּזוֹת:

 

מְסִבָּה לְכֻלָּנוּ / לְעָפְרָה שֶׁלָּנוּ

 

מאת: יוסי גמזו

 

עָפְרָה יַקִּירָתֵנוּ, אֵינֵךְ יְכוֹלָה לְשַׁעֵר

כַּמָּה מְרֻצִּים וּשְׂמֵחִים אָנוּ כָּאן שֶׁסּוֹפְסוֹף מִזְדַּמֵּן לָנוּ צַ'אנְס

לַחֲגֹג בִּפְגִישַׁת יְדִידִים אֶת שׁוּבֵךְ בְּלִוְיַת חִיּוּכֵךְ הַנּוֹהֵר

אֶל חוּג אוֹהֲבַיִךְ – לָכֵן, אִם תַּרְשִׁי לִי, אַקְדִּישׁ לָךְ טִפָּה שֶׁל רוֹמַאנְס.

 

אַתְּ לֹא פַּעַם בִּקַּשְׁתְּ אוֹתִי: "יוֹאֵלְ'קֶה, בּוֹא וְסַפֵּר לִי פֹּה אֵיזֶה סִפּוּר."

אָז נִדְמֶה לִי שֶׁזֶּה בְּדִיּוּק הוּא הָרֶגַע שֶׁיֵּשׁ לִי בּוֹ מִין הִזְדַּמְּנוּת

שֶׁאִם לֹא אֲנַצֵּל אוֹתָהּ תֵּכֶף, אָז לֹא יִהְיוּ לִי סְלִיחָה וְכִפּוּר.

אָז הַרְשִׁי לִי לִגְזֹל מִמֵּךְ, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים זֹאת בְּיִידִישׁ טוֹבָה: אֵיין מִינוּט

וּפָשׁוּט לְסַפֵּר לָךְ סִפּוּר שֶׁנָּחוּץ לִי לְשֵׁם הַשְׁלָמַת מַאֲזָן,

מִין סִפּוּר שֶׁאֵינֶנּוּ זָקוּק לְהַרְבֵּה נִמּוּקִים שֶׁיּוּכְלוּ בּוֹ לִתְמֹךְ,

שֶׁבְּמֶשֶׁךְ חַיַּי כְּבָר פָּגַשְׁתִּי גְּבָרִים וְנָשִׁים מִכָּל סוּג וְכָל זַן

אַךְ אַף פַּעַם עוֹד לֹא הִתְמַזֵּל לִי לִפְגֹּשׁ בַּחוּרָה נִפְלָאָה שֶׁכָּמוֹךְ.

 

עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁנִּדְמֶה כִּי בּוֹרֵא־הָעוֹלָם שֶׁבָּרָא אוֹתָךְ כָּךְ

שֶׁמִּי שֶׁיִּרְצֶה כָּאן לִבְרֹא עוֹד מִין עָפְרָה כָּזֹאת אֵין לוֹ שׁוּם סִכּוּיִּים

כִּי הֲרֵי אַתְּ פָּשׁוּט אֶכְּסֶמְפְּלָר אֱנוֹשִׁי כָּל־כָּך חַדְפַּעֲמִי וּמֻצְלָח

כַּכָּתוּב עַל כַּמָּה מוּתָגִים נְדִירִים: "רַבּוֹתַי, הִזָּהֲרוּ מֵחִקּוּיִים."

 

כָּךְ שֶׁאֵין לִי סָפֵק שֶׁמַּמָּשׁ כְּמוֹ פַּסָּל שֶׁיּוֹצֵק אֵיזֶה פֶּסֶל פַנְטַסְטִי

וְשׁוֹבֵר אֶת הַשְׁטַנְץ שֶׁמִּמֶּנּוּ נוֹצַק אוֹתוֹ פֶּסֶל בְּלִי שֶׁמֶץ סָפֵק

כָּךְ שֶׁשּׁוּם חַקְיָנִים לֹא יוּכְלוּ לְשַׁחְזֵר לְאַחַר מַעֲשֶׂה כָּל־כָּךְ דְּרַסְטִי

מֵאוֹתוֹ מַסְטֶר־פִּיס רֶפְּרוֹדוּקְצְיָה אוֹ קוֹפִּי, וּבֶטַח לֹא שׁוּם הֶעְתֵּק.

וְכֵיוָן שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת אֶת עֲסִיסִיּוּת הַיִּידִישׁ

שֶׁדּוֹבְרֶיהָ בְּחִבָּה רַבָּה קוֹרְאִים לָהּ "מַאמֶע־לוֹשְׁן"

וּוַדַּאי לֹא "טַאטֶע לוֹשְׁן" כִּי שׁוּם יִיד לֹא מְצַפֶּה

שֶׁהַיִּידִישֶׁע מַאמֶע שֶׁאִישׁ לֹא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהּ פִּרְסוּם וּפְּרוֹמוֹשְׁן

תִּתֵּן לְשׁוּם טַאטֶע לִשְׁלֹף אֶת הַלּוֹשְׁן וְאַף לְהַפְעִיל אֶת הַפֶּה...

 

אָז אֲנִי כָּאן מוֹדֶה בְּשֵׁם כָּל אוֹהֲבַיִךְ עַל כָּךְ שֶׁזּוֹכִים פֹּה כֻּלָּנוּ

לָשׁוּב וְלִרְאוֹת אֵיךְ עוֹלֶה עַל שְׂפָתַיִךְ שֵׁנִית בְּמִין עֹז עַקְשָׁנִי

סִימַן־הַהֶכֵּר הַנִּפְלָא שֶׁלָּךְ, עָפְרָה, שֶׁבּוֹ מִתְבָּרְכִים כָּל יוֹדְעַיִךְ

וְזֶה שֶׁבְּיִידִישׁ קוֹרְאִים לוֹ "אַ חֶענֶעוְדִיק שְׁמַייכְל" (חִיּוּךְ חִנָּנִי).