אהבה בקריות

שמי ג'ימי. אני בן שש־עשרה. לפני שאהיה בן שבע־עשרה יזיינו אותי בתחת, מה שעתיד לגרום לי לטראומה רצינית; אני גם עומד לפגוש את אהבת חיי ולחלום עליה בסתר, בלי הרבה סיכוי לזכות בה במציאות — ומלבד זאת צפויים לי, בשנה הזאת, עוד כמה ניסיונות קשים.

אבל בינתיים אני רק בן שש־עשרה, ואני לא יודע מה עתיד לקרות לי בשנה הקרובה, כמו שאתם לא יודעים מה עומד לקרות לכם. היום שבו התחיל הכול היה, כמובן, יום חמישי. כל הדברים החשובים בחיי קרו בימי חמישי, שלא לדבר על כך שזה היום שבו נולדתי. יום חמישי, ה־7 באפריל 1960 בשבע בבוקר, בבית החולים "אלישע" בחיפה.

גם עכשיו שבע בבוקר, ואני שרוע על מיטת הנוער הצרה שלי, בתנוחה החביבה עליי: על הצד, מכורבל כולי בשמיכה, הכרית תקועה בין ירכיי המהודקות, ואני מתחכך בה לאט, עיניי מתבוננות עמוק ורחוק דרך החלון בקיר שממול. מקימים שם בניין, במרחק כמה רחובות ממני, והפיגומים מגיעים בדיוק לגובה של החלון שלי. זה רחוק מדי בשביל לראות פרטים, אבל מספיק קרוב כדי לקלוט את התמונה הכללית — מנהל עבודה בחולצת משבצות, תמיד אותה חולצת משבצות, וקסדה לבנה על ראשו, ועוד שלושה פועלים, אחד תמיד בגופייה לבנה, השני תמיד בחזה חשוף, השלישי תמיד בסווטשירט אפור. המרחק לא מאפשר לראות את תווי הפנים שלהם, וגם לא את מבנה הגוף (מלבד בקווים כלליים מאוד), אבל אלה שלושה גברים שמתרוצצים על פיגום של בניין, בערפל הדק והקריר של הבוקר, ואני מגביר את קצב ההתחככות שלי בכרית ועיניי מתחילות להיעצם, כך שהתמונה בחלון נהיית מטושטשת, ואז, כשקצב הנשימה שלי מתגבר והכרית הופכת בבירור לידו הגדולה והשזופה של מנהל העבודה שנסגרת על קדמת המכנסיים שלי, נשמע הווֹיְס־אובר הקבוע, שהוא חלק בלתי נפרד מן הטקס היומי —

"ג'ימי!"

זאת אמא שלי, כמובן, והיא צועקת מן המטבח; אחרי הכול כבר שבע בבוקר, ואני אמור לקום.

"ג'ימי!"

אני לא עונה, רק מגביר את קצב הנעיצות שלי בכרית. הייתם חושבים שאחרי עשרים, שלושים בקרים כאלה, אני אמור ללמוד כבר משהו, נגיד לקום קצת יותר מוקדם ולבצע את פולחן הבוקר לפני שאמא שלי תתערב בעלילה. אבל אני יצור של הרגלים, וזהו אחד המקודשים שבהם. אם אנסה להתחכם, לתכנן מראש או לשנות איזשהו פרט, אני אהרוס הכול. לכן אני הולם עכשיו בכרית כאילו הזין שלי הוא פטיש אוויר, והאיבר התפוח שמתחכך בקדמת התחתונים שלי ודרכם בגופה הרך, המלא מוך, של הכרית האומללה, הוא התשובה הטובה ביותר לקול של אמא שלי שממשיך לקדוח בלי רחם —

"ג'ימי! אתה לא שומע אותי? אתה רוצה להכריח אותי לבוא עד לשם?"

נעיצה. רתיעה לאחור. נעיצה. נעיצה. נעיצה...

"ג'ימי! אני באה אליך!"

אני קרוב מאוד עכשיו. אני יודע בדיוק איך אני נראה: שרוע על הצד, עיניי הפוכות לאחור, קצף מצטבר בזוויות פי, והאגן שלי נע בתנועות חייתיות קדימה ואחורה; לא המראה הכי מלבב לאם שנכנסת לחדרו של בנה. אבל אני לא יכול להפסיק, אני מרגיש את זה בא, כמו רעם שמתגלגל במורד עמוד השדרה שלי, ובינתיים הצעדים של אמא שלי מתקרבים דרך הסלון, במורד המסדרון המוביל לחדרי, ובתיאום מופלא איתם (כי אחרי הכול מדובר בתחרות) הרעם מגיע אל המפשעה שלי ואני נאנק, מתעוות, נכנע, ופולט סילון של זעם מסנוור לתוך הכרית. שנייה אחרי זה, כשאמא שלי פותחת את הדלת, אני שרוע על צידי, קל ורגוע, עיניי מפלבלות, אגלי טל על שפתי העליונה, ואני מחייך אליה. כך בדיוק נראה נער חסר דאגות בן שש־עשרה, שהתעורר זה עתה משנת הלילה.